1. העניין שבפני, בקשת הנתבעים לביטול פסק דין אשר ניתן כנגד הנתבעים 2 ו- 3 ע"י כב' הרשמת שלומית פומרנץ ביום 1 לאוגוסט 2011.
2. לאור התארכות ההליכים עד כה, לא ניתן ליתן החלטה בבקשה, מבלי לסקור את השתלשלות ההליכים עד כה.
   1. התובענה הוגשה ע"ס 179,639 ₪, ביום 21.3.2010, בגין חבות נטענת של הנתבעים, מכח יתרת חוב אשר נצברה עקב ניהול חשבון בנק מס' 230930; החשבון נוהל על ידי הנתבע מס' 1. כנטען, ביום 30.11.2009 ניתנה הלוואה לנתבע מס' 1, הלוואה אשר להתחייבותו של הנתבע 1 להשבתה, ערבו הנתבעים 2 ו- 3.
   2. ביום 2.5.2010 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, כנגד שלושת הנתבעים, וביום 9.6.2010 הוגשה בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין.
   3. הבקשה לביטול פסק הדין נדונה בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ ביום 10.3.2011, ובמסגרת אותו מועד, נקבע כי פסק הדין כנגד הנתבע מס' 1 יוותר לעמוד על כנו, בעוד פסק הדין כנגד הנתבעים 2 ו- 3 יבוטל בהסכמה, ותינתן לנתבעים 2 ו -3 שהות בת 30 ימים להגשת בקשה למתן רשות להתגונן.
   4. הבקשה למתן רשות להתגונן הוגשה על ידי הנתבעים, ובהתאם נקבע ליון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, ליום 14.4.2011. במועד הדיון התייצבה נציגת התובע, הגישה הסכם פשרה אשר נערך בין הצדדים, והסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. (אציין כי הסכם הפשרה, שהיה הסכם ביניים, יכול היה לקבל תוקף של החלטה ולא יותר מכך, שכן היווה הסכמה למתן רשות להתגונן, בכפוף להפקדת סכום כספי בקופת ביהמ"ש).
   5. בהמשך הדרך, המועד לביצוע ההפקדה (הפקדה ע"ס 10,000 ₪ סה"כ), הוארך עד ליום 30.6.2011, ואולם משלא בוצעה ההפקדה עד למועד כאמור, ניתן פסק דין, זאת ביום 21.7.2011. ביום 29.12.2011 הוגשה בקשה נוספת מטעם הנתבעים, לביטול פסק הדין, בפעם השנייה.
3. טענות הצדדים.
   1. על פי הנטען בבקשה לביטול פסק הדין, מצבה הכלכלי של המשפחה כולה הידרדר עם חלוף הזמן, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בריאותית, והדבר לא איפשר לנתבעים לארגן את סכום הפיקדון המוסכם, אשר הפקדתו היתה תנאי למתן רשות להתגונן בפני התביעה.
   2. לאור נסיבותיהם האישיות של הנתבעים, מבקשים הנתבעים כעת, כי יותר להם כעת להפקיד את הסך המוסכם בשיעור 10,000 ₪; בין היתר, מפנים הנתבעים לטענות ההגנה אשר הועלו על ידם, טענות לפיהן לא קיבלו את ההסבר הנאות בטרם חתימתם כערבים להלוואה אשר הוענקה לנתבע מס' 1, ואף לא את המידע הנדרש אודות סכום ערבותם והיקפה.
   3. התובע השיב לבקשה, ולעמדתו, אין הבקשה וההליך מגלים כל עילה או טעם לביטול פסק הדין, ואין בבקשה יותר מאשר שימוש לרעה בהליכי המשפט. לעמדת התובע, הצדדים הגיעו לכלל הסכם, אשר קיבל תוקף מאת ביהמ"ש ביום 14.4.2011, וככל שלא עמדו בהסכם, ההסכם הופר, על כל המשתמע מכך.
   4. מוסיף התובע וטוען, כי אודות פסק הדין נודע לנתבעים ביום 11.8.2011, ואולם הנתבעים הגישו בקשתם רק בסוף חודש דצמבר 2011, קרי, כארבעה וחצי חודשים לאחר מכן, ומבלי שהועלה טעם ראוי להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין.
   5. יתר על כן, טוען התובע, כי סיבת אי קיום ההסכם במועד אשר נקבע, ואף לא במועד הנדחה כאמור בהחלטת כב' הרשמת פומרנץ – הועלתה בבקשה לביטול פסק דין, והיא מצבם הכלכלי והנפשי הקשה של הנתבעים, ומצבם הרפואי של בני משפחתם, ואולם התובע סבור, הזכות לבקש ביטול פסק דין באיחור כפופה לכללים הדיוניים, מכח עקרון סופיות הדיון.
4. שלושה רבדים, אם כן, עומדים להכרעה, ועל הנתבעים לצלוח את שלושתם בהצלחה, על מנת שיבוטל פסק הדין (ודי כי לא יצלחו הנתבעים שלב אחד, כדי לדחות בקשתם): האחד, האם מוצדק להאריך המועד להגשת הבקשה לבטל את פסק הדין? השני, האם קמה עילת ביטול לפסק הדין לאור מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים? והשלישי, האם הועלו כלל טענות הגנה המצדיקות ניהול ההליך, או שמא מדובר בהליך שאין לו תוחלת?
5. השאלה הראשונה – הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין.
   1. יש לציין, כי בבקשתם, הנתבעים אינם מבקשים כלל את הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין. בקשתם של הנתבעים מתעלמת מנתון מהותי זה, אשר הועלה והוכח די והותר על ידי התובע (במסגרת צירוף תצהירו של מר טוויג), ולעמדתי, לא ניתן, בנסיבות העניין, להתעלם מסוגייה זאת.
   2. אני מקבל את דברי ב"כ התובע, בדבר התארכות ההליך יתר על המידה ושלא לצורך. לא ניתן להתעלם מכך כי הנתבעים ביקשו הארכת המועד להפקדת הפיקדון, ולא הפקידו הפיקדון במועד, ולא ניתן להתעלם מכך כי על פי אישורי המסירה הנתבעים (או קרובי משפחתם) סירבו לקבל את העתק פסק הדין.
   3. בתי המשפט מעדיפים לעסוק במהות ככל שניתן ולפצות בהוצאות ובערובה על אי הנוחות שנגרמת למשיב כאשר מבוקש לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה. לפיכך לא בנקל תידחה בקשה לביטול פסק דין גם כאשר הוגשה באיחור. יחד עם זאת כאשר הבקשה לביטול פסק הדין מוגשת באיחור ניכר מבלי לצרף בקשה להארכת מועד המפרטת את טעמי האיחור, כאשר טענות המבקש בנוגע לסיבת האיחור אינן סבירות וכאשר טענות ההגנה הינן דלות עד מאוד, אם קיימות הן בכלל, יש מקום לבחון האפשרות לדחות את הבקשה גם אם משמעות הדבר שלא יינתן למבקש יומו להעלות טענות הגנה במסגרת הליך משפטי מלא. בר"ע 515/08 רמי ברהום נ' עיריית ירושלים (מאגר נבו).
   4. עוד נקבע כי יש מקרים בהם המחדל בדמות איחור בפנייה לבית המשפט לבקשה לביטול פסק דין יהיה כה משמעותי עד שיאפיל על השיקול של סיכויי ההגנה. רע"א (חיפה) 10940-05-09 הכובש חולון מפעלי מתכת בע"מ נ' חברת גב-ים לקרקעות בע"מ (מאגר נבו).
   5. בנסיבותיו של עניין זה, סבורני שהנתבעים אינם עוברים ולו מעל למשוכה הראשונה בהקשר זה, לאור האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין. הנתבעים אינם מבקשים הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין – כאשר פסק הדין עצמו ניתן בשל איחור קודם (ומדובר בבקשה השנייה לביטול פסק דין, שכן כבר ניתן בעבר פסק דין קודם בשל אי הגשת כתבי טענות במועד הקבוע לכך), ומדובר באיחור הנובע ממועד נדחה אשר נקבע לבקשתם של הנתבעים.
   6. הפרוצדורה אמנם אינה מיטת סדום, ואולם לא ניתן להתעלם מההסדרים הפרוצדורליים שבדין, שכן בהיעדר סדרי דין, לא יהא דין. ישנו קו אדום, הנוגע להקפדה על סדרי דין, המצדיק הישענות עליהם, במקרה בו מגלה בעל דין זלזול מופגן או התעלמות מוחלטת מסדרי הדין. ועד לכך אני סבור שהדברים הגיעו במקרה זה. סדרי הדין, מבחינת הנתבעים, מהווים המלצה בלבד. אמנם, סבורני שגמישות רבה הינה מחויבת המציאות, בכל הנוגע לסדרי דין, ואולם גם להליך המשפטי, מן הראוי שיותוו כללים ויהא סדר.
   7. לאור האמור, אני סבור כי הנתבעים 2 ו- 3 לא עשו הנדרש על מנת שיוארך המועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין, ודינה של הבקשה להידחות ולו בשל טעם זה לבדו.
6. השאלה השנייה – האם קמה עילת ביטול לפסק הדין לאור מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים?
   1. ההסכם שבין הצדדים, היה קצר ופשוט, אולי אף פשוט מדי. בהסכם שבין הצדדים נכתב, "מבלי להודות בטענה מטענות המבקשים, כפי שהועלו בבקשתם למתן רשות להתגונן (להלן:"הבר"ל") הצדדים מודיעים בזאת כי הם מסכימים לקבלת הבר"ל, בכפוף להפקדת סך של 5,000 ₪ ע"י כל אחד מהמבקשים, ובסה"כ 10,000 ₪, בקופת בית המשפט, וזאת בתוך 30 ימים מהיום. הצדדים מסכימים כי הפקדת הסכום כאמור הינה תנאי לקבלת הבר"ל. כמו כן מוסכם כי המבקשים יגישו כתב הגנה תוך 30 ימים מהיום".
   2. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין, ואולם הנתבעים, לא הצליחו לעמוד בתנאי הקבוע בהסכם. הנתבעים פנו לביהמ"ש (ואציין – כאשר מדובר בהסכם, מן הדין היה שיפנו תחילה לתובע), והמועד לביצוע ההפקדה הוארך עד ליום 30.6.2011.
   3. משמעות ההארכה (אשר סבורני שהינה בניגוד להסכם, ועל מנת לשנותו היה צורך ביותר מאותה בקשה אשר הוגשה), הינה כי 30 הימים שבהסכם, הפכו ל- 80 ימים לאחר מתן תוקף של פסק דין, ואולם גם במועד זה, לא בוצעה ההפקדה. במקרה זה, אין משקל לטענות ההגנה, שכן מדובר ביישום הסכמה דיונית, ולפיכך, המשקל היחיד, נוגע לסיבת המחדל. אין חולק, כי הנתבעים היו מודעים למועד הנדחה – שהרי הוא נתבקש על ידם, ואין חולק, כי לא פנו בבקשה לביטול (ובכך לתקן מחדלם) עד לסוף חודש דצמבר 2011, ומדובר במחדל ארוך ורציף, אשר אין לו הסבר של ממש, למעט נסיבותיהם האישיות של הנתבעים.
   4. לעמדתי, משמדובר במועד אשר נקבע בהסכם, אמור אותו מועד להיות קשיח יותר; אין מדובר במועד אשר נקבע על ידי ביהמ"ש, ולביהמ"ש תהא סמכות ושיקול דעת רחבים לקבוע את הארכתו, אלא מדובר בהתניה מוסכמת וקצובה, אשר לגביה, סמכותו של ביהמ"ש הינה מצומצמת יחסית; אני סבור, כי כאשר הנתבעים מבקשים דחיית המועד, וביהמ"ש בצעד חריג מאריך המועד, והם מתעלמים מאותו שלב ולמשך כשישה חודשים נוספים, מההליך או מחובת ההפקדה, המחדל (ולעמדתי – אף יותר ממחדל) הינו עד כדי כך ניכר, שהוא מאפיל על יתר השיקולים.
   5. לפיכך, כאשר ניתנה הסכמה לפעולה תוך זמן קצוב, והנתבעים ביקשו לדחות את אותו מועד, נענו בחיוב ולא פעלו, סבורני כי לא קמה עילה לביטול פסק הדין, שכן החיוב לא קוים במועד הנדחה, והמחדל, בהקשר זה, כה רב, עד שלא ניתן לומר כי קמה עילה לביטול פסק הדין (על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו - סיבת המחדל וסיכויי ההגנה – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133). )
   6. לפיכך, גם את המשוכה השנייה, לא צולחים הנתבעים 2 ו- 3.
7. השאלה השלישית - האם הועלו כלל טענות הגנה המצדיקות ניהול ההליך, או שמא מדובר בהליך שאין לו תוחלת?
   1. השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.
   2. וטענות ההגנה, בהקשר זה, הינן דלות ביותר. טוענים הנתבעים 2 ו- 3 כי לא הוסבר להם על מה הם חותמים, כי לא הוצגו בפניהם נתוני ההלוואה המלאים, וכי הבינו שההלוואה המועמדת הינה בהחזר חודשי של 2,000 ₪, אשר יותר ממנו לא יכול היה הנתבע מס' 1 להחזיר, ולפיכך לא היו מסכימים לערוב לסכום ניכר יותר.
   3. בכל הנוגע לטענה כי הנתבעים לא קראו את מסמכי ההלוואה, טענת ההגנה המועלית בהקשר זה, הינה כי הנתבעים לא טרחו לקרוא את אשר חתמו עליו, אלא נטלו מסמך לידיהם, מבלי לשאול שאלות, מבלי להעלות ספק, וכעת סבורים הם כי הוטעו בטרם חתימת המסמכים אשר הוצגו על ידי התובע.
   4. עניין דומה נדון ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 779/87 נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד (3) 304, ושם נפסק (בעמ' 310):

"לכאורה, טענתן של מערערות אלו מופנית כנגד עצם יצירת ההתחייבות.

הכלל הוא (ע"א 413/79 [1], בעמ' 38), שהטענה האמורה אינה עומדת –

".. למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".

עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של הסמך שעליו הוא חותם.

בענייננו, המערערות לא טרחו לקרוא ולא טרחו להבין, בעצמן, את תוכנו של כתב הערבות שעליו הן חתמו. הן גם היו מודעות לכך, שהמסמך יצר התחייבות כלפי המשיב. כיוון שכך, גם אם הן טעו בקשר להיקף התחייבותן - שיעבוד תכניות חסכון, שערכן אינו ידוע, לעומת ערבות לפרעון חובה של קלרין דירות - טענתן אינה נוגעת למהותה של ההתחייבות הגלומה במסמך, ועל-כן אינה יכולה להתקבל."

• 1. ראה לעניין זה, אף דברי ביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי (מצוי במאגר "נבו"):

"כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן ואח', פ"ד נו(5) 365). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (טרם פורסם))"

• 1. דינה של טענת הגנה זאת, להידחות לפיכך.
  2. הטענה הנוספת הייתה, כי לא הוצגו פרטים מלאים בנוגע להלוואה אשר ניטלה על ידי הנתבע מס' 1. אפנה בהקשר זה לנספח "ב" לכתב התביעה, שהינו אותו כתב התחייבות להחזרת ההלוואה, וכן מצורף העתק מסמכי הגילוי לערבים. מעיון בנספח "ב" הנ"ל עולה כי הנתונים הבאים פורטו לנתבעים 2 ו- 3, עוד בטרם הוענקה ההלוואה: סכום ההלוואה היה ע"ס 176,500 ₪, במסמך פורט שיעור הריבית החל בגין ההלוואה (12.3% ריבית נומינלית לשנה, שיעור ריבית המביא לריבית אפקטיבית בשיעור 13.06% לשנה), וכן מפורטת תקופת ההלוואה (48 חודשים), וכן גילוי מידע מהותי אודות סיבת ההלוואה וכן גילוי מצבו הכלכלי של הנתבע מס' 1.
  3. טענת אי מסירת המידע, לפיכך, אין בה דבר וחצי דבר. טוענים הנתבעים 2 ו- 3 לגבי לוח הסילוקין, אשר נתקבל בידם ימים מספר מאוחר יותר, ואולם ברור כי לוח הסילוקין לא יכול היה להיות מופק בטרם הענקת ההלוואה.
  4. טענה נוספת המועלית על ידי הנתבעים, הייתה כי סברו שהחזר ההלוואה הינו בשיעור שלא יעלה על סך שך 2,000 ₪, ולכן חתמו כערבים. טענה זאת, לא ניתן לפרשה אלא כ"הגנת בדים". ברור כי השבת סך של 176,500 ₪, בתשלומים חודשיים של 2,000 ₪ לחודש, אינה יכולה להסתיים בתוך 48 חודשים. 48 תשלומים של 2,000 ₪ (גם אם לא הייתה נגבית ריבית כלל) משמעותם גבייה של פחות מ- 100,000 ₪.
  5. יכולים, במקרים מסוימים, לטעון נתבעים, כי לא הבינו את התחשיב, ואולם משהובהר סכום ההלוואה והובהרה תקופת ההחזר, אין צורך בכלים פיננסיים או בהיעדר במחשבון, כדי להבין ש 48 תשלומים בסך 2,000 ₪, לא יביאו להשבת הלוואה בנקאית של 176,500 ₪, ולו בערכי קרן, ולו במחציתה.
  6. יפים לעניין זה דברי כב' השופט דר בה.פ. (חי') 106/00 סלע נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, שם פסק:

"תופעה ידועה ומוכרת בתביעות של בנקים נגד בעלי חשבונות, הוא הפער העצום בין תפקודם היומיומי של בעלי החשבונות ושל ערבים לחשבונות בכל מה שנוגע להלכות העולם ולהלכות מסחר לעומת חוסר תפקודם המוחלט, כאשר נבדקת (בדיעבד) הבנתם וידיעתם, בכל הכרוך בחשבונותיהם ובערבויותיהם.

יכול אדם להיות איש עסקים ממולח, המנהל עסקים מקיפי עולם במליונים, עושה עסקות ענק, חותם על חוזים רבי היקף ומנהל עסקיו במומחיות, אולם כאשר הבנק תובע ממנו כסף על יסוד התחייבות, מתברר שבענין זה בלבד עניננו בחירש, שוטה ואילם, עיוור מלידה שלא קרא מעולם מסמך, חותם על מסמכים מבלי להבין את תכנם, משלא הסבירו לו משמעותה של ערבות, סבר שהוא חותם על מסמך רק משום שהתבקשה חתימתו למזכרת ואין בכך כדי לחייב אותו. "

• 1. וכל המוסיף גורע. הבקשה אינה מעלה טענת הגנה, וטענות ההגנה המועלות, אין בהן יותר מאשר הגנת בדים, והצגת הנתבעים כחסרי הבנה כה בסיסית, אשר הינה חורג מכל סבירות אפשרית, ולו הצבת הרף המקל ביותר בפני הנתבעים.
  2. לאור האמור, גם לגופו של עניין, אין בטענות ההגנה כדי להצדיק ביטולו של פסק הדין.

1. סיכומם של דברים: אף לא אחת מן המשוכות נחתצה בידי הנתבעים – כאשר לצורך ביטול פסק הדין, היה עליהם לדלג מעל כל המשוכות גם יחד (וכאמור לעיל, די באחת מן השאלות, כדי לדחות הבקשה לביטול פסק דין).
2. הבקשה לביטול פסק הדין – נדחית.
3. הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בסך 4,000 ₪ בגין הליך זה.

ניתנה היום, כ"ג חשון תשע"ג, 08 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.