התביעה וטענות הצדדים

1. לפניי תביעות מאוחדות ע"ס 261,800 ₪ בהן עותרת התובעת, לחייב את הנתבעים בסכום נומינלי של 261,800 ₪, בגין סחורה שסיפקה לנתבעת 1 מיולי 2009 עד פברואר 2010 ושתמורתה לא שולמה עד היום.
   לתביעה צורפו חשבוניות לתקופה מיום 29.7.09 עד 31.1.10.
2. התובעת חברה העוסקת במכירת ואספקת מתכות שונות, סיפקה לנתבעת 1 חומר גלם של נירוסטה פלב"ם (פלדה בלתי מחלידה) ע"פ הזמנת הנתבעת 1, שעיסוקה בביצוע עבודות נירוסטה מיוחדות. הנתבע 2 ערב בערבות אישית לחובות הנתבעת 1 כלפי התובעת, ללא הגבלה בזמן ובסכום.
3. לטענת הנתבעים לא מגיע לתובעת הסכום הנטען. מספר חודשים לאחר תחילת ההתקשרות גילו כי הסחורה שסופקה ע"י התובעת פגומה, וזאת בעקבות תלונות שהתקבלו מלקוחות אצלם הורכבה הסחורה על ידי הנתבעת. לחלופין מבקשים הנתבעים לקזז מסכום החוב, המפורט בכתב התביעה, נזק ישיר שנגרם להם בסך של 139,093 ₪ בגין החלדת הנירוסטה של התובעת שהותקנה על ידם אצל 6 לקוחות. כמו כן, טוענים הנתבעים לקיומו של נזק נוסף, נזק עקיף המוערך בכ- 250,000 ₪ ונובע מירידה בהזמנות ופגיעה במוניטין.(טענה אחרונה זו של נזק עקיף, נזנחה ואין מקום להכריע בה).
4. מטעם התובעת העידה הגב' אלחדס שניהלה את הקשר העסקי מול הנתבעים וכבר לא עובדת אצל התובעת (תצהירה סומן ת/1).
5. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הגב' טטיאנה גייסינסקי (נ/2 ונ/3) בעלת הנתבעת, ותצהיר מר אהוד ורטמן (נ/1) שהיה מנהל התובעת מחודש ינואר 2008 עד שפוטר ביום 30.6.09. בתצהירה מפרטת כי במהלך 2008 נחתם הסכם לאספקת הפחים והנתבעת רכשה באופן שוטף פחי אשפה. התשלום בוצע במרוכז באמצעות פריסת שיקים דחויים. כעבור מספר חודשים התגלה לנתבעת כי חלק מהפחים אותם רכשה פגומים וזאת בגין תלונות של לקוחותיה. הפחים החלידו וזאת חרף הבטחת התובעת כי המוצר לא יחליד. ההחלדה מהווה הפרה של ההסכם. הנתבעת נאלצה לרכוש פחים אחרים ולהרכיבם אצל לקוחותיה. דבר שגרם להוצאות רבות ופגיעה במוניטין. מר ורטמן הצהיר בתצהירו כי במהלך עבודתו אצל התובעת פנה אליו מספר פעמים מנהל העבודה מטעם הנתבעת והבהיר לו כי חלק מהפחים פגומים. בעלי התובעת המתגורר בתורכיה היה מודע לפגמים. התובעת נהגה לפצות את הלקוחות בזיכוי כספי הרכישה/החלפת הסחורה הפגומה.

דיון והכרעה

1. הואיל והנתבעים מודים בקבלת החשבוניות מושא התביעה והסחורה הנקובה בהם, והואיל והם מודים כי החוב לא שולם, המחלוקת שבתיק היא זכות הקיזוז הנטענת על ידם בשל פגמים שונים, והיקפה.

טענת קיזוז היא מסוג טענות ההודאה והדחה, בהן מונח הנטל לפתחו של הטוען. הלכה פסוקה היא כי טענת קיזוז חייבת להיות מפורטת כדבעי ויש להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת (ע"א 579/85, אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2) 765, 767-768 ).

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, אני מבכרת את גרסת התובעת שנתמכה במסמכים ודוחה את גרסת הנתבעים ולמצער קובעת כי הנתבעים לא הרימו את הנטל המונח לפתחם.

אני אף מתרשמת כי במקרה דנן, אין עסקינן בטענות קיזוז כנות אלא בניסיון מאוחר, בדיעבד, להצדיק אי תשלום שהגיע לתובעת, ולהלן נימוקיי.

1. ראשית, טענות הנתבעים בדבר פגמים בסחורה החלו לעלות רק לאחר שהשקים שמסרו חזרו מחמת אי כיסוי מספיק ולא בגין הוראת ביטול. בשלב הראשון שילמה הנתבעת לתובעת בהמחאות עתידיות לטובת התובעת. במהלך אוקטובר 09 פנה הנתבע 2 לתובעת בבקשה להשיב לו את השיקים העתידיים לשם החלפתם בשיקים אחרים מאחר והנתבעת מחליפה בנק. גם בשלב זה לא הועלתה כל טענה בדבר פגמים בסחורה. לאחר שהשיקים הוחזרו לנתבעת, מסרה הנתבעת שיקים חדשים אך פרסה אותם על פני מספר גדול יותר של שיקים ובזמני פירעון דחויים מהמועדים המקוריים. בהמשך חוללו השקים מחמת אי כיסוי מספיק. כפי שהצהירה הגב' אלחדס " על חלודה דיברו רק אחרי שהשיקים החלו לחזור" (עמ' 35 לפרו' ש' 8).

וראה עמ' 33 לפרו' ש' 10-18: "ברגע שהם לא עמדו בהתחייבויות שלהם, כי הם נתנו שיקים עתידיים על סכומים לא מבוטלים, אז החלו לבוא הטענות, אני אשלם אבל הסחורה פגומה, היה לי חלודה, אני רוצה זיכויים. בינתיים שיקים התחילו לחזור ואז החל הבלגן. אני ניסיתי, וגם פניתי לבעלים בטורקיה. רצינו לבוא לקראתם למרות שלא ראינו הוכחות, כי הם היו לקוח שקנה אצלנו באלפי שקלים וזה לקוח שכל מקום היה רוצה לשמור עליו, אבל ברגע שהחלו לחזור שיקים וזה היה בסוף 2009 תחילת 2010, וכל פעם הם אמרו שישלמו ויתנו שיקים, והיה שלב שהגענו איתם להסדר פריסת חוב שנצבר, ואז גם אותו מצב, החלו לחזור שיקים. זה היה מבוי סתום".

וראה גם תשובת הגב' טטיאנה בחקירה נגדית בעמ' 28 לפרו' ש' 14-16:

ש. כשהגיע מועד תשלום השיקים אחרי שפרסתם אותם וביקשתם דחיות, השיקים חזרו ללא כיסוי, נכון?

ת. נכון.

והמסקנה היא כי הנתבעת נקלעה לקשיים כספיים שאילצו פריסה ודחייה אך לא היתה מחלוקת כי יש לשלם את סכום החשבוניות כפי שנשלחו, ולא היתה טענה לפגמים במשך למעלה מחצי שנה.

1. שנית, הנתבעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי הסחורה שסופקה אכן הייתה פגומה. כך, לא צורפה ולו תמונה אחת של הסחורה הפגומה, לא הוגשה חוות דעת מומחה או תצהיר מאת אחד מלקוחות הנתבעת אצלו הותקנה הסחורה הפגומה. מעיון בנספח "א" ל-נ/3 שמפרט את הנזקים שנגרמו לכאורה לנתבעים, מופיעים שמות בתי קפה ומסעדות בהן הוחלפו לכאורה הפחים, חרף זאת לא הביאו הנתבעים ולו עד אחד מכל הללו לתמיכה בטענותיהם שנטענו בעלמא.

הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד, נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו.

בע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 נאמר: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה".

וראה גם ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 658-659, ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז (2), 605; ע"פ 71584/07, י. קדמי, על הראיות חלק רביעי, תש"ע – 2009, עמ' 1889.

1. לא זו אף זו, בחינת החשבוניות שצורפו לתצהיר נ/3 להוכחת החלפת הסחורה אצל לקוחותיה, אינה מלמדת דבר. חלק ניכר מהחשבוניות מתייחס לשנת 2008 – תקופה שקדמה לחוב מושא התביעה. מעבר לכך נראה כי הכיתוב שהוסף בכתב יד ע"י מאן דהוא אודות שם בית העסק, הוסף בתקופה מאוחרת יותר, לא מן הנמנע שלצרכי התביעה דנן, והן אינן מעידות על קשר בין הסחורה שסיפקה התובעת לנתבעת לבין התקנת סחורה זו בבתי העסק הנטענים. עדותה של הגב' גייסינסקי לפיה אינה יכולה לנקוב "בזמנים מדויקים וגם לא בהיקפים" (עמ' 29 לפרו' ש' 22), וכי ההערכות נעשו בדיעבד, מדברת בעד עצמה בחוסר היכולת לנקוב בסכומי קיזוז קונקרטים בגין פגמים קונקרטים ואף פוגמת באותנטיות החשבוניות לצדדים השלישיים בגין תיקונים שנעשו כביכול.

גם בעניין זה נמנעו הנתבעים מלהביא עדים לתמיכה בטענות. כך יכלו להביא עובדים מטעמם שביצעו את התיקונים ומשלא עשו כן יש לזקוף זאת לחובתם.

1. ועוד, בניגוד לטענת הנתבעים לפיה הגב' אלחדס הודתה כביכול בחקירתה כי הסחורה או חלקה הייתה פגומה, למעשה בחקירתה הבהירה כי חלק מהסחורה שסבלה מכיפופים ושריטות (סוג ב') נמכרה לנתבעים מלכתחילה במחיר מופחת, הנתבעים היו מודעים לכך ומשיקולי עלות כלכלית ביקשו לקנות אותה. ממילא אין לטענות בדבר חלודה קשר לפגמים (שריטות וכיפופים).

וראה עדותה "אני יודעת שהייתה סחורה פגומה. בתקופה שהייתי שם מיוני 2009 עד יוני 2010, הסחורה היחידה הפגומה שהייתה זו סחורה עם כיפופים בפינות, שריטות קלות לא מורגשות. מראש היינו מודיעים לכל הלקוחות שבסחורה יש פגם קל, ואם המחיר עמד על 14 ₪ למוצר, זה היה יורד ב-3-4 ₪. זה היה מוכר כסוג ב. אם מכרנו סחורה שלא אמרנו שהיא סוג ב, ולאחר כמה ימים גילו פגמים, גם קיבלו זיכוי והקלה במחיר ששילמו". (עמוד 32 לפרו' ש' 30-32 וע' 33 ש' 1-2).

ולמטה מזה: "היו פעמים שחאתם)הנתבעים) היה מגיע ובוחר את הסחורה, רואה בדיוק מה, איך ולמה הוא לוקח. הוא לא היה לוקח סחורה והיה מופתע כשהיה מקבל אותה העובדים גם היו מבקשים ממנו לבוא ולראות." (ע' 34 ש'18-22).

1. מעדותה של גב' אלחאדס הוברר כי לאחר שהנתבעים החלו להתלונן על פגמים (חלודה) וכזכור, היה זה לאחר כל הפריסות, הדחיות וחילול השיקים מחמת אי כיסוי מספיק, היא ביקשה מהנתבעים לראות את הסחורה הנטענת בבתי העסק שם הותקנה, לפי הטענה, כדי לבדוק אם יש דברים בגו, ברם הנתבעים התעלמו במפגיע מבקשותיה . (ראה עמ' 33 לפרו' ש' 6-9).

1. עדותה של גב' אלחדס היתה מהימנה. היא נתמכת בחשבוניות שהוצגו ע"י הנתבעים נ/5 ונ/6 מהן עולה כי מדובר בזיכוי "לאיכות של סוג ב", יודגש כי עדה זו כבר לא עובדת אצל התובעת כך שאינה בעלת עניין בתיק.
2. ביחס לעדות מר ורטמן, בתקופה הרלוונטית, הוא כלל לא עבד אצל התובעת שכן התביעה דנן מתייחסת לתקופה שבין 29/7/09 עד 31/1/10, בעוד מר ורטמן פוטר כבר ביוני 2009, וכל עדותו, גם אם אקבלה במלואה אינה רלוונטית. ועוד, גם לפי הצהרת מר ורטמן הוא כלל לא ראה את הסחורה הפגומה הנטענת. הוא אף הבהיר כי לא הבטיח לנתבעים פיצוי ולא היה נותן פיצוי בלי לראות סחורה פגומה עמ' 21 לפרו' ש' 14-19).
3. בסופו של יום, אני קובעת כי הנתבעים כשלו בעצם הוכחת הזכות לקיזוז בשל פגמי חלודה, וממילא בגובה הסכומים.
4. ביחס לערבות הנתבע 2 ראו סעיף 7 להחלטת כב' הרשם זיתוני מיום 04/04/11 לפיה : "הנתבע הודה כי קרא את מסמך הערבות עליו חתם והבין על מה הוא חותם ומשכך שמט את הקרקע תחת טענת ההגנה שהעלה ממסגרת תצהירו לפיה הוטעה לגבי משמעות כתב הערבות עליו חתם. בשלב הסיכומים חזר בו ב"כ הנתבעים מטענה זו, אולם טען כי הערבות חלה רק לגבי סחורה שנרכשה לאחר תאריך החתימה על כתב הערבות 9/2/09.
   כיוון שקבעתי כי התביעה מתייחסת אך ורק לסחורה שנרכשה מחודש יולי 2009 ואילך, אני דוחה גם טענה זו, וקובע כי אם וכאשר התביעה כנגד הנתבעת תתקבל, יהיה על הנתבע לשלם באופן אישי כל סכום תחוייב הנתבעת מכוח כתב הערבות נספח א' לכתב התביעה".
5. אשר על כן אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת יחד ולחוד סך 261,800 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה הראשונה בזמן (מרץ 2010). הנתבעים ישפו את התובעת באגרה משוערכת ששולמה בתיק ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 22,000 ₪.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ב, 08 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.