<#2#>

נוכחים:

מטעם המאשימה: עו"ד ענבל אוטמזגין

הנאשם: בעצמו

<#3#>

הכרעת דין

מבוא

1. בתאריך 4.10.09 נרשם לנאשם דוח בשל כך שלא אפשר להולכי רגל שחצו את הכביש במעבר חציה, להשלים את החצייה בבטחה.

בתחילה נדון הנאשם בהעדרו, ולאחר מכן, לבקשתו, בוטל פסק הדין.

לטענת הנאשם "לא היה אדם על מעבר החציה שלא הספיק לסיים. היו אנשים לגמרי בצד לא קרובים בכלל".

בטרם שמיעת הראיות, ומאחר שהנאשם איננו מיוצג, הסברתי לו את מהות ההליך ומהלכו.

פרשת התביעה

1. מטעם התביעה העידה רס"מ ליזו לוי (להלן: "השוטרת"), אשר ערכה את הדוח, שהוגש באמצעותה וסומון ת/1. במהלך חקירתה הראשית אף שרטטה את זירת האירוע – ת/2.

מעיון בת/1 עולה כי השוטרת הבחינה בנאשם מתקרב למעבר חציה, כשהוא נוסע בנתיב האמצעי מבין שלושה, כאשר הולך רגל חצה את הכביש מימין לשמאל, כיוון נסיעת הנאשם, ולמרות זאת המשיך הנאשם בנסיעה רצופה. עוד ציינה כי הנהג אמר שראה הולך רגל בכיוון ההפוך.

בפרק דברי הנהג נרשם: "הולך רגל יצא אחרי האוטו אז מה אני יבלום פתאום. אני יראה לך מי אני וגם לדודי כהן. אתם רוצים לעשות פרמיה על חשבוני".

1. בחקירתה הנגדית הבהירה השוטרת כי כאשר הגיע הנאשם למעבר החציה, הגיע הולך הרגל לסוף הנתיב הימני, וסימנה את המקום ב-X על גבי ת/2. השוטרת השיבה לשאלת הנאשם וטענה כי מהמקום בו עמדה, המצויין אף הוא בת/2 ניתן לראות בבירור את ביצוע העבירה. עוד השיבה כי לקח זמן עד שעצרה את הנאשם משום שמדובר ברחוב סואן ואין בו מקומות עצירה, כשהגיעו למקום בו ניתן היה לעצור בבטחה, הורתה לו לעצור. השוטרת השיבה עוד כי איננה זוכרת שסגרה את חלון הניידת כשהנאשם אמר לה "שיש הנחייה לקבל פרמיה על רישום דוחות", אך הפנתה לדברי הנהג, כפי שנרשמו בת/1, ואישרה כי הנהג סירב לחתום על ת/1.
2. מטעם התביעה העיד גם מר יוסף ארויו (להלן: "המתנדב"), אשר ערך מזכר נספח לדוח ת/1. המזכר הוגש באמצעותו, סומן ת/3, וממנו עולה תמונה דומה למתואר בת/1.

המתנדב השיב בחקירתו הנגדית כי הוא בן 71 שנים וראייתו מצויינת, אם כי נזקק למשקפי קריאה. להערכתו, בין מקום עמידת השוטרים למקום ביצוע העבירה יש מקסימום 40 מטרים, וכי המרחק ממקום ביצוע העבירה ועד למקום עצירת הנאשם הוא כחצי ק"מ.

1. הנאשם בחר להעיד וסיפר כי לאחר שסיים עיסוקיו בטבריה, נסע מדרום לצפון ולקראת מלון רימונים שמע קריאה בכריזה לעצור בצד, וכך עשה. השוטרת אמרה לו כי לא נתן לאדם לחצות במעבר חציה, אך לא היה איש במעבר החצייה. עוד הוסיף כי לא ניתן לדעת מתי הולך רגל מבקש לחצות את הכביש "כי מעברי החציה בטבריה זה ממש גיהינום" (עמ' 5 ש' 19). הנאשם שוחח עם השוטרת אשר התייחסה אליו באופן ברוטאלי וסגרה את חלון הניידת באופן משפיל. עוד ציין כי "אינסטנקטיבית אמרתי לה שאולי מישהו רצה לרדת ואמרתי לה בבטחון להד"מ". הנאשם ציין כי סבר שהשוטרת מורה לו לעצור משום שהתכוון לפנות שמאלה, ולבסוף מתוך הנתיב המיועד לפנייה שמאלה, פנה ימינה והמשיך בנסיעה ישר. הוא אמר זאת לשוטרת, שאמרה שתרשום לו דוח גם בגין כך, אם כי לא עשתה זאת.
2. בחקירתו הנגדית השיב כי האירוע התרחש "בחושך מוחלט ברחוב הומה אדם", לאחר מכן אישר כי קיימת במקום תאורת רחוב, וכי בהחלט ניתן לראות הולכי רגל. הנאשם אישר כי היו במקום הולכי רגל רבים, משום שהיה חול המועד סכות. הנאשם אישר כי לא הבחין כלל בשוטרים בעת ביצוע העבירה, אלא רק כשהורו לו לעצור. הנאשם אישר כי ידוע לו שדודי כהן הוא מפכ"ל המשטרה, ואמר שהוא מצטער שלא פנה אליו. לדבריו בעת חקירת השוטרת שכח במי מדובר, ובעת עדותו נזכר. עוד ציין כי חצי שעה אחרי האירוע התקשר "לחבר במשטרה והוא אמר לי שהם קיבלו הנחיות להביא כסף".

הנאשם נשאל אם הדברים שנרשמו מפיו בת/1 משקפים את דבריו והשיב "זה אינטואיטיבית אמרתי לה" ולאחר מכן "אני מעריך שכן..." (עמ' 7 ש' 10-13), אם כי בהמשך טען: "היא רשמה מה שהיא רוצה" (עמ' 7 ש' 31). לדבריו, התכוון שהיו הולכי רגל, אך לא במעבר החציה וכשהופנה לדבריו ביחס לאנשים שיצאו מבין המכוניות אמר: "אנשים חייבים לעבור בין המכוניות, ואין אבחנה בין מי הולך לכאן ולשם ולכן אמרתי לה....כן, מה כל אחד שעובר בין המכוניות אני אבלום?" (עמ' 7 ש' 17-20). כשנשאל מדוע לא הטיח בשוטרת את גרסתו לפיה לא היה במקום הולך רגל ענה: "למה אני צריך להעלות את הטענה הזו".

1. אשת הנאשם, הגב' דינה רפטאר (להלן: "הנוסעת") העידה כי שמעו הוראה לעצור בכריזה, היא שאלה את הנאשם מה קרה והוא השיב כי איננו יודע. הנאשם ניגש לניידת, ולאחר מכן סיפר לה כי השוטרת אמרה לו שלא עצר במעבר חצייה ואילו הנוסעת אמרה לנאשם מיד: "אבל לא היה שם אף אחד...מה אני עיוורת?" (עמ' 8 ש' 31-32).
2. בחקירתה הנגדית השיבה כי מאז המקרה ועד ליום עדותה לפניי לא שוחחה עם הנאשם על האירוע, משום שהיא סומכת עליו, וכי פעם אחת אמר לה שהדיון נדחה. הנוסעת לא זכרה כלל כי הנאשם התכוון לפנות שמאלה ואז פנה ימינה וכלל לא סברה שהיה דיון בעבירה נוספת. כשנשאלה ברחל בתך הקטנה אם ראתה את האירוע מושא כתב האישום התנהלה החקירה כלהלן:

ש: כל הדרך הסתכלת על הדרך.

ת: כן, אני ישבתי לידו, אני חושבת שכן.

ש: את חושבת שכן או הסתכלת.

ת: אני ישבתי לידו.

ש: יכול להיות שהתעסקת בטלפון.

ת: לא.

ש: אז הסתכלת על כל הדרך.

ת: כן. לא היה אף אחד במעבר חציה.

ש: לא היו אנשים ליד המעבר חציה.

ת: טבריה תמיד הומה באנשים ליד המעבר חציה לא.

ש: אני אומרת לך שבעלך אמר שהיו אנשים ליד מעבר החציה.

ת: טבריה תמיד הומה אנשים.

ש: אז כן היו באותו יום.

ת: בחול המועד סוכות היו מלא אנשים ומטיילים, טבריה מלאה ובחול המועד סוכות היא בכלל הייתה מלאה.

ש: באותו יום הסתכלת על הכביש או על הצדדים.

ת: ישר או על הצדדים, לא זוכרת ספציפית.

ש: אז את לא זוכרת בדיוק איפה הסתכלת.

ת: פעם ישר ופעם לצד.

ש: יכול להיות שפספסת את המעבר החציה.

ת: אני אומרת לך שלא היה אף אחד.

ש: לא היה אף אחד לכל אורך מעבר החציה.

ת: לא זוכרת.

ש: אני אומרת לך שמאשימים את בעלך שהייתה הולכת רגל מצד שמאל.

ת: לא הייתה.

ש: אבל הסתכלת ישר ולא שמאלה.

ת: לא זכור לי כזה דבר.

ש: אבל יכול להיות.

ת: לא זכור לי כזה דבר.

1. עדותה של השוטרת היתה ברורה ועקבית. הדוח שרשמה, ת/1, ערוך בצורה מפורטת, השרטוט ת/2 ממחיש היטב את הזירה. בחקירתה הנגדית לא מצאתי כל סתירה, נהפוך הוא התקבלו במהלכה הבהרות נוספות והסברים.

עדותו של המתנדב, כמו גם המזכר שערך, ת/3, עניניים ובהירים. חקירתו הנגדית חיזקה את עדותו הראשית, והתרשמתי כי מדובר באדם נבון, עירני ועקבי, למרות גילו המתקדם.

שני עדי התביעה לא נחקרו כלל בנקודות העיקריות המהוות את גדר המחלוקת.

התרשמתי כי השניים עשו את עבודתם נאמנה, וכי האמור בעדויותיהם ובמסמכים שערכו משקף את השתלשלות העניינים כהוויתה, ולכן, על סמך דבריהם, אני קובעת כי כך בדיוק התרחשו הדברים.

1. הנאשם טען כי לא היה איש במעבר החציה. יחד עם זאת ציין כי הרחוב המה אדם, וכי לא ניתן לדעת מתי הולך רגל מבקש לחצות את הכביש. כמו כן, לא יעלה על הדעת, לגרסתו, כי עליו לבלום בכל פעם שהולך רגל עובר בין המכוניות החונות לצד הכביש.

בחקירתו הנגדית סתר הנאשם את עצמו ביחס לרמת התאורה במקום האירוע, וביחס לדבריו לשוטרת כפי שנרשמו בת/1– הנאמרו אם לאו.

ביחס לדבריו הנוגעים למפכ"ל המשטרה, אליו, בין היתר, התייחס בתגובתו המפורטת בת/1, הטיח בשוטרת במהלך חקירתה הנגדית כי הוא איננו מכירו ולא יודע במי מדובר (עמ' 2 ש' 23), בחקירתו הראשית לא התייחס לכך כלל, ובחקירתו הנגדית אישר כי ידוע לו כי זהו המפכ"ל, וכי בעת חקירת השוטרת שכח זאת.

כשנשאל מדוע לא חקר את עדי התביעה בנקודה העיקרית השנוייה במחלוקת השיב "למה אני צריך להעלות את הטענה הזו?".

התרשמתי כי לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי על סמך דבריו של הנאשם, מצאתי חוסר עקביות בדבריו וסתירות הן בדבריו שלו והן אל מול עדות רעייתו. התרשמתי כי הנאשם אכן כלל לא הבין מדוע עוצרים אותו השוטרים, משום שכלל לא התייחס להולך הרגל שהיה על מעבר החצייה וכלל לא הרגיש מחוייב לשנות מהתנהגותו (קרי: לעצור או לפחות להאט) נוכח הופעתו של הולך הרגל על מעבר החצייה.

1. הנוסעת הינה עדה מעוניינת. לדבריה כששאלה את הנאשם מדוע הורו לו השוטרים לעצור, לא ידע להשיב. דהיינו, טענתו כי סבר שנעצר בשל הפנייה האסורה – לא מצאה חיזוק בדברי עדת ההגנה.

הנוסעת לא הצליחה לתת תשובה ישירה לשאלות התובעת שניסו לברר מה בדיוק ראתה ומה לא.

בנסיבות אלה, אני סבורה שאין בעדות הנוסעת כדי להוות חיזוק לראיות ההגנה.

1. נוכח ממצאי העובדה והמהימנות שקבעתי לעיל, אני סבורה כי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ניתנה היום, י"ח חשון תשע"ד, 22 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ג חשון תשע"ד, 27/10/2013 במעמד הנוכחים.

ב"כ המאשימה טוענת לעונש: מאחר ואנו בשלב של לאחר ניהול הוכחות, אבקש להטיל על הנאשם עונש של פסילה על תנאי וקנס. הנאשם נוהג משנת 1980 ולחובתו 14 ה"ק, אחרונה בשנת 2011.

הנאשם טוען לעונש: אין פה מקום לבקש פסילה על תנאי. לא עשיתי עבירה שמצדיקה עונש כזה. לגבי הקנס אין מקום פה. שילמתי כבר 300 ₪ לטובת התיק. אני חושב שלא ביצעתי שום עבירה, בית המשפט החליט להרשיע אותי ואני מקבל את החלטת בית המשפט.

<#5#>

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות, בכך שלא אפשר להולך רגל שחצה במעבר חציה להשלים את החצייה בבטחה.

הנאשם הורשה לנהיגה בשנת 1980 ומאז צבר לחובתו 14 הרשעות קודמות, האחרונה שבהן משנת 2011 בגין חניה לפני מעבר חציה. עבירה זהה לעבירה מושא תיק זה בוצעה בשנת 2001.

בהתחשב בחומרת המעשה, בנסיבותיו, במידת אשמו של הנאשם, בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו ובמדיניות הענישה הנוהגת, מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם הינו:

קנס שינוע בין 500 ₪ לבין 1,000 ₪.

לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה ואת טיעוני הצדדים אני מטילה בזה על הנאשם את העונשים הבאים:

נוכח עברו של הנאשם, אסתפק בהטלת קנס. אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 850 ₪ או 8 ימי מאסר שיישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו.

הקנס ישולם ב- 2 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.12.13 ואילך. איחור בתשלום אחד יעמיד את הקרן לפירעון מידי.

הודע על זכות ערעור בבית משפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מיום הודעת גזר הדין.

<#6#>

ניתן והודע היום כ"ג חשון תשע"ד, 27/10/2013 במעמד הנוכחים.