מבוא

1. התובעת, ילידת 10.12.87, עותרת לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, לטענתה, בעקבות מעורבותה בתאונת דרכים. התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

תמצית טענות הצדדים

1. במקור הוגשה התביעה על ידי התובעת ותובע נוסף, בעלה של התובעת, אשר היה אף הוא מעורב בתאונה. בעניינו של התובע הגישו הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
2. במסגרת כתב התביעה טוענת התובעת, כי ביום 19.6.09 היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים שעה שנסעה ברכב בעל מ.ר 94-560-56 (להלן: "הרכב"). מכתב התביעה עולה, כי הנתבעת מס' 1 הייתה הנהגת ברכב בעת התאונה. הנתבעת מס' 2 (להלן: "כלל") היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים.
3. לאחר התאונה, הובהלה התובעת לבית חולים רמב"ם. היא נבדקה, טופלה ועברה ניתוח ביד ימין. התובעת אושפזה עד ליום 14.7.09 אז שוחררה להמשך מעקב וטיפול בבית חולים רמב"ם ובקופת חולים. לטענתה, בעקבות התאונה היא סבלה ותסבול מכאבים ומגבלות בכף יד ימין, ידה הדומיננטית, רגישות למגע וחשיפה לחום והיא תזדקק בעתיד לטיפולי שיניים.
4. עוד טוענת התובעת, כי בעקבות התאונה היא נעדרה מעבודתה במשך תקופה ממושכת ונגרמו לה הפסדי שכר ניכרים. לטענתה, נותרה לה נכות צמיתה בעקבות התאונה וכושר השתכרותה נפגע. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה היא נזקקה ותזדקק לטיפול רפואי ועזרת הזולת ונגרמו ויגרמו לה הוצאות רפואיות.
5. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד הכנסה לעבר ולעתיד, אובדן פנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות נלוות לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד וכאב וסבל.
6. הנתבעות מכחישות את עצם התרחשות התאונה ואת נסיבות התרחשותה. כמו כן, הן מכחישות את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה הנטענת. לטענתן, התובעת לא פעלה או לא פעלה די לשם הקטנת נזקיה. הנתבעות ציינו, כי מכל סכום אשר ייפסק לטובת התובעת, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לה על פי דין.

הראיות

1. בהחלטה מיום 7.10.10 מונה פרופ' יואל אנגל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. במסגרת חוות דעתו קבע המומחה, כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 20% בהתאם לתקנה 75(1)ג'. הוא הוסיף, כי ככל שהתובעת תעבור דיקוק השתל בצורה מוצלחת ייתכן ושיעור הנכות ישתנה ל- 10% בהתאם לתקנה 75(1)ב'. עוד קבע המומחה, כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 7% בשל הגבלת תנועה באצבע 2 ו-5% נכות בתחולה משולשת עבור אצבעות 4 ו-5 עבור הגבלת התנועה באצבעות 3,4 ו-5. המומחה הוסיף, כי אין מקום להעניק אחוזי נכות בנפרד בעבור הגידים המיישרים שאמורים להפעיל אצבעות אלו מאחר וניתנו אחוזי נכות בשל קישיון האצבעות. לאחר שהתובעת עברה ניתוח לשחזור פעילות הגידים המיישרים, היא נבדקה פעם נוספת על ידי המומחה אשר קבע, כי מדובר בפציעה קשה לכף ידה הימנית של התובעת וכי לאחר הניתוח הנוסף, אין שינוי מבחינת הנכות בידה. המומחה קבע, כי נותרו לה הנכויות המפורטות בחוות דעתו הראשונה וכן נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בטווח תנועת האגודל. גם בחוות דעתו הנוספת שב המומחה וציין, כי במידה ויבוצע דיקוק של השתל נכון יהיה להעריך את הנכות של 20% מחדש.
2. בהתאם להחלטה מיום 20.11.12, מונתה ד"ר אילה שינקמן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הנפשי. בחוות דעתה קבעה המומחית, כי התאונה עצמה לא הותירה נכות נפשית. הפגיעה הפיזית והאסטטית גרמה להתפתחות של הבעיות הנפשיות לפיכך קבעה המומחית, כי היא מעריכה את נכותה הנפשית של התובעת בעקבות התאונה בשיעור 10% וכי מחצית מנכות זו משוכללת בתוך נכות גופנית. היא הוסיפה, כי טיפול פסיכותרפיה יכול לשפר במידה מסוימת את מצבה הנפשי של התובעת.
3. לתיק בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת, של הגב' נאהד דבאח (להלן: "נאהד") ושל הגב' וג'יהה דבאח (להלן: "וג'יהה")- גיסותיה של התובעת. בנוסף, מטעם הנתבעים העיד מר ינון פנחס (להלן: "פנחס")- אשר הציג סרטון בו תועדה התובעת. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. התובעת נפגעה בתאונת דרכים שעה שנסעה ברכב בו נהגה הנתבעת מס' 1 ואשר היה מבוטח על ידי הנתבעת מס' 2. הצדדים אינם חלוקים ביניהם בנוגע לנסיבות התאונה או בנוגע לשאלת החבות. המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה בנוגע לשיעור הנזק.

כאב וסבל

1. בהתאם למפורט לעיל, בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות משוקללת בשיעור 42.6% בתחום האורתופדי. כמו כן, נותרה לה נכות בשיעור 10% בתחום הנפשי. משכך, הרי שנכותה המשוקללת של התובעת בעקבות התאונה הינה 48.3%. בעקבות התאונה אושפזה התובעת במשך 31 ימים. לאור נתונים אלו, פוסקת לתובעת פיצוי בסך 103,531 ₪ בראש נזק זה.
2. אציין כאן, כי לא מצאתי להיעתר לדרישת הנתבעים להפחית מסכום הפיצוי בראש נזק זה את הנכות הרפואית בגין אי ביצוע הדיקוק לשתל על פי המלצת המומחה מטעם בית משפט, מאחר וגם אם תעבור התובעת דיקוק כאמור, לא מן הנמנע שזה יהיה כרוך בימי אשפוז נוספים שאין לדעת את שיעורם כעת וגם לא ידוע בשלב זה באיזה שיעור תופחת הנכות, ממתי ואם בכלל. אולם, כן מצאתי ליתן לכך ביטוי בקביעת הנכות התפקודית כפי שיפורט בהמשך.

הפסד השתכרות לעבר

1. כמפורט לעיל, בין היתר קבע המומחה בתחום האורתופדי, כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 20% בהתאם לסעיף 75(1)ג' לתקנות הביטוח הלאומי. הסעיף האמור עניינו צלקות נרחבות באזורים מרובים. בחוות דעתו ציין המומחה, כי ככל שהתובעת תעבור דיקוק השתל בצורה מוצלחת ייתכן ושיעור הנכות ישתנה ל- 10% בהתאם לתקנה 75(1)ב'. לאחר שהתובעת נבדקה על ידי המומחה פעם נוספת הוא שב וקבע לה נכות בשיעור 20% בהתאם לסעיף 75(1)ג' והוסיף, כי ככל שיבוצע דיקוק של השתל יהיה נכון להעריך נכות זו מחדש.
2. התובעת העידה, כי את הניתוח האחרון היא עברה בחודש יולי 2011. לטענתה, המומחה לכף יד אמר לה שכבר לא ניתן לעשות משהו נוסף. היא העידה, כי היא אינה זוכרת את שמו של המומחה. עוד טענה, כי היא אינה מסוגלת לעבור ניתוחים נוספים (עמ' 19 ש' 9-15). התובעת אישרה, כי המליצו לה לאחר הניתוח השני לעבור ניתוח פלסטי בכדי לעשות את השתל דק יותר וטענה, כי לא עשתה את הניתוח משום שהיא לא רוצה. לטענתה, היא רואה שזה לא יעזור (עמ' 19 ש' 16-20).
3. בהתאם לעקרון הקטנת הנזק, הרי שעל ניזוק לנקוט באמצעים הסבירים בכדי להפחית את הנזק אשר נגרם לו בעקבות המעשה המזיק. על ניזוק לא מוטל לפעול בכל דרך אפשרית לשם הקטנת נזקיו. אולם, מקום בו ניזוק אינו נוקט באמצעים הסבירים לשם הקטנת נזקיו הרי שהוא לא יהיה זכאי לפיצוי בגין נזקים אשר היה בידו למנוע ככל שהיה עושה כן. מהפסיקה עולה, כי ניתן לקבוע שבגדר האמצעים הסבירים בהם היה על ניזוק לנקוט לשם הקטנת נזקיו נכלל גם ניתוח אשר יכול היה להקטין את נזקיו. אציין, כי במקרה בו עסקינן טענת התובעת לפיה נאמר לה שלא ניתן לעשות דבר מה נוסף נטענה בעלמא ולא נתמכה בראייה כלשהי. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. הטענה אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותה לפיה הומלץ לה לעבור ניתוח נוסף. אציין עוד, כי מדובר בנכות פלסטית אשר אינה משליכה על נכותה התפקודית של התובעת.
4. בפסיקה נקבע, כי אין בהכרח זהות בין נכותו הרפואית של אדם לבין נכותו התפקודית (ע"א 3049/03 גירגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב(3), 792). ישנם מספר גורמים, וביניהם עיסוקו של הנפגע, אשר הינם רלוונטיים לעניין זה. התובעת הייתה בת 21 וחצי בעת התאונה והיא טרם גיבשה את עתידה המקצועי. בנסיבות אלו, הרי שהיה בידה להתאים את מקצועה למצבה לאחר התאונה, ובכך להקטין את נזקיה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה, כי היו לה כוונות מקצועיות אשר אין בידה לממש בשל התאונה. בעניין זה, לא די בטענתה לפיה היא שאפה ללמוד עיצוב שיער ואיפור ולפתוח עסק עצמאי (ת/3 סעיף 21). אציין, כי אין מחלוקת שעובר לתאונה התובעת לא עבדה ולא הציגה כל אסמכתא, כי אי פעם עבדה ואף לא למדה כל מקצוע.
5. בהתחשב בכל המפורט לעיל, ולאחר שכאמור חלק משמעותי מהנכות הינו בשל צלקות שאת מצבן לכאורה יכולה התובעת לשפר אם תעבור דיקוק כפי שציין המומחה בחוות דעתו ולאור קביעת המומחית בתחום הנפשי שטיפול פסיכותרפיה יכול לשפר במידה מסויימת את מצבה הנפשי של התובעת ומנגד לאחר שלקחתי בחשבון את העובדה שנגרמה לתובעת נכות בידה הדומיננטית מצאתי לקבוע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות תפקודית בשיעור 35%.
6. בעת התאונה הייתה התובעת צעירה כבת 21 וטרם גיבשה את עתידה המקצועי. לגבי קטינים קיימת חזקה לפיה הם היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק. עם זאת, כאשר קיימות ראיות ואינדיקציות, בנוגע לתובע הספציפי, מהן ניתן ללמוד, בהסתברות גבוהה, כי סביר ששכרו של התובע היה חורג מהשכר הממוצע, כלפי מטה או מעלה, ניתן לחרוג מהחזקה האמורה (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' עיריית ירושלים (2009). קרי, ניתן לקבוע, כי בהתבסס על נתוניו האישיים של התובע סביר, כי אלמלא התאונה שכרו היה גבוה או נמוך מהשכר הממוצע במשק. לאור גילה של התובעת בעת התאונה הרי שהחזקה לגבי קטין לכאורה רלוונטית לענייננו. עם זאת, העובדה שהתובעת לא הייתה קטינה בעת התאונה ושהיא סיימה לימודיה כארבע שנים טרם התאונה ובמהלכם היא לא עבדה כלל ואף לא למדה מקצוע כלשהו תילקח בחשבון, כפי שיפורט בהמשך.
7. התובעת העידה, כי למדה כמעט עד סוף יב' אולם לא עברה את מבחני הבגרות משום שהתחתנה. לטענתה, היא התכוונה לחזור ללמוד לאחר מכן אך לא עשתה כן (עמ' 23 ש' 21-22). במקרה בו עסקינן התאונה ארעה כארבע שנים לאחר שהתובעת סיימה את לימודיה. התובעת לא טענה ולא הוכיחה, כי במהלך התקופה האמורה היא פעלה בכדי לרכוש מקצוע ו/או במטרה להשתלב במעגל העבודה. יש באמור בכדי לעורר ספק באשר לשאלה, האם התובעת הייתה בוחרת לצאת לשוק העבודה אלמלא התאונה אם לאו. מעדויות גיסותיה של התובעת עולה, כי אף הן אינן עובדות (עדות וג'יה עמ' 14 ש' 29-30, עדות נהאד עמ' 17 ש' 14-15) . עוד עולה מעדויות התובעת ועדיה, כי התובעת מתגוררת עם משפחתו של בעלה וכי הם מנהלים משק בית משותף כאשר חלק מבני המשפחה אינם עובדים, כך אף בעלה של התובעת אינו עובד (עמ' 15 ש' 5-6 עמ' 17 ש' 10-11). אף בכך יש בכדי לתמוך בטענה, כי לא מן הנמנע שהתובעת לא הייתה מצטרפת למעגל העבודה אף אלמלא התאונה. לאור התרשמותי מהעדה ומהעדים מטעמה יותר סביר בעיני שהתובעת לא תצטרף למעגל העבודה, אך יחד עם זאת לא ניתן שלול זאת כליל לאור גילה הצעיר של התובעת.
8. התובעת טענה בתצהירה, כי לאחר התאונה, היא ניסתה למצוא עבודה ולא הצליחה. היא העידה, כי ניסתה לעבוד אצל רופא שיניים ונתבקשה לעשות דברים שלא היה ביכולה לבצע ועל כן נאלצה לעזוב. התובעת הוסיפה, כי ניסתה לעבוד במכולת ובעל המכולת אמר לה שלפעמים צריך לעזור ללקוחות להכניס דברים לשקיות ולא יהיה בידה לעשות זאת. היא טענה, כי היו עוד כל מיני מקומות שהיא לא התקבלה לעבודה בגלל המגבלות שלה (עמ' 23 ש' 23-31). בהמשך העידה, כי רופא השיניים אצלו לטענה החלה לעבוד הוא דוד של בעלה (עמ' 24 ש' 4-5) וכי אין לה תלוש שכר על התקופה שכן עבדה מאחר ועבדה רק יומיים (עמ' 24 ש' 7-8). עוד העידה, כי אין לה תלוש שכר מהמכולת בה עבדה (עמ' 24 ש' 9-10). לטענתה, אין לה עדות או ראיה לדברים שהעידה לגביהם (עמ' 24 ש' 15-16).
9. כמפורט לעיל, לתובעת נותרה נכות תפקודית משמעותית בעקבות התאונה בה עסקינן. עם זאת, מצאתי, כי אין בנכות האמורה כדי ללמד, כי אין בידי התובעת להשתלב כליל במעגל העבודה. טענות התובעת באשר לניסיונותיה להשתלב במעגל העבודה לא נתמכו בראייה או עדות כלשהי. משכך, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח טענות אלו. אף בכך יש בכדי לתמוך בטענה לפיה לא מן הנמנע, כי אף אלמלא התאונה התובעת הייתה בוחרת שלא להשתלב בשוק העבודה.
10. אוסיף ואומר, כי אף אם תתקבל טענת התובעת לפיה היה בכוונתה לרכוש מקצוע ולעבוד דבר שלא הוכח ואף מצאתי טענה זו כלא אמינה, בשים לב שהתובעת לא עשתה כן בכל התקופה מאז סיום לימודיה ועד לתאונה ואין מחלוקת, כי בעת התאונה היא לא עבדה ואף לא פעלה לשם רכישת מקצוע, אזי אלמלא התאונה וככל שהתובעת הייתה פועלת לשם רכישת מקצוע והשתלבות במעגל העבודה הרי שסביר, כי היה עובר זמן מה עד שהיה בידה להתחיל לעבוד. למעשה, הפסד השתכרותה של התובעת איננו מיום התאונה אלא מהיום בו היא הייתה עתידה להתחיל ולהשתכר אלמלא התאונה. אף את העובדה האמורה יש להביא בחשבון בעת קביעת הפסד השתכרותה של התובעת.
11. אציין עוד, כי בפסיקה נקבע, כי במצב של חוסר ודאות לגבי השתכרות עתידית החישוב ייעשה בהתאם לדוקטרינה של פיצוי על פי סיכוי (ע"א 591/80 ניסים חיו נ' רחמים ונטורה). כאשר בית המשפט סבור, כי אלמלא התאונה היה לניזוק סיכוי לזכות בעתיד בטובת הנאה כלשהי והסיכוי סוכל בעקבות התאונה הרי שיש לפצות את התובע בגין אובדן הסיכוי. קביעה זו רלוונטית לענייננו שכן, לא ברור האם התובעת הייתה מצטרפת למעגל העבודה אלמלא התאונה ואם כן באיזה שלב בחייה הייתה עושה כן, ואת הפסדיה יש לחשב בהתאם לאובדן הסיכוי.
12. בשים לב למפורט לעיל, מצאתי, כי את הפסד השתכרותה של התובעת יש לגזור מחישוב אריתמטי לפי שכר בגובה של 4,650 ₪. מצאתי, כי יש לפסוק לתובעת מחצית מחישוב אריתמטי כאמור זאת, לאור הסיכויים לפיהם התובעת לא הייתה משתלבת במעגל העבודה אף אלמלא התאונה, כפי שצוין לעיל. החישוב ייעשה לפי הנכות התפקודית אותה קבעתי ללא תקופת אי כושר מאחר וכאמור, התובעת לא עבדה במועד התאונה ואף לא החלה בלימודי מקצוע כפי שהעידה על עצמה, כי זו הייתה כוונתה ועל כן ספק רב בעיני שדווקא יום למחרת התאונה התכוונה התובעת להתחיל לעבוד ותכניותיה טורפדו בשל התאונה.
13. לפיכך, בעקבות התאונה נגרם לתובעת הפסד השתכרות לעבר לתקופה של 72 חודשים כדלקמן:

4,650 X 35% X 72 X 50% = 58,590 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 59,005 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

1. את הפסד השתכרותה של התובעת לעתיד מצאתי לחשב בהתאם למחצית מחישוב אריתמטי לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל לפי שכר חודשי בסך 5,500 ₪.

לפיכך, בעקבות התאונה עתיד להיגרם לתובעת הפסד השתכרות כדלקמן:

256,026= 50% X 266.0011 X 35% X 5,500

אובדן פנסיה

1. כאמור לעיל, מצאתי, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי הכנסה אשר עלולים להיגרם לה בשל פגיעתה. בהתאמה לגריעה בשכרה יפגעו אף ההפרשות בעבור תנאים סוציאליים ופנסיה אשר המעביד של התובעת יהיה חייב להפריש על פי חוק. אני מעריכה את הפסדה של התובעת בגין ראש נזק זה בשיעור 7% מהפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 4,130 ₪ ואילו הפסד השתכרות לעתיד יחושב על בסיס 12% בגין הפסד השתכרות לעתיד קרי 30,723 ₪. סך הפיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות לעבר ולעתיד הינו 34,853₪.

עזרת צד ג'

1. התובעת העידה, כי היא אינה יכולה להפעיל את יד ימין (עמ' 22 ש' 24-25). עוד העידה, כי היא אינה מתרחצת בעצמה (עמ' 22 ש' 31-32) וכי היא אינה חופפת את שיערה בעצמה (עמ' 23 ש' 1-2). לטענתה, לפעמים היא נכנסת לשירותים לבד ולפעמים היא זקוקה לעזרה (עמ' 23 ש' 3-4). התובעת הוסיפה, כי יש דברים שהיא מסוגלת ללבוש לבד אולם יש דברים שלא (עמ' 23 ש' 6-7).
2. בטופס אשר מסכם בדיקת תפקוד בפעולות יומיום (נ/2) אשר התובעת עברה במוסד לביטוח לאומי צוין, כי התובעת מסוגלת להתפשט ולהתלבש אך זקוקה לעזרה בכפתור, שריכת שרוכים, סגירת חזייה וסגירת כפפה. באשר לרחצה צוין, כי התובעת מסוגלת להגיע עם יד אחת לכל חלקי גופה וכי היא מסוגלת לחפוף את ראשה ולהתנגב. עוד עולה מנ/2, כי התובעת עצמאית בשמירה על היגיינה אישית.
3. לטענת התובעת, היא נוהגת באמצעות יד שמאל (עמ' 22 ש' 28-29). היא העידה, כי היא אף פעם אינה נוסעת ברכב כאשר אחרים נוהגים בו (עמ' 23 ש' 8-11). ווג'יה העידה, כי לתובעת יש רכב וכי היא נוהגת בו בעזרת יד אחת. לטענתה, התובעת לא מסכימה שאף אחד אחר ינהג כאשר היא נוסעת (עמ' 14 ש' 31-34, עמ' 15 ש' 2). לטענתה, מאז התאונה התובעת מפחדת לנסוע כאשר מישהו אחר נוהג ברכב והיא נוסעת רק כאשר היא נוהגת (עמ' 15 ש' 23-26). ווג'יה העידה, כי לפעמים התובעת מסיעה אותה לכל מיני מקומות (עמ' 15 ש' 3-4). נאהד העידה, כי לתובעת יש רכב והיא נוהגת בו. לטענתה, לה אין רישיון נהיגה והתובעת מסיעה אותה לפעמים לכל מיני מקומות (עמ' 17 ש' 18-25).
4. התובעת העידה, כי בעלה יכול לספר בדיוק מה היא עברה ומה המגבלות שלה (עמ' 23 ש' 14-15). היא העידה, כי הם מתגוררים עם ההורים של בעלה וכי גם הם יכולים לספר על הקשיים והמגבלות שלה (עמ' 23 ש' 16-19). בעלה של התובעת והוריו, אשר מתגוררים עם התובעת, לא זומנו לעדות.
5. ווג'יה העידה שהתובעת גרה בבית משלה בקומה אחרת משל ההורים של בעלה אולם משק הבית משותף (עמ' 15 ש' 7-11). היא העידה, כי אמא שלה מבשלת וכי לפעמים בעלה של התובעת עושה קניות ולפעמים היא או אחותה או אחות של התובעת הולכות איתם לעשות קניות (עמ' 15 ש' 12-16). נאהד העידה, כי היא מתגוררת עם משפחתה ועם התובעת ובעלה (עמ' 17 ש' 6-7). היא העידה, כי אמא שלה מבשלת (עמ' 17 ש' 8-9). עוד העידה, כי בעלה של התובעת עושה את הקניות למשפחה (עמ' 17 ש' 12-13).
6. עדות התובעת ועדותה של ווג'יה לפיה התובעת אינה נוסעת ברכב כאשר מישהו אחר נוהג בו אינה עולה בקנה אחד עם המתועד בנ/6. התרשמתי, כי התובעת והעדים מטעמה ביקשו להאדיר את נזקיה של התובעת. עם זאת, לאור אופי ושיעור נכותה של התובעת סביר בעיניי, כי היא נזקקת ועתידה להיזקק לעזרת צד שלישי בשיעור ניכר ומעבר לעזרה הרגילה המצופה מבני משפחה. סבורני, כי יש לקחת בחשבון את העובדה שהתובעת מתגוררת עם משפחתו של בעלה כאשר ניהול משק הבית נעשה באופן משותף ללא קשר לתאונה. ברי, כי לא כל עבודות הבית אשר מבצעים קרובי משפחתה של התובעת אשר מתגוררים עמה הן בגדר עזרה לתובעת. שכן, עסקינן במשק בית משותף אשר הנטל להחזיקו מוטל אף על חברי המשפחה האחרים. אוסיף, כי מעדויות גיסותיה של התובעת עולה, כי היא מסיעה אותן מידי פעם (עמ' 15 ש' 3-4, עמ' 17 ש' 18-25). סבורני, כי יש בעדויות אלו בכדי ללמד, כי על אף נכותה מצליחה התובעת לתרום את חלקה, אף אם באופן חלקי בלבד.
7. בשים לב למפורט לעיל, מצאתי לחשב את הנזק אשר נגרם לתובעת בעבר בראש הנזק שבכותרת לתקופה של שנה לאחר התאונה לפי פיצוי חודשי של 3,000 ₪. לפיכך הפיצוי יעמוד על סך של 36,000 ₪. בהמשך ועד מועד פסק הדין, יעמוד הפיצוי החודשי על סך של 2,000 ₪ לחודש. לפיכך הפיצוי הינו 120,000 ₪. לפיכך, הרי שממועד התאונה ועד מועד פסק הדין, נגרם לתובעת נזק בגין עזרת צד ג' לעבר בסך של 156,000 ₪.
8. באשר לעתיד מצאתי לחשב את נזקיה של התובעת לפי פיצוי חודשי בסך 1,500 ₪. לפיכך, בהיוון המתאים, הרי שעתיד להיגרם לתובעת נזק כדלקמן:

475,551= 317.0340 X 1,500

1. בנסיבות אלו, פוסקת לתובעת פיצוי בסך 631,551 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

1. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק).
2. במהלך עדותה נטען בפני התובעת, כי אין מסמכים רפואיים אחרי יולי 2011 והיא טענה, כי לאחר מכן המליצו לה על טיפולים פיזיותראפיים אולם היא לא הייתה מאושפזת. התובעת העידה, כי היא במעקב רופא מטפל וכי נאמר לה שכבר לא ניתן לעשות כלום מלבד לתת לה משככי כאבים (עמ' 19 ש' 21-25). לטענתה, לפני מספר ימים היא הייתה אצל רופא בקשר ליד. היא נשאלה האם יש לה מסמך רפואי אשר תומך בעדותה והשיבה, כי הרופא לא יכול היה לבדוק אותה ורק אמר לה לקחת משהו נגד כאבים (עמ' 19 ש' 26-29). כאשר נטען בפניה, כי אין תיעוד רפואי בשנתיים האחרונות לגבי היד היא השיבה, כי היא לא פונה למומחים משום שהיא כבר התייאשה ואמרו לה לעשות שום דבר. לטענתה, היא מסתפקת במעקב אצל הרופא המטפל (עמ' 19 ש' 32-34). בהמשך העידה, כי לפעמים היא לא מחכה לקחת מרשם והיא קונה בבית המרקחת תרופות ללא מרשם (עמ' 20 ש' 10-11).
3. על התובעת להמציא קבלות ולהוכיח, כי נגרמו לה הוצאות רפואיות אשר אינן מכוסות בהתאם להוראות החוק. מלבד קבלות בגין טיפולי שיניים התובעת לא המציאה קבלות לשם הוכחות טענותיה באשר להוצאותיה. כמו כן, לא ברור האם קיים קשר בין טיפולי השיניים לבין התאונה בה עסקינן. כמפורט לעיל, מעדות התובעת עולה, כי כיום היא אינה מטופלת וכי היא מסתפקת במעקב אצל הרופא המטפל. התובעת לא צירפה מסמכים בנוגע למעקב האמור בשנים האחרונות. על אף האמור לעיל, הרי שמהחומר המונח בפניי עולה, כי בעקבות התאונה התובעת נזקקה לטיפולים והייתה במעקב רפואי תקופה ארוכה. כמו כן, היא נזקקה ועתידה להיזקק לעזרים דוגמת הכפפה בה היא משתמשת. אוסיף ואומר, כי המומחית בתחום הנפשי ציינה בחוות דעתה, כי טיפול פסיכותרפיה יכול לשפר במידה מסוימת את מצבה של התובעת. לא מן הנמנע, כי בעתיד תבחר התובעת לבצע טיפול כאמור. יחד עם את לקחתי בחשבון שממועד התאונה חלפו 6 שנים והתובעת לא המציאה ולו קבלה אחת על טיפול נפשי אותו לקחה.
4. בשים לב לכל המפורט לעיל, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 30,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת.

ניכויים

1. הנה כי כן, בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובעת נזק בסך 1,114,966 ₪. מהסכום האמור יש לנכות שני תשלומים תכופים אשר כלל שילמה לתובעת ואת תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובעת.
2. במהלך ניהול התובענה כלל שילמה לתובעת סך של 32,784 ₪ ביום 5.12.10 (נ/4) ולאחר שיערוך סך של 36,520₪. בנוסף, כלל שילמה לתובעת סך של 15,000 ₪ ביום 2.1.12 (נ/5) ולאחר שיערוך סך של 15,958 ₪.
3. בעדותה התובעת אישרה, כי הגישה לביטוח לאומי שתי תביעות, אחת לנכות כללית והשנייה לשירותים מיוחדים, וכי היא מקבלת מידי חודש כסף מביטוח לאומי. לטענתה, קצבת שירותים מיוחדים הייתה זמנית עד ל- 31.10.13 וכיום היא מקבלת רק קצבת נכות כללית (עמ' 20 ש' 14-21).
4. הנתבעות הגישו חוות דעת אקטוארית לפיה בגין נכות כללית התובעת קיבלה ועתידה לקבל תגמולי מל"ל בסך 535,028 ₪. בנוסף הגישה הנתבעת חוות דעת אקטוארית לפיה בגין שירותים מיוחדים התובעת עתידה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי סך של 333,455 ₪. חוות הדעת האמורה נסמכת על ההנחה לפיה אושרה לתובעת קצבת שירותים מיוחדים בשיעור 50% מקצבת יחיד מלאה מ- 1.4.12 וכי הקצבה תשולם לה לכל חייה. הנחה זו נסתרה בעדות התובעת לפיה הקצבה שולמה לה עד ליום 31.10.13. כמו כן, מנ/2 עולה, כי אכן נקבעה לתובעת קצבת נכות זמנית בגין שירותים מיוחדים רק עד ליום 31.10.13. התובעת העידה, כי קיבלה קצבת שירותים מיוחדים למשך שישה חודשים (עמ' 20 ש' 22-23).
5. מחוות הדעת האקטוארית עולה, כי קצבת שירותים מיוחדים לנכה בחודש יולי 2013 עמדה על סך של 1,376. כאמור, לתובעת שולמה קצבה בשיעור 50% מקצב יחיד מלאה. הנה כי כן, בעבור שישה חודשים שולמה לתובעת גמלה בסך 4,128 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 4,179 ₪.

התוצאה

1. בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובעת נזק בסך 1,114,966 ₪. סך התשלומים ששולמו לתובעת אותם יש לנכות הינם 591,685 ₪.
2. בנסיבות אלו, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 523,281 ₪ בגין נזקיה בעקבות התאונה בה עסקינן. בנוסף, מחייבת את הנתבעות בשכר טירחת עו"ד בסך 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה ששולמה משוערכת להיום.
3. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.