שתי תביעות מאוחדות לתשלום יתרת התמורה עבור רכב שייבאה התובעת ביבוא אישי עבור הנתבע 1: תביעה כספית לתשלום סך 181,990 ₪ (ת.א. 2530-12-09); ותביעה שטרית לביצוע שיק בסך 30,000 ₪ שמשך הנתבע 2 לטובת התובעת ע"ח התמורה, וחולל באי פירעון (תא"מ 37339-03-10).

כללי

1. התובעת מעידה על עצמה כי היא חברה העוסקת במסחר בכלי רכב, באיתור רכבים בחו"ל ומכירתם, ומתן שירותים שונים ללקוחות פרטיים בארץ המייבאים רכב מחו"ל.
2. בין התובע לבין הנתבע 1 ("הנתבע") נחתם הסכם מיום 30/9/07 ולפיו ביקש הנתבע שהתובעת תטפל עבורו ביבוא אישי של רכב מסוג BMW דגם 5 Xשנת יצור 2008, הכולל אביזרים לפי רשימה מצורפת, בתמורה לסך כולל של 540,000 ₪ (טופס הזמנה מס' 070915, נספח א' לכתב התביעה. להלן: "ההסכם", "הרכב", ו"העסקה" בהתאמה).
   לפי ההסכם, במעמד החתימה על ההסכם תשולם מקדמה בסך 50,000 ₪.
   "יתרת המחיר תשולם [לכם] בהמחאה בנקאית או במזומן, תוך 7 ימים מיום קבלת הודעתכם כי הרכב הגיע לארץ". "יתרת המחיר הסופי תקבע בהתאם למחיר שיהיה בתוקף ביום השחרור מהמכס ואשלם לכם אותה בהעברה בנקאית או בהמחאה בנקאית או במזומן, לפני מסירת הרכב לידי, בהתאם לחשבון סופי שלכם (ס' ג2 לפרק ההערות בהסכם. ההדגשה שלי – י.ב.).
   מועד האספקה המשוער הוא 10 שבועות עד להגעת הרכב לארץ.
3. ביום 2/1/08 הגיע הרכב לארץ והוצא לו רישיון יבוא. עם השלמת תהליך שחרורו של הרכב, נמסר הרכב לחזקתו של הנתבע.
4. לטענת התובעת, הנתבע שילם ע"ח התמורה סך כולל של 380,000 ₪ בלבד. סך 350,000 ₪ (50,000 ₪ מקדמה ועוד 300,000 ₪) וכן, 30,000 ₪ נוספים ששולם באמצעות שיק שמשך הנתבע 2 ("השיק הראשון").
   מלכתחילה נמסרו לתובעת ע"ח התמורה שני שיקים שמשך הנתבע 2, בסך של 30,000 ₪ כל אחד. אלא ששיק אחד בלבד נפרע ואילו השיק השני, שנועד לפירעון ליום 20/5/08, בוטל על ידי המושך וחולל באי פירעון (זהו השיק שבגינו הוגשה התביעה השטרית. להלן: "השיק השני").
5. מכאן התביעה כנגד הנתבע לתשלום יתרת החוב בסך נומינאלי של 160,000 ₪ (181,990 ₪ כולל ריבית והצמדה); והתביעה כנגד הנתבע 2 לביצוע השיק השני.
6. לפי כתבי הטענות והתצהירים, מר בנימין כהן, שהוא אחיו של הנתבע ואביו של הנתבע 2, טיפל בעסקה מטעם הנתבע (להלן: "מר כהן"). מר כהן הגיש תצהיר מטעמם של הנתבעים (האחרונים כלל לא הגישו תצהירים).
7. לטענת הנתבעים, התמורה בעד הרכב שולמה במלואה ואף ביתר. השיק השני בסך של 30,000 ₪, בוטל נוכח הפרת ההסכם ע"י התובעת ולצורך קיזוז חלק מנזקי הנתבע. לטענת הנתבעים, עקב מעשיה ומחדליה של התובעת נגרמו לנתבע 1 נזקים המסתכמים בסך 267,170 ₪ (כך בסיכומים ובתצהיר מיום 15/12/11. בבקשת רשות להתגונן ובתצהיר מיום 15/3/10 נטען לנזקים בסך 178,500 ₪).

גדר המחלוקת

1. לפי גרסת הנתבעים, הם שילמו סך של 510,000 ₪, בעוד שלגרסת התובעים שולם סך של 380,000 ₪.
   אין מחלוקת שסך של 50,000 ₪ שולם כמקדמה במעמד החתימה.
   אין חולק ששולם גם סך נוסף של 300,000 ₪.
   המחלוקת היא ביחס לתשלום בסך של 130,000 ₪ שלגרסתו של מר כהן הוא מסר במזומן, לידו של מר שבת (להלן: "מר שבת"). לטענת הנתבעים, התשלום הנ"ל, שנעשה במזומן, אמנם לא מצוין בכרטסת הנהלת החשבונות של הלקוח (הנתבע) אצל התובעת (נספח ד' לתצהיר מנהל התובעת, להלן: "הכרטסת"). ואולם אין בכך כדי ללמד דבר, שכן גם תשלום המקדמה בסך של 50,000 ₪, שאין חולק ששולם (אף הוא במזומן), לא מצוין בכרטסת.
   
2. שתי סוגיות עומדות, אפוא, על הפרק:
   האם קיימת יתרת חוב בסך של 130,000 ₪ (בנוסף לסכום השיק השני שבוטל);
   והאם הוכיחה הנתבעת את טענות הקיזוז שבגינה ביטלה את השיק השני בסך של 30,000 ש"ח.

הראיות

1. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהלה, מר שמואל שמשוני ושל מר שבת.
   התובעת הגישה חוו"ד מומחה מטעמה, מר דודו הראל.
2. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר כהן. הנתבעים לא הגישו תצהירים ולא העידו בפני ביהמ"ש. כן זומן מטעמם מר חנן יורם, נציג חברת פלא קום התקנות בע"מ.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהוגש לתיק על ידי הצדדים, אני מקבלת את התביעה השטרית שהוגשה כנגד הנתבע 2. אני דוחה את התביעה הכספית שהוגשה כנגד הנתבע, למעט חיובו של הנתבע בסכום השיק השני שבוטל בסך של 30,000 ₪, יחד ולחוד עם הנתבע 2.
   
2. אני סבורה כי גרסת הנתבעים בדבר תשלום מלוא התמורה המוסכמת והעדר חוב (למעט החוב בגין השיק שבוטל), עדיפה לפי מאזן ההסתברויות האזרחי.
3. גרסאות הצדדים בשאלה אם בוצע תשלום במזומן בסך של 130,000 ₪, סותרות. מצד אחד, גרסתו של מר כהן ומצד שני, גרסתו של מר שבת. אין ראיה חיצונית אובייקטיבית ישירה וחד-משמעית לתמיכה בגרסתו של זה או של זה. ואם לא די בכך, כפי שיבואר בהמשך הדיון, תעוד העסקה בכרטסת התובעת חסר ואינו אמין, והצדדים לא חשפו בתצהיריהם את מלוא המידע ביחס לעסקה.
4. לפי הוראות ההסכם, על הנתבע לשלם את מלוא התמורה טרם קבלת החזקה ברכב. בהעדר ראיה לסתור, חזקה על הצדדים שפעלו לפי ההסכם וכי החזקה ברכב נמסרה לנתבע, כנגד תשלום מלוא התמורה בעדו. ככל שהרכב נמסר לנתבע מבלי שישלם את מלוא התמורה, אזי נוכח הוראות ההסכם הברורות, מצופה היה כי התובעת תקבל בטוחה מתאימה על מנת להבטיח את תשלום יתרת החוב הנטענת לאחר מסירת החזקה ברכב או שתערוך מסמך בכתב שיעיד על קיומו של חוב למרות מסירת הרכב ועל אף האמור בהסכם וכיוצ"ב. דבר מאלה לא נעשה.
   התובעת אף לא שלחה לנתבע או למי מטעמו מכתב דרישה בגין יתרת החוב הנטענת בטרם הגשת התביעה, שהוגשה כמעט שנתיים ימים לאחר מסירת החזקה ברכב לנתבע, ורק לאחר שהשיק השני בסך של 30,000 ₪ חולל, ומחמת חילולו.
5. העדר רישום על ביצוע התשלום בסך של 130,000 ₪ בכרטסת, אינו מחזק את גרסת התובעת. לא ניתן להסתמך על ספריה של התובעת, שאינם מהימנים. הוכח שלא נרשם בכרטסת תשלום מקדמה בסך של 50,000 ₪ שאין חולק שנעשה במזומן במעמד החתימה על ההסכם.
6. לפיכך, אני סבורה כי למעט הסך של 30,000 ₪, סכום השיק השני שחולל, לא נותרה יתרת חוב לתשלום בגין העסקה.
7. אשר לתביעה השטרית בגין השיק השני והתביעה הכספית בגין סכום השיק בסך של 30,000 ₪ - טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים לא הוכחו, והן נדחות. התביעות הללו מתקבלות.
8. מכאן לדיון בהרחבה.

הערה ביחס למעורבותו של מר ברדה בעסקה

1. ראשית אציין, כי ניכר שהצדדים לא פרשו בפני בכתבי הטענות ובתצהירים את מלוא פרטיה ונסיבותיה של העסקה, שלא התבררו עד תום גם בסיום שמיעת הראיות.
2. עם שמיעת עדי התובעת התברר לראשונה, כי מי שחתם על ההסכם בשם הנתבע, ביום 30/9/07, לא היה מר כהן, כי אם אדם אחר, מר שלומי ברדה, שאף הוא קרוב משפחה של הנתבעים ושל מר כהן (להלן: "מר ברדה"). מלבדו של מר ברדה, לא נכח במעמד זה אדם נוסף/אחר מטעם הנתבע. מר ברדה חתם על ההסכם, אף שההזמנה נעשתה ע"ש הנתבע (ראו פרוטוקול מיום 17/3/13, חקירתו של מר שבת בעמ' 11 ש' 20-24, עמ' 12 ש' 9; חקירת מנהל התובעת עמ' 13,שורות 7-10; עמ' 14, שורות 9-20). בח"נ אישר גם מר כהן, כי מי שביצע את ההזמנה וחתם על ההסכם הוא מר ברדה וכי הוא עצמו לא נכח במעמד זה (שם, עמ' 17, שורה 32, עמ' 18 שורות 1-9). עוד התברר, כי מר ברדה (ולא מר כהן) שילם לתובעת את המקדמה. למעשה, מר ברדה לא העביר לתובעת את מלוא סכום המקדמה בסך של 50,000 ש"ח, אלא העביר לה רק 20,000 ש"ח ונטל לעצמו 30,000 ₪, שהגיעו לו מהתובעת כדמי תיווך בעסקה (עדות מר שבת בעמ' 11 ש' 19-29, ועדות מנהל התובעת בעמ' 13 ובעמ' 14 ש' 21-23).
3. על אף האמור, מר ברדה לא נזכר בכתבי הטענות או בתצהירי הצדדים כמי שחתם על ההסכם ושילם את המקדמה. עולה מהם כאילו מר כהן טיפל בעסקה בשם הנתבע והוא שילם גם את המקדמה. להתעלמות מחלקו של מר ברדה בביצוע העסקה, כפי שהיה לאשורו, לא ניתן הסבר סביר.
   
   [ראו למשל כתב התביעה שהוגש בסדר דין מקוצר: "ביום 30.9.07, פנה הנתבע לתובעת וביקש לטפל עבורו ביבוא אישי של רכב..." (ס' 3א); ובתצהיר מנהל התובעת מיום 10/10/11 צוין: "שמעון [הנתבע – י.ב] פנה לסומרום וביקש להזמין רכב מדגם 5 X BMW... " (ס' 4א); וכי "לפני שהרכב נמסר לידי שמעון, הוא הוצג לאחיו מר בנימין כהן, שסייע לו בכל נושא רכישת הרכב ואף נכח במעמד ביצוע ההזמנה..."(ההדגשה שלי – י.ב, ס' 15ג). בתצהיר מר השמשוני: "עובר ליום החתימה על טופס ההזמנה, נתקבל משמעון סך של 50,000 ₪ בלבד בגין מקדמה" (ס' 5א). באותו סעיף נזכר רק ששולמה למר ברדה עמלת תיווך מתוך סכום המקדמה. הא ותו לא.
   מר כהן, בתצהיר שהגיש בתמיכה לבר"ל ובתצהירו מיום 15/12/11 מציין: "ההזמנה בוצעה על ידי אישית ואני הוא זה החתום על טופס ההזמנה ..." (ס' 6), "בעת ביצוע ההזמנה, הובטח לי על ידי התובעת..." (ס' 19), "במעמד עריכת ההזמנה של הרכב, מסרתי לידי התובעת את רכבו של אחי..." (ס' 23)].
4. בשלב זה של הדברים, ראוי להקדיש פרק בדיון גם לכרטסת הלקוח של הנתבע אצל התובעת.

הכרטסת

1. בתצהירו מודה מנהל התובעת בקבלת הסכומים להלן:
   סך 50,000 ₪ במועד ההזמנה (ביום 30/9/07);
   סך 300,000 ₪ בשני תשלומים במועדים לא ידועים (ראו ס' 5ב לתצהיר. מר שבת העיד בח"נ כי קיבל לידו המחאה בנקאית על סך של 300,000 ₪ שאותה העביר לתובעת, עמ' 11 ש' 12-14);
   שיק על סך 30,000 ₪ שמשך הנתבע 2 (ע"פ הכרטסת ניתן ביום 21/2/08 לפירעון ביום 5/4/08);
   התקבל שיק נוסף שמשך הנתבע 2 בסך של 30,000 ₪, אלא שהוא בוטל כנזכר לעיל ולא נפרע.
2. מעיון בכרטסת עולה, כי לא צוין בה תשלום המקדמה בסך של 50,000 ש"ח, ששילם מר ברדה ביום 30/9/07. צוין תשלום סך של 300,000 ₪ בתשלום אחד מיום 3/1/08 (ולא בשני תשלומים במועד לא ידוע כאמור בתצהיר). צוינו בו שני תשלומים מיום 21/2/08, כל אחד בסך 30,000 ₪ לפירעון במועדים שונים. לא צוין כי מדובר בשיקים ואף ביטול אחד השיקים שמועד פירעונו חל ביום 20/5/08, לא מעודכן בכרטסת. ברור לאור האמור, שהכרטסת איננה משקפת את כל התנועות בחשבון הלקוח וכי היתרה לתשלום לפי הכרטסת איננה נכונה. גם לשיטתה של התובעת, לא זוכתה בכרטסת המקדמה (50,000 ₪) ומנגד לא חויב הסך 30,000 ₪ (השיק שבוטל וחזר).
3. מנהל התובעת נשאל מדוע אין בכרטסת זיכוי בסך 50,000 ₪. כך השיב: "בזמן שהגשנו את התביעה אנו הכנסנו פנימה את הסכומים שהתקבלו על הרכב בשנת 2008. בשנת 2007 בזמן ההזמנה נרשם 50 אלף ₪. כאשר מי שביצע את ההזמנה העביר לי 20 אלף ₪ במזומן בלבד. 30 אלף ₪ נשארו אצלו ואני מבחינת זה הכסף הפקדתי כל סכום שאנו מקבלים בבנק, את ה- 20 אלף והיתרה הייתי צריך לקבל ממר שלמה ברדה שעשה את ההזמנה, מסמך שהוא קיבל את הכסף" (עמ' 13, שורות 5-9).
   ההסבר דחוק ולא משכנע. העסקה כמתואר, לרבות תשלום דמי תיווך למר ברדה, צריכה הייתה למצוא ביטוי בספרים ובחשבוניות כדין. יתרה מכך, עולה מהדברים, כי הכרטסת נערכה בדיעבד ולצורך הגשת התביעה וכי רק עם הגשתה הוכנסו הנתונים לכרטסת ולגרסת התובעת, רק ביחס לתשלומים שנעשו בשנת 2008.
4. הנה כי כן, הכרטסת אינה מעודכנת וחסרים בה פרטים, אמינותה ומהימנותה נשללו ולא ניתן להסתמך עליה. אין מדובר בכרטסת שנעשתה כמקובל במהלך העסקים הרגיל ואין היא משקפת את התנועות הכספיות של הלקוח. יש לציין כי הפעולות בכרטסת גם אינן מגובות בחשבוניות וקבלות כדין. התובעת לא הגישה העתקי חשבוניות שהוציאה לנתבע, כנגד קבלת תשלומים לפי ההסכם, ככל שהוצאו.
5. בהעדר חשבוניות לתשלומים שמוסכם שבוצעו ונוכח אי-אמינות הרישומים בכרטסת, אין לראות בהעדר רישום על תשלום או בהעדר קבלה על תשלום, משום ראיה לכך שהתשלום הנטען בסך של 130,000 ש"ח לא בוצע. הוכח כי תשלום במזומן לתובעת ללא עקבות בספריה, הוא אופציה סבירה.

התביעה החוזית

1. ביום 2/1/08 שחררה התובעת את הרכב ומר שבת מסר אותו למר כהן.
2. לטענת התובעת, במועד השחרור לא שילם הנתבע את מלוא התמורה בעד הרכב והוא חב לתובעת לפחות סך 130,000 ₪, אם לא יותר, כמופיע בכרטסת הנה"ח.
3. לפי ההסכם, יתרת התמורה תשולם "בהעברה בנקאית או בהמחאה בנקאית או במזומן, לפני מסירת הרכב לידי [הכוונה לידי המזמין, הנתבע - י.ב]. זהו גם ההסדר לפי חוק המכר, בהעדר קביעה אחרת של הצדדים (ראו ס' 21 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968 "המחיר ישולם במועד מסירת הממכר ובמקום עסקו של המוכר, ובאין למוכר מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע". ראו גם סעיף 31 (א) לחוק המכר שלפיו "למוכר תהא זכות עכבון על הממכר כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן הקונה עקב עסקת המכר").
4. לפיכך ובהעדר ראיות לסתור, חזקה על הצדדים כי פעלו לפי הוראות ההסכם וכי מסירת החזקה ברכב ביום 2/8/08 מעידה, שהנתבע שילם את מלוא התמורה עבור הרכב לתובעת, בטרם מסירת החזקה.
5. מנהל התובעת נדרש להבהיר בחקירתו, מדוע זה מסרה התובעת את הרכב לנתבע למרות טענה לקיומו של חוב. או אז העלה גרסה שלא באה בתצהירו וטען, כי תשלום יתרת החוב צריך היה להתבצע באמצעות כספים שיתקבלו ממכירת רכב מסוג ב.מ.ו. 740 של הנתבע ("הרכב הישן"), שאותו מסר מר כהן לידי מר שבת בסמוך לפני השחרור הרכב. "... כהן בנימין טען שיש לו רכב מסוג ב.מ.וו שאמור למכור אותו וכרגע אין לו אפשרות לשלם את הרכב...אדון בנימין כהן השאיר את הרכב, ב.מ.ו. אצל שאול [מר שבת – י.ב] שהיה בארץ על מנת למכור אותו שברור שברגע שמוכר את הרכב, הוא גומר את יתרת הרכב... לא התחייבנו לקחת את הרכב, אך מכיוון שברדה הביא לנו לקוחות ניסינו לעזור לאדון במכירת הרכב שלו שהיה ברור לנו שברגע שימכור את הרכב נקבל את יתר הכסף... (שם, עמ' 15, ש 4-9. כך העיד גם מר שבת בעמ' 12, שורות 4-7). מנהל התובעת המשיך והוסיף עוד מאוחר יותר, כי כל העניין עם הרכב הישן לא נרשם בהסכם משום "שהיו לנו יחסי אמון עם האדם" (נראה שהכוונה למר ברדה, שמהראיות עלה, כי הביא לתובעת מספר לקוחות - י.ב).
6. גרסה זו, כאמור, לא נזכרה בכתב התביעה או בתצהיר התובעת, שם נטען כי התובעת הסכימה כמחווה של רצון טוב, לסייע בידו של הנתבע למכור את רכבו הישן, ללא התחייבות, ושלא כחלק מהתמורה ושלא על מנת לגבות את החוב (ס' 17 לתצהיר מר שמשוני). לא ניתן הסבר משכנע לכך שהטענה שיתרת התשלום צריכה הייתה להשתלם לתובעת מתוך תמורת המכירה של הרכב הישן, לא נזכרה בתצהיר (עמ' 15 ש' 19 ואילך). אף אם אניח, כגרסת התובעת, כי יתרת החוב צריכה להשתלם לה מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הרכב הישן, שוב עולה התמיהה - מדוע התובעת השיבה לנתבע את הרכב הישן בחלוף ארבעה חודשים, מבלי שנמכר, מבלי ששולמה יתרת החוב הנטענת, מבלי שננקטו אמצעים הולמים להבטחת תשלום התמורה, מבלי לקבל בטוחה אחרת ומבלי שנערך מסמך שמאשר את דבר קיומו של החוב? – לתובעת הפתרונים.
7. המסקנה העולה, אפוא, מכל האמור היא, כי אין בהסכמת התובעת או בניסיון שעשתה למכור את הרכב הישן של הנתבע (שלא צלח), משום ראיה שמחזקת את הטענה לקיומה של יתרת חוב.
8. הזמן שחלף מעם מסירת החזקה לנתבע ועד להגשת התביעה, כמעט שנתיים ימים, מחזק אף הוא את המסקנה שלא נותר חוב. עולה מתצהיר מנהל התובעת (כמו גם מחקירתו), כי התביעה הוגשה לאחר שחולל השיק השני, שנועד ליום 20/5/08. הטענה שרק אז הבינה התובעת שהנתבע מסרב לשלם את יתרת התמורה (בסך של 160,000 ₪ דהיינו: 130,000 ₪ ועוד סכום השיק שחולל) ובהמשך לכך הסתפקה בפגישה עם ברדה ועם מר כהן בניסיון להסדיר את התשלום, ומבלי ששלחה כל מכתב דרישה, עד להגשת התביעה בדצמבר 2009 (בעמ' 16 ש' 10-12) - אינה משכנעת, ומתיישבת יותר עם המסקנה שלבד מסכום השיק השני, לא נותר עוד חוב. עוד אזכיר, כי מר ברדה לא זומן לעדות, על ידי מי המצדדים. בהקשר זה, פועל הדבר כנגד התובעת. אי העדתו מבססת את המסקנה שאילו היה מעיד, לא היה בעדותו כדי לתמוך בטענה שנעשתה אליו פניה בדרישה לתשלום יתרת החוב או לסייע בעניין.
9. לא נעלם מעיני שהנתבע או מר כהן לא הציגו ראיות לתנועות כספיות שיבססו את התשלום השנוי במחלוקת בסך של 130,000 ₪, שלפי הטענה שולם ע"י מר כהן במזומן. זאת, אף שמר כהן העיד כי ייתכן שניתן היה להמציא מסמכים שיעידו על משיכת הכספים ("אם אתאמץ, כן", עמ' 23 ש' 28-29). כאמור, מדובר בתשלום במזומן ובעסקה שבה, בלשון המעטה, לא הקפידו הצדדים על רישומים בכרטסת והמצאת חשבוניות. מכל מקום, אינני סבורה כי יש בכך כדי להטות את הכף לטובת גרסת התובעת, בשים לב לכלל הראיות ונסיבות העניין כמתואר.
10. טרם סיומו של פרק זה, אתייחס עוד לטענות נוספת של התובעת.
11. בסיכומיה טוענת התובעת, כי כיוון שהרכב ורישיון היבוא נרשמו על שם הנתבע, לא ברור כיצד ומכוח מה היה בידה של התובעת להחזיק ברכב כדין כנגד חוב (ס' 17ד). זוהי סוגיה שהיה מקום לבררה במסגרת הבאת הראיות ולא להעלותה במסגרת הסיכומים. אציין עוד, כי תמוה שהתובעת שזהו עיסוקה (או שהיה זה עיסוקה), קובעת בהסכמים הסטנדרטיים שעליהם היא מחתימה את לקוחותיה, אמצעים לא יעילים להבטחת תשלום מלוא התמורה, אמצעים שלטענתה אין בהם למעשה דבר. אם כך וככל שהחזקה ברכב נמסרה לנתבע מבלי ששילם את מלוא התמורה, מצופה היה שהתובעת תדאג לקבל בטוחה אחרת ויעילה לתשלום יתרת התמורה כנגד מסירת החזקה ברכב לנתבע.
12. לתמיכה בגרסתו מציין מר שבת בתצהירו, שתי טענות: האחת, כי מי שטיפל בעסקה מטעם התובעת היה מר שמואל השמשוני (מנהל התובעת); והשניה, כי לו היה מקבל תשלום כלשהו, היה הדבר מוצא ביטוי בכרטסת. גם מר השמשוני, הצהיר, כי לא התקבלו אצל מי מטעם התובעת תשלומים נוספים כלשהם, ובכלל זה התשלום בסך של 130,000 ₪, כפי שעולה גם מכרטסת הלקוח (ס' 6. ראו גם עמ' 14, ש' 6-8).
    טענות אלה אינן משכנעות.
    לטענה השניה - נמצא, כאמור, כי הכרטסת איננה אמינה. לא רשומים בה כל התשלומים שנעשו ולפיכך, העובדה שבכרטסת לא צוין תשלום בסך של 130,000 ₪, איננה מעידה שהתשלום לא בוצע ואינה תומכת בגרסת התובעת.
    לטענה הראשונה - התרשמתי מעדותו של מר שבת (כפי שניכר גם מעיון בפרוטוקול) כי התאמץ באופן לא משכנע לתאר עצמו כעובד זוטר שעוסק בפן המקצועי בלבד, כמי ש"עושה את העבודה השחורה", ללא כל מעורבות בעסקים ובכספים. עמדה זו, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שקיבל לידיו את הסך של 300,000 ₪ (עמ' 11 ש' 12-14, ש' 31) ואינה עולה בקנה אחד עם ידיעותיו של העד ביחס לעסקה, פרטיה ומהלכה, כפי שבאו לידי ביטוי בח"נ. בהקשר זה יש לציין עוד, כי לפי תצהיר מנהל התובעת, במועד הרלוונטי היה מר שבת שותפו לעסק ("... לידי שותפי מר שאול שבת", ס' 6ב). כך גם בהתאם לתצהיר מר שבת, בו הצהיר כי היה מנהל בתובעת במועד הרלוונטי ("הנני מנהל סומרום בע"מ...", סע' 1). אלא שבח"נ הציג עצמו אחרת: "אני עובד, לא מנהל. אני משחרר מכוניות, מנקה, מסדר זה תפקידי. עושה רישוי". "מה זה מנהל? אני כתבתי מנהל? אני עובד" (עמ' 10, שורות 19-22). ב"כ התובעת ציין לפרוטוקול בתגובה למהלך הדיון, כי מדובר בטעות שלו. קשה לקבל הסבר שכזה. אין מדובר בעניין שמצוי בידיעתו של עורך הדין, כי אם בידיעתם של המצהירים מטעם התובעת. מכל מקום, האחריות היא על מי שחותם על התצהיר, לוודא נכונות האמור בו.
13. נוכח על האמור, אני דוחה את התביעה הכספית, למעט התביעה בסכום השיק השני שבוטל, בסך של 30,000 ₪, כמבואר להלן.

התביעה השטרית ביחס לשיק השני שבוטל, התביעה החוזית בסך של 30,000 ₪ וטענות הקיזוז

1. לטענת מר כהן, שהגיש תצהיר והעיד מטעם הנתבעים, נזקי הנתבע בגין הפרת ההסכם על ידי התובעת ומחדליה נאמדים בסך של 267,170 ₪. לפי הטענה, בגין נזקים אלו ביטל הנתבע 2 את השיק השני.
2. הנטל הוא על הנתבעים להוכיח את טענות הקיזוז. הנתבעים לא עמדו בנטל זה. להלן אדון בטענות אחת לאחת.
3. הגבלת עבירות למשך שנתיים ממועד קבלת הרכב (נזק נטען בסך של 70,000 ₪) - לטענת הנתבעים, התובעת לא יידעה את הנתבע שרישיון היבוא כולל הגבלת עבירות. רק ביום 2/1/08, מועד הוצאת רישיון היבוא, התבררה עובדה זו, המצוינת על גבי הרישיון. מר כהן, העד מטעם הנתבע, לא נכח במועד ההזמנה ואין הוא יכול להעיד אם עובדה זו הובהרה למר ברדה שחתם על ההסכם מטעם הנתבע. גם הנתבע לא העיד, ולא הוכח שאינו יודע על המגבלה. לא הוכח כי הנתבע ביקש כלל למכור את הרכב או שניזוק עקב המגבלה. גם הנזק המוערך, כשלעצמו, לא הוכח, נטעם בעלמא ולא ברור כיצד חושב או נאמד.
4. החזר סך 8,000 ₪ מרשויות המכס לתובעת – לטענת הנתבעים, התובעת זוכתה בהחזר בסך 8,000 ₪ מאת רשויות המכס במועד הגעת הרכב לארץ. סכום זה לא הושב לידי הנתבע ונשאר בידי התובעת. לא הובאה ראיה כלשהי או טיעון משפטי לביסוס הטענה. מעדותו של מר כהן עלה, כי למד על החזר המס מהעיתון ("אפשר לדעת כמה שולם. היה גם בעיתונים שהופחת הפחת שיש זיכוי של 8 אלף ₪...לא יכול להראות אסמכתא". עמ' 21, ש' 24-25). ברי כי אין בכך כדי לבסס עילת תביעה או טענת קיזוז.
5. הזמנת חישוקים בקוטר 20 אינץ (נזק בסך 13,500 ₪) - לטענת מר כהן (ס' 17 לתצהיר) ברשימת התוספות סוכם על יבוא הרכב עם צמיגים וחישוקים בקוטר 20 אינץ. אלא שעיון ברשימת התוספות מלמד על הסכמה ליבוא הרכב עם חישוקים בקוטר 19 אינץ'. לא צוינו בתוספות צמיגים. בסיכומיו מודה הנתבע, כי לא צוין בהזמנה כנטען והוסיף, כי פרטים אלה סוכמו בע"פ עם מר ברדה. הטענה לא הוכחה. מר ברדה לא זומן להעיד מטעם הנתבעים. ממילא גם מדובר בטענה בע"פ כנגד הסכם בכתב. יתר על כן, הסתבר כי התובעת מסרה לנתבע ארבעה חישוקים (ג'נטים) בקוטר 20 אינץ', לטענת התובעת, כיוון שרצתה לגמור את העניין ולקבל את יתרת התשלום (עמ' 16, ש' 18-21) ומר כהן הודה בכך (עמ' 21, ש' 27). מר כהן העיד כי למעשה שילם רק עבור הצמיגים בקוטר 20 אינץ', אביזר שלא נכלל ברשימת התוספות (עמ' 22, ש' 1). מיותר לציין כי לא הוגשה חשבונית להוכיח את סכום הרכישה.
6. צבע ריפודי עור והפנים ברכב (נזק בסך 137,170 ₪)- ברשימת התוספות המצורפת להסכם צוין ריפודי עור בצבע בז'. הרכב הגיע עם ריפוד בצבע חום, עובדה שהתובעת מודה בה. בפועל הנתבע עושה שימוש ברכב עם הריפוד בצבע חום ולא החליף הריפוד. לא נשלחה בגין כך כל הודעה על קיזז ולא הועלתה טענה אלא רק לאחר שבוטל השיק שפירעונו חל במאי 2008, כארבעה חודשים לאחר קבלת הרכב. יתר על כן, הנתבע לא העיד ולא הוכח כי הוא מייחס משמעות לצבע השונה ומה מידת הנזק שנגרמה לו עקב כך.
7. התקנת מכשיר די.וי.די. (נזק בסך 8,250 ₪) - לטענת הנתבע, התובעת התקינה ברכב מכשיר די.וי.די. לא מקורי כמובטח וכמופיע ברשימת התוספות. עיון ברשימת התוספת מלמד כי היא אינה כוללת די.וי.די. כלל. בחקירתו טען מר כהן, כי העניין סוכם עם מר ברדה (עמ' 22, שורה 23). מר ברדה לא זומן להעיד והטענה לא הוכחה. יתר על כן, צורפה הצעת מחיר בלבד ולא קבלה על התקנת מכשיר די.וי.די.
8. התקנת מערכת איתורן וג'י.פי.אס (נזק בסך 4,000 ₪) - לטענת נתבע הובטח לו במעמד ביצוע ההזמנה שיותקנו איתורן וג'י.פי.אס. ואולםף מערכות אלו לא הותקנו ברכב. הנתבעים צירפו חשבונית מס, המעידה על תשלום לפלא-קום התקנות בע"מ בסך 4,000 ₪ במזומן מיום 21/1/08 (נספח ד' לתצהיר). בכתב יד נרשם ע"ג החשבונית "שולם ע"ח איתוראנים + G.P.S.". מעיון ברשימת התוספות, עולה כי אינה כוללת התקנת איתורן וג'י.פ.אס. כיוון שמר ברדה שנכח בעת החתימה על ההסכם לא זומן להעיד, ההבטחה לא הוכחה. אוסיף על כך, כי הנזק כשלעצמו לא הוכח. הסתבר מעדותו של מר חנן יורם, נציג פלא קום, כי עלות התקנת המכשירים לעת הרלבנטית היא כ- 10,000 ₪ וכי אין זה סביר שהותקנו בעלות של 4,000 ₪. הרישום בחשבונית נעשה ע"י הפקידה ולא על ידו (עמ' 9 ש' 5-8).
9. איחור במסירת הרכב (נזק בסך של 7,000 ₪) - לטענת מר כהן, התובעת ייבאה את הרכב כחודשיים ימים לאחר המועד שנקבע בהסכם. על כן נאלץ הנתבע לשכור רכב לשימושו עד קבלת הרכב בסך 7,000 ₪. לטענת התובעת האיחור נגרם בשל פנייתו המאוחרת של הנתבע למשרד התחבורה לצורך הזמנת הרכב (הזמנה ליבוא טובין על-סמך רישיון, נספח ו' לתצהיר מנהל התובעת). אכן הנתבע הגיש את הבקשה רק ביום 10/12/07, מעל חודשים ימים ממועד ההסכם. הנתבע עצמו לא העיד וממילא לא הוכח שנגרם לו נזק. גם הנזק כשלעצמו לא הוכח. לא הוגשה חשבונית על תשלום לחברת השכרה וכיוצ"ב.
10. נזק לרכב מסוג ב.מ.ו. 740 (נאמד בסך 27,500 ₪) - לטענת הנתבע, במשך התקופה שבה היה הרכב הישן שלו במגרש של התובעת לצורך מכירתו ועד שהושב לו, נגרמו לרכב. נסעו ברכב כ- 10,000 ק"מ, נגרמו נזקים לריפוד, לצמיגים, והרכב נשרט בפנים ומחוץ. הנתבע לא הגיש ראיה כלשהי לכך שאכן נגרמו הנזקים הנטענים (כגון: תמונות או חוו"ד שמאי) ולא הוכיח כי נגרמו באחריות התובעת. אף לא הוכח אומדן הנזקים, כשלעצמו.
11. הנתבעים, אפוא, לא הוכיחו אפילו לא טענה אחת מטענות הקיזוז שהעלו.
12. התוצאה היא שהשיק השני בסך של 30,000 ₪ שמשך הנתבע 2 ונמסר לתובעת כחלק מהתמורה בגין העסקה, בוטל שלא כדין. יש לדחות את ההתנגדות לביצוע השטר ולקבל את התביעה כנגד הנתבע 2 בעניין זה.
    כמו כן, לגבי סכום השיק השני (ולגבי סכום זה בלבד) ומאותם טעמים, יש לקבל גם את התביעה החוזית כנגד הנתבע.

סיכום

1. התביעה החוזית בתיק 2530-12-09 נדחית ברובה ומתקבלת רק ביחס לסכום השיק השני בסך נומינאלי של 30,000 ₪. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הפירעון של השיק 20/5/08 ועד לתשלום המלא בפועל.
2. התביעה השטרית בתיק 37339-03-10, מתקבלת. התנגדות הנתבע 2 לביצוע השטר נדחית והליכי ההוצל"פ ישופעלו.
3. למען הסר ספק התביעה החוזית כלפי הנתבע 1 והתביעה השטרית כלפי הנתבע 2, הן תביעות חופפות והתובעת איננה רשאית להיפרע פעמיים.
4. עוד אני מחייבת את הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, לשלם לתובעת 1/6 (שישית) מהאגרה בצירוף ה"ה וריבית כדין ממועד ששולמה בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 4000 ₪, שנפסק בשים לב לתוצאה ולכלל נסיבות העניין כמתואר.

המזכירות תדוור לצדדים

ניתן היום, כ"ד סיון תשע"ג, 02 יוני 2013, בהעדר הצדדים.