בפני תביעה כספית, בסך של 21,532 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט). התובע הוא אבישי שחר, חשמלאי במקצועו, והנתבעת היא דוד חיים ובניו חברה לבנין בע"מ.

הישיבה המקדמית התנהלה באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל כל החומר שבתיק. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

אין חולק, כי הנתבעת הזמינה מהתובע עבודות חשמל בפרויקט בניה שביצעה, וכי התובע ביצע את העבודות ואף קיבל חלק מהתמורה. לטענת התובע, השלים את כל העבודות, ואף ביצע עבודות נוספות מעבר למוסכם, שתמורתם לא שולמה לו, ומכאן התביעה; לטענת הנתבעת, לא השלים התובע את העבודות, וחלק מהעבודות שביצע ביצע באיכות ירודה, כך שהנתבעת נאלצה להשלים את ביצוען באמצעות בעל מקצוע אחר.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו, לרבות עוצמת הסיכוי והסיכון הראייתי הניצבים בפני כל אחד מהצדדים.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 18,000 ₪, כשבסכום זה לקחתי בחשבון גם את חלוף הזמן מאז הגשת התביעה ואת השערוך המתבקש שיש לעשות באותו חלק של סכום התביעה שסברתי שיש לפוסקו.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ג, 27 יוני 2013, בהעדר הצדדים.