לפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך 102,285 ₪, על-פי פוליסה לתאונות אישיות המכסה גם מוות מתאונה אשר הוצאה על-ידי הנתבעת לביתה של התובעת, מרים עוטר ז"ל (להלן – המנוחה). התובעת היא המוטבת על-פי הפוליסה.

שתי מחלוקות מרכזיות בין הצדדים. האחת, טענת הנתבעת להתיישנות התביעה, נוכח העובדה כי התביעה הוגשה כ- 7 שנים לאחר מות המנוחה. השניה, טענת הנתבעת כי הפוליסה בוטלה עובר למות המנוחה, עקב אי-תשלום דמי הביטוח על-ידה.

תמצית הרקע העובדתי:

1. המנוחה, ילידת 1976, נספתה ביום 5.3.03 בפיגוע חבלני בחיפה.
2. לפי הנטען בתביעה, במהלך אוקטובר 2008 מצאה אשת אחיה של המנוחה את הפוליסה נשוא התביעה בין חפציה של המנוחה. לטענת התובעת, היא לא ידעה עד אותה עת כי המנוחה ערכה ביטוח כאמור.
3. לאחר מציאת הפוליסה, פנתה התובעת לנתבעת בדרישה לקבלת תגמולי הביטוח בהיותה מוטבת עפ"י הפוליסה.
4. דרישתה נענתה בשלילה, הן בשל התיישנות, והן בשל טענת הנתבעת כי הפוליסה בוטלה בספטמבר 2002, עובר למות המנוחה, עקב פיגור בתשלום דמי ביטוח על-ידה.

תמצית טענות הצדדים:

1. לפי המתואר בתביעה, המנוחה הייתה בתה הצעירה של התובעת והיא התגוררה עמה בביתה בחיפה. הקשר ביניהן היה קרוב ומותה הטרגי של הבת גרם לשבר במשפחה ובמיוחד היכה בתובעת. לטענת התובעת, היא לא ידעה כי למנוחה פוליסת ביטוח אצל הנתבעת. בשל האבל הכבד לאחר מות הבת, היא ובני משפחתה נמנעו מלטפל בחפציה ובמסמכיה הפרטיים.

6. לטענת התובעת בתצהירה, בנה הצעיר נישא ביום 31.10.08 והוא ורעייתו עברו להתגורר עמה בדירתה. מספר חודשים לאחר הנישואין התכוונה הכלה, הנאדי עתאמלה (להלן – הנאדי), להשתמש בחדר של המנוחה והחלה לפנות את חפציה. במהלך פינוי החפצים גילתה הנאדי קבוצת מסמכים וביניהם מסמכי הביטוח. רק אז נודע לתובעת ולמשפחתה לראשונה על קיום הפוליסה.

7. לטענת התובעת, הגם שמיום מותה של המנוחה עד ליום הגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן – חוק חוזה ביטוח), הרי שחל בענייננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), ולפיו מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מיום שנודע לה על דבר קיום הפוליסה. משלא חלפו שלוש שנים מאותו מועד ועד הגשת התביעה, הרי שהתביעה לא התיישנה.

8. לעניין טענת הביטול של הפוליסה טוענת התובעת כי לא הוכחו תנאי סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח, לעניין ביטול כדין של פוליסת הביטוח. לפיכך יש לקבוע כי הפוליסה היתה שרירה וקיימת בעת מותה של המנוחה.

9. הנתבעת טוענת כי המנוחה חתמה על הצעת ביטוח ביום 27.9.00, ובה ציינה את כתובת מגוריה וסיפקה פרטי חשבונה לצורך הוראת קבע לתשלום דמי הביטוח. בסמוך לאחר צירופה לביטוח נשלחו לביתה של המנוחה דף פרטי הביטוח ועותק מן התנאים הכלליים של הפוליסה. לאחר שהבנק חדל מלכבד את הוראות התשלום וכפועל יוצא לא התקבלו דמי ביטוח עבור הפוליסה, שלחה הנתבעת לכתובתה של המנוחה שלוש הודעות על הפסקת גבייה בגין אי תשלום פרמיה בימים 27.05.02, 25.06.02 ו- 28.07.02 במסגרתן הודיעה למנוחה כי הבנק הפסיק לכבד את הודעות התשלום ואפשרה למנוחה לשלם את החוב. חרף ההודעות הנ"ל לא הוסדר עניין התשלום, ועל כן הודיעה הנתבעת למנוחה ביום 24.09.02 כי הפוליסה מבוטלת החל מיום 1.05.02 עקב פיגור תשלומי דמי הביטוח לפוליסה. בחודש 01/10 התקבלה אצל הנתבעת לראשונה הודעת התובעת באמצעות ב"כ על פטירתה של המנוחה ודרישה לקבלת תגמולי ביטוח בגין מקרה המוות על פי הפוליסה, דרישה שסורבה בנימוק של התיישנות והיעדר כיסוי ביטוחי עקב ביטול הפוליסה.

10. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות בשל התיישנות, משחלפו יותר משלוש שנים מהתרחשות מקרה הביטוח, ומשלא מתקיימים לטענתה תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לחילופין טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות אף לגופה שכן הפוליסה בוטלה עובר להתרחשות מקרה הביטוח.

התיישנות

11. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה לתשלומי תגמולי ביטוח הינה שלוש שנים מיום מקרה הביטוח וכך גם צוין בתנאים הכללים של הפוליסה. בענייננו אין חולק כי חלפו מעל לשלוש שנים מיום מקרה הביטוח – הוא יום מותה של המנוחה, עד ליום הגשת התביעה דנן ביום 18.3.10.

12. המחלוקת בענייננו מתמקדת בתחולת הוראת ההשעיה הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כדלקמן:

"אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלו".

13. סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל מספר יסודות אותם יש להוכיח, כדלקמן. ראשית, קיומן של עובדות שנעלמו מידיעת התובע; שנית, היות העובדות מהותיות ומהוות חלק מעילת התביעה; שלישית, העובדות שנעלמו מידיעת התובע מסיבות שאינן תלויות בו; רביעית, התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה. נטל ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטל על הטוען להם, קרי, על התובעת בענייננו (ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (פורסם במאגרים); ע"א 4381/08 בית ברזילי ואח' נ' מוסקוביץ ואח' (פורסם במאגרים) (2012).

14. אין חולק כי קיום חוזה הביטוח מהווה עובדה מהותית המיסדת את עילת התביעה. המחלוקת הינה האם ידעה התובעת אודות הפוליסה שנערכה למנוחה, וככל שלא, האם היה הדבר עקב נסיבות שאינן תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכלה למנען.

15. תחילה יש להידרש לידיעה בפועל. לעניין זה העידה התובעת כי ביתה המנוחה לא סיפרה לה שרכשה לעצמה ביטוח, וכי היא לא ידעה על כך דבר עד מציאת מסמכי הפוליסה באקראי. עדותה נתמכת בעדות הנאדי, אשר מצאה את המסמכים והציגה אותם בפני התובעת. מצאתי את עדות התובעת מהימנה ואני מקבלת אותה לעניין זה. יצויין כי הנתבעת בסיכומיה לא חלקה באופן ממשי על הטענה העובדתית בדבר אי-ידיעת התובעת אודות הפוליסה, והתמקדה בסוגיית הסבירות של אי-הידיעה, עניין לו אדרש להלן.

16. כאמור לעיל, אי-הידיעה אודות העובדות המקנות לתובע את כוח התביעה, איננו המבחן המכריע על-פי סעיף 8, אלא יש לבחון את האיחור בגילוי לפי אמות מידה אובייקטיביות של סבירות. לעניין זה קיימות גישות שונות בפסיקה; לפי גישה אחת, השאלה היא האם הגילוי היה ניתן להגשמה במאמץ סביר, וזאת גם כאשר הימנעות התובע מלפעול באופן זה לא היתה בלתי סבירה. ואילו לפי גישה אחרת, מרחיבה יותר, אמת המידה הרלוונטית הינה בחינת סבירות ההתנהלות של התובע בנסיבות (ראו: ע"א 1969/10 שיבלי נ' מרכז רפואי זיו צפת (פורסם במאגרים) (2012); ע"א 2897/11 גנאים נ' בית חולים רמב"ם (פורסם במאגרים) (2013)).

17. סבורני כי בנסיבות ענייננו ראוי לנקוט בגישה השניה שעיל, המתמקדת בסבירות התנהלות התובעת. בשונה מהמקרים בהם יושמה הגישה הרואה בסבירות המאמץ הנדרש לגילוי את אבן הבוחן לפי סעיף 8 לחוק, בהם נדונו בעיקר תביעות נזיקיות תוך שהדיון נסב על ההשתהות בגילוי ההתרשלות או הקשר-הסיבתי הנטענים, הרי שענייננו בתביעה של מי שהוא מלכתחילה גורם "חיצוני" לנתון שנתגלה באיחור; מדובר בתביעה של מוטב על-פי הפוליסה, שאיננו צד לחוזה הביטוח עצמו, איננו משלם את פרמיות הביטוח ואיננו מדווח אודותיה ע"י המבטחת. בנסיבות כאלה, האפשרות שהמוטב כלל איננו מודע לקיומה של הפוליסה היא אינהרנטית לסיטואציה. מאפיינים אלה מקרינים על אמת המידה של הסבירות בה יש לבחון את האיחור בגילוי על-ידי המוטב, ומצדיקים בחינה גמישה מזו המוחלת על המבוטח או על ניזוק ביחס לתביעה בגין נזק שהוסב לו עצמו (ראו: ירון אליאס דיני ביטוח (2009), עמ' 1460. וראו גם: ע"א 16474-07-11 (מחוזי חיפה) הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' עזבון המנוחה רודיקה אברהם (פורסם במאגרים) (2013)).

18. בחינת התנהלות התובעת בנסיבות המקרה דנן מביאה לטעמי למסקנה כי הגילוי המאוחר של הפוליסה לא נבע מהתנהלות בלתי סבירה מצידה.

כאמור לעיל, התובעת עצמה איננה צד לחוזה הביטוח והיא לא ידעה על קיומו. המנוחה היתה אישה צעירה, כבת 27 במותה, ואך סביר בעיני כי התובעת לא תחשוד שביתה תערוך בגיל זה פוליסת ביטוח למקרה של מוות. הפוליסה לא הוצאה במסגרת יחסי עבודה של המנוחה (לעניין זה אפנה גם להצעת הביטוח, בה צויין כי המנוחה היתה עקרת בית), דבר שהיה עשוי להצדיק קביעה בדבר צפייה סבירה משאריה לפעול לבירור את כלל הזכויות הכספיות לרבות הביטוחיות אל מול המעסיק לאחר מותה. אין כל ראיות המצביעות על אינדיקציות כלשהן או "קצה חוט" שהיה בידיעת התובעת בדבר עריכת הביטוח על-ידי ביתה, אשר היה בהם לחייבה באורח סביר בבירור אקטיבי לעניין זה. טענת התובעת כי לאחר מותה הטרגי והפתאומי של ביתה היא נמנעה מלעסוק ולחפש בחפציה במשך התקופה שחלפה, הינה מתקבלת על הדעת, ואינני סבורה כי ניתן לקבוע אובייקטיבית כי מצופה אחרת מהורה בנסיבות מעין אלה. העובדה כי התובעת התגוררה באותו חדר יחד עם המנוחה, אין בה כדי לשנות לעניין זה, נוכח העולה מהעדויות כי המסמך היה מצוי בין חפציה של המנוחה עצמה. אף העובדה כי התובעת פנתה לקבלת קצבה מהמדינה לאחר מות ביתה, דבר המהווה מהלך מתבקש של מיצוי זכויות ידועות ברובד הסוציאלי, אינה מלמדת דבר לטעמי באשר לסבירות התנהלותה בקשר לפוליסה עליה לא ידעה דבר.

19. מסכימה אני עם הנתבעת כי לחלוף הזמן יש חשיבות בהקשר זה, וכי השעיית תקופת ההתיישנות בנסיבות מעין אלה לשנים ארוכות, עלולה להפר את האיזון המגולם בסעיף 8 לחוק. לפיכך, ובמסגרת הבחינה האובייקטיבית של כלל נסיבות כל מקרה, יש לתת משקל אף למשך תקופת האיחור בגילוי. בענייננו, התקופה שחלפה מאז התרחשות מקרה הביטוח ועד הגשת התביעה (שבע שנים ושבועיים) אומנם איננה מבוטלת, כשהיא נבחנת אל מול תקופת ההתיישנות בחוק חוזה ביטוח, אך אינני סבורה כי מדובר באיחור משמעותי בעוצמה שיש בה - כשלעצמה ולנגד יתר הנסיבות שפורטו לעיל – כדי להביא למסקנה בדבר חוסר סבירות התנהלות התובעת (בשונה מהתרחישים אותם העלתה הנתבעת בסיכומיה, בדבר גילוי מאוחר עשרות שנים לאחר מקרה הביטוח). והשוו לעניין זה: ע"א 16474-07-11 (מחוזי חיפה) הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' עזבון המנוחה רודיקה אברהם (פורסם במאגרים) (2013)), לעניין קבלת תביעת מוטב על-פי פוליסת ביטוח חיים שהוגשה כשבע וחצי שנים לאחר מות המבוטח; ע"א 2576/08 (מחוזי י-ם) כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קוממי ואח' (פורסם במאגרים) (2009), קבלת תביעה לפי פוליסת תלמידים שהוגשה על-ידי המוטבים בפוליסה כמעט שמונה שנים לאחר מות התלמיד. וראו גם אליאס לעיל, עמ' 1493-1498.

20. מסקנתי מכל המפורט לעיל היא כי התובעת לא ידעה על קיומה של פוליסת ביטוח חיים של ביתה המנוחה עובר למועד מציאת הפוליסה, וכי אין לומר שאי ידיעתה זו מקורה בהתנהלות בלתי סבירה מצידה. אשר על כן התביעה לא התיישנה.

ביטול הפוליסה:

21. המחלוקת השניה בין הצדדים היא האם היתה הפוליסה תקפה בעת התרחשות מקרה הביטוח, כאשר התשובה לכך נגזרת מהשאלה האם בוטלה הפוליסה כדין על-ידי הנתבעת, כטענתה, עובר לאותו מועד.

22. סוגיית ביטול חוזה ביטוח עקב אי-תשלום דמי הביטוח על-ידי המבוטח מוסדרת בהוראה קוגנטית בסעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח, שזו לשונו:

"(א) לא שלומו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן.

במאמר מוסגר אציין כי אף אחד מהצדדים לא הפנה סעיף 15(ב), ביחס לביטול חוזה ביטוח במקרה של קביעת מוטב בלתי חוזר, ונראה כי בעניינו אכן אין לו תחולה שכן עיון בהצעת הביטוח מלמד כי לא נקבע שקביעת המוטבת (התובעת) היא בלתי חוזרת.

23. הוראת סעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח קובעת כי ביטול בשל פיגור בתשלום דמי הביטוח, מותנה במתן שתי אורכות למבוטח לסילוק החוב שבפיגור. על פי הסעיף הביטול מותנה בקיום שלושה שלבים: פיגור בתשלום; משלוח דרישה בכתב לתשלום החוב שבפיגור; והודעת ביטול. בהתאם לדעה המקובלת בספרות ובפסיקה, אין המבטח יוצא ידי חובתו בהוכיחו כי שלח הודעות כנדרש, אלא יש להראות כי אלה התקבלו אצל המבוטח (ראו: אליאס לעיל, עמ' 720-721). זאת, נוכח הראציונל העומד בבסיס הוראת סעיף 15 לחוק, בדבר אזהרת המבוטח בטרם ביטול הפוליסה, תוך הבהרת השלכות אי-התשלום ומתן הזדמנות אפקטיבית למבוטח לרפא את המחדל בטרם הביטול. על המבטחת הנטל להוכיח כי ביטול הפוליסה לו היא טוענת נערך כדין, דהינו, כי נתקיימו כל תנאי סעיף 15 לעיל. נדון להלן בשאלת התקיימות התנאים האמורים בענייננו.

24. פיגור בתשלום: התובעת טוענת כי לא הוכח שהמנוחה פיגרה בתשלום דמי הביטוח. טענה זו אין בידי לקבל. המצהיר מטעם הנתבעת, מר גיל דורון, סמנכ"ל ומנהל אגף בריאות אצל התובעת, הצהיר כי התובעת פיגרה בתשלום דמי הביטוח, ועל טענה זו חזר בחקירתו תוך (עמ' 18). אמנם לא הוצג דו"ח תשלומים המתייחס למנוחה, אך הטענה נתמכת ברישומי הנתבעת "מזמן אמת" בדמות העתקי המכתבים שצירפה המבטחת בהם צויין סכום החוב. יש לציין כי התובעת לא טענה כי דמי הביטוח שולמו על-ידי המנוחה עובר למותה. בנסיבות אלה סבורני כי הוכח במאזן ההסתברויות, כי המנוחה פיגרה בתשלומי דמי הביטוח עובר לביטול.

25. משלוח מכתבי דרישה וביטול בהתאם לחוק: הנתבעת הציגה מה שמהווה לטענתה העתקי שלושה מכתבים שנשלחו לתובעת. מבחינת תוכן המכתבים, הם עולים בקנה אחד עם דרישת סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח. עם זאת, לא הוכח לטעמי כי המכתבים נשלחו למבוטחת. לעניין זה יש בפני רק את עדותו של מר דורון מטעם הנתבעת, אשר העיד ברמת שיטת הפעולה הכללית הנהוגה אצל הנתבעת כי המכתבים מופקים אוטומטית מהמערכת הממוחשבת במקרה של פיגורים שאינם משולמים, וכי הוא לא עוסק בעצמו בטיפול בנושא משלוח מכתבי ההתראה. המכתבים עצמם לא חתומים, אלא מדובר במה שנחזה להיות העתקים השמורים במחשבי הנתבעת. מעבר לכך לא צורפה כל ראיה לכך שהמכתבים נשלחו למענם. אכן, סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח איננו קובע כי משלוח ההודעות על-פיו חייב להיעשות בדואר רשום דווקא, אך ברור כי משלוח כאמור ותיעוד בהתאם היה מאפשר לנתבעת להניח תשתית להוכחת משלוח המכתבים על-ידה, דבר שלא נעשה בענייננו. אין גם אינדיקציה ראייתית אחרת למשלוח המכתבים. מסכימה אני עם הנתבעת שאין זה סביר לצפות ממנה בחלוף השנים לאתר את הגורם ששלח במו ידיו את המכתבים, ברם לכל הפחות היה מקום להציג תרשומת או תיעוד ממוחשב או אחר בדבר עובדת שיגור המכתבים בדואר, דבר שלא נעשה מבלי שניתן לכך כל הסבר. בנסיבות אלה, מסקנתי היא כי לא הוכח שהמכתבים נשלחו לתובעת. משלא הוכח משלוח המכתבים בדואר, ממילא אין תחולה לחזקה המסירה בדואר הקבועה בסעיף 57ג' לפקודת הראיות בדבר הגעת הדואר ליעדו אליו הפנתה הנתבעת. יצויין כי אינני סבורה כי לפסה"ד בע"א (מחוזי נצרת) 124/08 זועבי אחמד נ' הראל חברה לביטוח (פורסם במאגרים) (2008), עליו הסתמכה הנתבעת בהרחבה, יש השלכה לענייננו; כפי שצויין באותו פסק דין, מדובר היה בנסיבות קיצוניות, בהן הוכח כי המבוטח נמנע שיטתית וביודעין מלשלם את תגמולי הביטוח, וכן הוכח כי הוא קיבל בפועל לכתובת אליה נשלחו הודעות הביטול דברי דואר אחרים מהמבטחת לרבות המחאות שנפרעו על-ידו, ובנסיבות אלה נפסק כי טענותיו בדבר אי-קיום הוראות סעיף 15 על-ידי המבטחת נגועות בחוסר תום-לב רבתי. נסיבות ענייננו שונות בתכלית, ולא הונחה כל תשתית לקבוע התקיימו נסיבות דומות ביחס למנוחה.

סיכומם של דברים:

26. נוכח כל המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה.

27. לא היתה מחלוקת בדבר סכום הביטוח בגין מוות העומד (במעוגל) על סך 102,285 ₪ (נספח א' לכתב התביעה). משלא הועלתה על-ידי הנתבעת טענה או בקשה כלשהי באשר לניכוי הפרמיה שהיה על המנוחה לשלם, אינני רואה להידרש לכך.

28. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 102,285 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 5.3.03 ועד להיום. אשר לריבית, בנסיבות המיוחדות ונוכח חלוף הזמן עד לפנייה הראשונית לנתבעת, סבורני כי במאזן השיקולים הנוגעים לצדדים נכון יהיה לחייב בתשלום ריבית רק ממועד פניית התובעת לנתבעת, ולא ביחס לשנים שחלפו מהתרחשות מקרה הביטוח ועד לפניה כאמור. אשר על כן יישא הסכום שלעיל ריבית החל מיום 12.1.10 ועד ליום מתן פסה"ד.

29. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 13,000 ₪ (כולל מע"מ).

30. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ד, 24 יולי 2014, בהעדר הצדדים.