תביעה בשל ליקויי בנייה. בהתאם להסכמת הצדדים, תיקנה הנתבעת את רוב הליקויים שמצא מומחה אשר מונה ע"י בית המשפט. פסק דין זה דן בשאלה האם קיימת לתובעים עילת תביעה נגד הנתבעת, ומה שווי הליקויים אשר לא תוקנו על ידי הנתבעת.

רקע

1. ב- 17.3.2002, רכשו התובעים דירה מהנתבעת, וב- 20.3.03 נמסרה להם החזקה בדירה.
2. ב- 18.3.2010 הגישו התובעים תביעה בשל ליקויי בנייה שלטענתם קיימים בדירה, בהתאם לחוות דעת מיום 5.8.2009.

טענות התובעים

1. התובעים רכשו דירה מהנתבעת.
2. עוד בטרם מסירת החזקה בדירה ולאחר מועד מסירת החזקה, הבחינו התובעים בליקויים חמורים בדירה.
3. התובעים התלוננו פעמים רבות בפני הנתבעת על הליקויים, אך הליקויים לא תוקנו. הנתבעת ביצעה תיקונים חלקיים, אשר העלימו הליקויים לתקופות מוגבלות, וכל הליקויים חזרו לאחר מכן. לטענת התובעים, הם צירפו את התכתובות הרלוונטיות- מכתב בא-כוחם מיום 27.1.10.
4. התובעים צירפו חוות דעת מטעם "הדס ביקורת מבנים", מיום 5.8.2009, על פיה עלות התיקונים בדירתם של התובעים מסתכמת ב- 21,500 ₪ (משום מה, בכתב התביעה נרשם כאילו עלות התיקונים מסתכמת ב- 24,940 ₪), כדלקמן: תיקוני ריצוף וחיפוי: 12,500 ₪; תיקוני טיח וצביעה: 4,500 ₪; תיקוני אלומיניום: 500 ₪; פיקוח הנדסי: 2,500 ₪; שונות: 1,500 ₪.
5. בנוסף לעלות התיקונים, תבעו התובעים סכום של 15,000 ₪ בגין עגמת נפש, ודיור חלופי לצורך ביצוע התיקונים, למשך 3 שבועות, בסך 15,000 ₪.
6. סה"כ העמידו התובעים את תביעתם על סך של 54,940 ₪.

טענות הנתבעת

1. התובעים קיבלו את החזקה בדירה ב- 2003, והם חתמו על אישור (צורף אישור מיום 20.3.03). על כן לא חלות הוראות סעיף 4 של חוק המכר (דירות), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק המכר דירות"). למרות זאת, בניגוד לאמור בכתב התביעה, הסכימה התובעת לתקן ליקויים, ככל שהיו, גם 6 שנים לאחר מועד המסירה.
2. ביום 25.3.03 תיקנה הנתבעת מספר ליקויים שנתגלו בדירה. בשנת 2005 ביצעה הנתבעת "בדק בית", ונמצאו ליקויים מזעריים. במשך שנתיים ניסתה הנתבעת לתקן את הליקויים שמצאה, אך התובעים לא אפשרו זאת. בשנת 2007 תוקנו הליקויים (צורפו אישור התובעים מיום 1.4.2005 על ליקויים אשר נתגלו בשנת 2005, ואישור על ביצוע התיקונים לשביעות רצון התובעים מיום 20.5.2007).
3. התובעים פנו, לראשונה, את הנתבעת ב- 5.8.2009, יותר מ- 6 שנים לאחר מועד המסירה, ולמעלה משנתיים לאחר שבוצעו בדירה כל תיקוני בדק הבית, ככל שהם נדרשים על פי חוק. מיד לאחר פנייתם הראשונה של התובעים, הודיעה להם הנתבעת כי לפנים משורת הדין, היא מוכנה לתקן ליקויים ככל שקיימים. התובעת תיקנה את הדרוש תיקון מתוך חווה"ד של חברת "הדס".
4. ב- 27.1.10, לאחר שתיקנה את הליקויים בנכס, קיבלה הנתבעת את מכתבו של ב"כ התובעים. התובעת השיבה למכתב, תשובה אשר לא צורפה לכתב התביעה.
5. הגשת התביעה והעמדת סכומה על 54,940 ₪, עולה כדי שימוש לרעה בהליך משפטי.

הסכמה דיונית

1. בדיון אשר התקיים ביום 10.4.11, הציעה הנתבעת: "לפנים משורת הדין ולמרות שאנו סבורים שחלפו המועדים בהתאם לחוק המכר ועל כן לא קמה לתובעים עילה, אנו מוכנים שביהמ"ש ימנה מומחה אשר יבדוק איזה ליקויים קיימים ביחס למפרט של הדירה וביחס לדין ובכפוף לליקויים המפורטים בחוו"ד המומחה מטעם התובעים מיום 5.8.09. ליקויים אשר ימצא המומחה אנו נהיה מוכנים, ואני מדגישה לפנים משורת הדין, לתקן. לאחר התיקון נבקש כי המומחה יערוך חוו"ד משלימה ובהתאם לחווה"ד המשלימה ביהמ"ש יחליט איך להמשיך את ההליך".
2. ב"כ התובעים קיבל את הצעת ב"כ הנתבעת.
3. ביהמ"ש מינה את המהנדס יוסף גולדקלנג, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה הגיש חוות דעת ביום 28.3.12. הנתבעת תיקנה ליקויים, וביום 3.6.12 הגיש המומחה חוות דעת משלימה.
4. לאחר קבלת חוות הדעת המשלימה, הציעו התובעים כי הצדדים יסכמו, ובית המשפט ייתן פס"ד בהתאם לחומר המונח בפניו, וסיכומי הצדדים. הנתבעת קיבלה את הצעת התובעים, אך דחתה את הצעת בית המשפט שפסק הדין יינתן בהתאם לסעיף 79א'.
5. הצדדים הגישו את סיכומיהם.

סיכומי התובעים

1. המומחה מצא ליקויים רבים בדירה, והעריך את משך התיקונים הדרוש ב- 10 ימים.
2. לאחר ביצוע התיקונים, ערך המומחה חוות דעת משלימה, על פיה למעט החלפת הריצוף במרפסת ופירוק 3 אריחים, כל התיקונים בוצעו. מומחה ביהמ"ש העריך את החלפת 3 האריחים ב- 150 ₪, אך לא העריך את החלפת הריצוף במרפסת. על כן טוענים התובעים כי שווי התיקון הוא 12,500 ₪, לטענתם בהתאם לחוות הדעת מטעמם.
3. בנוסף מבקשים התובעים שביהמ"ש יחייב את הנתבעת ב- 15,000 ₪ בגין עגמת נפש.
4. על כן מבקשים התובעים שביהמ"ש יחייב את הנתבעת בסכום של 27,650 ₪, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

סיכומי הנתבעת

1. מדובר בתביעת ליקויי בניה, חסרת כל עילה, מנופחת וחסרת כל פרופורציה.
2. קיימת התיישנות או שיהוי בהגשת התביעה. כל הליקויים עליהם הצביעו התובעים הם ליקויים אשר לגביהם חל סעיף 4א' של חוק המכר דירות. משלא דיווחו התובעים על הליקויים תוך שנה, איבדו הם את זכותם לתבוע.
3. לפי הוראות סעיף 4א(א)(2) של חוק המכר דירות, חל שיהוי בהודעת התובעים, שכן הליקויים עליהם מצביעים התובעים הם ליקויים אשר בהתאם לתוספת לחוק המכר דירות, אחריות המוכר לגביהם הנה, לכל היותר, 5 שנים מיום המסירה.
4. המומחה מצא ליקויים קלים בנכס, והעריך את משך ביצוע התיקונים ב- 10 ימים, ללא צורך בפינוי התובעים מביתם. התובעת תיקנה את הליקויים במשך 6 שעות. עלות כל התיקונים אשר בוצעו על ידי הנתבעת, הסתכמה ב- 1,200 ₪.

הנתבעת רצתה לתקן את כל הליקויים עליהם הצביע המומחה, אך לא יכלה לבצע את התיקון שבמרפסת הסלון, סעיף 7 של דו"ח המומחה, משום שהתובע 1 לא איתר אריחים רזרביים שהיו ברשותו, ובשל סירובו להתקין אריחים חלופיים שהיו ברשות הנתבעת.

1. הנתבעת מתייחסת לסיכומי התובעים, וטוענת שמדובר בסכומים מופרזים ביותר. הסכום של 12,500 ₪, הוא עבור תיקוני ריצוף וחיפוי, על 8 הליקויים הנטענים בפרק זה בדו"ח המומחה מטעם התובעים, מתוכם נותרו רק 2 שפורטו על ידי המומחה בחוות דעתו המשלימה.
2. על כן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה לגופה ולחייב את התובעים בהוצאות.

תשובת התובעים

1. סעיף 4 לחוק המכר דירות: התביעה הוגשה הן לפי עילה לפי חוק המכר דירות והן בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). המסלולים מקבילים ואינם תלויים אחד בשני. במסלול התביעה הנזיקית, לא חל סעיף 4 של חוק המכר דירות, משלא חלפו 7 שנים ממועד המסירה.
2. יש לדחות את טענת הנתבעת על אי תיקון הריצוף במרפסת בשל העדר ריצוף רזרבי.
3. הנתבעת אינה יכולה לטעון שלא קיבלה הודעה בהתאם לחוק המכר דירות, משום שהיא מודה שתיקנה ליקויים.
4. גם אם לא קיימו התובעים את חובתם ליתן הודעה בהתאם לחוק המכר דירות, הסנקציה שהשתרשה בפסיקה, היא הפחתת הפיצוי, ולא שלילת זכות התביעה. בעניין זה מפנים התובעים לת.א. 21693/00 (שלום ירושלים) שוורץ נ' האחרים ישראל בע"מ.

המחלוקות

1. מהאמור לעיל, עולה כי המחלוקות בין הצדדים הן כדלקמן:
   1. האם קיימת לתובעים עילת תביעה לפי חוק המכר דירות.
   2. האם לתובעים עילה בהתאם לפקודת הנזיקין.
   3. מה עלות העבודות שלא בוצעו.
   4. בהתאם לכך, האם יש לחייב את מי מהצדדים בתשלום הוצאות ושכ"ט לצד השני.

דיון

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן.

השוואת חוות דעת התובעים לחוות דעת מומחה בית המשפט

1. להלן השוואה בין חוות דעת המומחה, לחוות הדעת מטעם התובעים ("הדס"):

ריצוף וחיפוי

לגבי ליקוי 7 רשם המומחה: "בעקבות חוסר באריחים רזרביים סוכם בין הצדדים כי מארק ירכוש אריחים והקבלן יבצע את עבודות החלפת הריצוף במרפסת בשטח של כ- 11 מ"ר".

אלומיניום

טיח וצביעה

1. לסיכום חוות הדעת המשלימה רשם המומחה: "למעט החלפת הריצוף במרפסת ופרוק 3 אריחים עם תשתית חלולה (הערכת שווי- 150 ₪, ע.כ.), כל התיקונים בוצעו".

המסגרת הנורמטיבית

חוק המכר דירות

1. הוראות חוק המכר דירות וחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1959 (להלן: "חוק ההתיישנות") חלות זו בצד זו. חוק המכר דירות קובע את הרובד המהותי- מתי קמה לקונה זכות תביעה נגד המוכר, ואילו הוראות חוק ההתיישנות מקימות מחסום דיוני אם לא הוגשה התביעה בטרם חלוף מועד ההתיישנות. על קונה המבקש לתבוע מוכר של דירה בשל אי התאמה, להודיע למוכר עליה בהתאם להוראות חוק המכר דירות ולהגיש תביעה בטרם חלוף מועד ההתיישנות. ראו:

"נטל מסירת ההודעה שהוטל על הקונה ... נוגע לרובד המהותי של תביעת הקונה בגין ליקויים ואי עמידה בו עלולה לשלול מידיו את הזכות המהותית להסתמך על אי ההתאמה ... לעומת זאת מחסום ההתיישנות הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות הוא מחסום דיוני הקם באותם המקרים שבהם לא הוגשה התביעה ... בתוך שבע שנים מן היום שבו נולדה העילה. ... גם אם נתן הקונה למוכר הודעה במועד בדבר ליקויים שמצא בדירה, כנדרש על פי חוק המכר (דירות), עלולה תביעתו להיחסם בשל התיישנות אם לא הגיש את התביעה בתוך שבע שנים מיום היוולד העילה. לעומת זאת, קונה שהזדרז והגיש את תביעתו לפני חלוף שבע שנים מיום היוולד העילה עלול להיכשל בה בשל אי מתן הודעה במועד על הליקויים נשוא התביעה".

[רע"א 830/06 אורלי גלמן נ' כהן פיתוח-דרעד].

1. סעיף 4 של חוק המכר דירות (כפי שהיה בתוקף במועד הרלוונטי לתביעה זו, לפני תיקון 5) קבע:

1. ס' 4א' של חוק המכר דירות קובע כי כדי שקונה יוכל להסתמך על אי התאמה, עליו למסור למוכר הודעה עליה במועד:

1. כלומר, על הקונה חלה חובה מהותית להודיע על ליקויים במועד הקבוע בסעיף 4 של חוק המכר דירות, ואם הוא עומד בחובתו המהותית, יש לבדוק אם במועד הגשת התביעה, היא לא התיישנה (התיישנות עילת התביעה נקבעת לפי סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות).

דחיית תביעה בשל שיהוי בהגשתה

1. ההלכה קובעת כי תביעה המוגשת בשיהוי יכולה להיכשל בשל שימוש בכוח הפניה לבית המשפט בחוסר תום לב. ראו בעניין זה:

"... יש לראות בדיני השיהוי ... כחלק מדיני תום הלב (האובייקטיביים). כל כוח יש להפעיל בתום לב ... על כן, גם את כוח התביעה יש להפעיל בתום לב, שאם לא כן עניין לנו בשימוש לרעה בזכות ... אמת, הזכות לפנות לבית המשפט היא זכות חוקתית. בעבר היא היתה חלק מהזכויות ההלכתיות. כיום היא נגזרת מחוקי היסוד עצמם. יש לה מעמד חוקתי-על-חוקי ... כוח הפניה לבית המשפט חייב לפעול במסגרת דיני ההתיישנות ובדינים אלה יש לעשות שימוש בתום לב. נמצא, כי אם מוגשת תביעה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, עשויה התביעה להיכשל בשל שיהוי, שכן הגשתה המאוחרת בנסיבות העניין אינה בתום לב."

[ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים].

האם קיימת לתובעים עילת תביעה בהתאם לחוק המכר דירות

1. תקופת הבדק לגבי רוב הליקויים הנטענים בחוות הדעת מטעם התובעים, היא שנה (לפי סעיף 9 של התוספת לחוק המכר דירות, לפני תיקון 5). בפרק "טיח וצביעה" שבחוות הדעת, נטען לסדקים, אולם לא רשום בחוות דעת המומחה מטעם התובעים ואף לא בחוות הדעת מטעם המומחה, אם מדובר ב"סדק עובר". למרות זאת, אניח כי מדובר ב"סדק עובר", דהיינו סדק שתקופת הבדק לגביו היא 5 שנים.
2. מאחר והדירה נמסרה לתובעים ב- 20.3.03, הסתיימה תקופת הבדק, לכל המאוחר, ביום 19.3.08.
3. התובעים לא טענו ולא הביאו ראיות לכך שהליקויים נובעים בתכנון, בעבודה או בחומרים, על כן, בעניינו חל סעיף 4(א)(2), כלומר על הנתבעת לתקן ליקויים אשר התגלו בתקופת הבדק. בהתאם לסעיף 4א(א)(2), היה על התובעים להודיע לנתבעת תוך זמן סביר אחרי גילוי הליקוי.
4. התובעים לא טענו ולא הציגו ראיות כי הודיעו לנתבעת על הליקויים הנטענים במועד שנקבע בחוק המכר דירות, וככל הנראה גם לא יכלו לעשות זאת, משום שחוות הדעת שהציגו היא מיום 5.8.09, לאחר שחלף המועד בו יכולים היו הם למסור הודעה.
5. התובעים טוענים שבהתאם להלכה, הסנקציה על אי הודעה במועד שנקבע בחוק המכר דירות, היא הפחתת הפיצוי. התובעים מסתמכים על ת.א. 21693/00 (שלום ירושלים) שוורץ נ' האחים ישראל בע"מ. עם כל הכבוד, דעתי שונה. חלק מפסקי הדין אליהם מפנה פסק הדין בת.א. 21693/00 הנ"ל ניתנו בקשר לתקופה בטרם הוסף סעיף 4א' לחוק המכר דירות (הוסף בתיקון 2 ביום 2.8.1990), וחלקם אינו מתייחס לאי קיום החובה שבסעיף 4א'. להפך אחד מפסקי הדין אליו מפנה פסה"ד הנ"ל, קובע במפורש כי מסירת הודעה בהתאם לסעיף 4א' היא הכרחית, אך קובע שאין חובה ליתן הודעה בכתב: "מטרת הדרישה למשלוח הודעה בכתב הינה להודיע לנתבעת על קיומם של ליקויים. לפי סעיף 4א לחוק המכר (דירות) ... כדי להעמיד לקונה עילת תביעה על פי החוק, אין חובה לתת הודעה לקבלן דווקא בכתב." [ת"א (י-ם) 1760/96 אוטמזגין דוד ואח' נ' כדורי פיתוח עירוני בע"מ].

[ראו גם רע"א 830/06 אורלי גלמן נ' כהן פיתוח-דרעד, אשר צוטט לעיל].

1. אני דוחה גם את טענת התובעים כי עצם טענת הנתבעת בכתב ההגנה כי תיקנה חלק מהליקויים, מהווה הודאה כי קיבלה הודעה בהתאם לסעיף 4א'. הנתבעת הסבירה את הדברים בכתב ההגנה, וטענה שערכה ביקורת בשנת 2005, מיוזמתה, ותיקנה את כל הליקויים שמצאה, ואף הציגה מסמך בחתימת ידו של תובע 1 כי כל התיקונים בוצעו לשביעות רצונו.

התובעים לא הגישו כתב תשובה ולא הציגו לבית המשפט ראיות לסתור את הנטען בכתב ההגנה, ועל כן אני מקבל את הנטען בכתב ההגנה בעניין זה.

1. מאחר והתובעים לא קיימו את חובתם המהותית להודיע לנתבעת תוך זמן סביר אחרי תום תקופת הבדק על הליקויים הנטענים, לא קיימת להם עילת תביעה נגד הנתבעת בהתאם לחוק המכר דירות.

האם לתובעים עילות בהתאם לפקודת הנזיקין, שטרם התיישנו התוצאה

1. התובעים טוענים שקיימת להם תביעה מכוח פקודת הנזיקין. את טענתם הם מבססים על הנטען בסעיף 13 של כתב התביעה: "התובעים יוסיפו ויטענו כי הנתבעת בנתה את הדירה באופן רשלני ו/או בלתי מיומן ו/או לקוי ו/או העסיקה עובדים ו/או פועלים ו/או קבלני משנה ו/או שליחים ברמה מקצועית ירודה וכי הנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הדרושים לביצוע נאות ותקין של בניית התדירה הנ"ל ועל כן עליה לפצות את התובעים בגין הנזקים כאמור לעיל".
2. אני דוחה את טענת התובעים כאילו הוכיחו עילת תביעה בהתאם לפקודת הנזיקין. אין די בהעלאת טענות בעלמא כדי לבסס תובענה בהתאם לפקודת הנזיקין. יותר מכך, עיון בליקויים הנטענים על ידי התובעים, ואלה אשר נמצאו על ידי מומחה בית המשפט, מראה כי אין מדובר בליקויים משמעותיים, אשר היו יכולים לבסס עילה לפי פקודת הנזיקין.
3. אם הייתה קמה עילה בהתאם לפקודה, הרי שהיה מקום, במקרה זה, לשקול בכובד ראש את דחיית התביעה בשל השיהוי המשמעותי בהגשתה.

הוצאות ההליך

1. נוכח האמור לעיל, דין התביעה להידחות. על כן, עלי לדון בבקשת הנתבעת לפסוק הוצאות לטובתה.
2. עיון בכתב התביעה והשוואת חוות דעת המומחה מטעם התובעים לחוות דעת מומחה בית המשפט, מראה שתביעת התובעים הייתה מופרזת ולא פרופורציונאלית לליקויים בדירתם. במיוחד היו מפורזים הסכומים שנדרשו בגין עגמת נפש ודיור חלוף, אשר עלותם הייתה יותר משווי התיקונים בהתאם לחוות הדעת שהגישו.
3. גם בסיכומיהם הפריזו התובעים כאשר דרשו פיצוי בסך 27,650 ₪, לאחר שהנתבעת תיקנה כמעט את כל הליקויים שבחוות הדעת מטעמם (בהתאם לחוות הדעת מטעם התובעים, עלות תיקון כל הליקויים, הסתכמה ב- 17,500 ש"ח, משום שאין צורך בפיקוח ולא ברור מה נדרש תחת "שונות"), והסתבר שאין צורך לפנות את הדירה.
4. התובעים טענו כי בהתאם לחוות הדעת שהגישו, עלות תיקון הריצוף במרפסת הסלון, מסתכמת בסכום של 12,500 ₪ ולכך הוסיפו 150 ₪, הערכת המומחה לפירוק והרכבה של 3 אריחים, ולכן דרשו 12,650 ₪, עבור התיקונים שלא בוצעו על ידי הנתבעת. אני דוחה מכל וכל את צורת החישוב על ידי התובעים, מהנימוקים הבאים:
   1. המומחה מטעם התובעים טען כי עלות התיקונים לפי פרק "ריצוף וחיפוי", מסתכמת ב- 12,500 ₪. עלות זו כוללת 8 סעיפי ליקוי נטענים. 3 מתוכם, נמצאו על ידי המומחה כתקינים; 3 נוספים תוקנו על ידי הנתבעת; המומחה קבע ששווי תיקון ליקוי נוסף מסתכם ב- 150 ₪, ואחד לא תוקן ושוויו לא הוערך על ידי מומחה בית המשפט.
   2. הסכום של 12,500 ₪ כולל את שני הליקויים שלא תוקנו, ולכן לא היו מקום להוסיף לסכום של 12,500 ₪ סכום של 150 ₪, אשר כבר כלול בהערכת "הדס".
   3. הסכום של 12,500 ₪ נקבע עבור 8 ליקויים, אחרי הפחתת שווי הליקוי אותו העריך המומחה בסכום של 150 ₪, נשאר סכום של 12,350 ₪ עבור 7 ליקויים, כולל – פירוק ריצוף במרפסת השירות וריצוף מחדש, פירוק הריצוף במקלחון מקלחת ההורים וריצוף מחדש, עלות החלפת כל חיפוי הקירות בחדרי הרחצה והשלמת חיפוי קרמיקה. התובעים התעלמו מ- 6 ליקויים, שחלקם משמעותיים לפחות כמו הליקוי שלא תוקן, ודרשו על ליקוי אחד, את מלוא הסכום שקבע המומחה מטעמם בפרק זה. לא היה מקום לשייך את מלוא השווי לליקוי אחד.
   4. יותר מכך, בהתאם לדו"ח המומחה, סיכמו התובעים והנתבעת כי עקב חוסר באריחים רזרביים, ירכשו התובעים את האריחים, והנתבעת תבצע את ההחלפה. התובעים, בסיכומיהם, התעלמו מהסיכום בינם לבין הנתבעת, וניסו לטעון כי על הנתבעת היה לספק להם את האריחים עבור הריצוף.
   5. לכן, השווי של העבודות שלא בוצעו על ידי הנתבעת, הוא כפי שהוערך על ידי המומחה – 150 ₪ (המומחה לא העריך את ריצוף המרפסת בשל ההסכם בין הצדדים).
5. נוכח האמור לעיל, אני סבור שסכום התביעה (גם אם הייתה לתובעים עילת תביעה) הוא מופרז, ויותר מכך, מופרז הסכום שדרשו הם בסיכומיהם. טוב היו עושים התובעים אם הם היו מודיעים לבית המשפט שבביצוע התיקון מוצתה תביעתם, ולא היו דורשים סכומים נוספים; זאת אחרי שהנתבעת תיקנה, לפנים משורת הדין, כמעט את כל הליקויים שמצא המומחה.
6. בקביעת ההוצאות אביא בחשבון מצד אחד, לחומרה, את ההפרזה בסכום התביעה, ההפרזה בסיכומי התובעים ובמיוחד את העובדה שהתובעים עמדו על המשך ההליך, למרות התנהלותה ההוגנת של הנתבעת, ומצד שני, לקולה, את העובדה שעיון ברשימת הליקויים מלמד כי מדובר בליקויים שלוּ היו התובעים מודיעים עליהם בזמן, היה על הנתבעת לתקנם.
7. נוכח האמור לעיל, אני קובע את הוצאות המשפט, כדלקמן:
   1. מאחר והנתבעת הציעה למנות מומחה מטעם בית המשפט, אינני מורה לתובעים להשיב לנתבעת את הסכום ששולם על ידה למומחה בית המשפט.
   2. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט, מופחתות, בסך 2,000 ₪.

התוצאה

1. התביעה נדחית.
2. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

54678313המזכירות תשלח עותק לצדדים.

ניתן היום, כ"א תשרי תשע"ג, 07 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.