לפני תובענה ייצוגית שאושרה ככזו בהחלטתי מיום 22.3.2011. לאחר שנשמעו הראיות בתביעה עצמה, וקראתי את סיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה, מן הנימוקים שיפורטו להלן.

כיוון שחלק גדול מן הרקע לפסיקה תואם את שנאמר כבר בהחלטה המאשרת את התובענה הייצוגית, הועתקו החלקים הרלוונטיים לפסק הדין, בשינויים קלים מתחייבים.

רקע

1. (א) הנתבעת, אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב בע"מ ("האגודה") היא אגודה שיתופית חקלאית שנוסדה לפני כמאה שנים, ועוסקת בעיקר בגידול ענבי יין, בייצור יינות ובעיבודם ובשיווק מוצריה בישראל ובחו"ל. בבעלותה היקבים בראשון לציון, בזכרון יעקב, בדלתון וביתיר. 25% מהון הנתבעת הוחזק ע"י כורמים שפועלים במסגרת הסוכנות היהודית, והיתר בידי כורמים פרטים.

(ב) בשנת 2000 פנתה קבוצת כורמים פרטיים לרשם האגודות השיתופיות בתביעה לתקן את פנקס החברים של האגודה ולהשיב את רישומם כחברים בפנקס החברים העדכני. הנתבעת סברה שחברותם של כורמים אלה פקעה אוטומטית משום שלא עמדו בתנאי שבסעיף 6.ג. בתקנות האגודה ("התקנון הישן"), שלפיו החברות באגודה נפסקת כאשר הכורם חדל להיות "בעל 40 קנטר ענבים" ("קנטר" - לפי פקודת המשקלות והמידות 1947, היא יחידת משקל. 40 קנטר הם כ-12 טון). הרשם סבר כדעת האגודה, אך בית משפט לענינים מנהליים סבר אחרת (עמ"נ (י-ם) 342/06 קרן אהרונסון בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות (7.5.2007). בפסק דין שניתן בערעור המנהלי שהגישה קבוצת הכורמים על החלטת הרשם בוטלה החלטת הרשם, ונקבע כי הליך הפסקת החברות ה"אוטומטי" היה פסול. ערעור שהגישה אגודת הכורמים לבית המשפט העליון נמחק לבקשת הצדדים, לאור הסכמות שהגיעו אליהן (אשר לא פורטו בהליך הנוכחי – א"ש) (ברמ 5059/07 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב בע"מ נ' קרן אהרונסון בע"מ (21.5.2009)).

(ג) בחודש נובמבר 2007, כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין בעניין קרן אהרונסון בע"מ, הפיצה אגודת הכורמים בין חבריה הצעת החלטה של האסיפה הכללית. להצעה צורפה טיוטה לתקנון חדש שבכוונתה להביא לאישור האסיפה, שבו בוטלה ההגבלה על זהותם של חברי האגודה, לרבות חיובם בבעלות בכרם וביבול של 40 קנטר ענבים בשנה, ובוטל החיוב בשווק היבול לאגודה.

(ד) חודשים ספורים לאחר הפצת טיוטת התקנון המוצע התקיימו הליכי שימוע לכל החברים שלא עמדו בתנאי החברות באגודה על פי התקנון הקיים (הישן). השימוע התקיים לפני ועדת שלושה, בראשות השופט (בדימוס) יצחק רביבי, ובסופו נקבע כי חברים שלא עמדו בתנאי הנקוב בסעיף 6.ג. יימחקו מפנקס החברים.

(ה) התובענה מבוססת על בקשת המבקשים, שחברותם באגודה נשללה לאחר הליכי השימוע, שסברו כי חברותם באגודה הופקעה שלא כדין, והגישו תובענה ייצוגית זו, שבצידה בקשה לאישורה. טענתם היא, שהפקעת החברות באגודה על פי הוראת סעיף 6.ג. בתקנון הישן קיפחה אותם ועוד כמאתיים חברים נוספים, ויש לבטלה.

(ו) לאחר פסק הדין בענין קרן אהרונסון הגישו חברים באגודה בקשה נוספת לרשם האגודות השיתופיות לשנות את סיווג האגודה מאגודה חקלאית לאגודה יצרנית, על מנת לאפשר לחברים לפדות את המניות שאחזו בהן בערכים ריאליים. הבקשה נדחתה, וכך גם ערעור מנהלי שהגישו 117 חברי האגודה, בעמ"נ (מחוזי ירושלים) 223/07 בתיה רביב נ' אגודת הכורמים (2.3.2008).

(ז) במהלך ההליכים כאן אושר התקנון החדש, במסגרת בקשה להסדר שהגישה האגודה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתאם לסעיף 350 בחוק החברות, תשנ"ט-1999, לרבות בנושא אישור תקנון חדש (פר"ק 32008-01-10). נוסח ההסדר דומה מאוד לטיוטת התקנון שהופצה בחודש נובמבר 2007, שבו נמחקה העילה בדבר הפסקת חברות שבסעיף 6.ג. בתקנון הישן.

2. ביום 22.3.2011 ניתנה החלטה המאשרת את התובענה הייצוגית. עיקר הקביעה בה, כי סמיכות הזמנים בין הוצאת התובעים מחברותם באגודה לבין תיקון התקנון כך שהתנאי בדבר 40 קנטר שוב לא יחול, מעלה על האגודה חשד, שפעלה באופן שעלול לקפח את קבוצת התובעים, בשל הנמוקים הבאים:

עילת הקיפוח מעוגנת בסעיף 191(א) לחוק החברות:

"התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו...".

ככלל, חוק החברות לא חל על אגודות שיתופיות, אולם דוקטרינת "קיפוח המיעוט" מתאימה גם להתנהלות אגודות שיתופיות. בדומה להתנהלות בעלי מניות בחברה, אין לקבל מציאות שבה הרוב ישתמש בכוחו על מנת לעשוק את המיעוט באגודה שיתופית (בג"ץ 861/07 יונתן קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (08.12.10)), סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות – דין ונוהל, כרך א' 76 (1995).

ההבדל המשמעותי בין חברה לבין אגודה שיתופית הוא בתכלית ההתאגדות: כך, בעוד שתכלית החברה היא השאת רווחים לבעלי המניות (סעיף11 בחוק החברות), לאגודה השיתופית עשויות להיות תכליות אחרות. אגודה שיתופית היא צורת התאגדות המתאפיינת בניהול עצמי בדרך דמוקרטית, לרווחת החברים, לפי עקרונות הקואופרציה (אוטולנגי, שם בעמ' 3).

"תכליתה העיקרית של האגודה השיתופית היא לספק מסגרת לפעילות של גורמים בעלי אינטרסים משותפים בתחומים שונים (ראו, סעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות). בשונה מעמותה, אגודה שיתופית אינה התאגדות שלא נועדה להשיא רווחים. בשונה מחברה, תכלית ההתאגדות באגודה שיתופית חורגת על פי רוב מאינטרס כלכלי בלבד, במובנו המצומצם של המושג".

(ע"א 6887/03 חיים רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות פסקה 13 (20.7.2010). (ההדגשה שלי – א"ש)).

3. סעיף 6.ג. בתקנון הישן, שלפיו פעלה אגודת הכורמים להוצאת הקבוצה, קבע:

"6. הפסקת חברות:

החברות של חבר נפסקת:

...

ג. בחדלו להיות כורם בעל 40 קנטר ענבים

...".

סעיף 5 בתקנון החדש קובע, לעומתו, כי:

"כל אדם, יחיד או תאגיד, כשיר לחברות. אין דרישה שהמועמד לחברות יהיה כורם או בעל כרם, וממילא, חדילה מלהיות כורם אינה עילה להפסקת חברות".

השינוי בתקנון עוסק גם באופן חישוב פדיון המניות שאין עניינו לכאן.

4. כאמור בהחלטת האישור, באותו שלב לא היה ברור אם עד מחיקת המערערים מפנקסי האגודה שנדונה בפסק דין קרן אהרונסון בע"מ, הופעל סעיף 6.ג. לשם הרחקת חברים מן האגודה. הצדדים לא התייחסו לטענה זו. הפעילות הידועה היתה רק זו שהביאה עד פסק דין קרן אהרונסון. ההחלטה על הוצאת החברים שאינם כורמים בסדר הגודל הנדרש, דוקא סמוך לפני שינוי התקנון, העלתה את החשש שמא האגודה השתמשה באפשרות שנקרתה על דרכה בחסות התקנון הישן, כדי לחלק את עוגת נכסי האגודה למספר קטן יותר של חברים, ובכך להגדיל את חלקו של כל אחד מן הנותרים בנכסי האגודה.

5. הנחת המוצא היא שקיפוח מתקיים "כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה" (צפורה כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות כרך ב' 120 (מהדורה שניה, 2008)).

סביר שטיוטת התקנון, שנערכה עוד בחודש נובמבר 2007, יצרה ציפייה בקרב החברים כי הוראה 6.ג. שבתקנון הישן כבר לא תהיה רלוונטית ולא יפעלו על פיה. דווקא בשל המעמד המרכזי של התקנון באגודה השיתופית, כוונה לשנותו אינה עניין של מה בכך, והיא מקנה לגיטימיות גם לציפיה הנ"ל.

מעצם הפתרון לקיפוח הקבוע בס' 191(ב) בחוק החברות, באמצעות תיקון מסמכי החברה, נובע גם שיתכן ששימוש בזכות הנובעת מן המסמכים תגרום לקיפוח.

6. "הנטל המוטל על בעלי המניות הטוענים לקיפוח הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. הובאה הוכחה כזו, יעבור הנטל לכתפי הרוב, להצביע שפעל כראוי וכי פעולתו אינה מהווה קיפוח המיעוט" (ע"א 92/2699 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ , פ"ד נ(1) 238, 249 (1996)). הואיל ובעניננו דובר בהעברת עושר ששייך לכל הקבוצה לידי קבוצה קטנה יותר, מסיבה שאינה רלוונטית למטרת הקבוצה, והרוב אף מגלה דעתו שאינה רלוונטית, בכך שהוא מתקן את התקנון לעתיד - על כן נקבע בהחלטת האישור כי הנטל עבר לאגודה, להוכיח שפעלה כראוי ואין קיפוח בפעולתה.

7. לאחר האישור הגישו 53 מחברי האגודה בקשה להצטרף כנתבעים לתביעה. בהחלטתי מיום 28.10.2011 נדחתה הבקשה. ערעור שהגישו המבקשים להצטרף לבית המשפט העליון נדחה, לאחר שבעקבות המלצת בית המשפט הודיעו המערערים שאינם עומדים על הערעור (ע"א 9203/11 אילן לוין נ' גדעון לויטה (3.6.2013)).

8. משהגיעו הצדדים לדיון בתובענה עצמה, נעשו ניסיונות לגשר על חילוקי הדעות ביניהם הן באמצעות גישור, הן באמצעות הצעות לפשרה. משכל אלו לא עלו יפה – נדרשת הכרעה בתביעה לגופה.

9. במהלך הדיון נדרשו התובעים להשיב על שאלונים ולגלות מסמכים. 9 מהם נענו לכך, כנדרש. לאחר דרישה חוזרת ונשנית של הנתבעת (ראה בין השאר החלטותיי מיום 13.11.2013, 21.1.2014, 26.3.2014), וניסיון של ב"כ התובעים להסכים למחיקה בשמם ללא קבלת עמדתם, הגישו התובעות מס' 5 ו-10 בקשות להסתלק מן התביעה. הנתבעת הסכימה כמובן להסתלקותן, ותביעותיהן של תובעות אלו נמחקות. התובע מס' 11 לא הגיש הודעת הסתלקות, וגם לא ענה על המבוקש. בשים לב להחלטתי בעמ' 206 בפרוטוקול, אני מוחקת את תביעתו האישית. לצערי, נדרשה התערבות מופרזת של בית המשפט בכל הכרוך במתן התשובות שנדרשו, ומעקב אחריהן, כמו גם מתן ארכות מתאימות, עד שלבסוף נוצר המצב הדיוני שתואר לעיל. כל אלו מכלים משאבים שיפוטיים לריק, שבשלם חויב כל אחד מן התובעים 5, 10, ו-11 בתשלום הוצאות האגודה (החלטות מיום 26.3.14 ו- 21.5.14).

טענות הצדדים

10. התובעים טענו כי הליכי הוצאתם מחברות באגודה היו מתוכננים ותאמו להליכי תיקון התקנון, וזאת לא רק משום סמיכות הזמנים, אלא גם משום שהועד הממונה של האגודה הוא שמינה את וועדת השימוע וקבע את סמכותה; הועד קבל את המלצות ועדת השימוע והוציא את התובעים מן האגודה; ובה בעת כיהן אותו ועד כוועדת היגוי לאישור תקנון חדש. מכאן המסקנה ההגיונית כי שני הגופים היו קשורים, וכך נאמר גם ע"י מר אילן לוין בתצהירו ובעדותו, וכן בעדות מר עוזי מור.

הליכי השימוע עצמם לא היו ראויים, והתקיימו באופן סיטוני, לצורך הפקעת חברותם של התובעים.

כן נטען כי החלפת התקנון כללה שינוי מבני שיאפשר הכנסת שותף פיננסי אסטרטגי, וכן מימוש זכויות הוניות של החברים באמצעות מתן האפשרות למכור את המניות לא רק לכורמים, במחיר מרבי.

התובעים טענו כי האגודה עצמה בקשה לשנות את מבנה ההון, משום שבמצב הקיים, פדיון נומינלי של המניות – שהיה נכון לתפיסה האידיאולוגית שראתה באגודה מכשיר לבצוע פעולות משותפות בעבור אנשים בעלי מכנה משותף – מביא לתמורה זעומה, ואילו פדיון ריאלי – כמתחייב משחיקת האידיאולוגיות וחלוף העתים – עלול להיראות כקיפוח ופגיעה בזכויות, וכשלעצמו יהווה נטל כלכלי כבד מנשוא.

הזכויות לפי התקנון החדש היו מיטיבות עם התובעים, ששוב אינם כורמים פעילים. הדרתם ממנו מגדילה את חלקם של מי שהם כורמים עד היום, על חשבון חלקם של התובעים, ומעבירה אליהם את ההון שנצבר בעמל רב של דורות של כורמים שחדלו מלגדל כרמים. זוהי אפליה אסורה, שמנוגדת גם לתקנה 23(ג) בתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה-1975 (שמחייבת את וועד האגודה לרבות וועד ממונה, לפעול בתחום סמכויותיו לטובת האגודה וללא אפליה).

בבקשת האגודה לכינוס אסיפת חברים לפי סעיף 350 בפקודת החברות (ינואר 2010) לא נזכרו התובעים כמשיבים, ולא הוזמנו לדיון, שכן האגודה כבר לא ראתה בהם חברים. כך, התובעים לא שותפו בהליכי ההסדר. בהסדר הוצע כי הון המניות ייוחס לחברים על בסיס מכסת הענבים של כל חבר בשנת 1990, ועל בסיס היקף שיווק הענבים של כל חבר לאגודה בשנים 1998-2007.

התובעים טענו כי פסק הדין בענין קרן אהרונסון מהווה מעשה בית דין שמחייב את האגודה בהליך זה, ויצר השתק לפלוגתאות שבין רשם האגודות השיתופיות לבין האגודה ולבין חבריה. כן טענו, כי במסגרת ההחלטה לאשר את התביעה הייצוגית נקבע כי בקיפוח הקבוצה עסקינן.

11. הנתבעת סברה כי התובעים מבקשים להתעשר שלא כדין על חשבון חברי האגודה באמצעות תביעה זו; כי התובעים נטשו את האגודה, ואינם זכאים לחלק בה, בודאי לא לפי ההסדר החדש; כי הפסקת החברות נעשתה שנים רבות לפני פסק הדין בענין קרן אהרונסון, שבעקבותיו נעשו רק פעולות פרוצדורליות להפסקת החברות; כי תנאי הכשירות החדשים אינם יכולים לחול על מי שכבר יצא מגדר החברים באגודה; כי קשר הזמנים בין השימועים לאחר פסק דין קרן אהרונסון לבין ההסדר החדש אינו מלמד על דבר, אלא נובע מעיתוי החלטת בית המשפט בענין קרן אהרונסון.

כן טענה האגודה כי הכורמים הנוטשים לא ציפו לקבל חלק באגודה, שכן כמי שנטשו לא היו להם זכויות בה; כי מי שלא נשא בנטל השנים הקשות אינו זכאי לחלוקת ההון בשלב שלאחר התאוששות האגודה. האגודה הדגישה כי בשנים הרלוונטיות לתביעה עמד בראשה ועד ממונה, בשל המצב הכלכלי הקשה; וכי הועד הממונה קיבל אישור מרשם האגודות השיתופיות, שבעצמו הורה על עדכון פנקס החברים במקביל לגיבוש הסדר החברים החדש, והורה לסיים את ההליך לפני ההצבעה על ההסדר החדש. מכל מקום, הליכי השימוע ועדכון פנקס החברים הסתיימו זמן רב לפני אישור ההסדר.

האגודה הוסיפה לטעון כי פעולות ועדת השימוע והחלטת הועד הממונה בעקבותיהן נבעו ישירות מזכויות האגודה וחובותיה לפי התקנון הישן, ובמסגרת חובתה להציג פנקס חברים מעודכן. אילו פעלה האגודה אחרת, היתה מועלת באמון חבריה, ומקפחת את החברים הנותרים דוקא.

עוד טענה האגודה כי התובעים שמו להם למטרה לנגח את האגודה ולגרום לה להוציא הוצאות כספיות משמעותיות בגין ההתדינויות המשפטיות השונות, משום שהרוח החיה בייצוגם הוא עו"ד מיכאל תישבי, בעצמו מנהל יקב מתחרה, שעזב בעבר את האגודה, והוא בעל אינטרס כלכלי מובהק בתוצאות תביעה זו ודומותיה.

העדויות

12. לפי הסכמת הצדדים נחקרו רק 5 מבין התובעים. אכן, אין צורך ביותר מכך כדי לבסס את עילת התביעה הקבוצתית. למעשה, עדותם לא הוסיפה על שכבר נקבע בהחלטה שאישרה את התובענה הייצוגית. הגם שבכל התצהירים של התובעים מודגש היחס בין הליך הוצאתם מחברות באגודה לבין תיקון התקנון, מעדותם בבית המשפט עלה כי כל אחד מהם ידע שלפי התקנון הישן שוב אינו יכול להיחשב חבר, משום שאין לו כרמים. עם זאת, כל אחד מהם ראה בהוצאתו מן האגודה פגיעה חמורה בו ובזכויות הקנין שלו, בעיקר על רקע זכויות חלק מאבותיהם שהחלו להיות חברים באגודה כבר בשנת 1908. התובעים הוסיפו וזימנו לעדות את חברי ועדת השימוע והועד המנהל: מר גדליה גל ועו"ד בעז נאור.

האגודה זימנה מטעמה את עו"ד עוזי מור, ששמש חבר בוועד הממונה של האגודה, ואת מר אילן לוין, חבר באגודה שהיה יו"ר מועצת האגודה במשך 10 שנים, חבר בוועד הממונה של האגודה, ומאוחר יותר חבר ועד ההנהלה של האגודה.

דיון והכרעה

פסק דין קרן אהרונסון

13. מחלוקת נפלה בין הצדדים בשאלה אם פסק הדין בענין קרן אהרונסון מהווה מעשה בית דין בתביעה זו.

פסק דין יכול להוות מעשה בית דין רק בשאלות שנדונו והוכרעו בו (ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ פסקה 16 (6.1.2011)). השאלה שעמדה לדיון בענין קרן אהרונסון, ובה הכריע בית המשפט, היתה "האם, בנסיבות המקרה, התקיימו התנאים הנדרשים לפקיעה אוטומטית של חברות המערערים באגודה, כאשר לא התקיים הליך מסודר של שימוע ולא התקבלה כל החלטה מסודרת של מוסדות האגודה להפסקת החברות" (פסקה 9 בפסק הדין). בית המשפט מצא כי הוצאה אוטומטית מחברות באגודה שיתופית פוגעת בזכות הטיעון, שהיא מכללי הצדק הטבעי שראוי לכבד ולשמור. משכך,

"סעיף 6(ג) לתקנון הקובע כי חברות של חבר באגודה נפסקת כאשר הוא חדל להיות כורם בעל 40 קנטר ענבים, אינו יוצר פקיעה אוטומטית של החברות. פקיעת חברות מהאגודה לפי סעיף זה תעשה רק לאחר שהתקיימו הליכים מסודרים שעיקרם מתן זכות השימוע לחבר הנוגע בדבר, ולאחר שהתקבלה החלטה כדין על ידי המוסד המוסמך באגודה על פי סעיף 5(א)(3) לתקנות האגודות" (פסקה 18).

בנוסף, הואיל ותקנה 9 בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג-1973 קובעת כי על האגודה לפדות מנייתו של מי שחברותו באגודה פקעה שלא בשל מותו, והואיל והאגודה לא עמדה בחובה לפעול לפדיון מניות החברים שחברותם פקעה לטענתה – הדבר מהווה חיזוק למסקנה שהחברות נותרה על כנה.

בפסק הדין נאמר כי הוא חל על 18 מתוך 32 מערערים, שהיו רשומים כחברים באגודה, ושווקו ענבים לכל המאוחר בשנת 1987.

בעקבות פסק הדין הקימה הנתבעת את ועדת השימוע בראשות כב' השופט (בדימוס) רביבי, שלחה הזמנות לחברים שענינם עמד על הפרק, שמעה את עמדותיהם, והכריעה כפי שהכריעה.

14. מה ניתן ללמוד מפסק דין אהרונסון לעניננו? אכן, הקביעה כי לא ניתן היה להפקיע את חברותם של התובעים באופן אוטומטי, ללא מתן זכות שימוע ממשית, היא בבחינת מעשה בית דין. אך אין ללמוד מכך שהתובעים חסינים לעולם ועד מפני החלת סעיף 6.ג. בתקנון הישן להוצאת חברים מן האגודה בכלל; ואין ללמוד מכך שפסק הדין חל על מי שלא היו צד לו, או שהאגודה לא זימנה אותו לשימוע כפי שנהגה בעותרים באותו ענין. עם זאת, ניתן לראות בחלק מן הקביעות מעין השתק פלוגתא, למרות שחברי הקבוצה שלא היו עותרים שם ולא זומנו לשימוע אינם חליפיהם של מי שכן עתרו או זומנו לשימוע. זאת, כיוון שהקבוצה עצמה העמידה את הנושא לדיון כאן, וקבלה על עצמה את עולו של פסק דין קרן אהרונסון. הנתבעת מחויבת בקביעות שם, מעצם היותה בעלת דין (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות פסקאות 25, 29 (5.1.2011); רע"א 8954/12 נירוסופט תעשיות בע"מ נ' ימית סינון וטיפול במים בע"מ פסקאות 7-8 (5.6.2013)).

15. כבר בהחלטת האישור נאמר בענין זה (סעיף 3(ה)):

"טענת המבקשים כי הוצאתם מן האגודה מנוגדת להוראות פסק הדין בענין קרן אהרונוסון בע"מ, בטעות יסודה. כך נאמר בסעיף 27 בפסק הדין, בין השאר:

"...פקיעת חברות באגודה אינה עניין של מה בכך והחלטה בעניין חשוב מעין זה, חייבת להתבסס על הליכים מתוקנים ומסודרים שבסיומם תתקבל החלטה כדין של הגופים המוסמכים באגודה. הליכים מעין אלה לא התקיימו בשום צורה ואופן באגודה... זכויות מעין אלה אינן פוקעות מעצמן כאילו לא היו מעולם ונדרשת הודעה על כך לנפגע, קיום הליך של שימוע וקבלת החלטה פורמאלית וכדין של הגוף המוסמך".

(ההדגשות שלי א"ש).

פסק הדין ביטל את השלילה האוטומטית של החברות, והורה להחזיר את קבוצת הכורמים לשורות האגודה. אין בו הוראה פוזיטיבית, אך מבין השורות ניתן ללמוד כי אילו קיימה האגודה הליך שימוע כדין לגבי כל אחד ואחד מהחברים שהאגודה סבורה הייתה כי יש לשלול את חברותו – לא היה בית המשפט מוצא בכך פגם. בית המשפט שם לא קבע ששוב אין לקיים הליכים כאלו. לאחר מתן פסק הדין פעלה האגודה כדין, קיימה שימוע מפורט לכל אחד מן החברים, ועמדה בתנאים שהוצבו בפסק הדין.

אלא שבמקביל להליכים אלו, שהחלו בעקבות פסק הדין, פעלה האגודה גם לשנות את התקנון, ובעיקר – לבטל את העילה ששמשה בסיס להוצאת החברים מלכתחילה. התנהלות זו של האגודה מאוחרת לפסק הדין, לא נדונה בו כמובן, ותבחן להלן, לנוכח טענת הקיפוח שהעלו המבקשים."

16. המסקנה היא שאין לראות בפסק הדין משום מעשה בית דין בעילות התביעה שלפני.

החלטה בבקשת האישור

17. גם ההחלטה בבקשת האישור אינה מקימה מעשה בית דין. כאמור בסעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות קביעת בית המשפט בשלב אישור התובענה הייצוגית היא קביעה לכאורית בלבד: "יש אפשרות סבירה" שהשאלות המשותפות תוכרענה לטובת הקבוצה, ו"קיים יסוד סביר להניח" כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.

בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אין בית המשפט חייב בבירור עילת התביעה לגופה, כי אם בבירור אם קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה (רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי, פסקה 16 (5.7.2012). עתירה לדיון נוסף בפסק הדין נדחתה בדנ"א 5666/12, ובהדגש אחר: רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ פסקה 41 בפסק הדין של כב' השופטת ד' ברק ארז (11.4.2013). ראה גם: ע"א 5378/11 ארתור פרנק נ' אולסייל פסקאות 38-42 בפסק דינה של כב' הש' (בדימ') ע' ארבל (22.9.2014)).

במקרים מסוימים רשאי בית המשפט לקבוע קביעות עובדתיות ומשפטיות מחייבות כבר בשלב אישור הבקשה, והדבר תלוי בעיקר בחומר שהיה לפניו, ובשאלה, אם עובדתית היא או משפטית (ת"א (מחוזי ת"א) 1327/04 יעקב בלום נ' מקורות חברת המים בע"מ (3.1.13, כב' הש' ע' ברון). על פסק הדין הוגש ערעור בע"א 2038/13; ת"צ (מחוזי מרכז) 21241-04-11 אבינועם פתל נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (26.6.2013); ת"צ (מחוזי מרכז) 14631-09-11 פרנסיסקו שור נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ פסקה 8 (16.8.2015)). בעניננו, הקביעות בשלב אישור הבקשה היו לכאוריות בלבד, והסתמכו על המסכת העובדתית והמשפטית כפי שהוצגה באותו שלב. ההחלטה התבססה בעיקר על סמיכות הזמנים שבין ההליכים לתיקון התקנון לבין ההליכים להוצאת חברי הקבוצה מגדר חברותם באגודה. סמיכות זמנים זו הובילה לחשד אפשרי, שמא המהלכים היו משולבים בכוונת מכוון, והאגודה בקשה להקטין את מספר חבריה בדרכים שמצאה אפשריות, על מנת להעשיר את הללו שיוותרו בהון הכולל.

18. שלב שמיעת התביעה התאפיין בעניננו בתוספת משמעותית של ראיות, בעיקר מטעם האגודה השיתופית, ששפכו אור נוסף ואחר על השתלשלות הארועים.

סמיכות הזמנים בעינה עומדת, וכשלעצמה מטילה חשד על האגודה. משום כך סברתי ועדיין אני סבורה שהנטל הועבר אל האגודה להוכיח כי פעלה כדין. לאחר עיון בכל התעוד ושמיעת הראיות, אני סבורה כי האגודה עמדה בנטל זה, ומשום כך דין התביעה להידחות.

הראיות הנוספות

19. פרט לסעיף הברור בתקנון האגודה, ביום 23.8.1970 ניתנה החלטת ביניים בבוררות בין כורמי המושבות השונות, והוחלט, בין השאר, כי "חבר יהיה הבעל ו/או החוכר של כרם ששטחו איננו מועט מ-10 דונמים והוא ממציא ליקבי האגודה לפחות 12 טונות ענבים בשנה" (סעיף א(1) בהחלטה ת/6). כלומר, אין מדובר באות מתה בתקנון ישן שנס ליחו.

20. תחילת הדיון בצורך לתקן את התקנון היתה כנראה בסביבות מינוי הועד המנהל בשנת 2005: בהחלטת רשם האגודות השיתופיות עו"ד אורי זליגמן מיום 14.9.2005 בדבר מינוי ועד ממונה לאגודה נאמר כי האגודה נקלעה לקשיים; כי ניתנה המלצת חברה כלכלית לשינויים שיש לערוך להטבת המצב הכלכלי והניהולי; וכי "האגודה פועלת על פי תקנון ארכאי, בלתי אפשרי ובו קביעות שאינן אפשריות ביקבים מודרניים"; משום כל אלו מונה הועד הממונה, שבין תפקידיו עדכון פנקס החברים והצעת תיקון לתקנון.

יו"ר הועד הממונה הודיע לכל חברי האגודה, במכתב מיום 27.2.2006 (נספח 11 לתצהיר עו"ד עוזי מור), כי לפי החלטת הרשם החלה לפעול ועדת תקנון שחבריה הם חברי הועד הממונה, והמרכז הוא מר גדליה גל. טיוטת התקנון החדש הוצגה לרשם האגודות השיתופיות בסוף שנת 2007, ומאז נעשו פעולות הסברה ועדכון לחברי האגודה, ורשם האגודות אישר את טיוטת התקנון אישור מוקדם בדצמבר 2009. מטבע הדברים, יש סמיכות זמנים, כפי שהתייחסתי אליה בהחלטת האישור.

החלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 16.12.2009 מבהירה כי מינה ועד ממונה לאגודה בספטמבר 2005, בשל "משבר כלכלי, חברתי וניהולי חמור אליו נקלעה". החלטה זו דנה בהמלצת ועדת הבחינה וההערכה המקצועית שמינה הרשם להערכת השינוי המוצע בתקנון האגודה (בראשות פרופ' בן ציון ברלב, עו"ד יצחק ברק ורו"ח גבי טרבלסי).

אם כן, סמיכות הזמנים של תיקון התקנון לעדכון פנקס החברים נבעה ישירות מהחלטת הרשם, שקבע את שתי המטרות בין תפקידי הועד הממונה, לנוכח המצב שאליו נקלעה האגודה שיתופית. יש כמובן הגיון רב בכך שתקנון חדש לא יוכן ולא יאושר עד אשר יובהר מיהם חברי האגודה.

21. ועדת השימוע הוקמה לפי החלטת הועד הממונה של האגודה מיום 10.6.2007. מטרתה היתה לבחון אם החברים הרשומים בפנקס החברים הם כורמים שעומדים בהוראות התקנון. נקבע כי האגודה תשקול את המלצת ועדת השימוע בבואה להחליט בדבר הפסקת חברות או הטלת קנסות. הוחלט לזמן לשימוע את 18 התובעים בענין קרן אהרונסון, שלא סיפקו ענבים מעל 20 שנה, וכן את החברים באגודה שלא סיפקו ענבים משנת 1987 ועד הקמת ועדת השימוע. כתב המינוי לחברי ועדת השימוע הוצא ביום 6.9.2007. במסגרת דו"ח יו"ר הועד הממונה בכנס כורמים שהתקיים ביום 31.3.2009 (נ/8) עולה כי ועדת השימוע סיימה את עבודתה, והחליטה: 179 חברים שלא עמדו בדרישות התקנון ייגרעו מפנקס החברים. 12 חברים ייגרעו מפנקס החברים אם לא יטעו כרם תוך שנתיים. 15 חברים נמצאו כשירים לחברות באגודה.

22. הנתבעת הראתה כי גם בשנים קודמות היא פעלה לפי התקנון, ופעלה להוציא חברים מחברות, כשלא עמדו בתנאי התקנון. כך, מכתבי האגודה אל חלק מן התובעים, בדבר פקיעת החברות לפי סעיף 6.ג בתקנון הם משנת 2000, הרבה לפני פסק דין אהרונסון:

(א) מכתבו של עו"ד מירון בשם האגודה לרשם האגודות השתופיות מיום 3.12.1992, במענה לתלונת מר משה וינר, בדבר הוצאתו של מר וינר מן האגודה, בשל העובדה שלא היה ברשותו כרם לפחות במשך 10 שנים קודם לכן, ולא שווק ענבים לאגודה באותה תקופה.

(ב) מכתבו של מנכ"ל האגודה אורי קלנר לגב' נחמה ברגר מיום 18.3.1986, בדבר תשלום דמי פרישה, ובו נאמר מפורשות כי לא ניתן לאשר שחברותה באגודה לא פקעה, וזאת לנוכח העובדה שחדלה להיות כורמת בעלת 40 קנטר ענבים. כאמור שם, נראה כי הפסקת החברות היתה עוד בשנת 1981.

(ג) התכתבות בדבר "דמי פרישה": הנתבעת הפנתה להתכתבות עם חלק מבין התובעים, בדבר תשלום דמי פרישה בגין הפסקת חברות למי שחדל להיות כורם בעל 40 קנטר ענבים. מדובר בטופס סטנדרטי, שהמשתנה בו הוא פרטי הכורם, הבנק שבו מתנהל חשבונו, והסכום המגיע לו שכולל פדיון חלקו בהון האגודה. בשולי הטופס מקום לאישור ההודעה ולקבלת דמי הפרישה. רבים מן הטפסים חתומים בידי הכורם או יורשיו לכאורה. המכתבים נושאים תאריך 14.4.1981 (לדוגמא, נ/4).

(ד) מהחלטות ועדת השימוע (בראשות כב' השופט רביבי, עם עו"ד בעז נאור ועם מר גדליה גל) עולה כי בענינם של חלק מן החברים נדונה הפסקת חברות בת 15 שנים (כך לדוגמא בענין קילימניק ירדנה ויעקב, בשימוע מיום 10.3.2008. כלומר שמדובר בהפסקה משנת 1993; בענין אחיעזר ישי, כדברי עו"ד זליכה חדלה אספקת הענבים בשנת 1991; בענין נעמי בניטח – הפסיקה לגדל ענבים מאז 2003; יגאל ודבורה ישראל חדלו לשווק ענבים בשנת 1991; משה חורש חדל לשווק ענבים בשנת 1999; קבוץ גזר הודיע שאינו מגדל ענבים משנת 2002; מר אייל מילס הודיע שמעולם לא היה חבר אגודה; גב' רחל עזרן הודיעה כי אינה כורמת. לא ברור ממתי; (נספח 74 לתצהיר אילן לוין).

כאמור באותן החלטות, בחלקן בקשו החברים עצמם להפסיק את החברות, או שלא התנגדו לכך. אגב ראוי לציין, כי בחלק מן השימועים הסכימה הועדה שאין מקום להוציא אותו כורם מן האגודה, וחברותו נותרה על כנה (נספח 1 בנ/,21, נ/12). בחלק אחר מן השימועים ניתנה לחברים הזדמנות לשוב ולטעת כרם ולעמוד בתנאים (נספח 2 בנ/21, נ/10).

23. התובעים טענו כי ניתן ללמוד ממוצג ת/5, פרוטוקול מישיבת הוועד הממונה של האגודה מיום 24.2.2008, שבו נכתב מפורשות כי עו"ד אייל זליכה מטעם האגודה הסביר את כל ההיבטים של וועדת השימוע, כי חברי האגודה הבינו את הבעייתיות, ונטלו על עצמם את הסיכון המשפטי שפעולתם תיחשב ניצול לרעה של מצבם של החברים שהוצאו מן האגודה. אכן, נאמר שם כי עו"ד אייל זליכה סקר את סדרי העבודה של ועדת השימוע, וסקר בהרחבה את כל הטענות שהועלו נגד פעולתה וסמכויותיה. אם כי לא פורטו נושאי הדיון נכתב כי נערך דיון רחב בהשלכות פעולת ועדת השימוע "בעיתוי הנוכחי". לא ניתן ללמוד ממלים סתומות אלו אלו נושאים נסקרו, ומה היו הבעיות המשפטיות או "הסיכויים והסיכונים הטמונים בכל אחד מדפוסי ההחלטה האפשריים" כלשון הפרוטוקול. בהעדר הסבר, יש להניח שהדובר התייחס בעיקר לתוצאות האישיות של כל אחת מן ההחלטות, ולא לסיכון של הגשת תובענה ייצוגית נגד האגודה. עם זאת, גם אם סבור היה באותו שלב שהאגודה חשופה לטיעון כגון זה שלפנינו, אין בכך אלא משום זהירות ראויה של עורך הדין. כמובן, יתכן ששאלות אחרות הטרידו את מנוחתו. כך, למשל, עו"ד עוזי מור הבהיר בעדותו, כי הקושי המשפטי שראתה הועדה היה אם ראוי שועד ממונה, שמעצם טיבו הוא זמני, ידון ויחליט בענין הוצאת חברים מחברותם באגודה.

24. ראיה נוספת רואים התובעים בבקשת אחדים מחברי האגודה להצטרף להליך, בקשה שנדחתה בהחלטה מיום 28.10.2011. התובעים רואים בבקשה משום נסיון להכביד על סיום התביעה ולשחוק את התובעים. לדעתי, שמוש בהליכי משפט או בסדר הדין האזרחי, כשאינו חסר תום לב, אינו יכול, כשלעצמו, להסתמן לרעת אותו צד.

25. התובעים הוסיפו והפנו לבקשת האגודה בפר"ק (ת"א) 32008-01-10 להורות על כינוס אסיפת חברים לצורך אישור הסדר חברים לפי סעיף 350 בחוק החברות, ולאישור התקנון החדש. בבקשה נאמר מפורשות כי השינוי המבוקש בתקנון האגודה נדרש על מנת להתאים את מבנה האגודה למקובל בתאגידים מסחריים מודרניים, להבהיר את מצב הזכויות ההוניות באגודה ו"לבטל את המנגנון של שינוי (הפחתה בלבד) של זכויות הוניות כתוצאה משינוי בהיקף שיווק הענבים לאגודה". 12 מן התובעים שהם המבקשים המייצגים בתביעה זו התנגדו להסדר המוצע. לבסוף הגיעו להסכמה עם האגודה כי "לא יהיה באישור ההסדר כדי למנוע את אפשרות קבלת הסעד שהתבקש" ע"י המבקשים בתביעה זו, וכך זכה ההסדר לאישור. אינני רואה בעצם ההסבר בבקשת האישור או בכך שהאגודה מבקשת לשנות את הזכויות ההוניות ואת מבנה האגודה כדי להתאימה לתפקידה כתאגיד מסחרי משום קיפוח. התובעים לא טענו דבר נגד שינוי מטרות האגודה.

26. מר אילן לוין הצהיר כי באמצע שנות ה-80 נקלעה האגודה למשבר כלכלי קשה, ועמדה על סף חדלות פרעון. בין שאר הפעולות שנקטה היתה גם הפחתת התשלומים עבור יבול הענבים, כך ששלמה לכורמים הרבה פחות ממחיר השוק של הענבים. לדוגמא הביא את שנת הבציר 1985, שבה למרות שמחיר השוק של ענבי היין כפי שנקבע ע"י המועצה לגפן היין בישראל היה כ-200 דולר לטון בממוצע, חברי האגודה קבלו מן האגודה סכום של 50 דולר לטון בלבד. זהו פרק הזמן שבו חדלו חלק מן הכורמים לשווק את תוצרתם לנתבעת, חלק אחר הקים יקב מתחרה, ועוד אחרים עקרו את הכרמים שברשותם וחיפשו מקורות פרנסה אחרים בחקלאות ובשטחים אחרים. מר לוין מנה בתצהירו את הפעם האחרונה שבה שווק כל אחד מן המבקשים בבקשת האישור ענבים לאגודה, והמועדים נעו בין 1979 ועד 1987.

משבר כלכלי נוסף פקד את האגודה בשנים 2002-2005. גם אז הוחלט על הפחתה במחיר שיקבלו הכורמים עבור תוצרתם (נספח 39 לתצהיר מר לוין).

יש משמעות רבה לכך שהתובעים לא נטלו חלק בקשיי החברה בשנים הקודמות: כאמור בעמנ (י-ם) 223/07 שהוזכר לעיל, מצבה הכלכלי של האגודה בשנים 2002 – 2005 היה בכי רע, חובותיה תפחו, עד שהיה צורך במינוי ועד מנהל ע"י רשם האגודות השיתופיות. אין לדעת, כמובן, מה היה המצב אילו השתתפו התובעים באותן שנים במאמצי השיקום של האגודה. ואולם, דבר אחד ברור – הם לא נטלו חלק בחובות באותן שנים, לא השקיעו דבר, ולא קבלו דבר בתמורה, בעוד שחבריהם הפסידו בשנים מסוימות את דמי הפדיון על הענבים שהביאו לאגודה.

אם כן, לא היה שוויון בין התובעים לבין החברים שנותרו באגודה מבחינת מידת ההשקעה בשנים הקשות. תמהני מדוע יש להחיל שוויון כזה בשנים הטובות.

קיפוח

27. עילת התביעה העיקרית היא קיפוח התובעים באמצעות הפעלת סעיף 6.ג. בתקנון הישן, כאשר באותה עת פעלה האגודה לשינוי התקנון כך שתנאי סעיף 6 יעברו מן העולם, וגם מי ששוב אינם כורמים יוכלו להיות חברי האגודה. עילה זו מנוסחת בסעיף 191 בחוק החברות, אך החוק אינו מגדיר את המונח "קיפוח". מקובל לראות קיפוח במקום שקיימת פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, גם אם ההתנהגות הנטענת אינה מפרה זכות מוקנית של בעל המניה (צפורה כהן, שם בעמ' 120; ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין פ"ד מו (1) 125, 131 (1991)). מקובל להסיק קיפוח כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: פגיעה במבקש, וגם גרימת עוול. פגיעה לבדה, אין די בה (צפורה כהן, שם בסעיף 276 בעמ' 118). אין צורך בהוכחת התנהגות מכוונת, ודי בהתנהגות רשלנית כדי להקים את החבות (שם, בעמ' 132).

28. סמיכות הזמנים של ועדת השימוע ושל בניית התקנון החדש העלתה על הנתבעת חשד שבקיפוח התובעים המדובר. אלא שסמיכות הזמנים נבעה מהחלטת רשם האגודות, ולא מגחמה של האגודה.

לא יכול להיות ספק שסמיכות הזמנים המחשידה היתה ידועה גם לאגודה: עו"ד בעז נאור ששמש חבר בועדת השימוע, והוזמן לעדות ע"י התובעים, העיד כי בעת השימועים לא ידע דבר הכוונה לתקן את התקנון על ידי ביטול סעיף 6.ג., בין היתר. אך לעומתו, גדליה גל היה חבר בועדת השימוע וגם בועדה לתיקון התקנון. סמיכות הפעולות בודאי היתה נהירה לו. לדברי עו"ד נאור, למרות שמר גדליה גל שמש הן בועדת השימוע הן בועד המנהל, הם לא דברו ביניהם אודות התיקון המוצע בתקנות האגודה. אין בכך שעו"ד נאור לא ידע על התיקון דבר, שכן ברי כי מר גל היה מודע לסמיכות הזמנים הזו, ורשם האגודות השיתופיות אף הורה עליה.

29. הטיוטה הראשונה של התקנון המתוקן, מיום 28.11.2006, לא ביטלה מפורשות את הקשר בין החברות באגודה לבין בעלות בכרם או בענבים. עם זאת, נכתב כבר בטיוטה ראשונה זו, כי בתום תקופת מעבר שתוגדר, תהיינה המניות של החברים סחירות באופן חופשי, בכפוף לזכות קדימה לחברים האחרים באגודה. בטיוטה מיום 5.11.2007 (נספח 20 לתצהיר עו"ד עוזי מור) – כבר הוברר מפורשות שכל אדם רשאי להיות חבר באגודה, ואין הוא חייב להיות כורם.

30. ההסדר הובא להצבעה באסיפה הכללית מיום 18.3.2010, והתקבל ברוב של 76%, כאשר הרוב הדרוש לאישורו הוא 75%. הנתבעת בקשה לשכנע כי לא ידעה מראש שההסדר יתקבל. היא אמנם השקיעה מאמצים באסיפות הסברה ובהסברים אחרים של מר גדליה גל ואחרים, כעולה מתצהיר עו"ד עוזי מור, אך בהינתן הפיזור הטבעי של חברי האגודה ברחבי הארץ, בהיותם בעלי אינטרסים שונים, בשינוי המהותי שנעשה, וללא שקיים בעל שליטה כלשהו באגודה – לא היתה ודאות שההסדר המוצע יזכה לרוב הדרוש. בעיקר כך, כשהיה ידוע מראש שקיימת קבוצה של מתנגדים, וכי ההסדר אינו עונה על ציפיות הכל. ראוי לצטט בהקשר זה את הפסקה שבה בחר מר גדליה גל לסיים את מכתבו אל הכורמים מיום 6.12.2007 (נספח 20 לתצהיר עו"ד מור): "התקנון המתוקן וההחלטות דומות למעיל חדש שאיננו מתאים בדיוק לטעמו של כל אחד אבל יש בו כדי לחמם את הגוף".

31. אין לומר כי עמדה לתובעים ציפיה לגיטימית לשוויון בין זכויותיהם לבין זכויותיהם של הכורמים האחרים, שהרי מראש ידוע היה לתובעים שאינם עוד כורמים; וכן שהתקנון מחייב חבר אגודה בהעלאת 40 קנטר ענבים בשנה, תנאי שלא עמדו בו. כך שהציפיה הלגיטימית של התובעים היתה הפוכה: בעת שסעיף 6.ג. בתקנון הישן עמד על תילו יכולים היו התובעים להניח שיוצאו מחברותם באגודה, בין לפני פסק דין אהרונסון ובין לאחריו, אם האגודה תפעל כפי שהורה לה בית המשפט בענין אהרונסון ותבחן כל מקרה לגופו. גם במקום שבו התקנון לא הבחין בין בעלי הזכויות באופן כללי, והצעת רכש היא שגרמה לאבחנה בין קבוצות בעלי המניות החליטו רוב שופטי המותב להתיר אבחנה כזו שהיתה מבוססת על דירוג של עיתוי (ע"א 2773/04, 2843 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר פסקה ג' בפסק הדין של השופט רובינשטיין (14.12.2006). עתירה לדיון נוסף בפסק הדין נדחתה בדנ"א 10867/06).

32. צ' כהן אכן מרחיבה את אפשרות הקיפוח גם ל"אי ההגינות [ש]עשויה להתבטא הן בהפרת הכללים שמוצאים ביטוי בתקנון החברה או בהסכמים קולטרליים בין בעלי המניות והן בהפעלת הכללים הללו באופן שהאקוויטי מתייחס אליו כמנוגד לתום לב" (שם, בעמ' 121). כך מבקשים התובעים לראות את התנהלות האגודה השיתופית. אך סבורני שעילה כזו אינה מתקיימת בעניננו, כאשר מדובר בכלל ידוע, שהיה בתוקף במשך עשרות בשנים, והוכח כי האגודה השיתופית פעלה לפיו לאורך השנים.

ויודגש, אין המדובר בהקצאה חדשה של מניות החברה, או במניעה אחרת של עושר של החברה מן המיעוט. מדובר בהוצאת חלק מחברי האגודה משורותיה, בהתאם להסכם הקיים, ובהתאם לציפיותיהם הלגיטימיות של כל הצדדים.

33. אכן, בהקבלה משמעותית של לוח הזמנים תוקן התקנון של האגודה השיתופית. אך זאת, לאחר שהתובעים הוצאו ממנה כדין. העושר נותר עתה של חבריהם שלא הוצאו מן האגודה, שכנראה עמדו בתנאי ההתאגדות בזמנים הקודמים. משום כך, בדין יראו עצמם כבעלי העושר המלא של החברה, ובדין יוכלו לשנות את ההקצאה ביניהם, בלא להתחשב בדעתם של מי שכבר אינם חברים בה.

34. שינוי התקנון, כשלעצמו, מעיד על שינוי העתים, על סדרי ערכים שונים בין החברים לבין עצמם ולבין האגודה. בעוד שמטרת האגודה בתקנות שקדמו לתיקון היתה "לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים והחברותיים של חבריה בהתאם לעקרונות קואופרטיביים" (סעיף 2 בתקנות נספח 2 לתצהיר עו"ד מור), לאחר התיקון הפכה המטרה "לעסוק בייצור, יבוא ומכירה של יין לסוגיו, בגידול ענבים, עיבוד חקלאי ומכירת תוצרת חקלאית ובכל עיסוק אחר בהתאם להחלטת רשויותיה מעת לעת" (סעיף 2 בנספח 32 לאותו תצהיר). אין פסול עקרוני (להבדיל מנוסטלגי) בשינוי סדרי העדיפות הערכיים, כפי שנעשה בהרשאת החברים ובאישור כדין. ודאי שאין לתובעים זכות קנויה להותיר את האגודה במצבה הקודם, ולשמור על צביונה ההסטורי. בעיקר כך, כאשר לא נתנו כתף בזמנים הקשים לאגודה.

אזכיר, כי סעיף 191 בחוק החברות מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן הוראות להסרת קיפוח או מניעתו. כלומר, גם במקום שלכאורה קיים קיפוח, מתן הסעד אינו מובטח (צפורה כהן, שם בעמ' 173).

לסיכום

35. מחד גיסא קיים חשד מובנה, שנובע מסמיכות הזמנים שבין תיקון תקנות ההתאגדות לבין הוצאת התובעים מחברות באגודה. מאידך גיסא, שתי הפעולות נבעו מדרישת המאסדר הממונה על האגודה, רשם האגודות השיתופיות, שסבר כמובן כי קיים צורך בביצוע שתיהן יחדו או בזו אחר זו, בסמיכות זמנים. על כן אני סבורה שאין לפקוד על האגודה את עוון סמיכות הזמנים, ולקבוע רק ממנה ומתוכה את חוסר תום הלב של האגודה וכוונתה לקפח את התובעים.

יתרה מזו, קיימת אבחנה ברורה ואמיתית בין התובעים לבין החברים האחרים באגודה, שנטלו חלק בזמנים הקשים, ושלמו תשלום כלכלי יקר בעבור החברות באגודה. אין זאת אומרת שהתובעים או הוריהם והורי הוריהם לא תרמו מאונם וממרצם להצלחת האגודה. יש להניח שכך הוא, שהרי המטרה היתה מטרה משותפת. ואולם, משהאגודה פעלה במשך שנים ארוכות ורבות להפעלת הסעיף הרלוונטי בתקנות, והוכיחה כי במהלך השנים הוציאה משורותיה חברים שלא עמדו במכסת הענבים השנתית – קשה לטעון כי הדבר נעשה רק לצורך חלוקת חלקם של התובעים בין שאר חברי האגודה. ראוי לזכור כי התובעים ידעו אודות התנאי שבאי שווק הענבים, ידעו שאינם נחשבים חברים, ועל כן טענתם היחידה והנכונה שבהוצאתם גדל חלקם של הנשארים אין די בה כדי לקבוע שקיים קפוח שיש לאיינו.

36. לכן אני קובעת כי האגודה השיתופית הצליחה להרים את הנטל שהוטל עליה להוכיח כי החשד שנפל עליה של קיפוח התובעים אינו מהווה קיפוח, ומשום כך דין התביעה נגדה להידחות. משום כך לא אדון בטענות הצדדים אודות מספרם המדויק של התובעים או אודות הסעד שנתבקש.

37. אשר להוצאות ההתדיינות: בהתחשב בכך שבהחלטת האישור חויבה האגודה בתשלום הוצאות המבקשים בסכום של 20,000 ₪; ובכך שתוצאת פסק הדין נובעת בעיקר מן הראיות הנוספות שהובאו בשלב זה, וניתוח המצב המשפטי לאורן; וכן הרצון לתמרץ הגשת תובענות ייצוגיות ראויותן לכאורה – אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת סכום כולל של 30,000 ₪, שכולל את החזר הסכום שקבלו מן האגודה כהוצאות ההתדיינות בבקשת האישור.

ניתן היום, כ"א חשוון תשע"ו, 03 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.