לפני תובענה לפיצוי בגין נזק גוף שארע לתובע 1 עת החליק באולם האירועים של הנתבעות (ת.א. 30575-03-10), וכן תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, בגין גמלאות ששילם לתובע בעטיה של פגיעה זו (ת.א. 37372-03-10).

הדיון בתביעות אוחד בהחלטה מיום 13.4.10.

1. התובע בת.א. 30575-03-10, מר ליאור זילברמן (להלן – "התובע"), יליד 27.3.77, היה צלם מקצועי. הוא הוזמן לצלם אירוע אשר התקיים באולמי הנתבעות 1-2 (להלן- "האולם" או "הנתבעות") ביום 26.3.03.

2. התובע הגיע לאולם עם צלם נוסף, מר דוד רובינשטיין (להלן – "דוד"), וביחד התקינו את המצלמות ברחבת הריקודים אשר במרכז האולם. לאחר מכן, פינו התובע ודוד את הארגזים בהם היו המצלמות ממרכז האולם לפרוזדור צדדי. לטענת התובע ודוד, באחת הפעמים בה חזרו לאולם כדי לפנות את הארגזים כאמור, החליק התובע על רצפת האולם, נפל ונפגע בגבו.

3. התובע לא אושפז בעקבות האירוע, אף המשיך ועבד באותו ערב עד סיום האירוע, ולא נקבעה לו נכות צמיתה בעקבותיו; לתובע נקבעה נכות זמנית בשיעור של 10% ממועד התאונה ולמשך כחמישה חודשים עד ליום 31.8.03. התובע הציג אישורי אי כושר למשך חמישה חודשים (מיום 1.4.03 עד 31.8.03 ומיום 29.9.03 עד 30.9.03).

4. הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק.

5. ראיות הצדדים

5.1 מטעמו של התובע הוגשו תצהירו וכן תצהירו של דוד. מטעמן של הנתבעות הוגש תצהירו של מר דוד לוסקי, מנהל הנתבעות (להלן – "לוסקי").

5.2 יאמר כבר כעת, כי מעדויות התובע (עמ' 12 ש' 15-16 ועמ' 13 1-4) ולוסקי עצמו (עמ' 25 ש' 5, ש' 7-10) עולה, כי לוסקי כלל לא היה במקום עת החליק התובע, ועל כן כל האמור בתצהירו איננו אלא עדות מפי השמועה.

5.3 על כן, הגרסה היחידה שהוצגה היא גרסתו של התובע, אשר נתמכה בעדותו של דוד, והנתבעות לא הביאו כל גרסה נגדית; כל טענות לוסקי בתצהירו, כי התובע רץ כביכול ולכן מעד ונפל - דינן להידחות, באשר לוסקי לא ראה את הדברים בעיניו ואינו יכול להעיד עליהם.

6. גרסת התובע – שאלת החבות והאשם התורם

6.1 בתצהיר עדותו הראשית (סע' 3), טען התובע כי הגיע לאולם בשעה 18.30 לערך.

לאחר התקנת המצלמות ופינוי המארזים שלהן, תוך כדי הליכה באולם, והואיל והרצפה הייתה רטובה ושומנית, החליק על הרצפה לאחור, נפל וקיבל מכה חזקה ביד ימין ובגב.

6.2 בחקירתו לפניי, ולשאלת ב"כ הנתבעות ציין התובע כי האירוע היה צריך להתחיל בשעה 19.00 (עמ' 14 ש' 2), ובהמשך העיד על אופן קרות התאונה, בדומה לאמור בתצהירו, אלא שבעדותו הוסיף התובע וציין כי דוד, שהיה עימו, החליק וכמעט נפל בעצמו (עמ' 14 ש' 6-10), וזאת בדומה לנטען בתצהירו של דוד (סע' 7).

6.3 הן בתצהירו של דוד (סע' 3) והן בעדותו לפניי (עמ' 22 ש' 2, 10-15) חזר דוד על גרסה זו, ותיאר אירוע דומה. דברים דומים תיאר התובע עוד כאשר הלך לטיפולים רפואיים (נספחי א' לתצהירו), בהודעתו למל"ל על פגיעה בעבודה (עמ' 35 - בנספחי תצהיר התובע) ובתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה שהגיש (עמ' 42 - בנספחי תצהיר התובע).

6.4 בתמלול שיחה שקיים חוקר מטעם הנתבעת 3 עם לוסקי (נ/11), סיפר לוסקי, כי בשעה 18.30 מבוצעת שטיפה אחרונה והעובדים יודעים שיש לתת לרצפה להתייבש במשך עשר דקות, ואינם מתהלכים במקום, אך כי התובע בדיוק נכנס לאחר השטיפה ולכן החליק ונפל (עמ' 7 ש' 4-9, ש' 13-15).

6.5 הנתבעות ניסו למצוא בקיעים, סתירות והשלמות בעדויות התובע ודוד ובמסמכים נוספים שהוגשו כמוצגים מטעמן, אך לטעמי לא נמצאו כאלה; לא התובע ולא דוד חזרו מילה במילה באופן מדויק על תיאור האירוע בתצהיר ובזמן חקירתם הנגדית לפניי, אך חזרה מוקפדת שכזו דווקא הייתה מפחיתה מאמיתות דבריהם.

כל אחד מהם תיאר במילותיו הוא את האירועים, והתמונה הברורה המתקבלת היא כפי שתואר ע"י התובע: הרצפה הייתה רטובה ושמנונית והוא החליק ונפל על גבו. זו גם הגרסה אותה מסר התובע לכל אורך הדרך.

העובדה כי ב"כ התובע כתבה במכתב הדרישה נ/1 לנתבעת 3, כי התובע נפל 'בעת שהתקין מצלמה', אין בה כדי לסתור את גרסת התובע, והיא – לכל היותר – תיאור כללי ביותר של האירוע. כשנשאל התובע על הדברים הרשומים במכתב השיב שזה לא בדיוק מה שקרה (עמ' 14 ש' 20-21);

גם תיאור כללי, המופיע בכתב התביעה, אין בו כדי להפחית מאמינות גרסתו של התובע (עמ' 16 ש' 2-4), באשר מכתב התביעה עולה הגרסה שהובאה ע"י התובע, ואשר נתמכה בעדותו של דוד.

6.6 הן עדותו של התובע והן של דוד אמינות ומהימנות.

לדוד אין כל עניין בתוצאות הליך זה.

התרשמותי מהתובע הייתה חיובית ביותר; הוא השיב בכנות לשאלות שנשאל ונתן הסברים מניחים את הדעת כאשר הדבר נדרש.

6.7 יוזכר, כי הנתבעות לא הביאו כל גרסה נגדית, למעט הודאתו של לוסקי בתמלול נ/11, כי אמנם הרצפה הייתה רטובה מאד בזמן שהתובע החליק עליה ונפל, דבר אשר יש בו כדי לחזק ביותר את טענות התובע באשר לאופן אירוע התאונה.

6.8 לכן, אני מקבלת את גרסתו העובדתית של התובע באשר לאופן בו אירעה התאונה ביום 26.3.03, ובנסיבות גם אינני מוצאת כי לתובע אשם תורם כלשהו.

התובע הגיע לאולם כדי לעבוד כצלם באירוע.

לא היה עליו להבחין האם השולחנות מסודרים ומוכנים לאירוע כטענת ב"כ הנתבעות (עמ' 14 ש' 4, עמ' 15 ש' 1-3).

הוא אמנם הכיר את האולם (עמ' 13 ש' 25), אך לא ניתן לצפות ממנו כי ידע כיצד הנתבעות מנקות אותו (עמ' 13 ש' 28-31) – מה גם שעל עובדה זו יכול היה לוסקי להעיד והדברים אותם אמר לחוקר הנתבעת 3 תואמים ביותר את גרסת התובע באשר לרטיבות הרבה ברצפה;

התובע החליק על רצפת האולם מפאת רטיבות ושומן, אותם לא ראה עובר לנפילתו, והוא הסביר כי לו היה רואה – לא היה דורך במקום (עמ' 16 ש' 14), וגם דוד שהיה עימו כמעט ונפל בעצמו.

האחריות לתאונה היא אחריות הנתבעות בלבד, אשר לא דאגו למשטח הליכה בטוח ונקי, כפי חובתן כמחזיקות המקרקעין וכמנהלות אולם האירועים, ומעבר לכך – לא הזהירו את התובע, כפי שהזהירו את עובדיהן, לא ללכת במקום במשך עשר דקות בשל הרטיבות הרבה ברצפה, ובכך ממש הכשילו את התובע.

משכך, על הנתבעות לשאת במלוא נזקיו של התובע בגין התאונה, ללא הפחתת כל אשם תורם.

7. כאב וסבל

נוכח גילו של התובע, העדרם של ימי אשפוז או נכות רפואית, נוכח מהות התאונה והפגיעה, כמו גם תקופת אי הכושר הממושכת בה שהה התובע בעקבותיה, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל לתובע על הסך של 35,000 ש"ח.

8. הוצאות רפואיות (עבר ועתיד)

8.1 התובע לא צירף כל אסמכתא להוצאות רפואיות שהוציא מאז אירוע התאונה ועד היום.

8.2 יחד עם זאת, בנסיבות העניין, בשים לב למהות הפגיעה ולעובדה כי התובע נזקק לטיפול ומעקב רפואי, אני קובעת בראש נזק זה פיצוי בסך של 5,500 ש"ח, נכון להיום, עבור העבר והעתיד.

9. הפסדי השתכרות לעבר

9.1 בסיס השכר

בהתאם לדו"ח הרציפות בעבודה של התובע (נ/8) עמד שכרו של התובע בשנת 2002 בחברת 'כרטיסי צמרת בע"מ' על הסך של 57,023 ש"ח (ברוטו), ובחברת 'בפוטו צמרת י.מ. 1989 בע"מ' על 29,205 ש"ח (ברוטו).

בסך הכל עמד שכרו השנתי על 86,230 ש"ח, שהם בממוצע 7,186 ש"ח בחודש. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה הוא הסך החודשי של 9,000 ש"ח נכון להיום.

אני מקבלת את טענתו של התובע כי מקצועו כצלם הוא מקצוע עונתי, ושכרו החודשי משתנה לאורך השנה; הדברים עולים גם מנתוני השכר עצמם. מטעם זה חושב השכר עפ"י הממוצע בשנה שעובר לתאונה, ולא עפ"י הממוצע בשלושת החודשים עובר לתאונה, שהינם חודשי החורף, הדלים יחסית באירועים.

9.2 תקופות אי כושר

התובע צירף תעודות מחלה לתקופה של חמישה חודשים: מיום 1.4.03 ועד 31.8.03.

המל"ל קבע כי לתובע הייתה נכות זמנית בשיעור של 10% למשך כחודשיים, מיום 26.6.03 ועד ליום 31.8.03.

בהתאם לדו"ח הרציפות בעבודה של התובע (נ/8), למעט בחודש מאי 2003, לא עבד התובע בתקופה שמיום הפגיעה ועד ליום 31.8.03.

מכאן, שבמשך חודשיים ממועד התאונה (בחודשים אפריל ויוני 2003) היה התובע באי כושר מלא, ובמשך חודשיים אח"כ (בחודשים יולי ואוגוסט 2003) עמד שיעור אי הכושר של התובע על 10% בלבד.

9.3 בגין התקופה שממועד התאונה ולמשך חודשיים עמד הפסד השתכרותו של התובע על הסך של 18,000 ש"ח (9,000 ש"ח * 2 חודשים), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.5.03) – על הסך של 24,500 ש"ח (במעוגל).

בגין התקופה שמיום 26.6.03 ועד ליום 31.8.08 עמד הפסד השתכרותו של התובע על הסך של 1,800 ש"ח (9,000 ש"ח * 2 חודשים * 10%), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (29.7.03) – על הסך של 2,500 ש"ח (במעוגל).

9.4 סך כל הפסדי השתכרותו של התובע לעבר הם בסך של 27,000 ש"ח.

9.5 בהקשר זה מצאתי לציין, כי התובע לא הוכיח, ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת, הכנסות שאינן מדווחות להן טען (טיפים), ועל כן לא חושב הפסד שכר בגין הכנסות מסוג זה.

10. הפסדי השתכרות לעתיד

הואיל ולתובע לא נותרה נכות בעקבות התאונה, ונוכח מחלותיו ותחלואיו הרבים הנוספים, אשר אינם קשורים אליה ואשר בעטים מקבל התובע קצבת נכות מהמל"ל, לא מצאתי כי יש לפסוק לתובע הפסדי השתכרות כלשהם לעתיד.

11. סיכום כל נזקיו של התובע הם כדלקמן:

כאב וסבל – 35,000 ש"ח (סע' 7),

הוצאות רפואיות – 5,500 ש"ח (סע' 8),

הפסדי השתכרות לעבר – 27,000 ש"ח (סע' 9)

ובסך הכל – 67,500 ש"ח.

12. ניכויי מל"ל – תביעת המל"ל

בגין התאונה דנן שילם המל"ל לתובע סך של 13,236 ש"ח בגין דמי פגיעה (8,728 ש"ח ביום 23.5.03 ו-4,509 ש"ח ביום 15.7.03), וכן תשלום חד פעמי בסך של 985 ש"ח ביום 19.1.04.

סכומים אלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית עומדים נכון להיום על הסך של 23,500 ש"ח.

13. התוצאה

13.1 על יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע, ליאור זילברמן, את הסך של 44,000 ש"ח (סכום ההפרש בין נזקו לסכום שקיבל מהמל"ל).

עוד אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע, ליאור זילברמן, הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ש"ח.

13.2 בנוסף אני מחייבת את הנתבעות לשלם למל"ל את הסך של 23,500 ש"ח.

כן אני מחייבת את הנתבעות לשלם למל"ל הוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח.

13.3 כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ד, 30 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.