נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד שירה קרוואני-ארד

הנאשם ובא כוחו עו"ד חאתם אבו אחמד

1. כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, ביום 18.03.2010, מייחס לו בשני אישומים שונים, עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- החוק), עבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק ועבירת היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק.
2. על פי המתואר באישום הראשון, ביום 8.3.2010 בשעה 21:20 לערך, בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים, פצע הנאשם יחד עם ארבעה אחרים את מר עמיאל אבידן (להלן- מר אבידן), בעודו נחלץ לסייע למר אריה חיימוב (להלן- מר חיימוב), שהותקף גם כן על ידי אדם שזהותו אינה ידועה למאשימה. עקב התקיפה פונה מר אבידן לביה"ח הדסה עין כרם, שם נזקק לניתוח לתיקון השבר באפו ולצווארון תמיכה אורתופדי.

האירוע המתואר באישום השני התרחש כעבור חמישה ימים. נטען, כי ביום 13.3.2010, עת עוכב הנאשם סמוך לביתו על ידי שוטר לצורך חקירה במשטרה, תקף הנאשם את מר אליהו שטראוס (להלן- מר שטראוס), כאשר זה האחרון לא נעתר לבקשתו לחדול מתיעוד מהלך עיכובו באמצעות מכשיר הטלפון הסלולארי שהיה ברשותו. כתוצאה מהתקיפה, מכשירו הסלולארי של מר שטראוס הוטח ברצפה וניזוק.

3. בתשובתו לכתב האישום, הנאשם כפר בכל העובדות הנוגעות לסעיפי האישום הראשון, וטען כי במועד האירוע כלל לא נכח במקום התרחשותו, וכי אין לו כל קשר לאירוע ו/או לאנשים שהשתתפו בו. הנאשם טען כי במקום אחר היה, שכן, עד לשעה 20:07 עבד במקום עבודתו ובשעה זו החתים את כרטיס הנוכחות שלו. לאחר מכן שהה במקום העבודה, יחד עם אחרים, למשך יותר משעה. עוד הוסיף הנאשם כי יבקש להעיד שני עדים לתמיכת טענותיו האמורות. עוד טען שבאותו יום נסע למקום עבודתו (שלא ציין מה הוא) בתחבורה ציבורית מאחר שרכבו היה במוסך לצורך תיקונו. מטעם זה, לדבריו, נמשכה נסיעתו ממקום עבודתו לביתו לא פחות מ- 40 דקות. עוד נטען, כי בסרטון שנמסר למשטרה על ידי המתלוננים אין כל דמיון בינו לבין האנשים שנכחו במקום בזמן האירוע. באשר לאישום השני, הנאשם כפר בעובדות והכחיש כי תקף את מר שטראוס.

אירוע התקיפה הראשון

4. מתשובתו של הנאשם לאישום ומהסכמתו של ב"כ הנאשם להגשת התעודות הרפואיות שהעידו על הפגיעה בגופו של המתלונן מר אבידן, עולה כי הנאשם איננו מכחיש את ארוע התקיפה שארע למתלונן וטענתו מתרכזת בכך שהוא לא תקף את מר אבידן, לא היה מעורב בארוע, וכלל לא נכח במקום בזמן הארוע. מכאן, שהשאלה המרכזית היא אם הנאשם תקף את מר אבידן כנטען באישום הראשון שבכתב האישום.

5. העדות המרכזית בפרשת התביעה הינה עדותו של מר אבידן. עד זה סיפר כי בליל האירוע, סמוך לשעה 20:30, משנודע לו כי תקפו את ביתו של תושב השכונה וחברו, מר חיימוב, ניגש לביתו לסייע לו. כשסיימו לטפל בנזק שנגרם בתוך הבית בעקבות ניפוץ חלונותיו, יצאו השניים החוצה כשבידו של מר חיימוב מצלמה. הם הבחינו כי בעברו השני של הרחוב יושבים מספר תושבי שכונה ערבים, ביניהם הנאשם. מר חיימוב חצה את הכביש והתקדם לעברם בניסיון לצלמם, וכתגובה לכך הותקף על ידי אדם שהגיח מאחוריו, בשלב זה נחלץ מר אבידן לעזרתו של מר חיימוב ואז הותקף גם הוא.

כך תאר העד מר אבידן את אופן תקיפתו:

"מצאתי את עצמי על הכביש שמעלי מספר אנשים, מושלך

על הכביש, אני לא יודע אך הפילו אותי, הרגשתי שתופסים

אותי מאחורה מקדימה, יש לי בלאק אאוט של כמה שניות,

אני מוצא את עצמי שרוע על הכביש וחוטף מכות מכל

הכיוונים, מכות קשות, ניסיתי לקום ולא הצלחתי. זיהיתי

את התוקפים, את חלקם, כלומר כולם היו מאלה שישבו

שם, את רובם אני לא הכרתי מעבר לזה שאני יכול להגיד

שראיתי אותו פעם, למעט הנאשם. את הנאשם אני ראיתי,

הכרתי אותו כמו כולם מהרחוב. שבועיים קודם היה ארוע...

וכשהגענו עם המוזמנים לבית הנאשם קיבל אותנו בקללות

ובצעקות על אמא שלי. אני זוכר אותו משם... כך הכרתי

אותו. למספר ערבים בולטים יש לנו כינויים שאנחנו קוראים

להם. את הנאשם אנו מכנים פופאי". (עמ' 9 ש' 19-29).

מר אבידן תיאר בעדותו בבית המשפט את הנאשם כאדם בוטה ועוין, אשר בלט בדמותו השלילית ובשל כך כונה בקרב תושבי השכונה היהודים "פופאי". עוד סיפר בעדותו, כי זיהה את הנאשם כאחד מתוקפיו, אשר בעט בפניו ואחר-כך נמלט מהזירה בריצה. את זיהויו נימק על סמך היכרות קודמת עם הנאשם ממפגשים אקראיים ברחוב, וכן מתקרית נוספת שאירעה כשבועיים קודם לכן, במסגרתה עת חלף על פני ביתו של הנאשם בדרך לאירוע, הנ"ל צעק לעברו וקילל אותו.

יצוין ואתיחס לכך להלן כי בהודעתו הראשונה במשטרה (נ/1) ייחס מר אבידן את התקיפה למוחמד דיאב.

בהודעתו השניה במשטרה (נ/2) זיהה מר אבידן את תוקפו שצולם בסרטון כדמות הלבושה חולצה לבנה, שאותו הוא מכיר גם בשמו וציין שוב כי שמו "מוחמד דיאב" (בהודעה כתוב בטעות "מחומד").

בהודעתו השלישית (נ/3) זיהה מר אבידן את תמונת הנאשם סלאח דיאב, גם ציין את כינויו "פופאי".

6. עדותו של מר חיימוב מחזקת את עיקרי גרסתו של מר אבידן. לדבריו, כשיצא מביתו יחד עם מר אבידן, החלו התושבים הערבים שישבו מעבר לכביש לרבות הנאשם, ללעוג לו על כך שחלונות ביתו נופצו. בשל חשדו כי חלקם היו מעורבים בביצוע המעשה ניסה לצלמם, אלא שאז הותקף מאחור על ידי אדם נוסף. משהבחין מר אבידן בהתרחשות, נחלץ לעזרתו של מר חיימוב, מה שהוביל לכך שחמישה מהתושבים הערבים החלו להתקדם לעברו ולתקוף אותו. מר חיימוב זיהה את הנאשם כאחד מתוקפיו של מר אבידן, וציין כי הנאשם הינו שכנו המתגורר מולו, אותו פוגש מדי יום, והוסיף כי הנאשם נוהג להתנכל לו ולקלל אותו בכל מפגש.

יצוין שמר חיימוב מסר שלוש הודעות במשטרה המתיחסות לארוע ולזיהויו של הנאשם. בהודעה הראשונה, שנמסרה כשעתיים לאחר הארוע, לא צוין שמו של הנאשם ולא צוין תאורו. בהודעתו השניה שנמסרה כעבור כיומיים, כבר ציין העד את הכינוי שיוחס לנאשם ובהודעה השלישית, שישה ימים אחרי הארוע, טען העד שהוא מכיר את מי שהשתתף בתקיפתו של מר אבידן, הוא איננו יודע את שמו אך הוא יודע איך הוא נראה וזאת בשל שכנות למקום מגוריו ותאר אותו כגבוה, רזה עם שיער קוצים. הוא זיהה בוודאות את תמונתו של הנאשם שהוצגה לו ע"י החוקר (ת/8).

7. תמיכה לדברים אלו הובאה גם בעדותה של הגב' רחלי פאנו, שכנתו של מר חיימוב (להלן- גב' פאנו), אשר סיפרה בעדותה, כי ראתה את הנאשם מפיל את מר אבידן ארצה, בועט בראשו ובצלעותיו ונמלט מהמקום. לדבריה, היכרותה עם הנאשם נובעת מהעובדה כי הלה מתגורר מולה ולכן "נתקלת בו" דרך קבע, ובנוסף אף ציינה שהכירה אותו בשם הכינוי "פופאי" כפי שמכונה בקרב תושבי השכונה היהודים.

בהודעתה במשטרה, שנמסרה סמוך לאחר הארוע הנדון אשר הוגשה ע"י ב"כ הנאשם (נ/7), תארה עדה זו את אחד מתוקפיו של מר אבידן כאדם גבוה, יש לו שיער קוצים, לבש חולצה לבנה מכופתרת ומכנס ג'ינס (נ/7 ש' 9-8). בהודעה שניה שמסרה (נ/8) הוסיפה העדה שהיא מכירה את החשוד כמי שגר מולה, "קוראים לו פופאי כי הוא גבוה ויש לו פרצוף של פופאי". גם לעדה זו הוצגה תמונתו של הנאשם (ת/8) והיא זיהתה את הנאשם בודאות כמי שבעט במר אבידן בעיטות קשות. בעדותה בביה"מ הגיבה העדה בפליאה ובהתרגשות רבה על הטענה שהיא מעלילה על הנאשם, ומיחסת לו את הדברים משיקולים זרים. התרשמתי שתגובה זו היתה כנה.

8. לכאורה, ממכלול הדברים שפורטו לעיל, מסתמן קושי בזיהויו של הנאשם כמי שתקף את מר אבידן אשר נקב בשם "מוחמד דיאב" ויחד עם זאת זיהה את תמונתו של הנאשם כאדם שתקף אותו. מעדותם של מר אבידן וגב' פאנו עולה, כי השניים לא הכירו את הנאשם בשמו אלא רק בכינויו, ולכן נאלצו לערוך בירור בסופו נמסר להם בטעות ששמו של אותו תוקף הינו מוחמד דיאב. כך עולה גם ממזכר שערכה החוקרת גב' סימה רחמני (עת/9) בעקבות שיחה שיזמה עם מר אבידן, על פיו כאשר נשאל מהיכן ידוע לו כי שמו של תוקפו הינו מוחמד דיאב, ענה כי זה השם שמסרו לו שכניו (נ/10).

ב"כ הנאשם טען, כי התנהלות המשטרה הייתה פסולה, שכן החוקרים החליטו להציג בפני מר אבידן את תמונתו של הנאשם, מבלי ששמו הוזכר, וכי מטעם זה מוצדק לפסול את הזיהוי.

בעדותו של מר עמיד עראידה (עת/12), חוקר המשטרה שגבה את הודעתו השלישית של מר אבידן במשטרה, לא התקבלה תשובה ברורה לשאלה מדוע הוצגה תמונתו של הנאשם בפניו, כאשר שמו לא הוזכר קודם לכן. עם זאת, הסבר להתנהלות זו נמצא בעדותו של סנ"צ אבי כהן (עת/8), אשר שימש כמפקד תחנת שלם במועד האירוע. לדבריו, במהלך שיחה שקיים עם נציגי ועד שכונת שמעון הצדיק, עימם נמנה מר אבידן, תוארו בפניו נסיבות אירוע התקיפה וכן נתוניו של אחד התוקפים- "בחור גובה ממשפחת דיאב, רזה, הנוסע בפיאט פונטו כסוף". מתיאור זה ולאור היכרותו עם תושבי השכונה, הרקע שקדם לתקיפה ואירועים קודמים באזור, סבר העד כי מדובר בנאשם וציין את שמו באותו פורום.

חיזוק נוסף לכך שיש בתיאור הנ"ל כדי להביא לזיהויו של הנאשם, נמצא בעדותו של השוטר שי יניב אזערי (עת/10) ששימש כסייר בתחנת שלם במשך כ-5 שנים. לדבריו, משהגיע לאזור האירוע מסיבות שאינן קשורות לנאשם, הבחין ברכב מסוג פיאט פונטו כסוף מחוץ לבית משפחת דיאב, ומאחר שידע כי מדובר ברכבו של הנאשם וכי הוא דרוש לחקירה במשטרה, החליט לגשת לביתו על מנת לבקש ממנו להתלוות עימו לתחנת המשטרה לצורך כך.

בענייננו, אומנם, אופן הצגת התמונה לא היה כדין, אך יחד עם זאת, לא מצאתי כי פגם זה יורד לשורשו של עניין וכי יש בו כדי להעיב על הממצאים שלחובת הנאשם. כפי שעלה מעדותם של מר אבידן, מר חיימוב וגב' פאנו, לא היה ספק בליבם ואף לא הוכח קיומו של ספק כזה, כי הנאשם נטל חלק בתקיפתו של הנאשם. העדים הכירו את הנאשם היכרות קודמת, ואף ידעו כיצד מכונה בשכונה, אולם לא ידעו את שמו וכאשר ניסו לברר זאת קיבלו מידע מוטעה. אין בעובדה זו כדי לפסול את זיהוי הנאשם כתוקף, באמצעות הצגת תמונתו לעדים.

9. נוסף על שלוש עדויות אלו, גרסת התביעה מבוססת על שני קטעי וידאו (ת/7) שצולמו בשתי מצלמות אבטחה של המתחם בו מתגוררות המשפחות היהודיות: האחת, ממוקמת באופן המאפשר מבט מוגבה החולש על הרחוב המקיף את המתחם, והשנייה, מציגה את התמונה הנשקפת מבעד לשער הכניסה למתחם. כאן המקום להעיר, כי הקטעים הינם חזותיים בלבד, ללא ליווי קולי ויכולת לשמוע את חילופי הדברים בין הדמויות המשתתפות באירוע.

הקטע הראשון מתעד את הדקה שקדמה לאירוע, וכן את התקיפה עצמה שארכה כשתי דקות. בתחילה, נראה מר חיימוב מנסה לצלם את התושבים הערבים מעבר לכביש, ובעקבות כך ניגש אליו אדם מאחור ובועט בו. זהו המעשה שגרם להתפתחותה של קטטה רבת המשתתפים, במהלכה הותקף מר אבידן על ידי חמישה אנשים.

בקטע השני, בו מופיעה גם הגב' פאנו, מתועדת התקיפה מבעד לשער הכניסה למתחם, כאשר נראים אותם אנשים מפילים את מר אבידן ארצה ומכים אותו. במסגרת עדותם נתבקשו מר אבידן, מר חיימוב וגב' פאנו להתייחס לקטעים אלה, כאשר שלושתם זיהו את אחד התוקפים, שלבש חולצה לבנה והכה בבעיטות את מר אבידן, כנאשם.

10. מול מערך הראיות של התביעה, הציג הנאשם גרסה שאינה מבוססת ולו על ראיה אחת. הנאשם השיב לשאלות שנשאל באופן מתחמק, מבלי לציין פרטים הקשורים להתנהלותו ביום האירוע. יתרה מכך, הנאשם מסר גרסאות שונות בחקירתו במשטרה, בתשובתו לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט. כך לדוגמא, רק בעדותו בבית המשפט ציין כי בטרם שב לביתו מהעבודה באותו יום, עבר במכולת בשכונת מוסררה שם רכש מצרכים למשפחתו.

בהודעתו במשטרה (ת/17 טען הנאשם שהוא עובד ערב עד השעה 21:00, הוא הוסיף שבאותו ערב עבד עד השעה 20:00 והגיע לביתו "בסביבות 21"00" (ש' 17-16).

כאמור בתשובתו לאישום טען שיצא ממקום העבודה בשעה 20:07 וכי משך נסיעתו היא לא פחות מ- 40 דקות.

בעדותו בבית המשפט טען הנאשם, כי ביום האירוע יצא ממקום עבודתו, סופר-מרקט בשכונת קריית-מנחם שבירושלים, בערך בשעה 20:40, והחל חזרתו הביתה בתחבורה ציבורית, נסיעה שאורכה לטענתו כ- 50 דקות לכל הפחות. עוד הוסיף הנאשם, כי באותו היום, בטרם הגיע לביתו, הלך לרכוש מצרכים למשפחתו במכולת בשכונת מוסררה. לאור זאת, טען הנאשם כי במועדים הרלוונטיים לא נכח במקום האירוע.

11. לא זו אף זו, הנאשם לא המציא ראיות העשויות לבסס את טענותיו- כך למשל, לא הביא עדים מטעמו שביכולתם לתמוך את טענת האליבי שלו, לא הציג ראיה לכך שרכבו טופל במוסך בסמוך למועד האירוע, וכן לא הביא קבלות מנסיעתו בתחבורה ציבורית ומרכישת המצרכים במכולת בערב התקיפה.

לעניין זה, מושכלות היסוד של דיני הראיות הינם, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראיה פועלת לחובת אותו בעל דין. בהיעדר הסבר סביר, מקימה הימנעות זו חזקה כי הצגת הראיה על ידי בעל הדין הייתה פועלת כנגדו:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד(לה) 1, 736, עמ' 760].

בענייננו, הדברים אמורים ביתר שאת נוכח הזדקקות בולטת של הנאשם לעדים אלו, כדי שתהיה תמיכה לטענת האליבי שלו.

12. לענין זה ציינה ב"כ המאשימה כי אף לו היה מציג הנאשם כרטיס החתמה עם שעת יציאתו ממקום העבודה, לא היה בכך כדי לבסס את טענתו כי נכח במקום אחר בזמן קרות האירוע, שכן יציאתו מהעבודה כשעה לפני האירוע אין בכוחה להוכיח כי לא נכח בזירה במועד התרחשותו. אולם, אפילו מסמך כזה לא הוצג על ידי הנאשם, עובדה האומרת "דרשני".

13. ההסבר שנתן ב"כ הנאשם לאי הזמנת עדים לפיה הם מסרבים להעיד והוא מסרב "להסתבך איתם" איננו יכול להישמע. אין כל ראיה שנעשה נסיון לזמן את העדים והם אכן סירבו, זולת טענה בעלמא של הנאשם על כך. אפילו, לא נעשה נסיון להזמין את העדים באמצעות הזמנה רגילה של בית המשפט. אני סבורה כי הטענה שב"כ הנאשם חושש "להסתבך" גם עם האחראי על הנאשם במקום עבודתו מופרכת כל כך, עד כי ראוי היה שלא תישמע כלל.

14. זאת ועוד, אסופת הגרסאות שהציג הנאשם, תוך כבישת עדותו בבית המשפט, יש בה ללמדנו כי יש להטיל ספק באמינות הדברים, זאת בהתאם להלכה לפיה לעדות כבושה ערך מועט, אלא אם כן ניתן הסבר המתקבל על הדעת, על שום מה נכבשה העדות עת רבה. ההסבר צריך להבהיר, מדוע כבש העד את עדותו, וכן מדוע החליט לפתע למסור את גירסתו [י' קדמי, על הראיות, מהדורת תשנ"ט, חלק ראשון, עמ' 373; ע"פ 677/84 אמנון דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, עמ' 45].

כמו-כן, משנתן העד הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות, רשאי בית המשפט לתת בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות [ע"פ 355/88 רפאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 221, עמ' 235].

במקרה דנן, נראה כי הנאשם כבש בליבו משך זמן רב פרטים המהותיים להגנתו, אותם החליט לחשוף רק בעדותו בבית המשפט, מבלי שהעמיד נימוק משכנע לכך. הנאשם נדרש בעדותו לכבישת הגרסה והשיב, כי בחקירה לא נשאל על הדברים, וכי היה מעוניין לפרט יותר במסגרת עדותו בבית המשפט מאשר בחקירתו במשטרה או בתשובתו לכתב האישום.

יוטעם, כי הדעת נותנת כי לו היה ממש בטענות הנאשם היה דואג להביא ראיות שיוכיחו את חפותו ומכאן מסקנתי, כי מדובר בעדות שאינה ראויה לאמון. זאת ואף זאת, הנאשם לא עימת את עדי התביעה, בחקירותיהם הנגדיות, עם טענתו שכלל לא היה במקום. גם במחדל זה יש כדי להפחית ממשקלה של עדות הנאשם עד כדי פגיעה באמון בה.

15. מכאן, שעדותו וגרסאותיו של הנאשם לא צברו מהימנות וכח ראייתי אשר יכול להחליש את ראיות התביעה בשאלת זיהויו של הנאשם כמי שהשתתף בתקיפתו של מר אבידן באופן המתואר על ידו.

16. יש להוסיף שמטעם הנאשם התיצב לעדות אחיו מר מוחמד דיאב. ניתן היה לראות כי אין דמיון של ממש בין הנאשם לאחיו זה. מר מוחמד דיאב נמוך מן הנאשם באופן משמעותי, מבנה גופו ופניו רחבים יותר וקרוב הדבר לאמר שאין מקום לבלבול אמיתי ביניהם. בהנתן שעדי התביעה תיארו את דמותו של מי שתקף את אבידן עוד בטרם נודע שמו הנכון של הנאשם – מתחזקת אמינות עדותם נגד הנאשם ומתברר שציון השם מוחמד דיאב נבע מטעות בשם ולא בטעות בזהותו של התוקף.

17. לאור האמור לעיל, מצאתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בסעיפי האישום הראשון לכתב האישום.

אירוע התקיפה השני

18. באשר לאירוע התקיפה השני, התביעה מסתמכת על עדותם של שלושה- השוטר שנכח באירוע, מר שי יניב אזערי (עת/10), המתלונן מר שטראוס (עת/6) ומר מרדכי דוד (עת/7).

19. השוטר יניב אזערי סיפר בעדותו, כי הגיע למקום האירוע הנדון במסגרת קריאה לאירוע אחר שהתרחש באזור קודם לכן. כאשר סיים את הטיפול באירוע הנוסף, הבחין ברכב, אותו זיהה כרכבו של הנאשם שכן הנאשם הרבה לנהוג בו ולהחנותו מחוץ לביתו, ולאור ידיעתו כי הנ"ל דרוש לחקירה, ניגש לביתו. את דלת הבית פתחה אימו של הנאשם, שטענה כי איננו בבית, אולם אז הבחין בנאשם וביקש ממנו לצאת מהבית ולגשת אליו עם תעודת הזהות שלו. לדברי העד, הנאשם הגיע אליו בעודו עומד באמצע הכביש, באופן זה שהנאשם עומד מימינו ומר שטראוס עומד משמאלו. הנאשם התלונן בפניו על כך שמצלמים אותו, ובתשובה ענה לו כי אנו חיים במדינה דמוקרטית, בה כל אדם רשאי לצלם כרצונו. לאחר מכן, ביקש ממר שטראוס כי יוריד את המצלמה, וכתגובה לסירובו התקדם לכיוון מר שטראוס והכה אותו בידו תוך שהפיל את מכשירו הסלולארי לרצפה.

20. המתלונן, מר שטראוס, חייל בן 24, סיפר בעדותו כי במהלך ביקורו בשכונת שמעון הצדיק ראה באמצע הכביש ניידת משטרה העוצרת את הנאשם. משהבחין בכך, גמר בדעתו לתעד את המעצר, ולצורך כך התקרב לניידת והחל לצלם את הנאשם באמצעות המצלמה שבמכשיר הסלולארי שלו. לדבריו, לאחר שהנאשם ביקש ממנו לחדול מהצילום, פנה אל השוטר באותה דרישה, אולם משנענה בסירוב בשנית, הכה אותו בידו במטרה להפיל לפגוע בו ולחבל במכשיר הסלולארי שלו.

21. מר מרדכי דוד, תלמיד ישיבה בן 25, שהיה לטענתו עד לאירוע זה, הגיע לתחנת המשטרה למחרת האירוע כדי למסור את גרסתו, ובמסגרת הודעתו (ת/10) סיפר כי באותו ערב, ראה את המשטרה עוצרת את הנאשם, ובצד ראה את מר שטראוס מתעד את המעצר. בהמשך תיאר כי הנאשם פנה תחילה למר שטראוס שיפסיק לצלם, ומשזה סרב פנה לשוטר בבקשה שלא יאפשר זאת, אולם בקשתו נדחתה בנימוק כי אין מניעה חוקית לצילום זה. כתוצאה מכך, הנאשם התמלא חמה חבט בחזקה על ידו של מר שטראוס, בה החזיק את מכשירו הסלולארי והמכשיר נפל ארצה והתפרק.

עם זאת, בעדותו בבית המשפט טען מר מרדכי דוד כי לאור ריבוי האירועים שהיו באותה תקופה וחלוף הזמן, מתקשה לזכור את פרטי האירוע הנדון, אולם הוא דבק בגרסתו שמסר למשטרה בתכוף לאירוע. מכאן, בקשתה של ב"כ המאשימה להגיש את הודעתו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן- הפקודה).

על פי סעיף 10א(ג) לפקודה בית משפט רשאי להעדיף אמרה שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט על פני עדותו של העד בבית המשפט, בהתאם לכלל הנסיבות "לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו".

בענייננו יש לבכר את אמרתו של העד במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. העד לא התכחש כלל לתוכן אמרתו במשטרה, ואף הטעים כי הינו דבק בגרסה שמסר במשטרה, אם כי אין הוא זוכר אותה. לפיכך, העד אישר למעשה את דבריו במשטרה אשר נמסרו על ידו יום לאחר האירוע. אין בסיס לקביעה שמדובר בשכחה מכוונת. בחינת ההודעה בפרטים לכאורה שוליים, מביאה למסקנה שמדובר בארוע שהעד ראה ועליו דיווח. כבר בהודעה העיד על ארועים מספר ובהתחשב בחלוף הזמן מאז הארוע וריבוי הארועים אין זה מופרך לחשוב שהעד אינו זוכר מקרה זה באופן שראוי להעיד עליו על פי זכרונו.

22. הנאשם הכחיש בעדותו את העובדות שבסעיפי האישום השני וטען, כי לא תקף את מר שטראוס, אלא נגע בו נגיעה קלה, תוך כדי שהסתובב לכיוון ביתו לצורך המצאת תעודת הזהות לשוטר, ולאור העובדה שמר שטראוס עמד קרוב מאוד אליו, על מנת לתעד את עיכובו. לא כך מסר בהודעתו במשטרה (ת/16). שם סיפר הנאשם, כי חש כעס כלפי מר שטראוס שהטריד אותו בכך שהמשיך לצלם את מהלך עיכובו למרות שביקש ממנו לחדול מכך.

23. בסיכומי טיעוניו טען ב"כ הנאשם, כי הנאשם מודה בקרות האירוע, אולם טען לאורך כל הדרך כי המעשה לא נעשה בכוונה תחילה. כמו-כן, העיר ב"כ הנאשם כי מדובר במעשה פעוט, שספק אם בנסיבות אחרות היה מביא להגשת כתב אישום בגינו.

24. טענת הנאשם שמר שטראוס קרב את מכשיר הטלפון שלו עד כדי 3-2 ס"מ מפניו של הנאשם אינה מתישבת עם הכוונה לצלמו כי במרחק כה קטן אין אפשרות לצלם את פניו של הנאשם.

25. עדויות עדי התביעה משמרות תמונה קוהרנטית אודות האירוע נשוא אישום זה ומתיישבות זו עם זו. מול עדויות אלה, ובכלל זה עדותו של השוטר אזערי שהינו עד אובייקטיבי, הנעדר אינטרס לטפול אשמת שווא על הנאשם, ניצבת עדות הנאשם. לא מצאתי ליתן אמון בגרסת הנאשם, ואין בה כדי לערער את אמינות גרסתם של עדי התביעה. בנסיבות אלה, מצאתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום זה.

26. לסיכומם של דברים, לאור כל האמור, נחה דעתי כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט הפלילי, ואשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ג , 3 בינואר 2013, במעמד הצדדים.