בפניי תביעה ע"ס 16,273 ₪ וביסודה תאונת דרכים מיום 15.1.10 שהתרחשה במושב בני דרור.

לגרסתה של התובעת, הנהגת מטעמה ביקשה לפנות שמאלה מנתיב אליו הגיעה, כאשר לפתע התנגש בה הנתבע 1 עם רכבו, אשר התקרב לעבר רכבה באופן פתאומי, תוך שהוא חוצה את קו הצומת במסגרתו מוצב תמרור עצור. התובעת טוענת כי משהנתבע 1 לא פעל בהתאם לתמרור עצור – אזי יש לקבל את התביעה ולהשית על הנתבעים את נזקיה.

גרסת הנתבעים ובראשה גרסת הנתבע 1 שונה בתכלית. בהתאם לגרסה זו, התאונה התרחשה כמטר לפני קו העצירה של הצומת, ממש כשהרכב היה לקראת בלימה סופית, כאשר התובעת תוך כדי פנייתה שמאלה, גלשה אל עבר נתיב נסיעתו של הנתבע 1 וגרמה בעצמה להתרחשות התאונה.

הנה כי כן, שתי גרסאות נוגדות עמדו בפני בית-המשפט ובראשן השאלה מי אחראי לתאונה.

הנהגת מטעם התובעת העידה היום בפניי, כמו כן העיד הנתבע 1 ולאחר שקלול עדותם, עיון בתמונות הנזק של רכב התובעת והודעות הנהגים שהונחו בפני בית-המשפט ושניתנו בסמוך לאחר התאונה, אני מורה על דחיית התביעה.

להבדיל מגרסת הנהגת מטעם התובעת, על פיה התאונה התרחשה כמטר לאחר קו העצירה של הצומת, כאשר הנתבע 1 גולש אל עבר רכבה, נהגת זו שרטטה שרטוט של התרחשות התאונה אשר הוגש לתובעת בסמוך לאחר התאונה, כפי שהעידה על כך היום בפניי. בהתאם לשרטוט זה ניתן לראות בבירור כי היא מיקמה את רכב הנתבע 1 לפני קו העצירה של צומת ואף לפני התמרור המורה "עצור", בעוד שאת רכבה הפונה שמאלה היא מיקמה באמצע הפנייה. בהתאם לשרטוט זה, אילו התרחשה התאונה כפי גרסתה, והנתבע 1 פגע בה תוך שהוא גולש מעבר לצומת, אזי היינו צפויים לראות נזקים בחלקו האחורי שמאלי של הרכב ולא בדלת הנהג, כפי שנגרם בפועל.

זאת ועוד, מכוח עדותה ועדותו של הנתבע 1 ניתן ללמוד כי התאונה התרחשה כאשר לכאורה לא היתה כל בעיית ראות מצדם של הנהגים, היינו, על פניו רכב התובעת כבר נגלה לעיני הנתבע 1 מאחר שהוא חלף על פניו, לא היתה כל סיבה מצדו של הנתבע 1 לנסוע אל עבר רכבה של התובעת ולהתנגש בה כשהוא חולף כאמור על פניו.

באשר לטענות הנזקים שנתגלו ברכב התובעת, עליהן מבססת בין היתר התובעת את עמדתה לעניין הקשר הסיבתי שבין האחריות לתאונה לבין נזקים אלה, אמנם מדובר בנזקים מסוג שקע פנימי – דבר אשר מלמד על כניסה צידית של רכב הנתבע 1 ברכבה של התובעת, ואולם אני מייחס נזקים אלו לעובדה שהתאונה התרחשה בסמוך מאוד לפני בלימת הרכב של הנתבע 1 (דבר אשר ייחס לו בעדותו כעצירה מלאה), והינם גם תוצר זווית התנגשות הרכבים. זאת ועוד, באזור הפגיעה נתגלו גם שפשופים מתמשכים המתיישבים עם עדותה של הנהגת מטעם התובעת, כי המשיכה לנסוע לאחר הפגיעה.

מעברם של הדברים, עדותו של הנתבע 1 לפיה מדובר בצומת יחסית מסוכן, שכן קיימת בעיה של ראות כללית בו, כפי שציינתי לעיל, ולכן הוא פעל להאטת רכבו לפני שהתקרב לקו הצומת, מתיישבת נכונה יותר עם העובדות לאשורן בהקשר לתאונה זו וזאת להבדיל מעדותה של הנהגת מטעם התובעת, על פיה כאשר כבר עמד לכאורה בקו הצומת, נסע לעברה באופן פתאומי. נכון יותר להעריך כי לנוכח מיקומם של הרכבים, כאמור בהתאם לשרטוט של הנהגת מטעם התובעת, ולעובדה שלגרסתה היא ראתה את רכב הנתבע 1 כבר עומד בצומת לפני הפגיעה, כי היא זו אשר סטתה אל עבר נתיבו תוך כדי פנייתה שמאלה. כאמור, לא נהיר ואף לא הגיוני כי נהג אשר רואה רכב מולו המבקש לפנות שמאלה, יבקש לבצע גלישה אל עבר רכב זה על מנת לחצות את הצומת.

לנוכח המקובץ לעיל, אני מקבל את גרסתו של הנתבע 1 לקרות הארוע התאונתי ומורה לפיכך על דחיית התביעה, ללא צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ג, 06 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.