לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

נציג ציבור (עובדים) - מר משה קרבצקי

נציג ציבור (מעסיקים) - מר יוסף חזן

התובעת בעצמה

הנתבעת על ידי ב"כ עוה"ד אלי בן עזרא

פסק דין

פתח דבר

1. התובעת הועסקה בנתבעת כמאמנת כדורסל. לאחר סיום עבודתה, הגישה תביעתה זו לתשלום פיצויי פיטורין, דמי חופשה ודמי הבראה.

רקע עובדתי

1. התובעת הועסקה בנתבעת החל מיום 1.8.2002 (עמ' 20, ש' 10-15) ועד 30.6.2009, כמאמנת כדורסל בקבוצות נערות ובתי ספר. העסקתה של התובעת נעשתה על יסוד חוזי העסקה לתקופות קצובות למשך עונת הכדורסל/שנת הלימודים.

נציין כי הצדדים לא ציינו את מספר העמותה הנתבעת והוא נרשם לעיל על יסוד חותמת שהוטבעה בטופס 106 שצורף לתצהיר הנתבעת.

1. בתאריך 1.6.2009, במהלך אימון כדורסל במסגרת עבודתה, פרקה התובעת כתף ופונתה לטיפול רפואי בבית החולים גליל מערבי. האירוע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובעת שולמו דמי פגיעה מיום 2.6.2009 ועד 31.8.2009 (מסמכים 15-17 באסופת המסמכים שהוגשה על ידי התובעת ביום 11.8.11).
2. בהתאם לחוזה העסקתה של התובעת לשנת 2009, תקופת העסקתה היתה אמורה להסתיים ביום 30.6.2009, אך נוכח תאונת העבודה כאמור לעיל, עבודתה בפועל הסתיימה כבר ביום 1.6.2009. התובעת היתה אמורה לחזור לעונת אימון נוספת, כמדי שנה, לאחר תום תקופת אי הכושר ביום 1.9.2009 (עמ' 24, ש' 10), אך יחסי העבודה בין הצדדים לא התחדשו, תוך שנותרה ביניהם מחלוקת אם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה.
3. התובעת, אשר ניהלה ההליך ללא ייצוג משפטי, העידה לבד מטעם התביעה ואילו מטעם הנתבעת העיד מר ישראל בליט, יו"ר הנתבעת. העדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו בחקירות נגדיות.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

א. פיצויי פיטורים

1. התובעת ציינה בכתב התביעה שהגישה כי תביעתה לפיצויי פיטורים מבוססת על אי כושר רפואי להמשיך בעבודתה. התובעת הציגה אישור רופא תעסוקתי מיום 4.1.10 ולפיו אין היא מסוגלת לחזור לעבודתה כמאמנת כדורסל (מסמך 21). בנוסף, אין חולק כי בגין בעייתה הרפואית נקבעו לתובעת 100% נכות מתאריך 1.9.2009 ועד 30.4.2010 (מסמך 26), 40% נכות מ-1.5.2010 ועד 31.8.2010 (מסמך 29) והחל מיום 1.9.2010 החליטה הועדה הרפואית על החלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 22.8.10) ונקבעו לה 25% נכות יציבה, כאשר לפי פרוטוקול ועדת הרשות לעניין תקנה 15 הנ"ל לדעת הועדה התובעת אינה מסוגלת לחזור לעבודתה כמאמנת כדורסל. ביום 3.10.10 אושרה תביעתה של התובעת למתן שיקום מקצועי (מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 3.10.10).
2. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ז-1963 קובע כי "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".
3. בנסיבות שפורטו לעיל ולאור האישורים הרפואיים שהוצגו בפנינו, ברי כי מצבה הרפואי של התובעת לא אפשר לה להמשיך בעבודתה כמאמנת כדורסל ולכל הפחות הקנה לה את הזכות להתפטר לרגל מצבה הרפואי, לפי סע' 6 לחוק פיצויי פיטורים. אישור הרופא התעסוקתי כמו גם אישור המוסד לביטוח לאומי על מתן שיקום מקצועי, מעידים כי בריאותה של התובעת לא אפשרה לה להמשיך בתפקידה כמאמנת כדורסל. בנסיבות אלו, אין כל נפקות לניסיונה של הנתבעת להראות כי התובעת יכולה הייתה, לו רצתה בכך, להמשיך לבצע את עיקר עבודתה, חרף הבעיות הרפואיות בכתפה (ראה חקירתה הנגדית בעמ' 8-10).
4. זאת ועוד. אין חולק כי הצדדים החלו במשא ומתן לקראת שנת האימונים שהחלה ב-1.9.2009, וזאת כאשר התובעת סברה שתוכל להמשיך בעבודתה כמאמנת. התובעת העידה בעניין זה כך: "לא חשבתי לרגע לעזוב את העבודה. עם ישראל נפגשתי אחרי כי סבינה אמרה לי שישראל רוצה לדבר איתי על נושא הביטוח. דיברתי איתו והוא אמר לי שהוא לא מסכים לעשות לי ביטוח ואני התחלתי להתקשר לחברות ביטוח שאמרו לי שאי אפשר לבטח אותי ורק אז הבנתי את ההשלכה של מה שקרה לי" (עמ' 11, ש' 29 וראה בעדות בליט, עמ' 21, ש' 9). בעקבות הבנה זו, פנתה התובעת לרופא תעסוקתי, ממנו קיבלה את האישור שנזכר לעיל (עמ' 12, ש' 17). עדותה של התובעת היתה אמינה ומשכנעת ולפיכך, הוכח בפנינו כי חרף רצונה של התובעת להמשיך בעבודתה כמאמנת, הרי משהבינה כי לא תהא מבוטחת לוּ תמשיך בעבודתה ופנתה לבדיקות רפואיות, אשר בעקבותיהן נקבע כי אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה, לא נותר בידה אלא לעזוב את עבודתה.
5. לבסוף נציין, כי טענת הנתבעת לפיה התובעת התפטרה במטרה לאמן כדורסל באיטליה או מכל סיבה אחרת, לא גובתה בראיות. טענתו של בליט בתצהירו כי התובעת עזבה מחמת העדר הסכמה על נושא השכר (סע' 7 לתצהירו), נסתרה בעדותו שלו (עמ' 25, ש' 16).
6. לאור האמור לעיל, אנו קובעים שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים מכוח סע' 6 לחוק פיצויי פיטורים.
7. לא למותר לציין את הסתייגותנו מעדותו של מר בליט לפיה "שחקנים ומאמנים יודעים שלא מקובל לקבל פיצויים על עבודה שעשו" (עמ' 22, ש' 22 וראה גם עמ' 25, ש' 19), ממנה למדנו כי הנתבעת כלל לא שוקלת את זכאותם של שחקניה ומאמניה לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות החוק, אלא יוצאת מנקודת הנחה פסולה שחוק פיצויי פיטורים לא חל על עובדיה. עמדה זו נדחית בזאת מכל וכל, בהעדר כל ביסוס חוקי לה. אמנם בחוזה העסקתה של התובעת (ת/4) נרשם כי התמורה כוללת פיצויי פיטורים, בהתאם לסע' 28 לחוק, ואולם בהתאם לאותו סעיף בחוק, נדרש אישור שר העבודה לשכר הכולל פיצויי פיטורים ואישור כאמור לא הוצג בפנינו. האמור הינו נוכח עדותו של מר בליט, שכן הנתבעת כלל לא טענה בפנינו כי שכרה של התובעת הינו שכר הכולל פיצויי פיטורים על פי דין.
8. באשר לסכום הפיצויים – התובעת ביססה את תביעתה על שכר קובע בסך 4,300 ₪. הנתבעת לא הכחישה בכתב הגנה או בתצהירה את הסכום האמור. בהתאם לתלושי השכר שהוצגו בפנינו לחודשים 1/09 ועד 6/09 (נספחים לכתב התביעה ולתצהיר בליט), עמד שכרה הממוצע של התובעת עבור חודשים אלו על סך 4,949 ₪ (עבור אימון נוער/בתי ספר), כאשר התובעת הועסקה 11 חודשים בשנה (סע' 4 לסיכומי הנתבעת, דברי התובעת בעמ' 25, ש' 27), דהיינו שכר שנתי בסך 54,439 ₪ שהוא כ-4,536 ₪ בממוצע לחודש קלנדרי. מכאן, שייתכן שהתובעת אף תבעה לפי שיעור נמוך מזה שמגיע לה, אך מכיוון שלא הוצגו בפנינו כל תלושי השכר לשנה האחרונה, אין לנו אלא לקבל את התביעה על יסוד השכר הקובע שנטען בכתב התביעה.
9. כאמור, תקופת עבודתה של התובעת הינה מיום 1.8.2002 ועד 30.6.2009, שהם 83 חודשי עבודה ולפיכך, היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 29,741 ₪ (4,300 ₪ *83/12).
10. אנו דוחים את טענת הנתבעת לקיזוז דמי הודעת מוקדמת, שכן בנסיבות סיום עבודתה של התובעת, מחמת העדר יכולת רפואית להמשיך בעבודתה, לא ניתן היה לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה למשך תקופת ההודעה המוקדמת (ראה סע' 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001).
11. אנו דוחים את התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, באשר התובעת העידה שלא מסרה לנתבעת את האישורים הרפואיים במועד התפטרותה, מה גם שמרבית האישורים הרפואיים ניתנו לה בשלבים מאוחרים יותר. בנוסף, ונוכח העובדה שאין עליה חולק, שבאותה עת טסה התובעת לחו"ל, אנו מסיקים כי היתה בין הצדדים מחלוקת כנה ביחס לשאלה אם התפטרותה של התובעת מזכה אותה בפיצויי פיטורים, דהיינו האם התפטרה מחמת אי רצונה לעבוד שמא מחמת אי יכולתה לעבוד. לפיכך, סכום הפיצויים שקבענו לעיל, ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה ועד מועד התשלום.

ב. דמי הבראה

1. בהתאם לסעיף 5.ב לחוזה העסקתה של התובעת לשנת 2009 (ת/4) התמורה המוסכמת כוללת דמי הבראה.
2. אין מניעה חוקית מהסכמה כאמור, ככל שהיא חד משמעית ומפורשת כפי שנעשה במקרה הנדון בחוזה בין הצדדים (השווה: דב"ע 3/63-98 גלי בובליל – א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע ל"ב 91 (1998), בסעיף 7 ואילך) ולפיכך, אנו נותנים תוקף לחוזה בין הצדדים ודוחים את התביעה לדמי הבראה.

ג. חופשה שנתית

1. סע' 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להן – חוק חופשה שנתית) מטיל על המעסיק חובה לנהל פנקס חופשה לעובדיו וכלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).
2. הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשות של התובעת ואף תלושי השכר הבודדים שהוצגו בפנינו לא מעידים על ניהול יתרת ימי החופשה, למעט תשלום קבוע בסך 76 ₪ לחודש. התובעת העידה בקשר לכך כי
   "רשום בתלוש דמי נסיעות או חופשה, אבל הם הורידו לי את זה מהתשלום" (עמ' 10, ש' 14 וראה גם ש' 20 ואילך). הנתבעת למעשה אישרה עדותה זו, כאשר בסיכומיה טענה כי החופשה שולמה לה כ"שכר גלובלי בתוך שכרה" (סע' 10). מכאן, שאף אם לא טענה התובעת מלכתחילה שהחופשה ששולמה לה היתה חלק מהשכר שהוסכם עימה עבור עבודתה, הרי שמקום בו הנתבעת אישרה טענתה זו, אין מקום לדחותה.
3. בהתאם לסע' 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה... הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 - רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה.".
4. במקרה הנדון, לא הוצג בפנינו כל אישור בדבר שכר הכולל דמי חופשה ומשלא הוצג בפנינו פנקס חופשות המעיד על מימוש חופשה בפועל כנגד תשלום שכר, אנו מקבלים את התביעה לתשלום פדיון חופשה.
5. התובעת עתרה בתביעתה לתשלום פדיון 33 ימי חופשה לפי 90 ₪ ליום ובסה"כ 2,970 ₪. בסיכומיה עתרה לתשלום 69 ימי חופשה לפי 169 ₪ ליום ובסה"כ 11,316 ₪. הנתבעת התנגדה בסיכומיה להרחבת החזית ושינוי סכום התביעה. יחד עם זאת, הנתבעת לא הכחישה את הסכום שנתבע, למעט הכחשת עצם הזכאות, ולא הציגה גרסה משלה לסכום הפדיון.

תקופת פדיון החופשה הינה 3 שנות עבודתה האחרונות של התובעת, החל מהשנה מהרביעית לעבודתה וכן השנה האחרונה השוטפת, שהיא מחצית השנה השביעית. מכאן, שמספר ימי הפדיון המקסימלי הינו 58.5 ימים קלנדרים. כאמור בסע' 13 לעיל, שכרה החודשי הממוצע של התובעת (לפי 6 החודשים האחרונים לעבודתה, שהם היחידים שהוצגו בפנינו נתוני שכר לגביהם) עמד על סך 4,536 ₪, שהם 151.2 ₪ ליום (קלנדרי). סכום הפדיון עבור כל התקופה הינו אפוא 8,845 ₪. יחד עם זאת, אין בידינו לפסוק לתובעת סכום גבוה מזה שתבעה ברכיב זה, שכן הנתבעת ניהלה הגנתה על יסוד התביעה, וייתכן שלו היה סכום התביעה שונה, היתה אף ההגנה אחרת.

1. לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסכום שנתבע, בסך 2,970 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.2009 ועד מועד התשלום המלא בפועל.

סוף דבר

1. על יסוד האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 29,741 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.2009 ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ב. פדיון חופשה שנתית בסך 2,970 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2009 ועד מועד התשלום המלא בפועל.

1. התביעה לדמי הבראה – נדחית.
2. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת, אשר לא היתה מיוצגת, בסך 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ג, 7 אפריל 2013, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

(--)