למערערת טען עו"ד סרג'י (דוד) מורין.

למשיב טען עו"ד תאופיק ג'בארין.

מבוא:

1. לפני ערעור של המדינה על גזר דינו של בימ"ש השלום בחיפה, (להלן: "בימ"ש קמא"), שניתן ע"י השופט ערן קוטון, ביום 13.1.13, בתיק תו"ח 35683-03-10.

2. הערעור מתמקד בשאלה משפטית והיא:

האם ניתן להסמיך את המדינה - הועדה המחוזית לתכנון ובניה לבצע צווי הריסה במסגרת גזרי דין, בעבירות על חוק התכנון והבניה, במידה והמשיב לא יבצע את הצו בעצמו?

ההליך בבימ"ש קמא:

3. המשיב הורשע, על סמך הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965, (להלן: "חוק התכנון והבניה"), שימוש בלא היתר במקרקעין, עבירה לפי סעיפים 204(א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה וכן עבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית, לפי סעיפים 204(ג) ו- 208 לחוק התכנון והבנייה.

4. הצדדים הגיעו להסכמה לעניין רכיב עונש המאסר בפועל. הוסכם כי יוטל על המשיב מאסר בפועל בן חמישה חודשים שירוצה בחופף לעונש המאסר המותנה בן 5 חודשים שהופעל. לגבי שאר רכיבי הענישה טענו הצדדים באופן חופשי.

5. באשר לצו ההריסה, טענה המערערת בפני בימ"ש קמא כי במידה והמשיב לא יבצע את הצו אז ביצועו יוטל על כתפיה, קרי על כתפי הועדה המחוזית לתכנון ובנייה. המערערת ציינה כי בית המשפט העליון לא הכריע באפשרות הטלת ביצוע צו ההריסה על הועדה המחוזית.

6. בימ"ש קמא לאחר ששמע את הטיעונים לעונש הטיל על המשיב את העונשים הבאים:

5 חודשי מאסר בפועל.

הפעיל, באופן חופף, מאסר על תנאי בן חמישה חודשים שנגזרו על המשיב בת"פ 3263/06, כך שבסה"כ ירצה המשיב חמישה חודשי מאסר בפועל.

6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

קנס בסך 70,000 ₪, שישולם ב- 35 תשלומים.

איסור שימוש במבנה המורחב החל מיום 1.6.13.

צו הריסת המבנה המורחב.

7. בימ"ש קמא קבע כי על המשיב לבצע את צו ההריסה עד ליום 10.9.13, אלא אם עד המועד הנ"ל יהיה בידיו היתר כדין.

עוד קבע בימ"ש קמא כי אם לא יבצע המשיב את ההריסה תהיה הועדה המקומית לתכנון ובניה רשאית לבצע את ההריסה ללא מגבלת זמן ולהיפרע בגין הוצאותיה מהמשיב והיא רשאית להיעזר בגורמי האכיפה לצורך ביצוע הצו.

8. בית משפט קמא קבע בגזר הדין כי לא ניתן להסמיך את הועדה המחוזית לתכנון ולבניה לבצע את צו ההריסה, לעומת זאת הוא הסמיך את הועדה המקומית לתכנון ובניה לביצוע הצו בסיוע גורמי האכיפה השונים.

9. בימ"ש קמא ביסס את החלטתו על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 2889/08 מדינת ישראל נ' ג'האד (ניתן ביום 1.3.12) (להלן: "פרשת ג'האד"). בית המשפט קמא קבע כי:

"הדברים אומנם נאמרו ע"י בית המשפט העליון מעבר לצריך, שכן לא דובר באותו עניין בשאלה הצריכה הכרעה. אך משנאמרו הדברים ברחל בתך הקטנה איני סבור כי ראוי להתעלם מהם. כל עוד לא הוגשה בקשה לדיון נוסף ולא תוקן החוק, יש לדידי להתייחס אל האמור לעיל ולפעול על פיו...". (שם, פיסקה 12, עמ' 25 לגזר הדין).

10. הערעור שבפני מופנה כנגד דחיית הבקשה להטלת ביצוע צו ההריסה על הועדה המחוזית.

טענות הצדדים:

11. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא טעה, כאשר לא התייחס לדברי בית המשפט העליון בפרשת ג'האד כאמרת אגב והתייחס אליה כהלכה מחייבת.

לדברי המערערת, גזר דינו של בימ"ש קמא ניתן עובר למתן שני פסקי דין של בית המשפט העליון ביום 20.2.13, שם לטענתה, קיבל בית המשפט העליון את עמדת המדינה שטענה כי האמירות בפרשת ג'יהאד, לפיהן לא ניתן להסמיך את הוועדה המחוזית לבצע צווים לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, הן אמרות אגב בלבד ואינן הלכה מחייבת.

12. לטענת המערערת, הסמכת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לבצע צו ההריסה הינה חיונית להשגת תכליות אכיפת דיני התכנון והבנייה במרחבי התכנון המקומיים.

13. המערערת הדגישה כי קביעת הכלל, לפיו, אין סמכות להטיל לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה את ביצוע צו ההריסה על כתפי הוועדה המחוזית נוגדת באופן מובהק וחד משמעי את פרשנותו התכליתית של חוק התכנון והבניה ופוגעת באופן מהותי במערך האכיפה של השלטון המרכזי ובאינטרס הציבורי שחותר לשמור על שלטון החוק בהליכי תכנון ובנייה.

14. המערערת ציינה כי ההלכה הפסוקה אינה רואה שום מניעה מלהסמיך ככלל באופן ישיר את המדינה (הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה), לבצע צו הריסה, ובוודאי שניתן לעשות כן במסגר גזר דין.

15. על כן ביקשה המערערת להורות על ביטול חלק זה של גזר הדין, לקבוע כי אין כל מניעה בדין להסמיך את המדינה, באמצעות הועדה המחוזית, לבצע צו הריסה שיפוטי, ולהורות כך.

16. מנגד טען ב"כ המשיב כי צדק בית המשפט קמא כאשר קבע שבפרשת ג'האד נקבעה הלכה, לפיה על פי סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה לא ניתן להסמיך את הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה, אלא הועדה המקומית.

עוד נקבע כי לאחר מתן גזר הדין לא ניתן להסמיך הן את הוועדה המקומית והן את הוועדה המחוזית. לדבריו ההסמכה לבצע צווי הריסה ניתנת רק במסגרת גזר הדין ותו לא.

17. לטענת ב"כ המשיב, שני פסקי הדין שניתנו לאחרונה ע"י בימ"ש העליון לא שינו את ההלכה שנקבעה בפרשת ג'יהאד.

18. לכן ביקש ב"כ המשיב שבית המשפט יידחה את הערעור וייקבע שלא ניתן להסמיך את הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה.

19. לחילופין טען ב"כ המשיב, כי גם אם בימ"ש יגיע למסקנה שיש להסמיך את הוועדה המחוזית לבצע צו ההריסה גם לאחר מתן גזר הדין, עדיין נתון לבימ"ש קמא שיקול הדעת אם להסמיך את הוועדה המחוזית אם לאו בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, לכן ביקש להחזיר את התיק לבימ"ש קמא על מנת לאפשר לב"כ המשיב להביא ראיות לשם הכרעה בטענה אם יש לאפשר לוועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה.

דיון והכרעה:

20. המחלוקת בענייננו נוגעת לפרשנות הוראות סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, שקובע כי:

"הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין –

(1) לצוות שהבנין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הועדה המקומית, אם ביקשו על כך הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע;

(2)

(3)

(4) ..."

21. בפסק הדין אליו הפנה בית המשפט קמא, בפרשת ג'האד, קובע בית המשפט העליון כי:

"חוק התכנון והבניה הבחין פה רק בשתי חלופות: ביצוע צו ההריסה על ידי הנשפט, או הועדה המקומית. והרי החוק האמור ידע יפה לאזכר גם את הועדה המחוזית, כאשר רצה בכך בהקשרים קרובים... אין לקרוא את המדינה, או את הועדה המחוזית, כמי שרשאית לבצע את צו ההריסה בנוסף לשני הגורמים הנזכרים בסעיף 205(1) לחוק..."

22. כאמור, בית משפט קמא הסתמך על פסק דין ג'יהאד, תוך קביעה כי:

"אומנם נאמרו ע"י בית המשפט העליון מעבר לצריך ... אך משנאמרו הדברים ברחל בתך הקטנה איני סבור כי ראוי להתעלם מהם".

בעניין זה יש להפנות לפסק דין מאוחר יותר, שניתן ע"י בית המשפט העליון בעע"מ 8324/12, 8502/12, סעיד נאיף שרקייה נ' מדינת ישראל – הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (ניתן ביום 20.2.13) – (להלן – "פס"ד שרקייה"), בו נקבע:

"בפנינו נטען, בהסתמך על פסק-דין שניתן בבית משפט זה ברע"פ 2889/08, מדינת ישראל נ' ג'האד (01.03.2012), כי לוועדה המחוזית אין כלל סמכות לבצע את צווי ההריסה. קריאה של פסק-הדין מגלה כי האמירות עליהן סומכים המערערים בעניין היעדר סמכות של הוועדה המחוזית היו בגדר אמרת אגב. כוונתנו לדברים שנכתבו בפסק-הדין לגבי היעדר אפשרות להסמיך בגזר דין ועדה מחוזית לבצע צו הריסה. מאחר שמדובר באמרת אגב, ברי כי הדברים שנאמרו אינם בבחינת הלכה פסוקה. זאת ועוד, גם לגופם של דברים הקביעה כי לא ניתן להסמיך, אפילו בגזר דין, ועדה מחוזית לבצע צו הריסה הינה מרחיקת לכת".

ראו גם רע"פ 9012/12 מחאמיד בסאם נגד מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (ניתנה ביום 20.2.13), שם נאמר:

"סומכים אנו, בין היתר, על פסק דיננו שניתן היום בעע"ם 8324/12 ועע"ם 8502/12. בפסק – הדין הבהרנו שדברים מסוימים שנאמרו ברע"פ 2889/08 מדינת ישראל נגד ג'יהאד (01.03.2012) באשר לסמכותה של ועדה מחוזית לבצע הריסה, היו בגדר אמרת אגב".

23. כאן המקום להפנות לסעיף 28 לחוק התכנון והבנייה המתייחס לקשר בין הועדה המקומית ולוועדה המחוזית כשלעניין זה, הוא קובע:

"(א) הועדה המחוזית רשאית להורות בכתב לועדה מקומית לעשות את כל הדרוש למילוי התפקידים המוטלים על הועדה המקומית בחוק זה או על פיו...

(ב) לא קיימה הועדה המקומית הוראה או דרישה של הועדה המחוזית מכוח חוק זה ... רשאית הועדה המחוזית לעשות בעצמה את כל הדרוש לביצוע ההוראה או הדרישה על חשבון הועדה המקומית ובמקומה ... לענין זה יהיו לה כל הסמכויות של הועדה המקומית, ומה שתעשה יראו כאילו נעשה על ידי הועדה המקומית"

24. בית המשפט העליון כבר התייחס לסעיף 28 לחוק תכנון ובניה בע"פ 2763/08, גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" (ניתן ביום 10.4.08), בקובעו כי:

"באשר לטענות המערערת כי המשיבה בתיק אמורה הייתה להיות הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" וכי על פי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה אין הוועדה המחוזית רשאית "להיכנס לנעליה", אלא לאחר מילוי ומיצוי מלוא הדרישות שבחוק התכנון והבניה, גם דינה של טענה זו להידחות. סעיף 28 לחוק התכנון והבניה דן במצבים בהם תחליף הועדה המחוזית את הועדה המקומית, אולם אין בהוראת חוק זאת כדי לקבוע רשימה סגורה של מקרים, אשר רק בהתקיימם רשאית הוועדה המחוזית ליטול סמכויות מידי הוועדה המקומית. כמו כן, מקובלת עלי עמדתה של המשיבה כי סעיף 12 לחוק סדר הפלילי , (כך במקור צ. ל. "סדר הדין הפלילי" כ. ס.), מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להאציל לנציגיו את סמכויות אכיפת החוק המוקנות לו, בכללן, לוועדה המחוזית לתכנון ובניה. תכלית ההסדר המצוי בסעיף 28 לחוק התכנון והבנייה הינה אכיפת חוקי התכנון והבנייה באופן מיטבי ופיקוח על אכיפה זו. באם ניתנת סמכות לוועדה המחוזית לתכנון ובניה לפקח על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, מקל וחומר כי הראשונה רשאית "להיכנס לנעליה" של השנייה לשם אכיפת החוק". (שם פיסקה 27 לפסק הדין).

25. משמע, שסעיף 28 לחוק התכנון והבניה מסמיך את הוועדה המחוזית להיכנס לנעליה של הוועדה המקומית, נוכח תכליתו של הסעיף – אכיפת דיני התכנון והבנייה, זאת במסגרת סמכויות הוועדה המחוזית לפקח על הוועדה המקומית.

26. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ (י-ם) 4604/09 מדינת ישראל נ' עמירה יוסף, (ניתן ביום 9.4.10), שם נאמר:

"אכן, סעיף 205(1) לחוק התכנון והבנייה מתייחס להסמכת הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, ואין בו הוראה מפורשת לפיה גם הוועדה המחוזית תהא מוסמכת לבצע את הצו. ואולם, אין לראות בסעיף האמור משום הסדר שלילי, המונע ביצועו של הצו על-ידי המאשימה עצמה, מדינת ישראל, זאת כאשר כתב-האישום מוגש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. פרשנות תכליתית של סעיף 205 לחוק – על-רקע מטרתו לאכוף ביצועם של צווי בית-משפט, להסיר את המפגע התכנוני ולמנוע מעבריין הבנייה ליהנות מפרי העבירה – הִנה כי בית-המשפט רשאי, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, להטיל את ביצוע הצו גם על המאשימה עצמה, דהיינו – המדינה, זאת באמצעות הוועדה המחוזית, המשמשת כזרוע של המדינה הן בהגשת האישום והן בביצוע הצו. יצוין, כי צווים המסמיכים את הוועדות המחוזיות לתכנון ובנייה לבצע צווי הריסה, מכוחו של סעיף 205 לחוק, ניתנים בדרך שגרה, ואף אושרו, לא אחת, בפסיקת בית-המשפט העליון (ראו, למשל: רע"פ 518/07 איימן אבו חיט נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה – מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 14.6.07).".

27. כאמור, הואיל וההליכים הפליליים הקשורים בבניה בלתי חוקית מתנהלים במקביל, הן על ידי הועדה המקומית והן על ידי המדינה באמצעות הועדה המחוזית, והואיל שהוראה בדבר הריסה מהווה חלק מההליכים, וצווי הריסה ניתנים על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי לבקשת הועדה המקומית או היועמ"ש או נציגו (סעיף 205(1) לחוק התכנון והבנייה).

אין מקום לעשות הבחנה מלאכותית לעניין ביצוע צו ההריסה וליצור הפרדה מהותית בין סמכויות הועדה המקומית לבין סמכויות הועדה המחוזית לתכנון ובניה באופן שלוועדה המחוזית לא תהיה אותה סמכות של הועדה המקומית, הגם שהאחרונה כפופה היררכית ובהתאם לחוק, לראשונה.

28. לפיכך, אף שסעיף 205 לחוק התכנון והבנייה מתייחס מפורשות לביצוע צו הריסה על ידי הועדה המקומית, יש לפרש זאת באופן שהדבר יהיה נתון גם לסמכות הוועדה המחוזית שחובשת במצב דברים זה את כובע היועמ"ש – המדינה, כי הרי פרשנות אחרת תהיה – "מרחיקת לכת", כפי שנאמר בפס"ד שרקייה.

הועדה המחוזית יכולה לפעול באופן עצמאי, במקומה של הועדה המקומית, תוך שהיא "נכנסת לנעליה", יש לראות באמור בסעיף 205 לחוק התכנון והבנייה ככולל בחובו גם את הוועדה המחוזית, זאת מעבר לסמכותו הטבועה של בית המשפט להסמיך גם את הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה.

29. ראוי לציין כי האפשרות להטלת ביצוע צו ההריסה על ידי המדינה – הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, אשר נשמטה מנוסח סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, עומדת לפני תיקון, כעולה מהצעת חוק התכנון והבניה תש"ע - 2010, (הצ"ח 15.3.10), שם נוסח הסעיף מחדש באופן הבא:

"542. צו שנתן בית משפט לפי סעיף 541, (שהוא המקביל לסעיף 205 לחוק התכנון ובניה - ה.ש. – כ. ס.) יבוצע בידי הנאשם, אלא אם כן ביקש תובע להטיל את ביצוע הצו על הוועדה המקומית שבמרחב התכנון שלה בוצעה העבירה או על המדינה".

30. על יסוד המקובץ, אני מקבל את ערעור המדינה וקובע כי המדינה באמצעות הוועדה המחוזית מוסמכת גם היא, לבצע את צו ההריסה שניתן בגזר הדין של בימ"ש קמא, וזאת במידה והמשיב לא יבצע את הצו עד למועד שנקבע בגזר הדין של בימ"ש קמא.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ג, 26 יוני 2013, בהעדר הצדדים.