מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 9.1.2008 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי רכב הנתבעים פגע ברכב התובעות מאחור, אך יש חולק באשר לנזקים הנטענים.

העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב בבעלות התובעת 1 המבוטח אצל התובעת 2 (להלן: "רכב התובעות"), כמו כן העידה נתבעת 1 (להלן: "נתבעת 1") שהינה נהגת הרכב שבבעלות הנתבע 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעות, רכב הנתבעים פגע ברכב התובעות מאחור, לפיכך הם האחראים לתאונה, ולנזקים בגינה.

עת/1 מסר הודעה על התאונה, כבר ביום התאונה, והעיד כי לרכב לא היו פגיעות קודמות, הגם שלא היה מעורב בתאונות נוספות.

לאור האמור מבקש לקבל את התביעה.

לטענת ב"כ הנתבעים, הנתבעת 1 מציינת שלא נגרם לה כל נזק, היא לא לקחה מ- עת/1 את פרטיו אלא רק מסרה את פרטיה, הואיל ו- עת/1 ציין בפניה כי מדובר ברכב ליסינג שעליו לדווח על התאונה.

זאת ועוד, המדובר בנזק שלא הגיוני שיקרה מרכב משפחתי מסוג מאזדה.

יתרה מכך, הרכב נבדק על-ידי שמאי רק חודשיים לאחר התאונה, ויתכן שהנזק הנטען מקורו שלא מתאונה זו.

לאור האמור מבקשת לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

אין חולק כי הנתבעת 1 פגעה ברכב התובעות מאחור, והשאלה הצריכה לענייננו – האם הנזק הנטען הינו כתוצאה מפגיעה זו?

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לקבל את התביעה במלואה.

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ' 1198 נאמר:

"הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...".

בענייננו, העיד עת/1 כי התאונה ארעה בצומת פלמחים, עת נסע בפקק תנועה, ולפתע הרגיש מכה מאחור.

זאת ועוד, העיד כי רכבו נפגע מאחור, בפגוש, והפנה לתמונות הנזק.

עת/1 העיד כי הנזק שארע לרכב הינו כתוצאה מהתאונה, ואמר (עמ' 2): " הפגוש היה תקין והרכב היה תקין". הגם שציין כי הוא נוהג ברכב באופן קבוע, ושהוא לא היה מעורב בתאונות אחרות.

עת/1 שלל את גרסתה של נתבעת 1 כי לאחר התאונה אישר כי לא היו נזקים ברכב. נהפוך הוא, ציין כי נראו סימני פגיעה.

בחקירתו הנגדית השיב שכתוצאה מהתאונה היו פגיעות קלות ברכב, הואיל והפגיעה לא הייתה חזקה. חזר ואמר כי קודם לתאונה הרכב היה תקין לחלוטין.

כשנשאל האם מישהו אחר נהג ברכב בין מועד קרות התאונה עד למועד שהרכב נבדק על-ידי השמאי, השיב שסביר להניח שלא, מאחר ולאשתו יש רכב משלה.

בנוסף לאמור, עת/1 העיד כי דיווח באותו היום על התאונה כפי שהדברים מצאו ביטויים בטופס הודעתו, ב- ת/1.

מנגד, העידה הנתבעת 1 ואמרה (עמ' 4): "כל האירוע מדובר ב"נגיעה" מהירות נמוכה מאוד... נגעתי בנהג ברכבו ועצרנו בצד ואמרתי לו שאין לו שום נזק ברכב, הוא אמר שהרכב הוא בבעלות ליסינג ולכן הוא חייב לקחת את פרטיי, מאחר ולא היה שום נזק לרכבי וגם לא לרכבו אפילו לא החלפתי איתו פרטים".

בחקירתה הנגדית, חזרה והודתה הנתבעת 1 כי פגעה ברכב, אך הדגישה כי הייתה "נגיעה", ולא "התנגשות".

זאת ועוד, העידה הנתבעת 1 כי מאחר ולא הייתה לה פגיעה כלשהי ברכב, היא לא מצאה לנכון לעדכן את חברת הביטוח שלה. בנוסף לאמור ציינה ואמרה לעבר ב"כ התובעות (עמ' 6): "אתם חברות ביטוח גדולות ואני אדם פרטי שמשלם כסף מכיסי בהשתתפות עצמית".

שנשאלה האם ראתה כי היה נזק מתחת לרכב התובעות, השיבה כי לא היה נזק מתחת לרכבים שנראה לעין.

וישאל השואל – האם לאחר תאונה בין שני כלי רכב יש להסתמך על התרשמות של נהג המעורב בתאונה לגבי הנזקים, לטעמי לא.

הנתבעים מסתמכים רק על דבריה של הנתבעת 1 שלא היה כל נזק שנגרם לרכב התובעות. כבר נאמר לא אחת כי כאשר עומדות בפני ביהמ"ש מצד אחד חוות דעת של שמאי מומחה, שלא נחקר על חוות דעתו, וזו לא נסתרה מול דברים המבוססים על התרשמות של נהג מעורב, ביהמ"ש יעדיף את חוות דעת השמאי על דברי התרשמות של בעל דין. יש לזכור כי בעל דין הוא צד מעוניין בתוצאות המשפט.

ב"כ הנתבעים לא ביקשה לזמן את השמאי ולחקור אותו על חוות – דעתו, בעיקר באשר להחלפת הפגוש האחורי.

ברי הוא ששמאי מעריך נזק שראה בעיניו, ואין הוא יכול להעיד על מקור הנזק – האם הנזק ברכב נגרם כתוצאה מפגיעת רכב הנתבעים, או באירוע שקדם או היה מאוחר לתאונה.

עת/1 נשאל האם היו ברכבו נזקים קודם לתאונה, והשיב כי רכבו היה תקין לחלוטין, הגם שציין כי הוא היחיד שנוסע ברכב, ושהרכב לא היה מעורב בתאונות נוספות.

עת/1 לא התמהמה, וכבר ביום התאונה דיווח על התאונה, ופירט את הנזקים שארעו ברכב.

הטענה כי הנזקים ברכב התובעות לא קשורים לתאונה, היא טענת הגנה, שעל מי שטוען אותה, להוכיחה.

לא זו אף זו, הנתבעת 1 ציינה כי לא דיווחה על התאונה לחברת הביטוח שלה, מאחר ולא היה לה כל נזק ברכב. ניתן לטעון כנגד הנתבעת 1 מדוע לא הביאה כל תמונה של חזית הרכב שלה כדי לנסות ולהטיל ספק בטענת עת/1 כי היא זו שגרמה לנזק ברכב.

יתרה מכך, גם אם הרכב נבדק אחרי כחודשיים וחצי אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה ובין הנזקים שפורטו בחוות הדעת. שהרי, מדובר בנזק קל שלא הייתה כל מניעה כי הרכב ימשיך בנסיעה על הכביש.

לאור המקובץ לעיל, בהעדר ראיה אחרת מטעם הנתבעים הגעתי לכלל מסקנה כי הנזק ברכב התובעות נגרם כתוצאה מהתאונה שבענייננו.

התובעות תמכו את נזקיהן בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, וזו לא נסתרה.

באשר לרכיב ימי עמידה, רכיב זה לא הוכח ודינו להדחות.

סוף דבר

לאור האמור והמפרט לעיל ישלמו הנתבעים לתובעות סך של 3,584 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.4.2008, ואגרת בית משפט ששולמה.

שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ג, 24 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.