גדר הדיון

התובע, יליד 1955, הגיש את תביעתו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים). מחלוקתם של הצדדים עניינה בשאלת חבות הנתבעים לתאונה שאירעה ביום 31.8.2005 וכן חלוקים הצדדים בנוגע לשיעור הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה.

טענות התובע בתמצית

בכתב התביעה ובתצהיר עדות הראשית, הצהיר התובע אודות נסיבות התאונה. על פי תיאורו, נסע במסגרת תפקידו כאזרח עובד במשטרה מבסיס מכמש של מג"ב לצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, שם המתינה לו מכוניתו. לטענתו, נסע ברכב הסעה מסוג טרנזיט ועת ירד מהרכב, דרך ברגל ימין על פחית שתייה ריקה, איבד את שיווי משקלו ונפל על אבן שפה של מדרכה במקום, תוך שברך ימין נחבטה באבן השפה.

התובע טען כי הרכב המשיך לדרכו בלי שהנהג או נוסעי הרכב היו מודעים כלל לאירוע. בחקירתו העיד כי ברכב נסעו עוד כארבעה נוסעים, ושלל את האפשרות כי נוסעי הרכב ראו את התאונה: "ש. אף אחד לא ראה את התאונה מהאנשים ברכב. ת. לא. הם לא ראו. אסביר, ברוב המקרה שיורדים מהרכב לא מספיקים להוריד ישר סוגרים את הדלת ואומרים סע סע. במקרה שלי, לא הספקתי לרדת כמו שצריך וכבר היה בשלב נסיעה. איך שירדתי מהרכב". (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.2012 (להלן: פרוטוקול הדיון) עמ' 11- 12 ש' 31- 3).

התובע נחקר אודות נסיבות התאונה, והשיב כך: "ש. אתה מוריד את הרגל מהאוטו ואז אתה דורך על פחית. ת. איך שאני יורד דורך על פחית. ש. איפה הרגל השנייה שלך. ת. למעלה. הרכב היה בשיפוע, כלומר שהדלת נסגרת מאליו, היא לא הייתה בעלייה ולא צריך לתת לה דחיפה. ש. אמרת שמישהו מהאוטו סגר את הדלת. ת. כן. הדלת לא נפתחה עד הסוף. בקושי עד האמצע וירדתי. ש. ירדתי רגל נוגעת ברצפה והשנייה ממש ברכב משתחררת. ת. כן. אמרו סע סע אין זמן. היינו שניים באחזקה, שאר הנוסעים זה אנשי קבע ואין לי קשר אליהם." (פרוטוקול הדיון עמ' 12, ש' 6- 17).

התובע הגיש תביעה למל"ל לתשלום דמי פגיעה שנדחתה. סופו של דבר, התאונה לא הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ואולם לטענתו הגיעו הצדדים להסכמות בערעור בבית הדין הארצי לעבודה בנוגע לתשלום.

טענות הנתבעים בתמצית

הנתבעים כופרים בחבותם לתאונה וטוענים כי אינה תאונת דרכים. בסיכומיהם טענו כי עדותו של התובע היא עדות בעל דין יחיד וכי חרף טענת התובע כי נפגע עת ירד מרכב שבו נסעו ארבעה נוסעים הנוספים, אף אחד מהם לא העיד אודות נסיבות התאונה.

נטען כי בהתאם להליכים שהתקיימו במל"ל, נוסעי הרכב הכחישו פוזיטיבית כי אירעה תאונה.

נוסף על כך טענו הנתבעים, כי התאונה אירעה לאחר פיטוריו של התובע בנסיבות שתוארו על ידיו כשליליות. נטען כי התובע לא עמד בנטל להוכחת התאונה בנסיבות הנטענות וכן כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כדין.

דיון והכרעה בסוגיית החבות

לאחר ששמעתי את עדות התובע אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכחת תביעתו בנוגע לנסיבות התאונה מן הטעמים שאפרט.

מעיון בתיעוד הרפואי מקופת החולים, עולה כי ביום התאונה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי והתלונן על חבלה בברך ימין בעקבות תאונת עבודה (נספח ב' לכתב התביעה). התובע הצהיר אודות נסיבות התאונה כאמור לעיל. גרסתו הן בתצהיר, הן במהלך החקירה הנגדית הייתה עקבית ותאמה זו לזו. נוסף על כך, במהלך הדיון שהתקיים בפניי התרשמתי כי עדותו מהימנה ולא עשה רושם כי מדובר באדם המנסה למסור דברים שאינם כהוויתם. לעומת זאת, טענות הנתבעים כי נוסעי הרכב הכחישו את התאונה, נטענו בעלמא. הנתבעים לא העידו עדים מטעמם ולא קעקעו במאומה את גרסת התובע.

משכך, עמד התובע בנטל הנדרש להוכחת גרסתו, בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי (י' קדמי, על הראיות, תש"ע-2009 בעמ' 17199) ועל כן אני קובעת כי התובע הוכיח שנפגע עת ירד מהרכב.

מחלוקת נוספת נוגעת לסוגיית החלת הגדרת שימוש ברכב מנועי על נסיבות התאונה.

הכניסה לרכב והירידה מרכב הם בגדר שימוש על פי המבחן הייעודי שנפסק בע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פד"י מב(2) 844 ועל פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק הפיצויים. "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב. לעומת זאת עשוייה הירידה מן הרכב להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. היורד מן הרכב ונפגע 'בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב' עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופן מחוץ לרכב: בדומה, תובע שירד מאוטובוס בדלת הקדמית, פסע שני צעדים ונפל על האוטובוס הוכר כמי שנפגע בירידה לאחר שאיבד את שיווי משקלו; לא רק סמיכות הירידה והנפילה העידה על כך אלא גם סמיכות המרחק" (אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, תשע"ב, בעמ' 179-180).

במקרה דנא, התובע העיד כי ירד מהרכב בבהילות, לאור הנוהג כי נוסעים יורדים במהרה והנהג ממשיך בנסיעה, כעולה מעדותו של התובע לעיל "אמרו סע סע אין זמן". התובע העיד כי, עת הוריד את רגלו האחת, דרך על פחית שתייה ריקה ואיבד את שיווי משקלו. באותה העת רגלו השנייה נותרה ברכב וטרם הושלמה הירידה מהרכב. כך הצהיר בתצהיר עדות ראשית: "הורדתי את רגל ימין ודרכתי על פחית שתייה שהייתה זרוקה במקום, בשל כך איבדתי שווי המשקל, מעדתי ונפלתי על ברך ימין שפגעה באבן השפה" (סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

עולה ממכלול הדברים כי נפילת התובע אירעה בטרם רכש עמידה יציבה ואחיזה בקרקע מחוץ לרכב ובטרם הסתיימה תנופת הירידה והתובע השיב לעצמו את השליטה בגופו מחוץ לרכב. התאונה אירעה במהלך ירידת התובע מהרכב ואולם כפי שטוען התובע בעצמו בבהירות, הנפילה אירעה משום שדרך על פחית שתייה ואיבד שיווי משקל.

אכן הסיכון המתואר על ידי התובע הינו סיכון שלא מיוחד לעוברי דרכים, והוא יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים בני אדם. (רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. אברהים יונאן, לא פורסם, ניתן ביום 31.7.06) שם עשה בית המשפט שימוש במבחן הגורם המתערב הזר המתערב ופסק-הדין צמצם את היקף תחולתו של חוק הפיצויים. עם זאת, במסגרת בקשה לדיון נוסף שנדחתה על-ידי כב' השופט ריבלין (דנא 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ. אליהון חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 18.2.2007) קבע בית המשפט, כי שזירת שיקולים של אשם בקביעת סיווגו של אירוע כתאונת דרכים עלולה להוביל לתוצאות בעייתיות ועלולה לחתור תחת תכלית היעילות של החוק.

במיוחד כך בענייננו, שלגביו בנוגע לסיכון התחבורתי, משהוכח כי ירידת התובע מהרכב היתה בסיומה של נסיעה הרי ש"ההנחה צריכה להיות כי כל ירידה מהרכב מיועדת למטרת תחבורה במובן החוק ... עם זאת המצב עשוי להיות שונה – כאשר הפעילות ברכב מוצאת במפורש מהגדרת השימוש ברכב בשל היעדר סיכון תחבורתי, כגון ירידה לאחר תיקון הרכב ... במוסך" (אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית בעמ' 118). בעת המעידה התובע טרם רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב ולכן הנזק אירע במהלך וכתוצאה מהשימוש ברכב, למרות שהעיד כי החליק מהפחית.

על כל אלה ניתן להוסיף את הפסיקה הענפה הקובעת כי שעה שבפני בית המשפט לא מצוי פיתרון ברור וחד משמעי להגדרת האירוע, יועדף האירוע מקנה הפיצוי (דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי נ' אליהו, (לא פורסם)). קביעה זו מושתתת לא רק על העיקרון המנחה בדיני הנזיקין של פיזור הנזק, אלא גם על תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל, פד"י נח(5) 639; רע"א 418/03 אסם נ' סמדג'ה, פד"י נט(3) 541).

במקרה דומה בו תובע נפגע עת ירד ממשאית ובטרם השלים את ירידתו, נגעה רגלו באבן שאינה יציבה (תא (שלום-י-ם) 4959/05 רוסטוצ'יל ויאצ'סלב נ' מנורה חברה לביטוח בע"ח, לא פורסם, ניתן ביום 19.9.2006) נקבע, כי התאונה אירעה אגב תנופת הירידה מהרכב או כתוצאה ממנה ובהתאם לחוק הפיצויים מדובר בתאונת דרכים. לפיכך נקבע, כי על הנתבעת, מבטחת השימוש ברכב, לשאת בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה. העובדה כי הנפילה נגרמה כתוצאה מדריכת התובע על פחית, שהיו על הרצפה אינה גורמת לניתוק הקשר הסיבתי, שהרי דריכתו של התובע על הפחית, ארעה תוך כדי ובמהלך ירידתו מהרכב, ואי כך השימוש הוא תחבורתי.

טוב עשו הנתבעים עת זנחו בסיכומיהם את הטענה כי על התובע הנטל להוכיח את זהות הרכב וזאת לאור העובדה כי תבע את הנהג שיוצג על ידי המבטחת, לטענתו מדובר היה ברכב מג"ב ולאחר שהוברר כי פנה אל הגורמים במג"ב והם השיבו שלא הצליחו לאתר את הרכב (נספח ו' לכתב התביעה).

לאור האמור, אני קובעת כי התובע הוכיח שנפגע בתאונת דרכים.

המצב הרפואי

מטעם בית המשפט מונה ד"ר ליטוין כמומחה בתחום האורטופדיה. בחוות הדעת פירט המומחה, בין היתר, כי בבדיקה התהלך התובע עם צליעה קלה. קיים דלדול קל של שרירי הברך. המומחה פירט בחלק הדיון והמסקנות כי ממצאים שעלו הינם עקב תהליך שחיקה של שנים רבות ולא כתוצאה מחבלה. למרות שטען התובע בפני המומחה כי לא נחבל ולא סבל מברך ימין בעבר פרט לחבלה בגינה אושפז ללילה אחד בגיל 16, האמנזה הרפואית מעידה על שבר פיקה בגיל צעיר עם הוצאת חלק ממנה. עם זאת ציין המומחה כי ידוע שבברך עם שינויים ניווניים משמעותיים כמו במקרה כגון דא, קיימת רגישות משמעותית גבוהה לחבלות אף אם הן מינוריות. לפיכך העריך המומחה כי אינו יכול לשלול כי נותרה רגישות מוגברת כלשהי בעקבות החבלה בתאונה. משכך ובשל הספק העריך כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 3%.

התובע חלק על הערכת המומחה ושלח שאלות הבהרה. בתשובתו, המומחה השיב כי מהות החבלה ממנה סבל התובע בתאונה לא יכולה לגרום לנזקים מהם סובל התובע. המומחה ציין כי החבלה מושא התובענה אולי גרמה להתווספות מחושים אך לא גרמה לנזקים שתוארו בארתרוסקופיה. המומחה העריך, כי המידע שמסר התובע לפיו התאשפז ללילה אחד בגיל 16 בעקבות חבלה בברך אינו נכון, שכן לשיטתו לאחר ניתוח הוצאת חלק מהפיקה לא משתחררים למחרת.

המומחה לא שינה מחוות דעתו בתשובות ההבהרה והתובע ביקש לחוקרו. חרף חקירת המומחה באריכות, הוא לא שינה מהאמור בחוות דעתו. כך העיד המומחה: "..הוא עבר ניתוח 3- 4 חודשים אחרי החבלה. נזק כזה, כל כך מפושט, זה תהליך של שנים על גבי שנים, כל השחיקה כולל היווצרות של גופים חופשיים. יכול להיות שהחבלה הזאת גרמה תוספת של כאב, מגבלה, ולכן מתוך ספק נתתי את 3% נכות" (פרוטוקול הדיון בעמ' 5, ש' 11- 15). עוד העיד המומחה כי לו אירע שבר תוך מפרקי, בברך, כפי שטוען התובע, היה המקום מדמם ונפוח ולא כך היה. בנוסף, התברר בחקירה כי במהלך השנים אירעו חבלות נוספות לברך, להן השפעה מצטברת על מצבו הרפואי (עמ' 8-9 לפרוטוקול הדיון).

משכך איני מוצאת מקום לסטות מקביעת המומחה אשר למצב הרפואי, בהתאם להלכה לפיה "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן לא פורסם, ניתן ביום 28.3.07; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ לא פורסם, ניתן ביום 12.10.08).

לאור האמור, לא מצאתי כל עילה שהיא להתערב בקביעותיו של דר' ליטווין, המקובלות עלי במלואן. לפיכך יש לקבוע שלתובע נותרה נכות אורטופדית צמיתה בעקבות התאונה בשיעור 3% בגין הפגיעה בברך ימין.

הפיצוי

נזק לא ממוני

לתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 3% בעקבות התאונה כאמור. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעים לפצותו בסכום של 10,000 ₪ במעוגל בגין הנזק הלא ממוני עבור התאונה. הפיצוי משקף בעיקרו של דבר את הכאבים שתכפו על התובע מיד לאחר התאונה בגינם קיבל משככי כאבים וניתנו לו 6 ימי מחלה. הפיצוי ניתן גם מתוך ההנחה כי חלק מהכאבים בתקופה שלאחר מכן נבע מהצטברות הפגיעות (כאשר התובע הגיע באותה עת למצב של מעין "גולגולת דקה"), להחמרת מצב הברך עקב התאונה ובהתאם באופן חלקי מתקופת אי הכושר, כ-4 שבועות, לאחר הארטרוסקופיה שנדרשה כטיפול רפואי שעבר התובע בעקבות הפיכתה של הברך ממצב אסיפטומטי לסיפטומטי גם כתוצאה מהתאונה נשוא התובענה (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 14-17, עמ' 6 ש' 28-30). הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

עיסוקו של התובע והפגיעה בכושר ההשתכרות

בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר התובע כי הינו חשמלאי מוסמך במקצועו ולפני התאונה עבד כאזרח במג"ב וטיפל בעבודות תחזוקה. התברר, כי יום התאונה היה היום האחרון לעבודתו כי פוטר מעבודתו. בשל מחלוקת הנוגעת לשאלה אם התאונה הינה תאונת עבודה, בקשת התובע לתשלום דמי פגיעה נדחתה במל"ל, וכן נדחתה בהליך בבית הדין לעבודה. לטענתו, עת עתר לבית הדין הארצי לעבודה הוסכם כי המל"ל ישלם לתובע "לפנים משורת הדין" סך 17,163 ₪.

אם כן, התובע קיבל דמי פגיעה בתקופה שלאחר התאונה וחרף פיטוריו ואף שלא הוכרה התאונה כתאונה עבודה. מעבר לכך, התובע לא הניח תשתית ראייתית לטענתו בדבר הפסד שכר בעבר והציג בתחשיב הנזק מטעמו טופס 106 מיום 27.6.06 ממנו עולה כי עבד במשטרה 92 יום והשתכר בממוצע לאחר ניכוי מס סכום של 7,763 ₪. עוד צירף תלוש בודד מחודש מאי 2010 לפי השתכר באותו חודש סך 6,684 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. מסיבותיו שלו בחר התובע שלא להגיש תלושים לתקופה הנוגעת לעניין, מלפני התאונה ועד היום. מכיון שמדובר בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה לעבר אין מקום לפצות את התובע עבור הפסד שכר מעבר לסכום ששילם לו המל"ל.

גריעה מכושר השתכרותו של התובעת

אמנם, בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על פי שיעור הנכות התפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג (3) 875, 878), כאשר זו האחרונה, שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", משקפת בנכות אורטופדית, דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799). עם זאת, יש לדון כל מקרה לגופו כאשר לעניין זה יש לשקול את טיב המגבלה יחד עם טיב עיסוקו של הנפגע והמאמצים הנדרשים ממנו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חוות דעת המומחה ושמעתי את עדות התובע בפניי, אני קובעת, כי לנוכח שיעור הנכות וטיבה, עיסוקו של התובע עובר לתאונה, שהעיד שהיה מנהל תחזוקה, והאפשרות שפרושות בפני התובע עשר שנים נוספות עם פוטנציאל השתכרות, יהא זה נכון לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בנוגע למגבלה האורטופדית זהה לשיעור נכותו הרפואית, דהיינו 3%.

בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, נכלל סכום לפי נגזרת מתחשיב אקטוארי לפי בסיס השכר שהוצג בפני (3% נכות, היוון 103.5618, בסיס שכר 6,684). לפיכך אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪ במעוגל בגין גריעה מכושר השתכרות. הסכום משקלל את מכלול השיקולים שפרטתי בשים לב לתשתית הראייתית הדלה שהוצגה בפני ולא אפשרה לקבוע כראוי את בסיס שכר והיותה של הפגיעה בגדר הגבלה נוספת ומזערית בלבד.

יתר ראשי הנזק

ביחס להוצאות רפואיות, וניידות כידוע מדובר בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה לעבר ובהעדר תשתית ראייתית, אני פוסקת לתובע סכום כולל בסך 500 ₪ בכדי שלא יקופח אף כי לא עלה בידיו לבסס טענות אלה.

בנוגע לעזרת הזולת, בהעדר תשתית ראייתית לעבר, תיאור המצב הרפואי, וטיב הנכות שנקבעה, איני פוסקת לתובע פיצוי. שיעור הנכות וטיבה אינם מצדיקים פיצוי בגין עזרה בשכר. התובע לא הביא כל ראיה אודות העזרה שהושיטו לו בני משפחתה לאחר התאונה וספק רב אם בנכותו יש כדי להגבילו בעבודות.

סוף דבר\

לנוכח כל האמור לעיל אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 20,500 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ. כן זכאי התובע להשבת האגרה ואולם אין מקום להשבת שכר עדות המומחה, שהוזמן לדרישת התובע ולאור קביעותי בעניין דלעיל מאחר וחקירת המומחה לא הניבה פרי. משכך אין מקום להשבת ההוצאות בהן נשא התובע בגין חקירה זו.

הסכומים בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.