ב"כ המבקשת: עו"ד א' גלברט

ב"כ משיבים 1 ו-2: עו"ד ז' בראשי

ב"כ משיבים 3 ו-4: עו"ד י' בר הלל

כללי

1. עניינה של התובענה שלפניי הוא עתירתה של המבקשת למתן סעד הצהרתי לפיו היא לבדה זכאית לקבל את מלוא תמורת מכירתו של בית ברחוב אריאל 6 בירושלים, הידוע כחלקה 10 בגוש 30075 (להלן: "הבית"), כפי שזו תתקבל במסגרת הליכי פירוק שיתוף המתנהלים בין הצדדים בבית משפט השלום בירושלים, וכי למשיבים אין כל זכות לקבל חלק מתמורה זו.
2. הרקע להגשת התובענה מושא דיוננו הוא תביעה לפירוק שיתוף שהגישה המבקשת נגד המשיבים בבית משפט השלום בירושלים ביום 2.2.09 (ת.א. 2196/09). המבקשת והמשיבים רשומים בלשכת רישום המקרקעין כבעלים במשותף של הבית, בחלקים שווים, כאשר לכל אחד 1/5 מהבעלות. במסגרת התביעה בבית משפט השלום טענה המבקשת, בתמצית - שכן על כך עוד יורחב בהמשך - כי רכישת הבית נעשתה במסגרת עסקה שבה חלקה היה מתן המימון הראשוני לביצוע הרכישה ואילו חלקם של הצדדים האחרים לעסקה (המשיבים או מי מטעמם) היה, בעיקרו של דבר, לדאוג להשבחת הבית בדרך של ביצוע תוספת בנייה על גביו. המבקשת, כך נטען, מילאה אחר חלקה בעסקה והעניקה את מלוא המימון לרכישת הבית, ואילו המשיבים לא עמדו בהתחייבויותיהם הנטענות. במצב דברים זה עתרה המבקשת לפירוק השיתוף בבית על ידי מכירתו, ולהורות כי תמורת המכירה תועבר לידיה בלבד ולא לידי המשיבים, אשר לטענתה לא מילאו אחר חלקם בהסכם. במסגרת דיון מקדמי שהתקיים בבית משפט השלום ביום 23.2.10, הביע בית המשפט את דעתו כי התביעה שהוגשה לפניו איננה תביעה לפירוק שיתוף אלא בראש ובראשונה תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו מלוא הזכויות בבית שייכות למבקשת. בעקבות כך, הגישה המבקשת את התובענה שלפניי במסגרתה היא עותרת, כאמור, לקבלת סעד הצהרתי ולפיו היא זכאית לקבל את מלוא התמורה שתגיע ממכירת הבית כתוצאה מהליך פירוק השיתוף.
3. בטרם אכנס ללב העניין ולטענות הצדדים, יש לערוך היכרות קצרה עם הנפשות הפועלות. אקדים את המאוחר ואציין בפתח הדברים, כי דומה שניתן לומר, לאחר שנשמעו הראיות, ש"השחקנים הראשיים" בענייננו ואלה שעמדו הלכה למעשה מאחורי העסקה אינם צדדים פורמאליים לתובענה. מדובר בעו"ד יעקב בן-מלך (להלן: "בן-מלך") ואהרון בראשי (להלן: "אהרון"). בין השניים שררו יחסים קרובים במשך שנים ארוכות, החל משנות ה- 80' של המאה הקודמת ועד לשנת 2002, וזאת לאור העובדה שבן-מלך טיפל בענייניו של אהרון במסגרת העסקים הרבים שניהל אהרון באותה עת. כפי שיפורט בהמשך, בן-מלך הוא למעשה הוגה העסקה, והוא עִניֵין את אהרון בכניסה לעסקה. גם למבקשת, תמר אלקיים, היכרות רבת שנים עם בן-מלך, אשר טיפל בעניינים שונים של בעלה המנוח, ובפרט טיפל במכירתה של וילה בה התגוררה המבקשת ברמת אפעל (להלן: "הווילה"), בשנת 1990, לאחר פטירתו של בעלה (על עניין זה עוד ידובר בהמשך). גם למבקשת הציע בן-מלך להשתתף בעסקה. משיב 1, יצחק קדמי (להלן: "יצחק"), הינו גיסו של אהרון (נשוי לאחותו דבורה). משיב 2, שבתאי בראשי (להלן: "שבתאי"), הינו אחיו של אהרון. משיב 3, צבי גיל (להלן: "צבי"), הינו גיסו של בן-מלך (אחיה של אשתו, שרה). משיב 4, מרדכי בן-מלך (להלן: "מרדכי"), הינו אחיו של בן-מלך.

גרסאות הצדדים

1. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות שהובילו לרקימת העסקה, ובאשר למהותה. להלן אביא את גרסאות הצדדים בעניינים אלה. יצוין, כי מטעם המבקשת הוגש תצהירו של בנה, שלמה אלקיים (להלן: "שלמה"). מטעם משיבים 1 ו-2 הוגשו התצהירים הבאים: שני תצהירים מטעמו של שבתאי (אחד במסגרת התשובה להמרצת הפתיחה ואחד במסגרת הגשת תצהירי עדות ראשית); תצהיר מטעמו של יצחק, שניתן במסגרת התשובה להמרצת הפתיחה; ותצהיר מטעמו של אהרון, שהוגש ממקום מושבו בארה"ב כתצהיר עדות ראשית. מטעם משיבים 3 ו-4 הוגש תצהירו של בן-מלך וכן תצהיר של בנו, אילן בן-מלך (להלן: "אילן"). כל העדים נחקרו על תצהיריהם בבית המשפט, למעט אהרון, שעדותו נשמעה באמצעות "וידאו קונפרנס" ממקום מושבו, באותה עת, בארה"ב.

גרסת המבקשת

1. גרסתה של המבקשת ניתנה, כאמור, באמצעות בנה, שלמה. לטענת המבקשת, בראשית שנות ה-90 (של המאה הקודמת) פנה אליה בן-מלך והציע לה להיכנס לעסקת מקרקעין יחד עם המשיבים. מהות העסקה הייתה רכישה משותפת של הבית על ידי המבקשת והמשיבים, הוספת בנייה בהתאם לתב"ע החלה לגביו, ולאחר מכן מכירתו של הבית ברווח. על פי הטענה, חלקה של המבקשת בעסקה היה לספק את המימון לרכישת הבית, בסך של 100,000 דולר, ואילו חלקם של המשיבים היה לטפל בכל הנוגע לתוספת הבנייה. המבקשת טוענת, כי במסגרת ההסכמות אותן גיבש בן-מלך עם הצדדים, היא הייתה זכאית לקבל מהמשיבים עד לסיום השבחת הבית ומכירתו, סך של 1,200 דולר בכל חודשיים עבור שכר דירה, ובנוסף, המשיבים התחייבו לשלם לה ריבית בשיעור של 1% לחודש על הסכום העודף ששילמה המבקשת בגין רכישת הבית, בסך של 80,000 דולר, שהיווה את חלקם של המשיבים ברכישתו. לטענת המבקשת, היא סמכה על בן-מלך והסכימה להיכנס לעסקה. המבקשת טוענת, כי היא מילאה אחר חלקה בעסקה והעבירה את מלוא המימון לרכישת הבית לידיו של בן-מלך. זאת, באמצעות יתרת התמורה שנותרה בידיה לאחר מכירת הווילה ברמת אפעל. בהמשך, הבעלות בבית נרשמה על שם המבקשת והמשיבים בחלקים שווים בלשכת רישום המקרקעין. המבקשת טוענת עוד, כי זמן רב לאחר מכן נודע לה שפרטי העסקה הועלו על הכתב על ידי בן-מלך, ואולם לאור יחסי האמון ששררו בינו לבין הצדדים, ומסיבות נוספות שאין היא יודעת, טיוטת ההסכם שנוסח על ידי בן-מלך (צורפה כנספח א' לתובענה (להלן: "הטיוטה")) לא נחתמה על ידי הצדדים. עוד טוענת המבקשת, כי המשיבים לא מילאו אחר חלקם בעסקה. כך, הם לא שילמו לה את הסכום הדו- חודשי שהתחייבו לשלם ואף לא קידמו את ביצוע תוספת הבנייה, מהלך שהצריך ניהול משא ומתן מול דיירים מוגנים שהתגוררו בבית ואף נקיטה בהליכים משפטיים בהקשר זה, שבחלקם היא נאלצה לנקוט בעצמה. יוער, בהתייחס לתשלומים הדו-חודשיים, כי המבקשת מודה שקיבלה מבן-מלך במשך תקופה מסויימת סכומים שונים, והיא טוענת כי בעניין זה סוכם בינה לבין בן-מלך כי תיערך התחשבנות מחוץ לכותלי בית המשפט. המבקשת טוענת עוד, כי בשנת 2005 היא פנתה, באמצעות בא כוחה, אל יצחק ושבתאי וביקשה מהם לחתום על ייפוי כוח שיאפשר את מכירת הבית. זאת לנוכח טענתה כי הם לא שילמו דבר תמורת הבית וכי הם אינם זכאים להיות רשומים כבעלים. השניים סירבו לעשות זאת, והדבר הוביל להגשת התביעה לפירוק שיתוף בבית משפט השלום, והתובענה שבכותרת.

גרסת משיבים 1 ו-2

1. גרסתם של משיבים 1 ו-2 באשר לנסיבות העסקה ולמהותה – שונה. הגרסה נמסרה על ידי יצחק, שבתאי ואהרון.
2. לטענת יצחק, בשנת 91' או בסמוך לכך פנה אליו שבתאי ועִניֵין אותו בכניסה כשותף לרכישה של נכס להשקעה בשכונת רוממה בירושלים - הבית. שבתאי מסר לו כי מדובר בבית מגורים התפוס על ידי דיירים מוגנים, שיש לו פוטנציאל השבחה עם פינוי הדיירים וניצול זכויות הבנייה שטרם נוצלו. יצחק טוען, כי שבתאי מסר לו עוד, שההשקעה הראשונית הנדרשת מכל שותף היא של 20,000 דולר, וכי בעתיד, לכשיתאפשר לבנות, תידרש השקעה נוספת. לטענת יצחק, את הכספים לצורך רכישת חלקו בבית הוציא אהרון, אשר מסר לו כי הוא העביר לבן-מלך ישירות את חלקו המלא בעסקה. יצחק טוען עוד, כי הוא עודכן על ידי שבתאי שהסכם הרכישה יצא לדרך ובהמשך אף שילם את מס הרכישה שנדרש לשלם בגין חלקו בבית. יצחק מוסיף וטוען, כי לאורך השנים שבתאי פעל מטעמו בכל העניינים הנוגעים לבית ובין היתר ניהל משא ומתן עם הדיירים המוגנים לפינויים מהבית. לטענת יצחק, עד לשנת 2005, אז פנה אליו ב"כ המבקשת וטען כי זכויותיו בבית נרשמו על שמו מבלי ששולמה על ידו התמורה בגין כך, הוא מעולם לא נדרש לשלם למבקשת כספים כלשהם בגין הבית.
3. גרסתו של שבתאי דומה. לטענת שבתאי, בשנת 91' או בסמוך לכך, עִניֵין אותו אהרון בהצטרפות לרכישת הבית, כאמור בגרסתו של יצחק. שבתאי טוען, כי נמסר לו על ידי אהרון שיתר חלקי הבית יירכשו על ידי המבקשת ועל ידי בן-מלך (בהקשר זה מציין שבתאי, כי צבי הוא "איש קש" של בן-מלך). לטענת שבתאי, בעצה משותפת עם אהרון הוא החליט להיכנס לעסקה, ואהרון העמיד לרשותו את מלוא הכספים לצורך רכישת חלקו. שבתאי מוסיף וטוען, כי אהרון גם מסר לו פתק שרשם בכתב ידו בדבר תשלום סך של 80,000 ₪ במזומן לידיו של אילן (בנו של בן-מלך), על חשבון רכישת הזכויות בבית, וביקש ממנו שישמור אותו אצלו כאסמכתא לכך שהסכומים אכן שולמו (הפתק הוגש כראיה – נ/10. (להלן: "הפתק")). שבתאי מוסיף וטוען, כי הוא שילם את מס הרכישה שנדרש, וכי מאז שנכנס לעסקה הוא זה שטיפל בענייני העסקה, גם בשמו של יצחק, ולא אהרון. בהתייחס לטיוטה טוען שבתאי, כי הוא מעולם לא התבקש לחתום עליה ולא הסכים לעקרונות העסקיים שבה. לשיטתו, העסקה כפי שמתוארת בטיוטה איננה כדאית באופן מובהק. שבתאי טוען עוד, כי בשנים שלאחר רכישת הבית נעשו על ידו ניסיונות לניהול מו"מ עם הדיירים המוגנים וזאת על מנת לקדם את השבחת הנכס ולהביא למימוש הפוטנציאל הגלום בו. בדומה ליצחק גם שבתאי טוען, כי עד לשנת 2005 - אז פנה אליו ב"כ המבקשת וטען כי זכויותיו בבית נרשמו מבלי ששולמו על ידו התמורה בגין כך - גם הוא מעולם לא נדרש לשלם למבקשת כספים כלשהם בגין הבית.
4. כאמור, גם אהרון מסר גרסה בתצהיר. למעשה, מגרסאותיהם של יצחק ושל שבתאי עולה, כי איש המפתח הוא אהרון. לגרסתם, הוא זה שעִניֵין אותם בעסקה והוא זה שלשיטתם מימן את חלקם ברכישת הבית. לטענת אהרון, בשנת 91' או בסמוך לכך עִניֵין אותו בן-מלך ברכישת הבית. אהרון טוען, כי הבית הוצג בפניו כנכס שתפוס על ידי דיירים מוגנים וכבעל פוטנציאל רב להשבחה עם פינוי הדיירים ומימוש אפשרויות הבנייה בו. עוד טוען אהרון, כי ההשקעה הראשונית עליה דובר הייתה בסך של 100,000 דולר, כאשר בעתיד יהיה צורך להעמיד כספים נוספים לצורך פינוי הדיירים ובנייה בבית. לטענת אהרון, הוא שקל את העסקה יחד עם שבתאי, אחיו, ובעצה אחת החליטו ששבתאי ייכנס לעסקה וכי יציעו גם ליצחק, שעבד אצל אהרון שנים רבות, להיכנס לעסקה, כך שכל אחד ירכוש 1/5 מהבית. אהרון מוסיף וטוען, כי את המימון לצורך רכישת חלקם של יצחק ושבתאי הוא העמיד. בהקשר זה טוען אהרון, כי הוא מסר סך של 80,000 ₪ במזומן לבן-מלך, באמצעות בנו אילן, ותיעד את הדבר על גבי הפתק. עוד טוען אהרון, כי הוא העביר לידיו של בן-מלך כספים נוספים שנדרשו לצורך רכישת הזכויות בבית, שעליהם אין לו אסמכתא. בהתייחס לטיוטה טוען אהרון, כי הוא לא קיבל לידיו עותק שלה, וכי העקרונות המופיעים בה לא הוצגו בפניו מעולם על ידי בן-מלך. אהרון מוסיף וטוען, כי בן-מלך לא שיתף אותו בתשלומים בסך של 1,200 דולר, שלטענתו העביר לידיה של המבקשת, וכי הוא לא נדרש מעולם להשתתף בתשלום זה.

גרסת משיבים 3 ו-4

1. גרסתם של משיבים 3 ו-4 ניתנה, כאמור, על ידי בן-מלך. אקדים ואומר, כי גרסתו של בן-מלך תומכת בגרסת המבקשת. בתצהירו מיום 16.2.11 תיאר בן-מלך את קשריו ארוכי השנים הן עם משפחת המבקשת והן עם משפחת בראשי, ובייחוד עם אהרון. לטענת בן-מלך, בתחילת שנות ה-90 הוא הציע למבקשת וילדיה, וכן לאהרון להיכנס לעסקה לרכישת הבית. לטענת בן-מלך, אהרון ביקש ממנו שחלקו בבית לא יירשם באופן פורמאלי על שמו, כי אם על שמם של יצחק ושבתאי, קרובי משפחתו של אהרון, אשר עבדו במשך שנים ארוכות בחברות שונות של אהרון. עם זאת, כך טען בן-מלך, אהרון הבהיר לו כי הגם שבאופן פורמאלי יצחק ושבתאי יהיו רשומים כבעלים, הוא זה שיהיה אחראי באופן אישי למלא אחר כל ההתחייבויות שלהם. (יצוין, כי בדומה, בן-מלך העיד שביחס לצבי ומרדכי הוא אשר היה מחוייב לשאת בכל התחייבויותיהם במסגרת העסקה (רא' בעמ' 38 ש' 17-24)). לטענת בן-מלך, הצדדים כולם – דהיינו, המבקשת, באמצעות ילדיה; צבי ומרדכי; ויצחק ושבתאי – הסכימו להיכנס לעסקה המוצעת שעקרונותיה הועלו על ידו על הכתב במסגרת הטיוטה. בן-מלך טוען, כי הוא מסר עותק של הטיוטה למבקשת ולאהרון, ואולם לנוכח יחסיו הקרובים עם הצדדים לעסקה, הטיוטה לא נחתמה בסופו של דבר. בן-מלך טען עוד, כי צבי ומרדכי מילאו, באמצעותו, אחר חלקם בעסקה והעבירו למבקשת סכום של 1,200 דולר בכל חודשיים, כפי שסוכם. בהקשר זה נטען עוד, כי בדרך כלל הסכום הנ"ל שולם ישירות למשכיר הדירה בה התגוררה המבקשת, וזאת לבקשת בנה. בן-מלך הוסיף וטען, כי הוא ביצע את כל הפעולות הקשורות בעסקה: ניהל והוציא לפועל את המשא ומתן מול החברה שמכרה את הבית; טיפל ברישום הבית על שם כל חמשת הצדדים בלשכת רישום המקרקעין; ניהל משא ומתן עם הדיירים המוגנים שבבית ואף הגיש תביעת פינוי נגד אחד הדיירים; טיפל בהכנת תוכניות לבניית התוספת על גג הבית; ניהל משא ומתן עם קונים פוטנציאליים לבית, וביצע פעולות נוספות. לטענת בן-מלך, על כל פעולותיו הוא דיווח לבנה של המבקשת, וכן לאהרון – עד לשנת 2002, אז עזב אהרון את הארץ. עם עזיבתו את הארץ, ביקש אהרון משבתאי לטפל בכל ענייניו בארץ.
2. בהתייחס לגרסתם של יצחק, שבתאי ואהרון טען בן-מלך, כי הוא מעולם לא קיבל סכום של 80,000 ₪ במזומן או סכום דומה מאהרון, וכי אהרון מעולם לא העביר לידיו באמצעות בנו, אילן, סכום כלשהו במזומן. בן-מלך הוסיף וטען, כי הוא טיפל בכל ענייניו ועסקיו של אהרון מאז שנת 1985 ועד לשנת 2002, וכי על רקע זה הם נהגו להיפגש כמעט מדי יום ולעיתים גם מספר פעמים ביום, כך שלא היה שום צורך שאהרון יעביר אליו כספים באמצעות בנו. עוד טען בן-מלך, כי גם מס הרכישה בגין חלקו של שבתאי ברכישה לא שולם על ידי שבתאי, אלא על ידו. בן-מלך טען עוד, כי עד לחודש יולי 2002, המועד שבו עזב אהרון את הארץ, ובפועל גם לאחר מכן, עד להליך בבית משפט השלום, לא שוחח איתו שבתאי מעולם ולא ביקש ממנו כל מידע בעניין הבית, וכי מעורבותו החלה רק לאחר שאהרון עזב את הארץ. בהתייחס לטיוטה טען בן-מלך, כי היא הוכנה על ידו בסמוך לפני החתימה על הסכם הרכישה עם מוכרת הבית, וכי הוא אינו בטוח שהציג אותה בפני אהרון, אך הוא משוכנע שדיבר על עקרונותיה באריכות עם אהרון, והיא הוכנה לאחר שהכל תואם עם הצדדים. בהתייחס לתשלומים הדו-חודשיים שהעביר למבקשת טען בן-מלך, כי הוא לא ביקש מאהרון להשתתף בהם וכי אם היה מבקש, אהרון היה משתתף בתשלום.
3. אילן בן מלך הגיש אף הוא תצהיר מטעם משיבים 3 ו-4. במסגרת תצהיר זה הכחיש אילן מכל וכל כי קיבל סכום כלשהו במזומן מאהרון או באמצעות מי מטעמו על מנת שיעבירו לאביו, בן-מלך.

דיון והכרעה

טענות מקדמיות

1. בטרם אדון ואכריע בטענות הצדדים לגופו של עניין, יש להידרש לשתי טענות מקדמיות שהעלו משיבים 1 ו-2. הטענה האחת היא, שהתובענה הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי אף שלאמיתו של דבר מדובר בתביעה כספית. הטענה השנייה היא, כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות, שכן ההפרות המיוחסות למשיבים מצידה של המבקשת התרחשו בשנות ה-90, זמן רב לפני הגשת התובענה.
2. המבקשת התייחסה בסיכומיה לטענות אלה. בהתייחס לטענה הראשונה טוענת המבקשת, כי התובענה הוגשה במסגרת המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי, וזאת על פי תקנות 250 ו-252 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהאמור בהן מתאים למקרה שלפנינו. עוד נטען על ידי המבקשת, כי התובענה שלפניי באה בהמשך לתביעה לפירוק שיתוף שהוגשה בבית משפט השלום, וכי הסעד שהתבקש במסגרתה – קביעת זכויות הצדדים לגבי התמורה שתתקבל ממכירת הבית – הוא הסעד היחיד שהיה צריך להיתבע. בהתייחס לטענת ההתיישנות טוענת המבקשת, כי אף אותה יש לדחות, שכן התחייבויות המשיבים, כפי שהועלו על הכתב במסגרת הטיוטה, לא נתחמו בזמן; כי לאחר מכן נעשו פעולות שונות להשבחת הנכס על ידי המבקשת ועל ידי בן-מלך; וכי רק בשנת 2005 נודע למבקשת, לראשונה, כי משיבים 1 ו-2 חולקים על ההסכמות לגבי הבית שהיו ידועות לה, ואז פנתה והגישה את התביעות בבית משפט השלום ובבית משפט זה. עוד טוענת המבקשת, כי התובענה היא לקבלת סעד המצהיר על זכויותיה בתמורת הנכס לכשיימכר, כי זכות זו לא התיישנה, וכי על פי טיבה היא גם איננה יכולה להתיישן.
3. אתייחס לשתי טענות אלה כסדרן. בהתייחס לטענה הראשונה אני סבור, כי יש לדחותה. התובענה שלפניי הוגשה בעקבות תביעה לפירוק השיתוף בבית שהוגשה אל בית משפט השלום, ועניינה הוא בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו המבקשת היא שזכאית לקבל את מלוא התמורה שתתקבל ממכירת הבית. למעשה, מדובר בבקשה למתן סעד הצהרתי לפיו המבקשת היא בעלת מלוא הזכויות בבית. בנסיבות אלה, אין לומר שמדובר בתביעה כספית "במסווה" של תביעה לסעד הצהרתי. למעלה מכך, בשלב בו מצויים אנו כיום דומה, כי המבקשת איננה יכולה להגיש תביעה כספית, שכן טרם ידוע מה תהיה התמורה שתתקבל ממכירתו של הבית. במצב דברים זה, אינני סבור שנפל פגם באופן הגשת התובענה כתובענה למתן סעד הצהרתי.
4. אשר לטענת ההתיישנות. אני סבור כי גם דינה של טענה זו להידחות. כפי שציינתי לעיל, מהותה של התובענה שלפניי, למעשה, היא קבלת הצהרה לפיה מלוא הזכויות בבית שייכות לה. משכך, אני סבור כי במהותה התובענה היא "תביעה במקרקעין", בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, וממילא במועד בו הוגשה התובענה טרם חלפה תקופת ההתיישנות (25 שנים). אוסיף ואומר, כי מקובלות עליי גם יתר טענות המבקשת בהקשר זה.

לגופו של עניין

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. דומה, כי אין חולק על כך שהרוח החיה מאחורי העסקה היה בן-מלך, אשר הגה אותה ועִניֵין בהצטרפות אליה את המבקשת מחד ואת אהרון מאידך. אין גם חולק, כי בן-מלך, משיקוליו, הכניס לעסקה, מצידו, את אחיו, מרדכי ואת גיסו, צבי. בדומה, גם אהרון הכניס לעסקה, מטעמו, את שבתאי אחיו ואת יצחק גיסו. הסכם המכר בין מוכרת הבית לבין המבקשת והמשיבים נחתם ביום 10.5.1991. כפי שניתן לראות מהסכם זה (שצורף כנספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של שבתאי), המבקשת והמשיבים אינם חתומים עליו באופן אישי, אלא בן-מלך הוא שחתם על ההסכם בשמם של כל הרוכשים – היינו, המבקשת והמשיבים – "לפי ייפוי כוח" (כך רשום בסמוך לחתימה). אין גם חולק על כך שהעסקה דווחה לרשויות המס (כפי שניתן לראות מהאישורים שצורפו לתצהירים של שבתאי ויצחק). דומה, כי ניתן גם לומר שאין חולק על כך שמלוא התמורה שולמה למוכרת הבית, שאם לא כן, סביר להניח שהבית לא היה נרשם על שמם של המבקשת והמשיבים. אין גם חולק על כך שהתמורה הועברה לידי המוכרת באמצעות בן-מלך (ועל כך מעידות גם הקבלות שהוגשו - נ/5 ו-נ/6). עובדה נוספת עליה אין מחלוקת היא, כי הבית נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שמם של המבקשת ושל המשיבים ביום 30.3.1998, היינו כ-7 שנים לאחר שנחתמה עסקת המכר. כמו כן, אין גם חולק על כך שהמטרה שעמדה בבסיס העסקה – היינו, השבחתו של הבית ומכירתו לאחר מכן ברווח – לא התממשה בסופו של יום.

המחלוקת בין הצדדים

1. נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא בשאלה, מיהו הגורם אשר מימן את עלות רכישת הבית מידיה של המוכרת. המבקשת טוענת, כי היא זו שמימנה באופן מלא ובלעדי את עלות רכישת הבית, וכי המשיבים, או מי מטעמם, היינו אהרון, לא שילמו דבר וחצי דבר. מנגד טוענים משיבים 1 ו-2, כי הם מימנו את חלקם ברכישת הבית (בשיעור של 2/5) באמצעות כספים שהעביר אהרון לידיו של בן-מלך, דרך בנו. בטרם אכריע בשאלה זו, אביא בקצרה, בשנית, את תמצית גרסאות הצדדים.
2. לטענת המבקשת, מבנה העסקה היה, כאמור, המבנה הבא: המבקשת תספק את המימון המלא לרכישת הבית ואילו המשיבים ידאגו להשבחתו של הבית באמצעות ביצוע תוספת בנייה. המבקשת טוענת, כי מתווה העסקה כאמור הועלה על הכתב על ידי בן-מלך במסגרת הטיוטה. על פי הטיוטה, סך של 80,000 דולר מתוך עלות רכישת הבית (100,000 דולר) ייחשב כהלוואה שנתנה המבקשת למשיבים, ובגינה ישלמו המשיבים למבקשת ריבית בגובה של 1% לחודש וזאת מיום 1.6.1991 ועד לגמר בניית תוספת הבנייה וחלוקת הבית בין הצדדים. עוד נכתב בטיוטה זו, כי בגין הסכומים העודפים ששילמה המבקשת (היינו, סך של 80,000 דולר) ישלמו המשיבים סך של 1,200 דולר כל חודשיים מראש. בנוסף, נקבע בטיוטה מנגנון לעריכת איזון כספי בין הצדדים בסופו של הפרוייקט וסיום הבנייה. יוער, כי אין חולק על כך שהטיוטה לא נחתמה בסופו של יום. לביסוס טענתה מסתמכת המבקשת על גרסתו ועל עדותו של בן-מלך התומכת בעמדתה. בתצהירו ובעדותו אמר בן-מלך בצורה ברורה ונחרצת, כי המבקשת היא שנשאה לבדה במלוא עלות רכישת הבית; כי מקור המימון היה התמורה שהתקבלה ממכירת הווילה של המבקשת ברמת אפעל; וכי המשיבים לא שילמו דבר. יש לציין, כי בן-מלך ציין בעדותו שתשלום הריבית למבקשת כמו גם תשלום דמי השכירות, כפי שצוין בטיוטה, לא היה אמור להיעשות מדי חודש בחודשו, אלא הכוונה הייתה שבסיום הפרוייקט ייערך חישוב של כל הכספים שהשקיעו השותפים וייערך איזון ביניהם. עם זאת, בן-מלך הוסיף כי בפועל הוא לקח על עצמו לשלם את דמי השכירות למבקשת מדי חודשיים, במשך מספר שנים (בעמ' 33 ש' 24 - 34 ש' 11).
3. מנגד טוענים משיבים 1 ו-2, כאמור, כי מהות העסקה הייתה שכל אחד מהשותפים ישלם בשלב הראשון 1/5 מעלות רכישת הבית, וכי בשלב הבנייה יהיה צורך בהזרמת כספים נוספת מצידם של כל השותפים - המבקשת והמשיבים. עוד טוענים משיבים 1 ו-2, כי הם מילאו את חלקם בעסקה בכל הנוגע למימון רכישת הבית ושילמו סך של 40,000 דולר (2/5 מהעלות הכוללת של רכישת הבית - 100,000 דולר). על פי הטענה, התשלום נעשה באמצעות העברה של כספים במזומן מאהרון לידיו של בן-מלך, דרך בנו, אילן, בשלושה מועדים. משיבים 1 ו-2 נסמכים בעניין זה על עדותו של אהרון ועל הפתק, שצילום שלו מובא להלן, למען הנוחות:

כאמור, המשיבים מבקשים לראות בפתק זה אסמכתא לכך שחלקם בעלות רכישת הבית שולם במזומן, בשלושה סכומים, לידיו של בן-מלך, באמצעות בנו, אילן.

1. להשלמת התמונה אציין, כי משיבים 3 ו-4, באמצעות בן-מלך, מצדדים למעשה בעמדתה של המבקשת (למעט בעניין אחד - תשלום דמי השכירות שנעשה על ידי בן-מלך עבור המבקשת - אותו טען בן-מלך כי הוא יוסדר מחוץ לכותלי בית המשפט). דהיינו, היריבות הינה למעשה בין המבקשת לבין משיבים 1 ו-2 בלבד.

הכרעה בין גרסאות הצדדים

1. השאלה המרכזית היא, אפוא, איזו גרסה יש להעדיף, האם את גרסתם של המבקשת ושל בן-מלך, או שמא את גרסתם של משיבים 1 ו-2 ואהרון? אקדים ואומר כי שתי הגרסאות מעוררות קשיים ותהיות, ואולם מהטעמים אותם אפרט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי גרסתם של המבקשת ובן-מלך מסתברת יותר וכי יש לקבלה.
2. הטעם הראשון הוא, שגרסת המבקשת ובן-מלך הינה, על פניה, הגיונית והיא מתיישבת עם תמונת הדברים הכוללת. לפי גרסה זו, בן מלך טיפל במכירת הווילה של המבקשת לאחר פטירתו של בעלה. תמורת המכירה הסתכמה בסך של למעלה מ- 300,000 דולר (עדות שלמה, בעמ' 15 ש' 10-11). מתוך תמורה זו טיפל בן-מלך בהסדרת חובות שרבצו על הנכס, אך גם לאחר מכן נותר בידי המבקשת סכום כסף גדול וזמין, אותו היה צריך להשקיע באופן כלשהו. משכך, בן-מלך, שלו היכרות ארוכה הן עם המבקשת והן עם אהרון, יזם עסקה משותפת בין שני הצדדים, במסגרתה המבקשת תספק את המימון לרכישת הבית (מימון אשר היה, כאמור, זמין בידיה) ואילו אהרון ידאג להשבחתו, באמצעות ביצוע תוספת בנייה – עניין המצוי בתחום עיסוקו של אהרון, כמי שעסק בעסקי קבלנות ובנייה. מטרת העסקה הייתה, שהצדדים יחלקו ביניהם את הרווח שיתקבל כתוצאה מהשבחת הבית. כאמור, הגרסה הינה הגיונית ומתקבלת על הדעת.
3. מנגד, גרסת משיבים 1 ו-2 מעלה קשיים משמעותיים שאינם מאפשרים לאמצה. כאמור, תמצית גרסתם של משיבים 1 ו-2 היא, שהם מימנו את חלקם ברכישת הבית באמצעות כספים שהעביר אהרון לידיו של בן-מלך, באמצעות בנו אילן.

הקושי הראשון בגרסה זו טמון בשאלת מקור הכספים ששימשו למימון הנטען של הרכישה. בחקירתו, נשאל אהרון באשר למקורם של הכספים שלפי טענתו העביר לידי בן-מלך. אהרון מסר למעשה שתי גרסאות בעניין זה. האחת, כי מדובר היה בכספים שלו, וכי החליט לתת לשבתאי מתנה, בדמות מתן המימון לרכישת חלקו בבית, וזאת לאור טיפולו המסור באימם (רא' מכתבו מיום 3.12.06 של אהרון עבור שבתאי למס הכנסה - נספח ו' לתצהירו של שבתאי בתשובה להמרצת הפתיחה). הגרסה השנייה שהציג אהרון הייתה, כי מדובר בכסף מזומן שהתקבל מ"עבודות טרקטורים" שביצעו הוא ושבתאי במשותף (רא' בעמ' 110 ש' 22-27). אהרון נדרש בחקירתו לשוני בין הגרסאות ולא סיפק תשובה של ממש בעניין זה (בעמ' 110 ש' 28 – עמ' 111 ש' 10).

קושי נוסף בגרסתם של משיבים 1 ו-2 נוגע לנסיבות הנטענות של העברת הכסף לידי בן-מלך. הטענה היא, כאמור, שכספים הועברו מאהרון לבן-מלך, באמצעות בנו, בשלוש הזדמנויות, במזומן. כאסמכתא לכך נסמכים משיבים 1 ו-2 על הפתק. מספר קשיים עולים בהקשר זה. הקושי האחד הוא, שמדובר ברישום שנעשה על גבי דף נייר שנראה כי הוא אינו שלם אלא חצוי בחלקו העליון והתחתון, כאשר בתחתית הפתק ניתן לראות שישנו רישום נוסף, קטוע; בפתק מצויינים שלושה סכומים מבלי שצוין המועד שבו בוצע, לפי הטענה, כל תשלום; ומעיון בפתק, בעין בלתי מקצועית, מתקבל הרושם כי, הרישום של שלושת הסכומים נעשה באותה עט ובאותו מועד. הקושי השני נוגע לסכומים הנקובים בפתק. שלושת הסכומים הנקובים בפתק מסתכמים בסך של 85,000 ₪. חלקם של משיבים 1 ו-2 בעסקה היה 2/5, ומכאן שהיה עליהם להעביר סך של 40,000 דולר (2/5 מ-100,000 דולר). ואולם, המרת הסכומים הנקובים בפתק לדולרים, במועדים הרלבנטיים, מסתכמת בסך של כ- 36,000 דולר בלבד (רא' בעמ' 94 ש' 5-7). אהרון ניסה ליישב קושי זה וטען, כי מעבר לסכום הנ"ל, העביר לבן-מלך גם סכומים נוספים, במועדים שונים. ואולם, טענה זו נטענה בעלמא, ללא פירוט של הסכומים והמועדים הנטענים, ומבלי שהובא לה כל ביסוס (בעמ' 94 ש' 9-18). קושי שלישי הוא, שבתצהיריהם של שבתאי ויצחק ובתצהירו של אהרון נטען, כי הועבר לידיו של בן-מלך סך של 80,000 ₪, בעוד שהסכומים המופיעים על גבי הפתק מסתכמים, כאמור, בסך של 85,000 ₪. גם בעדותו, טען תחילה אהרון ששילם 80,000 ₪, אך לאחר מכן תיקן ואמר כי הסכום היה 85,000 ₪. לטענתו, הוא לא הבחין בטעות קודם לכן (עמ' 93 ש' 31 עמ' 94 ש' 4). ספק בעיניי אם יש בתשובה זו כדי לספק. הקושי הרביעי הוא, שהעברת הכספים הנטענת לבן-מלך דרך אילן הוכחשה נחרצות הן על ידי בן מלך והן על ידי אילן. אהרון טען, כי ההעברה נעשתה באופן זה, לפי בקשתו של בן-מלך וכי אין הוא יודע מה הייתה הסיבה לכך (בעמ' 112 ש' 4-28). ואולם, קשה לקבל גרסה זו. כפי שעלה משמיעת הראיות, במועד הרלבנטי, ראשית שנות ה-90', בן-מלך ואהרון היו בקשרים הדוקים ביותר, שעה שבן-מלך טיפל במשך שנים ארוכות במכלול עסקיו של אהרון. עוד עלה, כי על רקע זה נהגו השניים להיפגש בתדירות גבוהה, מדי יום ולעיתים גם מספר פעמים ביום (רא' עדות בן-מלך בעמ' 26 ש' 7-11; עדות אהרון בעמ' 112 ש' 4-12). במצב דברים זה טען בן-מלך בעדותו, כי אין כל סיבה שאהרון יעביר אליו כספים באמצעות בנו ולא ישירות לידיו (בעמ' 26 ש' 9-10). אכן, גרסתו של אהרון בעניין זה מעלה תהייה, שלא ניתן לה מענה מספק. יודגש, כי לפי עדותו של אהרון, כאמור, התשלום לבן-מלך, באמצעות בנו אילן, נעשה על ידו בשלוש הזדמנויות (עמ' 93 ש' 5-19), ואם כן התהייה אף מתעצמת (רא' שאלת בית המשפט לאהרון בעניין זה ותשובתו, בעמ' 112 ש' 27-28). דומה, כי אין זה הגיוני ששלוש פעמים ביקש בן-מלך מאהרון להעביר את התשלום דווקא דרך בנו, וזאת בשעה שהשניים נהגו להיפגש באותה עת בתדירות גבוהה. אעיר, כי מנגד, יכולה להישמע טענה לפיה דווקא הקשיים שתוארו לעיל תומכים בטענת משיבים 1 ו-2 כי הפתק מקורי. זאת משום, שלוּ היה מדובר בזיוף, ניתן להניח שהמזייף היה דואג לכך שהתהיות שהועלו לעיל באשר לגרסת משיבים 1 ו-2, לא תהיינה. ואולם, לנוכח הקשיים המשמעותיים שתוארו לעיל, אני סבור שלא ניתן לראות בפתק אסמכתא להעברת כספים מצידו של אהרון לידי בן-מלך עבור רכישת הבית. אעיר, כי לא מן הנמנע שהפתק הינו אותנטי, אלא שהוא מתייחס לעניין אחר.

קושי נוסף לקבל את גרסתם של משיבים 1 ו-2 נעוץ בעדותו של אהרון. בעדות זו – שנשמעה באמצעות "וידאו קונפרנס" ממקום מושבו אז בארה"ב – נשאל אהרון, לנוכח העובדה שהצדדים שעמדו מאחורי העסקה היו הוא ובן-מלך, מדוע היה צורך בכניסתה לעסקה של המבקשת. אהרון טען שלא ידע שהמבקשת היא שותפה בעסקה, וכי כלל לא ידע מי הם יתר השותפים. עוד טען, כי בן-מלך אמר לו להביא כסף והוא הביא (בעמ' 108 ש' 28 – עמ' 109 ש' 18). דומה שקשה לקבל את גרסתו של אהרון גם בעניין זה, שכן אין זו התנהלות סבירה של איש עסקים מנוסה כל כך כאהרון. לטעמי, אין זה הגיוני שבטרם נכנס לָעסקה אהרון כלל לא בדק מי הם יתר השותפים. כמו כן, אינני מקבל כי אהרון פעל בצורה עיוורת ומילא אחר בקשתו של בן-מלך ללא כל בדיקה או בירור של פרטי העסקה והשותפים בה. אך למעלה מכך, בחקירתו הנגדית אהרון שב וטען, כי בן-מלך הוא שניהל את כל הקשור אליו ולחברות שלו מבלי שהוא כלל היה מעורב בהחלטות (רא' בעמ' 100 ש' 18-20; בעמ' 101 ש' 20-22; עמ' 102 ש' 12-13). קשה לקבל גרסה זו של אהרון, וזאת לנוכח עדותו של יצחק באשר למידת מעורבותו של אהרון בחברות השונות שלו (בעמ' 78-82), ולנוכח העובדה שאהרון הוא זה שפנה אל שבתאי ויצחק, לטענתם, בעניין העסקה לרכישת הבית. אך מעבר מכך. אם תתקבל גרסתו של אהרון לפיה בן-מלך הוא זה שעמד מאחורי כל עסקיו, כי אז המסקנה המתבקשת היא שיש לקבל את גרסתו של בן-מלך גם בענייננו, גרסה שכאמור תומכת ללא סייג בעמדת המבקשת.

1. הטעם השני להעדפת גרסתה של המבקשת הוא, שניתן למצוא לה חיזוק בעובדה שבן-מלך תומך בה ומאשר אותה. אין חולק כי בן מלך היה הגורם הדומיננטי שעמד מאחורי העסקה, הוא זה שחתם בשם כל הצדדים על הסכם המכר מול מוכרת הבית, והוא זה שהעביר את התמורה לידי בא כוח המוכרת (רא' קבלות שהוגשו. נ/5 ו-נ/6). כאמור, בן מלך מעיד במפורש, שמלוא המימון לרכישת הבית הגיע מהמבקשת בלבד, וזאת מהכספים שנותרו בידיה לאחר מכירת הווילה (בעמ' 32 ש' 28 – עמ' 33 ש' 4; עמ' 44 ש' 4-20). מדובר בעדות ברורה וישירה של הגורם המרכזי שעמד מאחורי העסקה, אשר תומכת ללא סייג בגרסתה של המבקשת. יש להדגיש בהקשר זה, כי על פניו גרסתו של בן-מלך פועלת נגד האינטרס שלו עצמו. שכן, במצב הדברים הקיים הוא מחזיק (באמצעות משיבים 3 ו-4) ב-2/5 מהבית. ואולם, בכך שהוא מאשר את גרסתה של המבקשת, לפיה מלוא המימון הגיע ממנה בלבד וכי היא זכאית לקבל את מלוא התמורה שתתקבל ממכירת הבית, הוא צפוי לאבד את חלקו בבית. יש בכך, לטעמי, כדי לחזק את גרסתו, וכפועל יוצא מכך, את גרסת המבקשת.
2. טעם נוסף שיש בו כדי לחזק את גרסתה של המבקשת טמון בעובדה שבן-מלך שילם למבקשת במשך מספר שנים דמי שכירות. כזכור, לטענת המבקשת, במסגרת העסקה שהתגבשה בין הצדדים הייתה התחייבות של המשיבים, בין היתר, לשלם לה דמי שכירות מדי חודשיים (הדבר מופיע גם בטיוטה). בעדותו מסר בן-מלך, כי בפועל הוא לקח על עצמו התחייבות זו ושילם את דמי השכירות למבקשת במשך מספר שנים (בעמ' 33 ש' 24 - 34 ש' 11). הנה כי כן, יש בפנינו ראיה לכך שמתווה העסקה כפי שנטען על ידי המבקשת ובן-מלך, יושם בפועל "בזמן אמת".
3. עם זאת אציין, כי לא נעלמו מעיניי קשיים שקיימים בגרסתו של בן-מלך המהווה חלק מהותי מגרסת המבקשת. טענתו של בן-מלך היא, כאמור, שעל פי מבנה העסקה, המבקשת שילמה את מלוא תמורת הבית למוכרת ובעצם מימנה גם את החלק שהיה על המשיבים לשלם. לטענת בן-מלך, מימון חלקם של המשיבים היה למעשה הלוואה שניתנה להם על ידי המבקשת. גרסה זו מעוררת מספר שאלות:

ראשית, מתכונת העסקה לה טוענים המבקשת ובן-מלך הועלתה על הכתב על ידי בן-מלך במסגרת הטיוטה שניסח. ואולם, אין חולק על כך שהטיוטה לא נחתמה על ידי הצדדים. נשאלת, אפוא, השאלה, אם הטיוטה אכן שיקפה את הסכמת הצדדים, מדוע בן-מלך לא החתים את הצדדים עליה?

שנית, בן-מלך פעל לרישום הבית על שמם של המשיבים רק בשנת 1998, דהיינו, כ-7 שנים לאחר רכישתו. במועד בו נרשם הבית, היה ידוע לבן-מלך שישנן בעיות תכנוניות ואחרות עם ההוצאה לפועל של כוונת הצדדים לבנות על הבית; שיש בעיות עם פינוי הדיירים המוגנים מהבית; ושביצוע ההסכם עשוי עוד להימשך זמן רב. ואולם, למרות זאת, רשם בן-מלך את הבית גם על שם המשיבים, מבלי לדאוג להחתמתם על הטיוטה שניסח ושהבטיחה את זכויותיה של המבקשת.

ושלישית, אם אכן מדובר היה בהלוואה שנתנה המבקשת למשיבים, יש מקום לשאלה מדוע לא ניתנה כל בטוחה לטובת המבקשת להבטחת החזר החוב, כגון רישום הערת אזהרה, משכנתא וכיוצ"ב, כפי שמקובל ונהוג לעשות.

1. בן-מלך נדרש לשאלות אלה במסגרת חקירתו הנגדית. בהתייחס להיעדר הבטוחות להבטחת ההלוואה שנתנה, לפי הטענה, המבקשת למשיבים, טען בן-מלך, כי לאור היחסים הקרובים שהיו לו עם אהרון באותה עת, הוא לא העלה על דעתו שאהרון יתכחש לכך שהמבקשת היא שנתנה את מלוא המימון לרכישת הבית, וכי בראייה לאחור ייתכן שלא היה זהיר מספיק (בעמ' 33 ש' 5-16; עמ' 43 ש' 18-20). בהתייחס לשאלה מדוע לא נחתמה הטיוטה טען בן-מלך, כי העסקה הייתה, כאמור, מול אהרון, ולאור יחסי האמון ששררו ביניהם באותו מועד, הוא לא ראה צורך שיהיה מסמך חתום. באשר לשבתאי ויצחק טען בן-מלך, כי עד לשנת 2005 הם כלל לא היו מעורבים בעניין ולא דיברו איתו. בנוגע למרדכי וצבי, טען בן-מלך, כי מדובר בקרובי משפחתו שעימם הוא מצוי ביחסים קרובים ולכן לא ראה צורך להחתים גם אותם על הטיוטה (בעמ' 41 ש' 28 – עמ' 42 ש' 3). בן-מלך טען עוד, כי הוא דיבר ארוכות עם אהרון על מבנה העסקה וכי הוא כמעט בטוח שגם הציג בפניו את הטיוטה וקיבל את הסכמתו למתווה העסקה כפי שהוצג בה (בעמ' 27 ש' 3-13; בעמ' 43 ש' 6-12). לנוכח תשובתו, נשאל עוד בן-מלך מדוע היה צורך בניסוח הטיוטה, ותשובתו הייתה שהדבר נעשה על מנת שהצדדים יזכרו את תוכן העסקה (עמ' 42 ש' 14-17). באשר לשאלה השנייה שב וטען בן-מלך, כי הוא לא תיאר לעצמו שמשיבים 1 ו-2 יתכחשו לעובדה שהמבקשת היא זו ששילמה את מלוא התמורה למוכרת הבית. עוד טען בן-מלך, כי גם בשנת 1998 יחסיו עם אהרון היו קרובים, וכי אהרון אף נזקק לו יותר בתקופה זו, מאחר שנקלע לקשיים כלכליים בהם סייע לו בן-מלך (בעמ' 45 ש' 7-25). משכך טען בן-מלך, כי גם במועד הרישום המאוחר של הבית לא ראה בעיה לרשום אותו גם על שם המשיבים. הסבר נוסף שניתן לעניין זה על ידי בן-מלך הוא, שגם בשנת 1998 הוא עוד קיווה שהבעיות תיפתרנה ושמטרת העסקה תמומש (בעמ' 46 ש' 28 – עמ' 47 ש' 2).
2. אני סבור, כי התשובות שניתנו על ידי בן-מלך, הגם שאינן מניחות את הדעת באופן מלא, הן סבירות. יש לזכור כי למעשה שני הגורמים הדומיננטיים בעסקה היו בן-מלך מצד אחד ואהרון מצד שני. אין חולק, כי במועד בו נעשתה העסקה (ראשית שנות ה-90) היו השניים ביחסים קרובים מאוד, וזאת על רקע טיפולו של בן-מלך במכלול עסקיו של אהרון. לפיכך, אם נתבונן על העסקה שבענייננו באספקלריא של מערכת היחסים הקרובה בין בן-מלך ואהרון באותה תקופה, דומה שאין זה בלתי סביר לקבל את טענתו של בן-מלך לפיה הוא סמך על אהרון בצורה מוחלטת ולא העריך שאהרון יתכחש לכך שהמבקשת היא שסיפקה את מלוא המימון לרכישת הבית, וכי מסיבה זו הוא לא ראה צורך להבטיח את זכויותיה של המבקשת בדרך של רישום הערת אזהרה וכיוצ"ב, כמו גם להחתים את הצדדים על הטיוטה שניסח. אכן, כעורך דינה של המבקשת דומה כי היה על בן-מלך לדאוג להבטחת זכויותיה, ובעניין זה יש לומר - כי טעה, כפי שנראה כי גם הוא עצמו מודה בכך. גם ההסברים שנתן בן-מלך לכך שרשם את המשיבים כבעלי הזכויות בבית, הגם שכבר ידע באותו מועד על קשיים במימוש העסקה, אינם בלתי מתקבלים על הדעת.

סיכומו של דבר

1. כפי שפורט לעיל, שתי הגרסאות שהעלו הצדדים מעוררות קשיים ושאלות. מהטעמים אותם פירטתי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסתה של המבקשת, שנתמכת על ידי בן-מלך, על פני הגרסה שהציגו משיבים 1 ו-2 ואהרון. הטעם לכך הוא, שלתהיות המסויימות ביחס לגרסתה של המבקשת ניתן על ידה, באמצעות בן-מלך, מענה סביר, גם אם אינו מניח את הדעת באופן מלא. לעומת זאת, לקשיים המשמעותיים הקיימים בכל הנוגע לגרסתם של משיבים 1 ו-2, הנתמכת בעיקרו של דבר על אהרון, אשר עמד מאחורי העסקה, לא ניתן מענה מספק על ידם. אני סבור כי בנסיבות אלה, גרסתם של משיבים 1 ו-2 אינה סבירה ואין לקבלה. המסקנה היא על כן, שיש לקבוע כי המבקשת לבדה היא שסיפקה את המימון לרכישת הבית מידיה של המוכרת, וכי המשיבים לא שילמו דבר. במצב דברים זה, התוצאה היא שהמבקשת גם זכאית לקבל את מלוא התמורה שתתקבל כתוצאה ממכירת הבית.
2. העסקה שנרקמה בין הצדדים הייתה, הלכה למעשה, בת שני שלבים. השלב הראשון היה רכישת הנכס, כפי מצבו, במימון ראשוני של המבקשת. השלב השני המתוכנן היה השבחת הנכס באמצעות בנייה על גביו. האחריות לשלב הראשון הוטלה על המבקשת, והאחריות לשלב השני הוטלה על המשיבים. בסופו של יום רק השלב הראשון של העסקה התממש בדרך של רכישת הנכס מכספה של המבקשת. השלב השני מעולם לא יצא אל הפועל. גם אם אניח שהסיבה לכך שהשלב השני לא יצא אל הפועל אינה נובעת מאשמתם של המשיבים אלא מסיבות אובייקטיביות, הרי שניתן לסכם את הפרשה בכך שייאמר, כי המבקשת מילאה באופן מלא את ההתחייבות שקיבלה על עצמה בהתאם למתווה העסקה, בכך ששילמה מכספה את מלוא עלות רכישת הנכס, בעוד שמשיבים 1 ו-2 לא עשו דבר. הם לא שילמו דבר עבור רכישת הנכס, ולא עשו דבר – ובוודאי שלא הצליחו – להביא להשבחתו. בסופו של יום מה שנותר הוא הנכס כפי מצבו בעת שנרקמה העסקה, היינו נכס שלא הושבח. הואיל והמבקשת היא היחידה שנשאה בעלות רכישתו, היא גם זו הזכאית, לבדה, לקבל את תמורת מכירתו.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, התובענה מתקבלת. לפיכך, מוצהר בזאת כי המבקשת זכאית לקבל, באופן בלעדי, את מלוא התמורה שתתקבל ממכירתו של הבית במסגרת הליך פירוק השיתוף המתנהל בבית משפט השלום.
2. משיבים 1 ו-2 יישאו בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ג, 29 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.