1. התובע (להלן: "הבנק"), הגיש שני כתבי תביעה בסדר דין מקוצר, האחד בתיק 35055-03-10 כנגד הנתבע 1 לבדו, בגין חוב בחשבון העסקי. השני בתיק 34920-03-10 כנגד שני הנתבעים, בגין חוב בחשבון הפרטי המשותף. שתי התביעות אוחדו על ידי בית המשפט.
2. ביום 1.3.11, דן כב' הרשם, כתוארו אז, עידו כפכפי בבקשת הרשות להתגונן. כב' הרשם לא נתן רשות להתגונן בסוגית גובה החוב בשני החשבונות, אולם נתן רשות להתגונן בעניין מניעת האפשרות לקבל אשראי מבנק אחר.
3. בדיון ביום 5.12.12, בעקבות פתיחת תיק פשיטת רגל כנגד הנתבע 1, הורה בית המשפט על עיכוב הליכים בתובענה ככל שהיא מופנית כנגד הנתבע 1.
4. נותר איפוא להכריע בתובענה כנגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), בקשר לחובות החשבון הפרטי העומדים על סך 118,100 ₪.
5. יודגש כבר כאן, כי מעבר להגבלה שנקבעה בבקשת הרשות להתגונן, בה לא הותר להתגונן לגבי גובה החוב, הרי שגם בדיון בפניי הסכימה הנתבעת לגובה החוב והיא טענה כי אין לה כל טענה כנגדו (ע' 14 ש' 8-11 לפרוטוקול).
6. טענתה המרכזית של הנתבעת נוגעת להתנהלות הבנק בנוגע לחשבון העסקי של בעלה.
   הנתבעת טענה, כי הבנק הגביל את החשבון העסקי של בעלה שלא כדין. החשבון הוגבל עקב החזרת עשרה שיקים, ע"פ הוראות חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א 1981 (להלן: "חוק של"כ").
   נטען, כי מדובר בעסק שהתנהל באופן תקין עד להדרדרות כלכלית עקב מבצע "עופרת יצוקה". לאחר מכן, הוסדר קו האשראי והעסק חזר לפעילות שגרתית.
   לאחר מכן, לפי הטענה, מספר שיקים הוחזרו בטעות, רק כיוון שגב' סרוסי, סגנית מנהל הסניף, לא הייתה בבנק בימי שישי.
   עוד נטען כי באפריל 2009, ביקש בעלה של הנתבעת לפתוח חשבון בבנק מזרחי, ופנה לקבלת הלוואות מבנקים אחרים. רק בגלל החזרת השיקים המוטעית הפך החשבון העסקי להיות חשבון מוגבל, בעלה של הנתבעת לא יכול היה לקבל את ההלוואות ונקלע למצוקה שהביאה לחוב בחשבון הבנק העסקי.
7. מהאמור לעיל עולה, כי למעשה, כל טענות הנתבעת כנגד הבנק, נוגעות לעניין התנהלות החשבון העסקי, בעוד תביעת הבנק הנותרת, הינה בגין החשבון הפרטי.
   כבר כאן בפתיח, יצוין כי מדובר בטיעון בעייתי: הנתבעת אישרה בחקירתה כי במסגרת החשבון הפרטי לא נוהלה פעילות עסקית, למעט קבלת משכורות שלה ושל בעלה.
   בנסיבות אלה, גם אם אקבל את טענות הנתבעת לעניין החשבון העסקי, בספק גדול אם הן תוכלנה להועיל לנתבעת, במסגרת טענותיה המופנות ביחס לחובות שנצברו בחשבון הפרטי שלה ושל בעלה.
8. מטעם הבנק התובע העידה סגנית מנהל הסניף, הגב' ורד סרוסי.
   בקשר לטענות הנתבעת, כי שיקים הוחזרו בחשבון העסקי בימי שישי, רק נוכח העדרה של הגב' סרוסי מן הבנק, השיבה סרוסי כי הסניף אמנם סגור, אולם יש סניף מגַבֶּה בעיר, אשר פעיל בימי שישי ובוחן אם ניתן לכבד כל שיק בהתאם לכללי הבנק.
   סרוסי הוסיפה כי רק חלק קטן מן השיקים שהוחזרו הוחזרו בימי שישי, כך שלא ניתן לייחס את ההתנהלות הכושלת של החשבון העסקי רק להחזרת שיקים בטעות.
   סרוסי נשאלה לגבי הבטחות שנתנה, לפי הטענה, לבעלה של הנתבעת, אשר היה בתהליך של נטילת הלוואה בבנק אחר. סרוסי הסבירה כי בעקבות מהלך זה, אכן אישר הבנק הגדלה זמנית של מסגרת האשראי, בתחילת חודש מאי 2009, מ- 50,000 ₪ למסגרת אשראי זמני של 85,500 ₪.
   סרוסי לא זכרה במדוייק את תוכן הפגישות שנערכו בינה לבין הנתבעת ובעלה, בהן עלה עניין ההלוואה מהבנק האחר, אך היא ציינה כי לא הבטיחה שהבנק לא יחזיר שיקים כאשר קיימת חריגה מעבר למסגרת המאושרת.
   
   
   סרוסי הוסיפה והפנתה למסמכי הבנק, לפיהם שמונה שיקים חזרו עוד לפני הפנייה לבנק המזרחי לקבלת ההלוואה. היא ציינה כי השיקים לא הוחזרו בפעם אחת ובאותו יום, אלא לאורך תקופה ממושכת מיום 11.12.08 ועד ליום 20.5.09.
   באשר להלוואה של 90,000 ₪ שניתנה באוגוסט 2009, הסבירה סרוסי כי כאשר הוקפאה הפעילות של העסק, נתן הבנק הלוואת הסדר לפריסת החוב הקיים, והדבר דווקא מלמד על ניסיון ללכת לקראת הלקוח, ולא לעמוד על דרישה מיידית לתשלום החוב.
9. הנתבעת העידה, כי ההלוואה הייתה כבר מוכנה, למעשה "השיק היה כבר ביד", ורק בגלל הגבלת החשבון ההלוואה לא נתקבלה.
   ב"כ הבנק הפנה את הנתבעת לכך שבנספח 9 לתצהירה, התדריך לקבלת ההלוואה מבנק מזרחי טפחות, נאמר כי ההלוואה מותנית בקבלת "אסמכתא לקבלת ההלוואה (הצעת מחיר לשיפוצים)". הנתבעת לא ידעה להסביר התניה זו. היא הדגישה כי מדובר בהלוואה מובטחת במשכנתא, אולם הכחישה כי היה עליהם להמציא מסמכים נוספים.
   הנתבעת נשאלה מדוע כתבה בתצהיר, כי מסגרת האשראי בוטלה באופן חד צדדי, כאשר ישנו מסמך בחתימת בעלה בעניין זה. היא התחמקה ממתן תשובה בטענה כי איננה מבינה את כל הדקויות הפורמאליות בעניין החשבון העסקי.
   הנתבעת הודתה כי לא היה קשר בין החשבון הפרטי לחשבון העסקי, למעט הזרמת משכורות לה ולבעלה מהעסק לחשבון הפרטי.
   באשר להחזרת השיקים בחשבון העסקי, אישרה הנתבעת כי כל החזרות השיקים נעשו עקב חריגות מהמסגרת המאושרת באותה עת. למרות זאת, לדבריה, היה לבעל החשבון יסוד סביר להניח שהשיקים יפרעו, וזאת לנוכח השיחה עם הפקידה סרוסי, בה לטענתה הם התחייבו להביא שתי הלוואות מבנקים אחרים, על מנת לסגור את החוב בחשבון העסקי.
   הנתבעת הפנתה לכך שארבעה שיקים מתוך עשרת השיקים שהוחזרו, הוחזרו בימי שישי, ועוד שיק אחד שהוחזר בערב חג הפסח. הנתבעת טענה כי יש בכך "מגמתיות" של הבנק, שהחזיר שיקים בימי שישי, שעה שגב' סרוסי לא נמצאת. ואולם, לא היה בידי הנתבעת להביא הסבר לחמשת השיקים האחרים אשר הוחזרו בימי חול.
10. באשר לטענה בדבר אי חידוש קו האשראי, הגיש הבנק את המסמכים ת/1 ות/2, מהם עולה כי בעלה של הנתבעת חתם על ההלוואה, וכן חתם על הבקשה לאי חידוש קו האשראי.
    הבנק הבהיר שכאשר ניתנת הלוואה בסך 90,000 ₪, שמשמעותה פריסת חוב הקיים בחשבון עסקי, הרי שבמקביל מבוטלת המסגרת על מנת שלא להגדיל עוד יותר את האובליגו של הלקוח.
11. מעיון בהודעה על החלת הגבלה על החשבון העסקי של בעלה של הנתבעת עולה, כי מדובר בהחזרה של עשרה שיקים מיום 11.12.08 ועד ליום 20.5.09.
    כמתואר לעיל, מתוך עשרת השיקים רק ארבעה הוחזרו בימי שישי, ואחד בערב חג הפסח, כאשר לטענת הגב' סרוסי בערב החג הסניף דווקא פתוח. קשה איפוא לתלות את ה"אשם" להגבלת החשבון רק בהעדרות של סרוסי בימי שישי.
12. עוד יצוין כי מסמך ההלוואה מבנק מזרחי טפחות הינו מיום 21.4.09. כעולה מרשימת השיקים המוחזרים, עד אותו שלב כבר הוחזרו תשעה שיקים.
    נמצא איפוא, שלגבי כל אותם תשעה שיקים, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת, אשר נסמכת על הבטחה של סרוסי בגלל ההלוואה מבנק אחר. טענה זו יכולה להיטען אך ורק לגבי השיק האחרון.
    בנוגע לשיק האחרון, אמנם הגב' סרוסי לא זכרה בדיוק מה נאמר באותה שיחה לגביה נטען להבטחה, אולם היא אישרה כי בעקבות השיחה הוגדלה מסגרת האשראי של החשבון העסקי מ- 50,000 ₪ ל- 85,500 ₪. מדפי החשבון עולה שהחריגה בעת החזרת השיק האחרון, הביאה את החשבון העסקי ליתרת חובה של 89,000 ₪, מעבר למסגרת האשראי הזמני המוגדלת.
13. בעלה של הנתבעת לא הגיש ערעור כנגד ההגבלה בחשבונו, כזכותו ע"פ סעיף 10 לחוק של"כ. יחד עם זאת, גם אם היה מוגש ערעור כזה, הסיכוי שהוא היה מתקבל איננו גדול.
    נקבע לא אחת שהסכמה של בנק לחריגה ממסגרת מאושרת, איננה מעידה על הסכמה בדרך כלל: "...העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בעתיד ולתמיד. הגדלת מסגרת האשראי בעבר אינה יכולה לייצור אצל המערערת, יסוד סביר להניח שעל הבנק לפרוע שיקים, גם אם היא חרגה ממסגרת האשראי, ואף אם מדובר בסכום צנוע. בנק הינו גוף מסחרי והוא בוחר את סיכוניו בהתאם ללקוח הספציפי ונסיבותיו, מתן חריגה בעבר של הבנק למערערת איננו מהווה בהכרח זכות עתידית לחריגה..." (ע"א (מחוזי ת"א) 1427/03 אי.אנד.גי. מערכות מתקדמות לנהיגה בע"מ נ' בנק לאומי סניף רחובות, (2004)).
    
14. בעניין אחר, כאשר אישר בית המשפט המחוזי בחיפה הגבלת חשבון, הודגש כי כדי שפרעון שיקים מעבר למסגרת האשראי המאושרת, יגיע לכדי יסוד סביר להניח לשינויו של הסכם אשראי קיים מכוח התנהגות, יש הכרח בהוכחת שלושה תנאים: ראשית, קיומה של תקופה ארוכה במהלכה נפרעים שיקים של הלקוח מעבר למסגרת האשראי באופן עקבי ורציף. שנית, כי במהלך התקופה לא סורבו שיקים של הלקוח שנמשכו מעבר למסגרת האשראי האמורה. שלישית, כי הבנק מגלה בהתנהגותו הסכמה למצב שנוצר.
    כל עוד לא נתקיימו כל התנאים הללו, הרי: "הסכמת הבנק במקרים בודדים לכבד שיקים בסכומים גדולים למרות חריגה משמעותית מן המסגרת המאושרת, אין בה כדי להצביע על דפוס התנהגות, ולכן הסתמכותה של המערערת על כך לא היתה לגיטימית..." (ע"א (מחוזי חי') 3632/06 מטאניס חב' לבנין ועבודות אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (2007).
    בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, בחוזרו על ההלכה לפיה הגישה הראויה לנושא השיקים ללא כיסוי, צריך שתהא מחמירה. לעניין הטענה בדבר היווצרותו של הסכם מכללא בהתנהגות, נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות, כשהחזרת שיקים על-ידי הבנק בעבר, היא כשלעצמה יכולה לסתור את טענת הלקוח, כי נוצר חוזה חדש בין הצדדים (רע"א 10683/07 מטאניס חב' לבניין ועבודות אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2007)).
15. בענייננו, השיקים הוחזרו במהלך תקופה ממושכת של כחצי שנה. מחציתם לפחות לא הוחזרו בימי שישי. בעקבות בקשת ההלוואות הוגדלה באופן זמני מסגרת האשראי באופן ניכר, והחריגה היתה אף מעבר למסגרת זמנית זו. קשה איפוא להוכיח כי היתה ללקוח ציפייה סבירה כי השיקים יכובדו.
16. כאמור בפתיח, התביעה שנותרה נוגעת לחשבון הפרטי. גם אם הייתי משתכנע שהיו ליקויים בהתנהלות הבנק בנוגע לחשבון העסקי, הרי שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התנהלות הבנק ביחס לחשבון העסקי, היא שהביאה לחוב בחשבון הפרטי במלואו. הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי התנהלות הבנק בחשבון העסקי הביאה לחלק מן החוב בחשבון הפרטי, ועד איזה גובה.
    על פניו נראה, כי אין פגם בהתנהלות הבנק בחשבון העסקי, לאחר שבמהלך תקופה ממושכת שוב ושוב הוחזרו שיקים. ייתכן וניתן לטעון לגבי השיק הראשון כי היה עדיין יסוד סביר להניח שיש לפורעו, וכי יש להביא בחשבון כי מדובר בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", אולם, לא ניתן לטעון זאת לגבי שיקים נוספים, לאחר החזרות של שיקים חוזרות ונשנות, שלפחות מחציתן לא נעשו בימי שישי.
    עוד יש לקבל את הסברה של הגב' סרוסי, לגבי התנהלות הבנק בעת שהנתבעים פנו לבנק אחר לקבל הלוואה. הבנק הסכים, במידה רבה של חסד מצידו, להגדיל את המסגרת המאושרת מ- 50,000 ₪ ל- 85,500 ₪. מדובר בהרחבה של למעלה מ- 50% במסגרת המאושרת (!). הבנק החזיר את השיק העשירי רק לאחר שהייתה חריגה אפילו מעבר למסגרת הזמנית המוגדלת והמאושרת.
17. עוד יצוין כי ככל שהנתבעת ובעלה חלקו על ההגבלה שהוטלה על החשבון העסקי, היה על בעל החשבון להגיש ערעור על הגבלה בהתאם לחוק של"כ. זאת לא נעשה ואין בעניין זה לנתבעת אלא להלין על עצמה או על בעלה.
18. לא זו אף זו – כאמור לעיל, אפילו אם הייתי מקבל את טענת הנתבעת בקשר להחזרת חלק מן השיקים בחשבון העסקי, אין הדבר יכול לסייע לנתבעת במסגרת תביעה זו, לתשלום חובותיה בחשבון העובר ושב הפרטי.
    מדובר בחובות בהם מודה הנתבעת, הנוגעים להתנהלות הפרטית שלה בחשבון המשותף עם בעלה, ולא לחובות של העסק.
    טענת הנתבעת, כי עקב התנהלות הבנק בחשבון אחר, שאיננו נשוא התביעה, נגרמו לה נזקים, היא טענה שיש להוכיח ולכמת. הנתבעת לא הביאה תחשיב או פירוט של גובה הנזק שנגרם לה מאי הזרמת משכורת, ולא הצביעה על קשר סיבתי ודאי, בבחינת "סיבה בלעדיה אין", על פי מאזן ההסתברויות, בין התנהגות הבנק בחשבון בעלה, לבין הגעתה בחשבון פרטי לחוב של למעלה מ- 100,000 ₪.
19. אכן, צר לי על הנתבעת, אשר עקב הסתבכות כלכלית של העסק של בעלה, נותרה לבדה עם חוב שתפח למימדים גדולים, וזאת ללא התנהגות פסולה מצידה. סברתי כי ראוי היה שהבנק ימצא דרך לסיום המחלוקת בהסכמה, מתוך התחשבות בנתבעת, אולם משהמשא והמתן בין הצדדים לא צלח, אין מנוס מהכרעה משפטית. בפסיקת ההוצאות אביא בחשבון את מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת.
20. לאחר שהנתבעת לא הרימה את הנטל, בלית ברירה, אין מנוס מקבלת התביעה.
    אני מחייב איפוא את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 118,100 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובצירוף סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"א סיון תשע"ג, 30 מאי 2013, בהעדר הצדדים.