1. בהתאם להסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה, הוסכם כי התובע יפוצה בסכום כולל של 10,000 ₪, כאשר שאלת האחריות ואופן חלוקתה בין הנתבעות תוכרע על דרך הפשרה עפ" סעיף 79א' לחוק ביה"מ.

לאור האמור פסק דין זה ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק ביה"מ.

2. המדובר בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת עבודה מיום 1/8/04. התאונה ארעה במהלך עבודתו של התובע במפעל הנתבעת 3 (להלן: "המפעל"). התובע היה עובד הנתבעת 1 שהינה חברת כוח אדם, אשר התקשרה עם הנתבעת 3 בהסכם לביצוע עבודה ,באמצעות עובדים מטעמה, במפעל.

הנתבעת 1 בוטחה בביטוח חבות מעבידים וביטוח צד ג' אצל נתבעת 2 (להלן: "מנורה"), הנתבעת 3 בוטחה בביטוח חבות מעבידים וביטוח צד ג' אצל נתבעת 4 (להלן: "כלל").

3. הנתבעות חלוקות ביניהן בשאלת האחריות. לטענת הנתבעות 1-2, האחריות לתאונה מוטלת על נתבעת 3 אשר הייתה, דה פקטו, , מעבידת התובע, בעוד שהנתבעת 1 הייתה רק מעבידתו הפורמלית.

בין היתר טענו נתבעות 1-2, כי השליטה והידיעה על המתרחש במפעל היו בידי נתבעת 3 וכי בהתאם להוראות ההסכם, העובדים במפעל אף היו כפופים להוראותיה.

לטענת נתבעת 1, מששלחה את התובע לעבוד במפעל ותיק, גדול ומסודר אשר יכלה להניח כי מתנהלות בו שיטות עבודה בטוחות, יצאה ידי חובתה ואין להטיל עליה אחריות.

מבחינת הכיסוי הביטוחי טענו נתבעות 1-2, כי עפ"י הפוליסה שהוציאה מנורה אשר כיסתה גם את חבות נתבעת 3, קיים מצב של כפל ביטוח ויש להחיל את עיקרון כפל הביטוח עפ"י היחס בין סכומי הביטוח.

לטענת נתבעות 1-2, מאחר שגבולות פוליסת הביטוח של מנורה הינם 1,947,000 ₪ וגבולות פוליסת הביטוח של כלל הינם 5,000,000 $, דהיינו 22,600,000 ₪ (לפי שער דולר של 4.52 הידוע ביום תחילת הביטוח), הרי שהחלוקה היחסית הינה כי מכל סכום שיוטל על נתבעת 3, על כלל לשאת ב-92% ואילו על מנורה לשאת ב-8%.

4. לטענת נתבעות 3-4, התחייבו נתבעות 1-2 בהתאם להוראות סעיפים 7(ד') או 7(ו') לשפות את הנתבעת 3 באופן מלא כל סכום שתחוב בו, ולפיכך קמה להן אחריות חוזית לשאת בסכום המוסכם.

לטענת נתבעות 3-4, סיבת התאונה היא התנהלות נתבעת 1 אשר לא דאגה להדריך את התובע, להזהירו מפני הסכנות, לפקח על עבודתו ולדאוג לסביבת עבודה בטוחה.

לטענת נתבעות 3-4, נתבעת 1 נטלה חלק פעיל בעבודה והיה נציג מטעמה באופן שוטף במפעל.

מהבחינה הביטוחית טענו נתבעות 3-4, כי בפוליסה שהוציאה מנורה ויתרו נתבעות 1-2 על זכות השיבוב ולכן אין המדובר במצב של כפל ביטוח אלא בביטוח מלא לנתבעות .

לחילופין, נטען כי ככל שמדובר בכפל ביטוח, החלוקה היחסית הינה כי על מנורה לשאת ב-23% מחיובה הנזיקי של נתבעת 3.

דיון

5. כבר בראשית הדברים אדגיש, כי בעובדה שהצדדים הסכימו והסמיכו את בית המשפט להכריע על דרך הפשרה, יש להצביע על כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת, אשר יהיו בה קביעות וממצאים חד משמעיים ביחס למי מהצדדים.

בעניין זה כבר נקבע בפסיקה: "הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "יקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו. המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה- המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי- בין ערכים מתנגדים. דווקא החיפוש אחר ערכים ובהם החיפוש אחר האמת מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים (ראה אהרון ברק- על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז (תשנ"ו) 11).

עוד אדגיש כי ההלכה הינה כי מוטב שפס"ד על דרך הפשרה לא ינומק בשל מורכבות השיקולים העומדים בבסיסו ואשר אינם ניתנים למדידה ומשקל (ראה רע"א 3876/01 פלסט בע"מ נ. שיטרית, שם סקר בית המשפט את הבסיס להלכה זו).

6. למרות האמור, ורק מאחר שהצדדים עתרו לכן שפסק הדין ינומק בתמציתיות אבהיר רק את השיקולים שעמדו בבסיס הכרעתי:

האחריות הנזיקית – אינני מקבלת את טענות נתבעות 1-2 בסיכומי התשובה שהגישו כאילו נתבעות 3-4 זנחו בסיכומיהן את טענתן לעניין אחריותה הנזיקית של נתבעת 1. הטענה לרשלנות נתבעת 1 הועלתה במפורש בסעיף 3 לסיכומי נתבעות 3-4,זאת גם אם תחת כותרת המתייחסת לעילה החוזית. למרות מיקומה של הטענה בסיכומים, הרי משנטען במפורש לרשלנות נתבעת 1,אין המדובר בזניחת הטענה.

בהכרעתי כמפורט להלן, הבאתי בחשבון מחד את ההלכה הפסוקה על פיה, בחינת החובה המוטלת על חברת כוח אדם נעשית באופן שונה מבחינת אחריותו של מעביד בעל שליטה. יחד עם זאת, גם על חברת כוח האדם לעמוד בדרישות מינימליות, כגון לוודא שהחברה אצלה מוצב העובד מקיימת סביבת עבודה בטוחה (ע"א 686/77 מקורות חברת המים לישראל בע"מ נ' מרק משה, פד"י לד' 4, 365, 372).

בהתאם להלכה זו היו מקרים בפסיקה בהם נקבע, כי שעה שחברת כוח האדם שלחה את העובד מטעמה למפעל המציג עצמו כמי ששומר על כללי הבטיחות – לא ניתן להטיל עליה אחריות לפגיעת העובד (ת"א (שלום ב"ש) 4612/02 ירמק נ.כ.ו.מ שירותי כוח אדם 1989 בע"מ). מאידך היו מקרים בפסיקה בהם חויבה גם חברת כוח האדם בנזיקין וזאת מאחר שלא התעניינה בסדרי העבודה של העובד, לא בדקה האם קיבל הדרכה לגבי בטיחות בעבודה וכיוב' (ת"א (שלום חדרה) 2946/98 מרדכייב נ. מפעל גרנות).

במקרה דנן ולאור הסכמת הצדדים, לא נשמעו עדויות ולא הוגשו ראיות מטעם הצדדים. לפיכך אין בפני אלא את תיאור התאונה כמפורט בסעיף 9 לתצהיר התובע.

עפ"י טענת התובע נפגע מברזל של סרט מיון בעת שרצה לצאת כדי לסגור את הקו. אין בפני נתונים לגבי סיבת המחדל, או לגבי מעורבותה של כל אחת מהנתבעות בגורמים שהביאו לפגיעה, או לגבי ההדרכה שניתנה ,או לא ניתנה, לתובע על ידי מי מהנתבעות. יחד עם זאת, הפגיעה ארעה במפעל נתבעת 3 ואף עפ"י ההסכם (ראה עמ' 3, סעיף 4 ו') אמור היה התובע להישמע להוראות נתבעת 3 דווקא.

לאור האמור בהתחשב בהלכה הפסוקה, כפי שפורטה לעיל, שוכנעתי כי, בנסיבות וללא שנשמעו ראיות, לא ניתן לפטור את הנתבעת 1 מאחריות, אולם אחריותה פחותה באופן משמעותי מאחריות נתבעת 3-בעלת השליטה במפעל.

לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים בנסיבות שפורטו להכרעה על דרך הפשרה, אני קובעת שחלוקת האחריות הינה באופן שעל נתבעת 1 חלה 30% מן האחריות להתרחשות התאונה ועל נתבעת 3 חלה 70% מן האחריות.

6. לא מצאתי לקבל את טענות נתבעת 3 לגבי חבותה החוזית של נתבעת 1 לשפותה.

סעיף 7(ד') להסכם מתייחס להפרת חובה של נתבעת 1 המתייחסת לתנאי השכר, התנאים הסוציאליים וכיו'ב של עובדיה, או במצב בו למרות האמור בהסכם, ייקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד עם הנתבעת 3. אין המדובר בחבות לשיפוי המתייחסת למקרה כגון דא, אלא לחבות מכוח דיני העבודה.

גם סעיף 7(ו') אינו רלוונטי, שכן הוא מתייחס לנזק הנגרם כתוצאה מרשלנות של עובד נתבעת 1. מאחר שלא הוגשו ראיות ולא נשמעו עדויות, לא ניתן לקבוע כי לרשלנות מי מעובדי הנתבעת 1 יש קשר להתרחשות התאונה.

7. הכיסוי הביטוחי – אינני מקבלת את טענת נתבעות 3-4 כאילו המדובר בתביעת שיבוב. המדובר בתביעת ניזוק בה לאחת הנתבעות יש כפל ביטוח.

במקרה של כפל ביטוח קובעת הוראה סעיף 59 (ד') לחוק חוזה ביטוח המצוי בסימן המתייחס לביטוח נכסים: "המבטחים יישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח".

סעיף 67 המצוי בסימן המתייחס לביטוח אחריות מחיל בין היתר את הוראות סעיף 59 גם על ביטוח אחריות הזאת בשינויים המחויבים. בע"א 5464/00 פרץ גיגי מהנדסים נ' סימון קינן פד"י נז' (4) 481 קבע ביה"מ העליון כי ככל שלא מובאים נתונים ספציפיים המצדיקים הסדר שונה (מכח הוראות המחוקק לתחולת סעיף 59(ד') "בשינויים המחוייבים"), יש להחיל גם על ביטוח כפל האחריות את ההסדר של חלוקה יחסית לפי יחס סכומי הביטוח. לאור האמור במקרה דנן יש לערוך חלוקה יחסית, לפי סכומי הביטוח בין מנורה לכלל ביחס לחיובה של נתבעת 3.

בניגוד לנטען בסיכומי נתבעות 3-4 כאילו סכום הביטוח בפוליסה של מנורה צויין ב-$, הרי שסכום הביטוח שם הינו 1,947,000 ₪. לפיכך חישוב היחס בין הפוליסות הינו כדלקמן 5,000,000 $ הינם (עפ"י שער הדולר שציינו נתבעות 1-2 בסיכומיהן ואשר הנתבעות 3-4 לא טענו כנגדו) 22,600,000 ₪. לפיכך, הסכום הכולל של הפוליסות הינו 24,547,000 ₪.

שיעור הכיסוי היחסי של כלל הינו לפיכך 92% = 22,600,000

24,547,000

שיעור הכיסוי היחסי של מנורה הינו לפיכך 8% = 1,947,000

24,547,000

מאחר שמצאתי לחייב את נתבעת 3 ב-70% מסכום הנזק המוסכם, דהיינו בסך של 7,000 ש"ח, הרי שמתוך סכום זה על מנורה לשאת ב-8%, דהיינו 560 ₪ ואילו על כלל לשאת ב-92%, דהיינו 6,440 ₪.

לאור האמור, אני מחייבת את נתבעות 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 3,000 ₪. כן תשלם הנתבעת 2 לתובע סכום של 560 ₪.

אני מחייבת את נתבעות 3-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 6,440 ₪.

בנסיבות העניין ולאור הסכמת הצדדים להכרעה בדרך שהביאה לחסכון בזמנם ובזמנו של ביה"מ, אינני מוצאת ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ב, 29 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

קלדנית: יפה ברמי