1. אני מזכה את הנאשם. הזיכוי באירוע שיקרא להלן "האירוע הראשון" הוא זיכוי מחמת הספק. הזיכוי בשלושת האירועים האחרים הוא זיכוי מלא.

2. כנגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום, ובשל סמיכותם של העניינים ולמעשה היותם שרשרת של אירועים בחיי הנאשם והמתלוננת שהיא אשתו, נשמעו הראיות בשני התיקים במאוחד, חלק מהעדים העידו לגבי שני התיקים ומשכך ניתנת הכרעת הדין במשותף לגבי שני התיקים.

בת.פ. 21066-08-10 – מייחסת המאשימה לנאשם ביצוע עבירות שלהלן:

באישום הראשון :

תקיפה סתם – עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

זאת בשל כך שב- 5.10.08 בשעה שאינה ידועה במדויק למאשימה, בבית הנאשם ואשתו, שהיא המתלוננת באישומים האחרים (להלן: "המתלוננת"), ברחוב שמחה הולצברג 3/3 ברחובות (להלן: "הדירה" ו/או "הבית") תקף הנאשם את בתה של המתלוננת, עמית בלום (להלן: "עמית"), אשר התערבה בויכוח הגירושין של השניים, דחפה בידיו בכתפיה, וזאת שלא כדין וללא הסכמתה.

אירוע זה יקרא להלן: "האירוע הראשון".

באישום השני :

איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין;

תקיפת בת זוג – עבירה לפי סעיף 379 + 382 (ב)(1) לחוק העונשין.

זאת בשל כך שב- 11.10.2009 בשעה 8:30 או בסמוך לכך, ברחוב פנחס ברחובות, יצאו הנאשם והמתלוננת מסניף בנק דיסקונט (להלן: "הבנק") לכיוון רכבם. לאחר שהנאשם התיישב בכיסא הנהג וסגר את הדלת, ואילו המתלוננת הספיקה להכניס רגל אחת בלבד לרכב, ובעוד רגלה הימנית עודה מחוץ לרכב, החל הנאשם לנסוע לאחור. בנסיבות אלה, פגעה דלת הרכב בגופה של המתלוננת, בצידו הימני, ונזרקה לעבר רכב שחנה בסמוך. במעשים אלה תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה. בהמשך איים הנאשם על המתלוננת בכך שאמר לה: "בת זונה, סוסה, בהמה, אני אהרוס לך את החיים, את תראי עכשיו מה אני אעשה לך, אני אראה לך מה זה" ולטענת המאשימה כך עשה כדי להפחידה או להקניטה שלא כדין. ביום המחרת – 12.10.09 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, ברחובות, איים הנאשם על המתלוננת בכך שאמר לה: "שקרנית, רמאית, את עובדת עלי, את מתכננת משהו, אוי לך אם הלכת למשטרה .... בת זונה, נגמרו לך החיים, אני אראה לך מה זה", וזאת עשה לטענת המאשימה בכוונה להפחידה או להקניטה שלא כדין.

אירוע זה ייקרא להלן : "האירוע השני".

באישום השלישי :

איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

זאת בשל כך, שב- 3.10.09 בבית הנאשם והמתלוננת, איים הנאשם על המתלוננת בכך שבעודו מניף את ידו באוויר, הוא אמר לה: "כשאני מתעצבן באמת, את לא מכירה אותי, כשהכבלים שלי נחצים במוח אני רואה מסך שחור ולא רואה אף אחד ממטר, אם את חושבת שאת משוגעת, את עוד לא ראית אותי משוגע" וזאת לטענת המאשימה כדי להפחידה או להקניטה שלא כדין.

אירוע זה ייקרא להלן : "האירוע השלישי".

בת.פ. 38140-03-10, מייחסת המאשימה לנאשם ביצוע עבירות שלהלן:

תקיפה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 380 + 380 (ג) לחוק העונשין.

זאת בשל כך שב- 18.3.10 בשעה 20:00 או בסמוך לכך, בדירה, ושאותה עזבה המתלוננת לפני מועד האירוע, המתלוננת הגיעה אל הדירה כדי לקחת משם חפצים שהשאירה בדירה. יצוין, שהנאשם והמתלוננת היו אותה עת בהליכי גירושין, לאחר תקופת נישואין שנמשכה 4 שנים. בנסיבות אלה, בחדר השינה, תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה בכך שזרק לעברה שידת מגירות מעץ, שבה שלוש מגירות, והשידה פגעה בירכה השמאלית של המתלוננת, כתוצאה מכך נגרמה לה חבלה של ממש שהתבטאה בשטף דם בירכה השמאלית. מיד בסמוך לכך ובאותן נסיבות שב הנאשם ותקף את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה בכך שהיכה אותה במכת אגרוף בידה השמאלית ודחף אותה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בדמות שטפי דם ביד שמאל ובאזור החזה.

אירוע זה ייקרא להלן : "האירוע הרביעי".

3. המאשימה העידה מספר עדים כשכאמור חלקם העידו לגבי שני התיקים והעדה העיקרית היא כמובן המתלוננת. המתלוננת נקראה לדוכן העדים פעמיים: פעם ראשונה היא העידה בשלב הראשון של העדת עדי התביעה, ופעם שנייה היא העידה בשל כך שלאחר שהסתיימה עדותה, היא המציאה לתביעה חומר חקירה נוסף – דיסקים שהיא איתרה בדירה. המאשימה ביצעה השלמת חקירה ובהמשך נקראה המתלוננת בשנית אל דוכן העדים, העידה בשנית והתייחסה גם לאותם דיסקים.

לגבי האירוע הראשון העידה המאשימה את עמית ואת המתלוננת. עמית סיפרה בחקירה הראשית שבמועד הרלוונטי לאירוע, היא התגוררה יחד עם אמה והנאשם בדירתם המשותפת וכי בערב האירוע נכחו בדירה – בנוסף לנאשם – גם אמה ואחותה. האחות וזאת יש לומר כבר עתה, לא נקראה לדוכן העדים להעיד והשאלה המתבקשת היא כמובן מדוע זה נמנעה המאשימה מלהעיד גם את האחות – האם בשל כך שעדותה אינה משרתת נאמנה את המאשימה, או שמא בשל כך שהאחות כלל לא נכחה במקום ועמית איננה אומרת את האמת. עמית מספרת שהם קרי גם היא, דיברו על עניין הגירושין והיא רצתה שהנאשם יחתום על מסמך הגירושין. הנאשם, כך היא אומרת, לא ישב רגוע, קם והתחיל להתהלך בבית כשבסך הכל צריך היה לדבר על כך שצריך להתגרש והעניין נגמר משום שלשיטתה בני הזוג לא מסתדרים ולכן אין טעם להמשיך את החיים המשותפים. בשלב כלשהו קם הנאשם והלך לחדרו והיא הלכה אחריו כשהמסמך בידה ורצתה שהוא יחתום והוא דחף אותה מהחדר ואמר לה לצאת משם. דהיינו, שהיא לא תיכנס לחדרו. או אז, הוא עלה על המיטה והחל לקפץ עליה ואמר לה שיתקשר למשטרה והוסיף ואמר לה שהיא בת 18 ולכן היא לא צריכה להתגורר עם הוריה, משל – כך היא אומרת, היא האיום בבית ולא הוא. היא אומרת שוב שגם אחותה נכחה במקום ומוסיפה ואומרת שאחרי שהוא דחף אותה, הוא התחיל להשתגע בבית, הלך מפה לשם, צעק ובסופו של דבר החליט לצאת החוצה ולהתלונן במשטרה. כתוצאה מכך היא אומרת, היא הלכה למשטרה ביום למחרת כדי לראות האם זה נכון. השאלה המתבקשת מידית היא, מדוע זה המתינה עמית ליום למחרת ולא הלכה מיד לאחר האירוע להתלונן במשטרה? מדוע החליטה קודם לבדוק האם הנאשם הגיש נגדה תלונה ורק אז החליטה להגיש נגדו את התלונה? העובדה שעמית לא חשה אל תחנת המשטרה, כמו גם העובדה שאמה, המתלוננת, שכפי שנלמד להלן, הגישה אין ספור תלונות כנגד הנאשם, לא עודדה אותה לגשת מיד אל תחנת המשטרה ולהתלונן – אומרת דרשני! מי שנפגע סביר להניח שפונה מיד למשטרה ולא ממתין ובודק תחילה האם הפוגע התלונן נגדו. ואגב, אם אכן אמת בפי עמית והנאשם הוא זה שתקף אותה, איזו סיבה יש לו להתלונן נגדה? עמית בדבריה לא מסבירה מדוע הנאשם החליט ללכת למשטרה להתלונן נגדה, ושמא היא זו שביצעה כלפיו עבירה כלשהי? ועוד אגב, כפי שנלמד להלן, הגם שהמשטרה הכירה היטב את בני הזוג, הרי מי שהגיש את התלונות היתה רק המתלוננת ולא הנאשם. השאלה מדוע עמית לא חשה למשטרה, מתחזקת כאשר היא אומרת בהמשך שהיא חשה פחד ולחץ כתוצאה מהדחיפה שדחף אותה הנאשם, שכן היא חיה תחת איום עם הנאשם בבית שהיה אותה עת גם ביתה.

בהמשך טוענת עמית שהנאשם לא רצה לחתום על מסמך הגירושין, משום שהיה לו טוב לשבת בבית על חשבון אמה, הגם שהיתה ביניהם רק שנאה. בעניין אחרון זה של מערכת היחסים הכספית שבין הנאשם למתלוננת, עוד נזדקק להלן, על קצה המזלג כשנשמע את תלונתו של הנאשם שהמתלוננת משכה כספים מהחשבון המשותף והעבירה אותם סתם כך ללא סיבה לחשבונו של בנה שהיה אותה עת חייל. ועוד יטען הנאשם שבאותה עת המתלוננת עצמה הפסיקה להזרים כספים שהיו לה אל החשבון המשותף. על פני הדברים וקשה שלא להבחין בכך מיד, עמית החליטה להתערב במערכת היחסים שבין הנאשם למתלוננת. בהמשך נבין מתוך דבריה שהיא לא ממש מחבבת את הנאשם ושהיא עודדה את אמה להיפרד ממנו ובמסגרת זו היא גם רדפה אחריו כדי שיחתום על מסמך הגירושין, היא – ולא המתלוננת, וקשה שלא להתרשם שמשלא עלה הדבר בידה, החליטה "להילחם" בנאשם בדרך אחרת, היא הדרך של הגשת תלונה נוספת נגדו במשטרה. לשאלה מדוע היא זו שהגישה לנאשם את מסמך הגירושין ולא אמה, אומרת עמית שאמה חיה בפחד מפני הנאשם כבר ארבע שנים ומבחינתה הכתובת היתה כתובה על הקיר ולכן היא פנתה למשטרה. המתלוננת כך יתברר לנו בהמשך לא ממש פחדה מהנאשם וככל שהכתובת היתה כתובה על הקיר לטענת עמית, אזי ברור שעמית היתה צריכה לרוץ למשטרה בו ברגע ולא ללכת לשם רק ביום המחרת. החקירה הראשית נחתמת בכך שעמית נשאלת לגבי מקורו של מסמך הגירושין והיא אומרת שזה מסמך שהיא בעצמה הביאה מהלשכה לסיוע משפטי – וזה חלק מהתערבות שלה, ואחר כך היא אומרת שאולי הנאשם או אמה הם אלה שהביאו אותו, או שהמסמך פשוט היה קיים. אם הנאשם הוא זה שהביא את המסמך – מדוע סירב לחתום עליו? העובדה שעמית איננה יודעת ו/או איננה זוכרת ו/או אולי איננה רוצה לזכור פרטים שרלוונטיים לאירוע, גם היא פוגעת במהימנות שלה.

החקירה הנגדית מתמקדת שוב בשאלה מי הביא את המסמך ועמית לא יודעת ורק מנחשת לדבריה. בחקירה החוזרת היא תאמר לעניין זה שהיא הבינה את השאלה מי הביא את המסמך, כמתייחסת להבאת המסמך למשטרה והאמירה הזאת שלה היא מאד תמוהה, שהרי איש לא התייחס למשטרה, כאשר היא נשאלה לגבי הבאת המסמך – לא התובעת ולא הסנגורית. על פני הדברים עמית מנסה לתקן את תשובותיה הלא מוצלחות.

בהמשך החקירה הנגדית, אומרת עמית שהיא מניחה שהנאשם הלך באותו לילה למשטרה ואולי גם לא ולשאלת הסנגורית מדוע היא לא הלכה מיד למשטרה, היא טוענת שזה בגלל שהנאשם הלך למשטרה והיא כך צריך להבין מהדברים, לא רצתה לפגוש בו. ומדוע לא הזעיקה את המשטרה אל הבית? אין לכך תשובה של ממש בדברים של עמית וגם האמירה שהיא ניסתה להרגיע תחילה את אמה, אין בה משום תשובה אמיתית לשאלה הזו. אגב, בהמשך כשהיא מעומתת עם ההודעה שלה, היא מאשרת שבהודעה לא כתוב שהיא חשבה שהנאשם הלך למשטרה, אבל היא עומדת על דעתה שהיא אכן ציינה זאת בפני החוקר גובה ההודעה. אחר כך היא נאלצת להודות שהדברים לא צוינו במהלך גביית ההודעה, כפי שהיא גם נאלצת להודות שהיא לא מסרה בהודעה שלה שבאותו יום שבו אירע האירוע נשוא תיק זה, זרק הנאשם על אחותה פלסטיק. בסופו של דבר היא מתרצה ואומרת שהסיפור עם הפלסטיק מתייחס לאירוע אחר וכי היו כמה אירועים וקשה לה לעקוב אחריהם. היא גם נאלצת לאשר שהיא לא מסרה בהודעה שלה שאחותה נכחה בבית, ובסופו של דבר כשמקשה הסנגורית בשאלה מדוע אחותה, שמן הסתם לא אוהבת את הנאשם יותר ממה שהיא אוהבת אותו, לא מסרה הודעה במשטרה, היא אומרת שהיא כנראה התבלבלה ובאותו אירוע נכחו בדירה רק היא, אמה והנאשם.

בהמשך החקירה הנגדית היא מספרת על כך שהיא ואמה הגישו יחדיו בקשה לצו הגנה כנגד הנאשם ובסופו של דבר האם לדבריה "השתפנה, פשוט התקפלה" וזאת לדבריה בשל כך שהיא פחדה מהנאשם. לא ברור כיצד מי שהגישה – כך נשמע בהמשך מפי תומר גלבוע מי שממונה על הטיפול בתיקי אלמ"ב (להלן: "תומר") אין ספור תלונות כנגד הנאשם מבלי לפחד לעשות זאת, לפתע פוחדת ודווקא כאשר הפניה היא לבית המשפט. המשך החקירה הנגדית מתמקד גם ביחסים שבין ילדיה של המתלוננת לנאשם ועמית אומרת שלפני תחילת המריבות, היתה מערכת יחסים טובה בין הנאשם לבין אחיה, גלעד. יחד עם זאת, היא טוענת שהנאשם התנהג בצורה מניפולטיבית וכך קנה את לבו של גלעד. בשולי החקירה הנגדית היא אומרת שכאשר היא ביקשה מהנאשם לחתום על מסמך הגירושין, היא הגישה לו אותו והיא מדגימה על ידי כך שהיא עומדת במרחק של כמטר מהסנגורית ומושיטה לעברה דף נייר ועט. ולשאלה מתי נגע בה הנאשם היא אומרת שכך הוא עשה כאשר היא נכנסה אליו לחדר, החדר שהיה תחילה חדרה ואחר כך הנאשם הפך אותו לחדרו שלו.

השאלות ששאלנו לעיל לגבי התנהגותה של עמית וההערות שהערנו לגבי עמית, מקשות עד מאד לתת אמון בגרסה שלה.

4. כאמור, עדת התביעה המרכזית היא המתלוננת. בחקירה הראשית מספרת המתלוננת שהיא והנאשם בני דודים וגם בעל ואישה שנישאו בנובמבר 2005. אין להם ילדים משותפים, לה עצמה יש שלושה ילדים מנישואין קודמים והם התגוררו יחד בדירה עד ל- 14.10.2009 מועד בו היא עזבה את הדירה ועברה למקלט לנשים מוכות בירושלים (להלן: "המקלט"). היא שהתה במקלט עד ה- 7.3.10 ואז היא עברה להתגורר יחד עם בנה בדירה ששכר הבן, שהיה אותה עת בן עשרים ושירת בשירות חובה. היא מספרת שהיא הגיעה למקלט בשל אירועי אלימות קודמים שהיו ביניהם – האחד מהם הוא האירוע השני וכי לאחר שפנתה למשטרה ולמרכז דולב ברחובות, היא הופנתה למקלט. לדבריה היא חששה לחייה, ולפיכך קיבלה את ההמלצה שקיבלה במשטרה ובמרכז דולב לעשות הפרדה בינה לבין הנאשם.

לגבי האירוע הראשון – אומרת המתלוננת שמערכת היחסים שלה עם הנאשם היתה רעועה והוא תמיד רצה להתגרש והוא עירב את הילדים. כך, למרות שמפי עמית למדנו לדעת שהיא זו שהתערבה בסכסוך. במועד האירוע, כך היא מספרת, היה ויכוח מאד סוער בבית לגבי השאלה האם להתגרש אם לאו והנאשם איים שיזרוק אותם – אותה ואת ילדיה חסרי כל לרחוב. לא ברור כיצד עמית לא התלוננה על האיום הזה וכיצד היא לא סיפרה עליו כשהיא ניצבה על דוכן העדים והשאלה שנשאלת היא כמובן האם היה או לא היה איום כזה. לדבריה, בתחילת האירוע הם ישבו כולם בסלון, היא ביקשה ממנו שיחתום על הטפסים של בית הדין הרבני בהסכמה, הוא לא רצה, התחיל להשתולל, קילל אותה ואת בנותיה – ומכאן אנו מבינים שבתה השניה של המתלוננת נכחה באירוע ושוב מתבקשת השאלה מדוע היא לא מסרה הודעה?! אחר כך עמית הלכה אחריו לחדר, והיא לא הלכה אחריה. עמית אמרה לנאשם לחתום על הטופס וסיפרה לאמה שהנאשם דחף אותה והתחיל להתפשט לידה. מהדברים הללו אנו מבינים שהמתלוננת לא היתה עדה למה שקרה בחדר, אבל מהדברים הללו גם מתבקשת השאלה, היכן הטענה, בגרסה של עמית, שהנאשם החל להתפשט לידה, והכיצד שכחה לספר לנו זאת, ומדוע עשה זאת הנאשם? לדבריה, מי שהתלוננה בגין האירוע היתה עמית, ותומר שאלה אותה האם היא יודעת על התלונה הזאת, והיא היתה נורא מפוחדת, משום שהנאשם לקח אותה ברכב ואיים עליה לבל תתלונן. היא, כך היא אומרת, רצתה להתגרש ולא רצתה להתלונן, וכך גם אמרה לתומר.

בחקירה הנגדית היא נשאלת לגבי ההודעה שנגבתה ממנה לאחר שעמית הגישה את התלונה, והודעה זו גם הוגשה בהסכמה לתיק בית המשפט והיא מאשרת שהיא אכן חתמה על ההודעה שנגבתה ממנה לטענתה לאחר שדניאל אמר לה שהיא חייבת לבוא איתו למשטרה אליה הוא הוזמן כדי להיחקר. בהודעה זו היא אומרת שהיא רוצה להיפרד בטוב מהנאשם ולא רוצה להתלונן נגדו על שום דבר. לדבריה, ב- 5.10.08 הנאשם הוציא את עמית מחדרו ואין היא אומרת איך הוא הוציא אותה והשאלה היא איך היא יודעת שהוא הוציא אותה, שכן כפי שציינו לעיל, טענה המתלוננת שהיא לא הלכה אחרי עמית שהלכה אחרי הנאשם אל חדרו. היא מוסיפה ואומרת שהנאשם אמר שהוא רוצה להתייעץ תחילה עם עו"ד לפני שהוא יחתום על טופס הגירושין לבקשתה של עמית. הדברים הללו כמובן מעמידים באור אחר את הסיטואציה שתיארה עמית ככזו שבה הנאשם גילה התנגדות נחרצת לחתום על מסמך הגירושין, ואף השתולל, ואילו המתלוננת מספרת על תגובה שהיא למעשה הגיונית ושקולה של הנאשם שמבקש תחילה להתייעץ ואחר כך להסכים או לסרב. בהמשך החקירה הנגדית היא מאשרת שהנאשם לא נכח עמה בחדר החקירות ועם זאת היא אומרת שהיא פחדה ממנו פחד מוות, שכן הוא אמר לה "אוי ואבוי לך אם אני אדע שעמית התלוננה עלי" ועם זאת היא מאשרת שהוא כבר ידע שהיא התלוננה עליו. היא מוסיפה ואומרת, שעמית כלל לא סיפרה לה שהיא התלוננה כנגד הנאשם. כשהיא נשאלת מדוע היא לא הגישה תלונה נגדו, וביקשה שירחיקו אותו מהבית, שהרי הוא המתין בחוץ במהלך חקירתה על ידי תומר, היא אומרת שהנאשם איים עליה שיהרוס לה את החיים ושישרפו לה את הבית. השאלה היא כמובן, מדוע לא ניצלה המתלוננת את שהותה לבד בחדר החקירות עם תומר כדי להתלונן וכדי לבקש שהנאשם יורחק ממנה? היא אומרת בהמשך שוב שהיא רצתה לסיים את החיים המשותפים איתו בשקט ובשלווה תוך עשיית הסכם והדברים האלה לא עולים בקנה אחד עם העובדה שבו ביום היא הלכה לבית המשפט יחד עם עמית והן הגישו בקשה להוצאת צו הגנה כנגד הנאשם. לדבריה כך היא עשתה, משום שתומר אמר לה לעשות כך, שאלמלא כן ואם לא יוצא צו הגנה, הוא יעצור את הנאשם. תומר כפי שנראה להלן, לא נשאל דבר וחצי דבר על כך במהלך עדותו, לא אמר שהיה אי פעם בכוונתו לעצור את הנאשם – נהפוך הוא, תומר יאמר שהוא המליץ לסגור את כל התיקים נגדו. כשהיא נשאלת מדוע היא לא סיפרה על כך לבית המשפט, היא טוענת שהשופטת כעסה עליה ועל תומר בשל הפניה לבית המשפט, ולא זו בלבד אלא שהפרוטוקול של הדיון הוא פרוטוקול חסר כי הקלדנית לא כתבה את כל דבריה, אלא רק את החלטת בית המשפט. גם את הטענות האלה קשה לקבל, שכן בית המשפט שומע בנפש חפצה כל פניה אליו, גם בכל בקשה שמוגשת לו וקשה להניח שבית המשפט סירב לדון בבקשתה של המתלוננת.

לגבי האירוע השני – אומרת המתלוננת בחקירה הראשית שהנאשם החל לדבר איתה על גירושין בראש השנה ואז החל ביניהם סכסוך שכלל גם ויכוח לגבי השאלה מי לוקח את הכסף הרב שהיה להם בחשבון הבנק. לדבריה, הנאשם משך 40,000 דולר מהבנק ב- 1.10.09 והיא קבעה פגישה עם מנהל הבנק, משום שהיא כעסה על כך שהבנק אפשר לנאשם למשוך מחשבון צדדי 40,000 דולר באופן חד צדדי, בלי ליידע את השותף לחשבון וזאת הגם שהיא הודיעה לבנק שהיא והנאשם מצויים בהליכי גירושין וביקשה לקבל דיווח על כל פעולה חריגה בחשבון. היא הגיעה ראשונה לבנק, הנאשם הגיע אחריה ולדבריה הוא גילה שהיא העבירה בשתי העברות סך של 11,000 ₪ לבנה, כשלדבריה מדובר היה בהעברה גלויה שאם יהיה צורך היא תחזיר אותה. כך עשתה כדי לגרום לנאשם להחזיר את הסך של 40,000 דולר שהוא הוציא מהחשבון. היא מספרת שהנאשם התעצבן כי היא החזירה את כרטיסי האשראי ואת פנקסי השיקים והגבילה את חשבון הבנק ולכן בבנק הוא כעס, קילל אותה ואמר לה "גנבת". כשהם יצאו מהבנק, לדבריה כמעט ביחד, והלכו לכיוון הרכב שחנה בחלק של החניה שמרוחק במקצת מהבנק, והנאשם נכנס לרכב בצד של הנהג, היא פתחה את הדלת, שמה את רגל שמאל בתוך הרכב וכך כשהדלת והמתלוננת עדיין לא הספיקה להתיישב ברכב, נסע הנאשם לאחור במהירות תוך שהוא מאיים עליה "סוסה, כלבה, בת זונה, אני אראה לך מה זה" וכן מקלל אותה בספרדית וגם מוסיף ואומר לה "אני אראה לך מה זה" ו-"חכי חכי". כאשר נסע הנאשם לאחור, פגעה דלת הרכב בצד הימני של רגלה והיא נפלה וקיבלה מכה. בשל כך היא הרגישה לא טוב, נכנסה להיסטריה, נבהלה, היה לה חם מאד והיא רעדה והלכה לכיוון הבנק, שם היא קיבלה עזרה מפקידה שנתנה לה מים והיא התקשרה למשטרה והזעיקה ניידת. כשהניידת הגיעה היא לקחה אותה לתחנה. בגין המכה שהיא קיבלה מהרכב נגמרו לה סימנים כחולים בצד הימני וכאבים שהשליכו לגב התחתון. לשאלת השוטר שלקח אותה בניידת, השיבה שאין היא יודעת אם היא זקוקה לטיפול רפואי וזאת כשהיא בוכה והיסטרית. היא ביקשה מהשוטר שתחילה ייקח אותה לתחנה להגיש תלונה. אחר כך היא התקשרה אל הרופאה שלה כדי לקבוע תור אצלה. השאלה המבקשת כמובן היא מדוע זה לא פנתה המתלוננת לקבלת טיפול רפואי באופן מידי או לפחות מיד לאחר הגשת התלונה. שכן, כאשר אדם זקוק לטיפול דחוף, הדרך איננה להתקשר לרופא ולקבוע תור, אלא נוסעים מיד למרפאה או לבית חולים. לשיטתה בתחנת המשטרה אמר לה תומר, בטרם גבה ממנה תלונה, שתפנה למרכז דולב, שכן הפתרון שלה הוא ללכת למקלט, לפנות לבית המשפט ולקבל צו הגנה. המתלוננת יצאה מתחנת המשטרה והלכה להירגע בבית קפה. אחר כך היא התקשרה לטוען הרבני שטיפל בעניינה וגם לגברת נאווה קונפורטי, מנהלת מרכז דולב (להלן: "קונפורטי") שאמרה לה שהיא תחפש בעבורה מקלט ואחר כך עדכנה אותה שהקליטה במקלט תעשה רק תוך מספר ימים. העובדה שהמתלוננת בוחרת ללכת לבית קפה ולא לקבלת טיפול רפואי, מעוררת סימן שאלה גדול לגבי פגיעות שנפגעה, כמו גם לגבי האירוע – האם היה בכלל, ואם כן – איזה אופי היה לו וכיצד התרחש? למעלה מזה, המתלוננת אומרת שבסופו של דבר היא גם לא הספיקה להגיע אל הרופאה להיבדק במסגרת אותו תור שנקבע לה והיא רק דיווחה לרופאה בדיעבד על הפגיעה. לתיק בית המשפט הוגשו בהסכמה מסמכים רפואיים שמתעדים ביקור של המתלוננת אצל רופא ב- 2.11.2009, ב- 3.12.2009, ב- 22.12.2009, וב- 14.1.2010. בכל הביקורים הללו מדווחת המתלוננת על כך שהנאשם ניסה לדרוס אותה והיא נחבלה בפלג גופה הימני והיא סובלת מכאבים. כל הביקורים הללו נעשו במרפאות בירושלים, שכן המקלט היה בירושלים. השאלה המתבקשת היא זאת: גם אם לא ראתה המתלוננת לנכון לפנות לבדיקה רפואית מיד לאחר האירוע, וגם אם בחרה תחילה להתפנות למקלט, הכיצד זה לא פנתה לקבלת טיפול רפואי מיד לאחר שהגיעה למקלט ומדוע המתינה ימים ארוכים ורבים תוך שהיא סובלת מכאבים, עד שפנתה לרופא? לשאלה הזו אין תשובה ולו קלושה בדבריה של המתלוננת והעובדה שהמתלוננת לא נזקקה מיד לטיפול רפואי בגין אירוע הדריסה, אומרת דרשני ומלמדת על כך שלא ניתן ליתן אמון בטענת המתלוננת שהנאשם דרס אותה ו/או שהיא נפגעה מהרכב.

עוד היא אומרת לגבי האירוע השני – לגבי חלקו האחר זה שאירע לאחר הדריסה הנטענת, שב- 12.10.09 דהיינו, יום לאחר אירוע הדריסה, היה לה תור בבריאות הנפש והנאשם עקב אחריה, התקשר אליה ואמר לה "אוי לך אם הלכת למשטרה". לשיטתה הוא עקב אחריה משום שהוא פחד מאד שהיא תגיש תלונה. הוא גם סיפר לה שתומר התקשר אליו ושאל אותו האם הוא רוצה שוב להסתבך ומכך הנאשם הבין שהיא הגישה תלונה ולכן אמר לה "אני אראה לך מה זה".

כאשר נקראת המתלוננת בפעם השנייה אל דוכן העדים, היא מספרת שהנאשם התקשר אליה אחרי אירוע הדריסה, מספר פעמים, וגם התקשר לעמית כדי לשאול היכן נמצאת אימה. מפתיעה העובדה שעמית לא נשאלה דבר בעניין זה, הגם שהיא ניצבה על דוכן העדים. לשיטתה, הנאשם טען בבית הדין הרבני, שמיד לאחר אירוע הדריסה היא התקשרה אליו, אמרה לו שהיא אוהבת אותו ושלא ילך לבית הדין הרבני, וטענה זו של הנאשם איננה נכונה, וכדי לבסס את הטענה, מוצג פלט השיחות שלה, שמצביע על כך שהיא לא התקשרה אל הנאשם. לנאשם אגב יהיה הסבר לעניין הזה, ונעמוד על כך בהמשך. אבל כבר עכשיו יש לומר, שהמתלוננת מספרת על כך שיש לה מספר פלאפונים ניידים. היא אומרת בחקירה הראשית השנייה, שמיד לאחר שתומר לא גבה ממנה הודעה והפנה אותה לדולב, וגם אמר לה שילכו להתגרש, היא הלכה לבית הדין הרבני וחיכתה לטוען. ושוב נשאלת השאלה – הכיצד זה רואה לנכון המתלוננת, לא רק ללכת להירגע בבית קפה, ולא רק להתקשר לטוען הרבני ולקונפורטי, אלא גם ללכת לבית הדין הרבני, במקום ללכת לקבל מיד טיפול רפואי, ולו כזה שיקל על כאביה. ושוב – אין תשובה לשאלה הזאת, ושוב – הדברים מערערים את המהימנות של המתלוננת. בהמשך, היא מעומתת עם גרסת הנאשם, לפיה הוא הגיע לבנק במקרה כדי להוציא תדפיס, לא דיבר איתה, יצא מהבנק, הלך לרכב, התיישב בו, התחיל לנסוע לאחור, ובשלב זה היא פתחה את הדלת הקדמית הימנית, אמרה לו שיחכה, וכשהוא רצה לנסוע, היא סירבה לסגור את הדלת, ואז הוא התקרב עם גופו לצד הימני של הרכב, סגר את הדלת ונסע, והיא טוענת שמדובר בשקר מוחלט . היא שבה וטוענת, שהיתה להם פגישה עם מנהל הסניף, שבה וטוענת, שכשהיא באה להתיישב ברכב, הנאשם נסע אחורה במהירות תוך שהוא מקלל אותה, מאיים עליה, והדלת נטרקה בעצמה, והנאשם, כך היא טוענת, הפקיר אותה ולא בא לעזור לה, הגם שבוודאות הוא ראה שהיא עפה. טענה אחרונה זו שהנאשם ראה את המתלוננת עפה והתעלם מכך, היא טענה חדשה שלא בא זכרה בגרסה הראשונה של המתלוננת, והשאלה היא כמובן – מדוע? בהמשך היא שבה ומכחישה את גרסת הנאשם לפיה הוא אמר לה שהוא רוצה ללכת לעורך דין, והיא נלחצה ואמרה לו בהיסטריה שלא יפנה לעורך דין, היא גם מכחישה שבאותו יום כאשר חזרה הביתה, אמרה לנאשם שהיא אוהבת אותו וגם כתבה לו זאת בפתק. לדבריה, באותו יום הם כלל לא דיברו, ולאחר האירוע הזה קונפורטי שוחחה איתה ועם הנאשם, וביקשה מהנאשם שלא להיות בבית מספר ימים, משום שהיא מחפשת מקום מקלט בעבורה. אחר כך היא אומרת, שקונפורטי לא נקבה במילה "מקלט", אלא רק אמרה לנאשם שיניח לה להתארגן ולקחת מסמכים ובגדים, ושפשוט לא יהיה בבית . נשאלת השאלה – הכיצד זה לא נשאלה קונפורטי, שלעדותה נתייחס להלן, דבר בעניין זה כשהיא ניצבה על דוכן העדים? ושמא לא היתה כל אמירה כזאת של קונפורטי או שמא היתה אמירה אחרת? אחר כך היא אומרת, שלאחר האירוע הזה היא היתה בבית, והנאשם כל הזמן בא והלך, ואחת משכנותיה שהיא חושבת ששמה עדי, הסבירה לה איך היא מתקשרת בשיחת חירום בטלפון, והיא מוסיפה ואומרת, שכאשר הנאשם נכנס אל הבית באותה תקופה, היא הלכה לשכנה משום שהיא היתה היסטרית. לדבריה, הנאשם אמר לה שהוא ישן באוטו. עוד היא אומרת שעד הקליטה במעון היא ישנה בדירה כשדלת החדר סגורה ורוב שעות היום היא שהתה אצל שכנתה רחל. יצוין שרחל לא נקראה אל דוכן העדים כעדת תביעה כדי לאשש את טענתה זו של המתלוננת וכדי ללמדנו על תחושת הפחד של המתלוננת מפני הנאשם.

בהמשך היא מספרת על מה שקרה ב- 12.10.09, שהוא ההמשך של האירוע השני ומכחישה את טענת הנאשם שהיא הזמינה אותו לפגישה שהיתה לה עם פסיכולוגית במרכז לבריאות הנפש. היא טוענת שהנאשם - הגם שלא הוזמן, חיכה לה במקום חצי שעה לפני שהיא הגיעה והיא מכחישה את גרסתו שהוא לא אמר לה שלא ללכת למשטרה.

בחקירה הנגדית, היא טוענת שהפקידות שיושבות בתוך הבנק יכולות לראות מה קורה בחוץ בחניה משום שהחלון מאד פתוח ורחב והם גם ראו שהיה מתח ביניהם. לשיטתה, לאחר האירוע כשהיא נכנסה לבנק ומירב פקידת הבנק סייעה לה, היא ביקשה ממנה שתמסור עדות במשטרה והיא מוסיפה ואומרת שמירב וכל הצוות שמע שהנאשם מקלל אותה. לשאלה מדוע היא לא סיפרה בהודעה שלה שמי מהצוות בבנק שמע את הנאשם מקלל אותה וקורא לה "גנבה" או "גנבת", כדי שהמשטרה תזמן אותם למסור הודעה, היא משיבה ואומרת שהיא יודעת שהשם של הפקידה מופיע בהודעה שמסרה, אבל אולי החוקרת שגבתה את הודעתה לא כתבה את הדברים. עוד היא טוענת שהיא עירבה את בנק ישראל ובגין כך כל צוות הבנק נחקר ואת מנהל הסניף "העיפו" לא רק בגלל שהניחו לנאשם למשוך 40,000 דולר מהחשבון המשותף מבלי ליידע אותה, אלא בשל כך שהם לא דיווחו למשטרה על מה שקרה באותו יום. זאת ועוד - היא מלינה על כך שהשוטר שהגיע לקחת אותה בניידת לתחנת המשטרה, לא חקר את הנוכחים במקום. בהמשך החקירה הנגדית משנה המתלוננת את טעמה ואומרת שכנגד הפקידים בבנק היא התלוננה רק בבנק ישראל ולא במשטרה. בהמשך היא נשאלת מדוע הגם שהיא הגיעה לבנק רגלית, היא ביקשה לנסוע משם חזרה עם הנאשם והיא אומרת שהיא רצתה לדבר איתו . או אז היא מעומתת עם מה שאמרה לפני כן, דהיינו, שבבנק הנאשם קילל אותה וצעק עליה גנבה, והיא נשאלת הכיצד במצב כזה היא הולכת לדבר איתו. תשובתה היא שזה המצב שהיא רגילה אליו, שהיא חיה עם הנאשם כל הזמן עם הקריזה והעצבים שלו וזה לא היתה התנהגות חריגה שלו והיא ציפתה שהם ילכו יחדיו לבית הדין הרבני כדי "לסגור את העניינים".

עוד היא נשאלת בחקירה הנגדית לעניין הסימנים שהיא טוענת שהיו לה בגין הפגיעה של דלת הרכב בה ובכלל זה היא נשאלת מדוע לא צילמה את הסימנים למחרת היום והיא שבה ומספרת על התור שקבעה אצל רופאה שלדבריה היה למחרת היום, אבל בשל כך שאירוע הדריסה היה בשבילה יום מאד קשה שבו היא חשה את האיום של הנאשם להרוג אותה, היא לא הלכה. ועוד היא אומרת שהשוטר אמר לה שקודם היא תגיש את התלונה ואחר כך אם יהיה צורך, היא תילקח לבית החולים – מה שלא סיפרה בחקירה הראשית. אחר כך היא מוסיפה ואומרת שהיא היתה בשוק ובלחץ אחרי כל מה שקרה. בסופו של דבר היא דיווחה לרופאה על מה שקרה. תשובה זו אינה מסברת את האוזן, משום שמיד אחר כך היא נאלצת להודות שבעצם היא פנתה לקבלת טיפול רפואי רק כאשר כבר היתה במקלט. אין לה הסברמניח את הדעת לגבי השאלות מדוע לא פנתה אכן לפחות למחרת לקבלת הטיפול הרפואי. הטענות שלה שקונפורטי אמרה לה שהמשימה שלה היא עכשיו להתארגן ולארוז דברים לקראת המעבר למקלט שבו תשהה תקופה ארוכה וכן שאמרה לה שהיא תקבל טיפול רפואי במקלט, אינן מסברות את האוזן. לא רק משום שקונפורטי לא תאמר דבר כזה כאשר תעמוד על דוכן העדים, אלא גם משום שהתור בקופת חולים כבר נקבע, הבדיקה הזו מן הסתם לא היתה נמשכת פרק זמן ארוך מאד, כך שניתן היה לשלב אותה גם בתוך ההתארגנות לקראת ההליכה למקלט ובוודאי שצריך היה לעשות זאת כאשר המתלוננת טוענת שהכאבים היו איומים והיא נטלה כדורים. ועוד בהמשך כשהיא נשאלת לעניין הטוען הרבני, היא משנה את גרסתה ואומרת שהיא לא הלכה לבית הדין הרבני לפגוש אותו שם, אלא שהיא רק דיברה איתו בטלפון ואחר כך פגשה אותו בבית קפה ליד המשטרה. ומדוע זה לא נקרא הטוען הרבני אל דוכן העדים על ידי המאשימה כדי לספר שאכן פגש את המתלוננת באותו היום, לספר על מה שסיפרה לו, לספר על הלך הרוח שלה, וכדי לספר על הפחד וההיסטריה שבהם היתה נתונה?!

בהמשך היא מספרת על כך שהיא הודיעה לאחר האירוע למוקד החירום, בשעה 10:00 שהנאשם מסתובב עם הרכב ורודף אחריה. וחרף ההודעה הזאת, היא אומרת שהשיחה שלה עם קונפורטי, כמו גם שיחתו של הנאשם עם קונפורטי, היתה כשהיא היתה ברכבו של הנאשם, שכן הוא לחץ עליה להיכנס לרכב. כיצד מתיישבים הדברים עם הגרסה שהשיחה התנהלה בדירה, אליה היא חזרה לאחר שהיתה בבית קפה ובבית הדין הרבני? ומדוע היא נכנסה לרכב שבאמצעותו נדרסה קודם מרצונה? או שמא הנאשם הכניס אותה בכוח לרכב? המתלוננת שמן הסתם מבינה שיש בעיה בגרסה שלה, אומרת שהיא נכנסה לרכב, קרי מרצונה, לאחר שהיא דיברה עם הטוען הרבני, סיפרה לו כל מה שקרה והוא אמר לה שהוא הולך להוציא צו הגנה. בנוסף גם המשטרה ידעה וגם קונפורטי ידעה. הייתכן שמי ששולחת את הטוען הרבני שלה לבקש צו הגנה שירחיק את הנאשם ממנה, נכנסת לרכב ונוסעת עם המורחק הפוטנציאלי?! ואם לא די בתהיות הללו, הרי עולה תהיה נוספת מהמשך הדברים שלה, שבהם היא חוזרת על הטענה שלאחר שהגיעה עם הנאשם הביתה והוא יצא מהבית, היא היתה אצל השכנה ולא דיברה איתו כלל. קרי, היא נשמרה ונזהרה מפניו של הנאשם לאחר שנסעה איתו ברכב. הדברים משוללי היגיון לחלוטין. ובעוד עניין מסתבכת המתלוננת והכוונה היא לטענה שלה, כפי שהועלתה בהודעה שעל בסיסה חוקרת אותה הסנגורית, שהיא ביקשה מהמלצריות בבית הקפה שיתנו לה טלפון כדי שתתקשר למוקד החירום, חרף העובדה שהיה לה טלפון נייד, ועל כך היא אומרת שהנאשם התקשר אליה כל כך הרבה פעמים, שבשלב מסויים היא סגרה את הטלפון. אחר כך היא אומרת שהיא כן התקשרה מהטלפון שלה. ובסוף היא אומרת שהיא לא זוכרת למה היא היתה צריכה להתקשר מהטלפון של המלצריות או של בית הקפה.

5. בהמשך מתייחסת המתלוננת לאירוע השלישי, שמבחינה כרונולוגית הוא בעצם האירוע הראשון, והיא אומרת שבתאריך 3.10.09, בדירתה, איים עליה הנאשם בכך שאמר לה "אוי לך אני אראה לך מה זה אני אהרוס לך את החיים", ועוד אמר לה "את עוד לא ראית אותי כשאני משוגע. את חושבת שאת משוגעת? לא ראית אותי כשהכבלים שלי נחצים במוח, אני רואה מסך שחור". לדבריה, זו אמירה שהנאשם תמיד אומר לה בספרדית. היא מוסיפה ואומרת, שמדובר היה בתקופה מאד טעונה, אבל אין היא מסבירה את הרקע לאמירות הללו, מה שהיה מתבקש כדי להבין במסגרת איזה ויכוח או איזה מריבה אמר לה הנאשם את הדברים שהיא מייחסת לו. כאשר היא ניצבת על דוכן העדים בפעם השניה היא מכחישה את טענת הנאשם שהוא לא איים עליה באירוע זה ובאופן מפתיע היא אומרת שהנאשם עשה גם פעולות נוספות – נתן בוקס לכורסא שעליה היא ישבה וגם נתן מכה לחלון והשאלה שמיד מתבקשת היא – הכיצד זה לא התלוננה על כך המתלוננת, וסביר להניח שהיא לא התלוננה על כך, שאלמלא כן היו הדברים הללו מובאים בכתב האישום.

6. לגבי האירוע הרביעי – אומרת המתלוננת בחקירה הראשית שבמועד האירוע, בשעה 20:00 היא הגיעה לדירה לאחר שהיא התייעצה עם עורכת הדין של המקלט ועם העובדת הסוציאלית שאמרו לה שזכותה להוציא מהדירה חפצים שהיא זקוקה להם, וכן בגדים וחפצים אישיים. היא מספרת שבדירה שבנה שכר, חסרו מיטה לבן, מכונת כביסה ושולחנות. היא מוסיפה ואומרת שכשהיא עזבה את הדירה למקלט, היא לא לקחה חפצים ובמקלט היא קיבלה את כל הציוד. היא הגיעה לדירה יחד עם בנה, וכשהם נכנסו הם אמרו לנאשם שהם באו לקחת דברים, והוא אמר "בסדר". לדבריה, היא לא פירטה בפני הנאשם מה היא עומדת לקחת מהדירה אבל היא אמרה שהיא לוקחת כמה דברים מהדירה ושהיא תדווח לבית הדין הרבני ברשימה שהיא תעשה על כל מה שהיא הוציאה מהדירה. לדבריה הנאשם רדף אחריה לכל מקום, סירב לאפשר לבן לקחת את המיטה שלו, אמר לה שהיא יכולה לקחת חפצים אישיים אבל לא רהיטים ואח"כ התקשר לעו"ד שלו שאמרה לו שיאפשר להם להוציא את החפצים מהדירה. לדבריה, הוא אמר לה שתיקח באותו יום את מה שהיא רוצה אבל בכך תיגמר לה "החגיגה" שכן הוא לא יסכים יותר ושהיא לא תיקח את המיטה. היא ממשיכה ומספרת שהיא הוציאה מהדירה שולחן וכיסאות, מכונת כביסה, את המיטה של הבן, מערכת סטריאו של הילדים, טלוויזיה, מחשב, סירים, צלחות וחפצים נוספים שאת הכל לקחו הסבלים שהזמינה מבעוד מועד לדירה. היא מספרת שהיא הנחתה את הסבלים מה להוציא מהדירה והיא עצמה עסקה בלהוציא את הדברים הקטנים, אח"כ היא הלכה לחדר האמצעי, אחד מתוך שלושה חדרי שינה, שבו ישן הנאשם ושבו היו עדיין – בארון בגדים חפצים של בנותיה שאף הן התגוררו בעבר בדירה. כשהיא פתחה את הארון, הגיע הנאשם והעיף לעברה שידת מגירות שגובהה 66 ס"מ ורוחבה 44 ס"מ. השידה כך היא מספרת עמדה בינה לבין הנאשם, וכשהנאשם הפיל אותה עליה, היא פגעה בירך השמאלית שלה, ואח"כ הוא גם נתן לה אגרוף ביד שמאל ודחף אותה. היא מניחה את ידה מתחת לצווארה ומדגימה תנועה של דחיפה. אח"כ ניגש הנאשם לארון הזיז מהר דברים שהיו שם, לקח שקית והתחיל לברוח. מיד לאחר מכן, היא חוזרת ומתארת את מה שעשה הנאשם תוך שהיא מדגימה ואז היא מצביעה דווקא על כתף ימין שלה, ולא על היד השמאלית שלה או על הכתף השמאלית שלה. ואגב, הטענה שהנאשם נתן לה אגרוף על ידה השמאלית נטענת על ידה פעמיים, וכאמור, חרף זאת כשהיא מדגימה היא מצביעה דווקא על כתף ימין.

המתלוננת ממשיכה ומספרת שבהיותה מבוהלת, לא הבינה למה הנאשם תוקף אותה ולמה הוא לוקח את השקית ואז הבינה שיש כסף בשקית. היא מספרת שהנאשם לקח ארבעים אלף דולר מהחשבון המשותף שלהם והיא שיערה שכסף זה נמצא בשקית ולכן כשהוא רץ לסלון היא צעקה לעבר הסבלים שיתפסו אותו ולא יתנו לו ללכת אבל הוא ברח. היא עצמה הלכה אחריו אבל לא הצליחה להגיע אליו. היא מבהירה שאירוע התקיפה היה בחדרו של הנאשם והבן היה אותה עת בסלון. מכאן ברור שאת המרדף בסלון ראה הבן. בהמשך היא אומרת שכתוצאה מהתקיפה שתקף אותה הנאשם נגרמו לה שטפי דם בירך שמאל, בזרוע שמאל ובאזור החזה. בהמשך לדברים אלה, הוגשו לתיק ביהמ"ש מסמכים רפואיים: הראשון, סיכום ביקור בקופ"ח בתאריך 19.6.10, שבו נרשמת תלונת המתלוננת על כאבים באזור החזה מימין וכאבי ידיים, וכן כאבים בירך שמאל, לפי הממצאים קיימת רגישות ניכרת במישוש בחזה מצד ימין עם המטומה גדולה, רגישות ניכרת במישוש בזרוע שמאל עם המטומה גדולה ורגישות ונפיחות בחלק העליון של ירך שמאל. השני, הפנייה למיון מתאריך 21.3.10 שבה נרשמת תלונתה לגבי כאבים בצלעות, ביד וברגל השמאלית ונרשם הממצא של שטפי דם תת עוריים באותם האזורים. השלישי, מכתב סיכום מביה"ח וולפסון מחלקת המיון מתאריך 21.3.10 שמצורפים אליו גם ממצאים של צילום רנטגן. גם במכתב הסיכום מפורטות התלונות של המתלוננת והממצאים כוללים שתי המטומות. הרביעי, סיכום ביקור בקופ"ח ב- 24.3.10, שמפרט תלונה של המתלוננת לגבי כאבים ביד שמאל ובירך השמאלית ובממצאים ישנה התייחסות להמטומה בזרוע השמאלית בגודל של 10 ס"מ, המטומה בחזה בגודל של 7-8 ס"מ והמטומה בירך השמאלית בגודל 10-12 ס"מ.

בהמשך החקירה הראשית מוצגות בפניה תמונות שצולמו בתחנת המשטרה ברחובות ע"י החוקר אייל בוסי (להלן: "בוסי"), ובהן היא מזהה את ההמטומה שנגרמה לה כתוצאה מהאגרוף שנתן לה הנאשם בזרוע שמאל וכן ההמטומה בחזה מצד ימין, היא מספרת שבתחנת המשטרה בראשל"צ צולם גם אזור הירך ע"י שוטרת כשהיא אמרה שרק אישה יכולה לצלם אותה והתנגדה לכך ששוטר גבר יצלם אותה.

לגבי התקיפה שתקף אותה הנאשם אומרת המתלוננת שהיא לא עשתה לו כלום והוא שהיה עצבני רדף אחריה כל הזמן, התייעץ כל הזמן עם העו"ד שלו ואמר לה כל הזמן שהיא לא יכולה לקחת שום דבר, כנראה התעצבן עליה והעיף עליה את השידה וכשהיא נשאלת האם היא הרביצה לו היא איננה עונה במישרין לאללה, אלא אומרת שהיא התעסקה בעניינים שלה וביקשה מהנאשם שייצא מהבית וייתן להם לעשות מה שהם צריכים לעשות ואמרה לו שהדברים שלה ושזכותה לקחת אותם, וכי היא תדווח לבית הדין הרבני על לקיחתם. לדבריה, הנאשם הוא אדם אלים מאוד והיא מאוד מפחדת מאוד, והיא הבינה שהוא אדם אלים מאז האירוע שבגינו הלכה למקלט. היא איננה מאמינה לנאשם שילך לשיקום, ומאמינה שהשלב הבא יהיה רצח, שכן פעם אחת איים עליה הנאשם שירצח אותה ויתאבד והיא מאמינה לו. השאלה המתבקשת מאליה היא הכיצד זה נפקד מקומו של האיום החמור הזה משני כתבי האישום שהוגשו כנגד הנאשם?! הייתכן שהמתלוננת לא חשה אל תחנת המשטרה להגיש תלונה? היעלה על הדעת שהבליגה על איום כזה? או שמא איום זה נכלל באחת מן התלונות שהגישה הנאשם כנגד הנאשם ואשר נסגרו ע"י המשטרה כפי שנעמוד על כך להלן.

לגבי יום האירוע היא אומרת שהיא שוחחה כל הזמן עם העובדת סוציאלית של המקלט מירי בן שלום (להלן: "בן שלום") מי שמשמשת עתה כמנהלת של המקלט. היא מספרת שהיא התקשרה לבן שלום ולא היה מענה ואח"כ בן שלום התקשרה לבן ושוחחה אתו. בין לבין היו ביניהם חילופי sms. עוד היא מספרת שבאותו ערב היא התקשרה לבתה עמית, והיא חושבת שהיא גם התקשרה למספר חירום – שבו משוחחים עם קורבנות. בן שלום, כך היא אומרת, שלחה לה מסרון שבו היא ביקשה ממנה שתסמס לה בחזרה שכן היא דאגה לה מאוד, מאחר והיא ידעה שמסוכן למתלוננת להיות בסביבתו של הנאשם והיא עצמה היתה מאוד חרדה מאוד, פחדה ולא האמינה שיקרה מה שקרה. ברור שיש במשפט האחרון סתירה פנימית והשאלה המתבקשת מדוע בנסיבות אלה בחרה המתלוננת להגיע אל הדירה כדי להוציא את החפצים? האם לא היתה דרך אחרת להוציא את החפצים, למשל ע"י פניה לבית הדין הרבני, שבו התנהלו הדיונים בין הצדדים, בעתירה לקבלת צו שיאפשר לה הוצאת חפצים מהדירה ואח"כ הוצאתם באמצעות צו שלישי כדי שלא יהיה מגע בינה לבין הנאשם? העובדה שהמתלוננת בחרה לילך בדרך שבה הלכה מעוררת סימן שאלה מאוד גדול לגבי הטענה שלה שהיא מאוד פחדה מפני הנאשם וחרדה לבאות. ניתנת האמת להיאמר, האופן שבו בחרה להגיע לדירה כשהיא מלווה ע"י הבן, ע"י בן אדם נוסף שידובר בו להלן, וע"י שני סבלים מלמדת על כך שהיא הרגישה בטוחה לבוא לדירה ולעשות בה ככל העולה על רוחה. לענין הקשר שלה עם בן שלום, היא אומרת שהיא שלחה לה sms ביום המחרת וגם ב- 22.3.10 שכן היא עומדת בקשר עם המקלט כל הזמן וגם במועד מתן העדות שלה. עוד היא מספרת שביום המחרת דהיינו 19.3.10 היא התקשרה למוקד 100 וביקשה שהשוטרים יבואו אליה הביתה ויחקרו אותה בביתה משום שהיא לא חשה בטוב ולא היה לה כוח ללכת לתחנת המשטרה. היא מוסיפה ומספרת שלאחר האירוע, היא פנתה לבית משפט השלום בראשל"צ שם ניתן לבקשתה צו הגנה. פרוטוקול בית המשפט שבו ניתנה החלטה במעמד צד אחד, הוגש לתיק בית המשפט.

בהמשך החקירה הראשית היא מעומתת עם גרסת הנאשם לפיה לאחר שהיא הגיעה יחד עם הבן לדירה הגיע לשם גם שלומי (להלן: "שלומי") שהוא החבר החדש שלה, והיא מכחישה ששלומי הוא החבר שלה, ואומרת שהיא סיפרה לשכנה על המצב שלה וזאת ריחמה עליה ונידבה אדם שהיא מכירה כדי שילווה אותה שהוא מבחינתה אדם זר. היא העדיפה שמישהו זר יתלווה אליה כדי שהוא ישמש עד בבית הדין הרבני לגבי החפצים שהיא לקחה ושלא יגידו שיש לה קשר אליו. שלומי לשיטתה לא מכיר אותה וגם לא מכיר את הנאשם. אחרי ששלומי ראה שהיא יצאה נסערת מכל המצב הזה, הוא הודיע לה שהוא לא רוצה להיות עד, הוא מצטער והוא הולך, שאשתו בהריון ושהוא לא רוצה בעיות, לא רוצה להיות מעורב ומבקש שיעזבו אותו. היא מכחישה את גרסת הנאשם לפיה היא גם רצתה לקחת את המקרר ואומרת שבדירה אותה שכר בנה, יש גם מקרר. לגבי גרסת הנאשם, שהשקית שהוא לקח מהארון, הכילה כל מיני חפצים, דיסקים, וניירות, היא אומרת שהיא חשבה שיש בשקית את הדולרים. היא מכחישה את טענתו שכאשר ניסתה לקחת לו את השקית מהיד היה ביניהם מגע. היא אמנם רצה אחריו אבל היא לא הספיקה להגיע שכן הוא רץ מהר יותר ממנה. פרט לאלימות שהוא נקט נגדה בחדר, לא היה ביניהם שום מגע. את הנאשם לפיה היא ניסתה לקחת לו את השקית מהיד ואז בנה עצר אותה והיא משכה לו את המעיל ואז היה ביניהם מגע - היא מכחישה. והיא אומרת שזה שקר. הנאשם גם משקר, לשיטתה, בכך שהוא אומר שהוא לא העיף עליה את השידה, לא נתן לה אגרוף ולא נגע בה, והיא עומדת על דעתה שהוא זה שמשקר, הוא זה שתקף אותה והיא, כך אומרת, לא תתלונן במשטרה כך סתם. היא שוללת את האפשרות שהחבלות שהיא הראתה לרופאים ולשוטרים בתחנת המשטרה אירעו בלי כל קשר לאירוע ולפני האירוע והיא עומדת על דעתה שהחבלות נגרמו לה כתוצאה מהפלת השידה ומהדחיפה ומהאגרוף בבית החזה. בגוף שלה לא היו חבלה או פגיעה לפני האירוע. החקירה הראשית נחתמת בכך שהמתלוננת מכחישה את גרסתו של הנאשם לפיה היא מגישה נגדו הרבה פעמים תלונות סרק, שהיא נוהגת לשקר, שהוא לא עשה לה כלום וכי היא זאת שמשכה לו את השקית ואת המעיל.

בחקירה הנגדית, היא מכחישה את מה שמטיחה בה הסנגורית – ששלומי נילווה אליה גם לבית המשפט וישב איתה מחוץ לאולם בית המשפט. היא מאשרת שכאשר היא הגיעה לבית במועד האירוע, היא ידעה שהמשטרה החליטה לסגור תיק אחר שבו היא גם הגישה תלונה ובגין אותה החלטה היא הגישה ערעור ואומרת שלכן היא לא באה לבד, או אז היא נשאלת השאלה המתבקשת – מדוע זה לא התקשרה מיד למשטרה כאשר אירע האירוע? ועל כך היא משיבה ואומרת שהיא היתה מאוד נסערת ומבולבלת ושכל האירוע הזה היה מאוד קשה בשבילה ושלא היה לה קל לבוא ככה לדירה. התשובה הזאת, איננה מסברת את האוזן, וזאת מן הטעם הכפול: האחד - המתלוננת כבר פנתה בעבר למשטרה כך שהיא בוודאי יודעת מה צריך לעשות, כאשר היא מותקפת, לטענתה, והתלונות האחרות שהוגשו לא היו בסיטואציות פחות קשות מהסיטואציות שהיא מתארת במקרה דנן – נהפוך הוא – הן היו חמורות יותר, כמו למשל אירוע הדריסה בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם. השני – הבן ראה את האירוע ולו בחלקו, גם לשיטת המתלוננת, והשאלה היא הכיצד הוא לא הזעיק את המשטרה בעצמו, או לחילופין יעץ לאמו לעשות כן. העובדה, שהבן לא טרח להזעיק את המשטרה וגם לא ייעץ לאמו לפנות מיד למשטרה מעלה את החשש שמא גרסת המתלוננת איננה גרסת האמת. אגב, בהמשך החקירה הנגדית, בתגובה לכך שהסניגורית מפנה את תשומת לבה לכך שהיא יצאה מהחדר וסיפרה לבנה שהנאשם תקף אותה והיא אומרת שכולם היו נסערים ומבולבלים והסבלים רצו לסיים את העבודה וללכת. לא ברור מדוע זה רצונם של הסבלים לסיים העבודה וללכת מנע מהמתלוננת להתקשר בו ברגע למשטרה ולהזעיק אותה למקום. זאת ועוד, בהמשך היא אומרת שבן שלום אמרה לה להתקשר למשטרה והיא לא התקשרה משום שהנאשם ברח מהבית ולא היה באותו רגע. גם תשובה זו אין בה כדי לסבר את האוזן משום שהעובדה שחשוד בביצוע עבירה עוזב את המקום שבו לכאורה ביצע את העבירה אין בה כדי למנוע מהקורבן כדי להזמין את המשטרה. תפקידה של המשטרה הוא לאתר גם את מי שבורח ממקום האירוע. בנסיבות ההלו, כאשר לא זו בלבד שהמתלוננת לא פעלה באופן סביר ולא הזמינה את המשטרה מידית אלא גם שבנה לא עשה זאת ולא ייעץ לה לעשות זאת ובנוסף, והמתלוננת גם לא שעתה לעצתה של בן שלום, החשש שמתגנב ללב בדבר אמינותה של המתלוננת אך הולך ומתעצם.

בהמשך החקירה הנגדית, מוצג בפני המתלוננת מסמך בן ארבעה עמודים שנערך על ידה, ואשר מפרט את כל הציוד והריהוט שהיא לקחה מהדירה. מסמך זה הושאר על ידה בדירה והיא מאשרת שהיא תיאמה מראש הובלה לקחת את הרהיטים מהבית. אח"כ מוצג בפניה מסמך נוסף שנערך ע"י הנאשם ובו פירוט הרהיטים והציוד שהיא הוציאה מן הבית והמתלוננת מתרעמת על כך שיש הערכה כספית של כל אחד מהפריטים ומדגישה שמדובר ברשימה שהוגשה לבית הדין הרבני והסניגורית מאשרת שזה השימוש שנעשה במסמך. המתלוננת טוענת שהיא לא לקחה את כל הפריטים שנכללים ברשימה של הנאשם והיא מוחקת מתוכה את מה שלא לקחה, ויצויין שעדיין, לאחר המחיקה מדובר ברשימה ארוכה. בהמשך החקירה הנגדית, מוצג בפניה סרט שצילם הנאשם והמתלוננת מזהה בו את עצמה ואת שלומי והיא מאשרת שרואים אותה מצלמת במצלמה את האירוע, לדבריה היא צילמה כדי להוכיח לבית הדין הרבני שכל תכולת הדירה נמצאת בדירה במהלך האירוע, וזאת נוכח העובדה שהנאשם ובא כוחו טענו בבית הדין הרבני שהיא רוקנה את כל תכולה הבית וכי בשל כך היא פנתה – הכל עובר לאירוע – לבית הדין הרבני שנתן לבקשתה צו עיקול על הפריטים שבבית וזאת לאחר שהיא טענה שהנאשם אמר לה שהוא עומד למכור את כל הרהיטים כדי לכסות את החובות בבנק, חובות שלשיטתה הוא יצר. היא מאשרת שגם בקטע נוסף שנראה בדיסק מופיע גם שלומי ובקטע אחר רואים את גם את הבן. הדיסק הוגש לתיק בית המשפט.

המשך החקירה הנגדית מתייחס לשהייתה של המתלוננת במקלט והיא מאשרת שהיא הלכה למקלט לאחר האירוע שהתרחש ב- 11.10.2009 ולדבריה מאז ועד ה- 14.10.2009 המועד שבו נכנסה למקלט היא היתה רוב הזמן אצל רחל שכנתה וישנה בבית כשהדלת סגורה והנאשם ישן ברכב ולא בבית. הוא הגיע הביתה ב- 10.10.2009 בבוקר בעת שפינו אותה למקלט, כשהוא זב דם מפיו בשל תאונה שהוא עשה. לדבריה, ג'ני, ממרכז דולב שליוותה אותה למקלט, ראתה אותו. אין היא יודעת מדוע רחל שכנתה לא מסרה הודעה במשטרה שמאמתת את הגרסה שהיא שהתה אצלה. היא מאשרת שהיא לא הגישה תלונה בעקבות אירוע הדריסה שכן במשטרה החוקר תומר הפנה למרכז דולב ואמר לה שתפנה למרכז לפני שהיא מגישה תלונה. ניתנת האמת להיאמר, גישה זו של המשטרה, אם אכן ננקטה, היא מוזרה, שכן מה מניעה יש שהמתלוננת תגיש את התלונה ואז תתפנה למקלט? ואולי היא מלמדת על חוסר האמון של המשטרה בתלונותיה של המתלוננת? עוד היא אומרת, שבמהלך התקופה מ- 14.10.2009 ועד 18.3.10, היא היתה בדירה פעם אחת בתאריך 21.1.2010, כשהיא הגיעה יחד עם רחל ובנה ורצתה להישאר בבית וזה היה אחרי דיון בבית הדין הרבני, אך בשל כך שהנאשם היה בבית, היא התייעצה המקלט, ועם עו"ד והם יעצו לה ללכת לבנותיה. היא מספרת שלאחר שהיא הגישה בקשה לצו הגנה, נאמר לה שהיא תקבל תשובה ביום ראשון והיא לא המתינה אלא הלכה הביתה, היתה שם כשעה, לא הרגישה שם טוב ועזבה את הדירה. מדוע הלכה המתלוננת אל המקום שבו נמצא מי שהיא מבקשת שירחיקו ממנה? גם לשאלה זו כמו להרבה אחרות אין מענה בדברי הנאשמת וגם היא מצביעה על התנהגות שאין בה כל פחד מפני הנאשם.

המשך החקירה הנגדית מתייחס שוב לאירוע נשוא כתב האישום, והמתלוננת שבה ואומרת שהיא לא אמרה לנאשם במפורש מה היא תיקח מהדירה וגם הבן לא אמר לו והיא שבה ואומרת שהיא אמרה שהיא תכין רשימה ותגיש אותה לביה"ד הרבני. לדבריה, כשהנאשם דיבר איתה בטלפון היא אמרה לו שהיא תיקח את השולחן, הכיסאות, המכונה והמיטה. האירוע של פריקת הדברים והוצאתם מהדירה נמשך מהשעה 20:00 כשהסבלים הגיעו 20:30 ועד 21:45 כשבמשך כל הזמן הזה, לא היה מצב שהיא היתה לבד בדירה שכן נכחו שם שלומי והבן ובנוסף המובילים עלו וירדו כל העת. השידה שזרק עליה הנאשם, היא שידה קטנה לא על גלגלים שהיתה אותה עת ריקה, השידה היתה בינה לבין הנאשם שהיה מאחוריה וכשהוא ראה שהיא פותחת את הארון הוא העיף את השידה אליה משום שהוא רצה להגיע לארון שלידו היא עמדה כל אותה העת. אחרי שהוא הפיל את השידה, הוא דחף אותה ופילס את דרכו לארון. היא באופן מפתיע לא צעקה אלא רק שאלה אותו מה הוא עושה ואמרה לו בספרדית "טרנקילו טרנקילו". שלומי, הבן והסבלים היו לדבריה רחוקים והדירה היא גדולה שטחה היא למעלה מ- 100 מ"ר והיה רעש בבית. בהמשך היא מאשרת שהיא לקחה את המחשב שהנאשם משתמש בו ולדבריה זה המחשב של הבנות שלה. היא גם מאשרת שב- 2.4.10 היא לקחה את הלפטופ. היא שוללת את מה שמציעה לה הסניגורית שהכסף אותו לקח הנאשם זה כספו שלו שקיבל מאורוגאווי ומאשרת שחשבה שבשקית שהנאשם הוציא מהארון נמצאו הדולרים שהוא לקח מהבנק, ואז היא רצה אחריו, הוא ברח, היא לא הספיקה לתפוס אותו וגם הבן שממנו ביקשה לתפוס אותו לא הצליח לתפוס אותו. היא שוללת את מה שמציעה לה הסניגורית שהבן ניסה למנוע ממנה לרוץ אחרי הנאשם, ותפס אותה בכתפיים. לשאלה מדוע הבן לא מוכן להעיד היא מפנה את הסניגורית לבן עצמו ואומרת שהיא עצמה לא מוכנה שהוא יעיד משום שהוא סבל כשהיא היתה במקלט. הוא היה אז חייל והיה צריך לתפקד והיא לא רוצה לערב אותו בכל ההליך הזה. תמוה שהמתלוננת שלכאורה מגוננת על בנה ורוצה להרחיק אותו מהאירועים מביאה אותו ללב ליבה של ההתרחשות ביום האירוע, אל הדירה שממנה היא רוצה להוציא חפצים כאשר הנאשם נמצא שם ומתנגד לכך. לנוכח ההתנהגות של המתלוננת קשה לקבל את ההסבר שלה לכך שהיא לא רוצה שהבן יעיד. בהמשך החקירה הנגדית, היא נשאלה מדוע היא לא רוצה ששלומי יעיד ולא מוסרת את פרטיו, והיא טוענת שהיא לא יודעת את הפרטים - כך מפי מי שטענה שהיא ביקשה משלומי שיתלווה אליה כדי שישמש כעד בבית הדין הרבני! הכיצד תזמן אותו להעיד בבית הדין הרבני כאשר אין היא יודעת את פרטיו?! על פני הדברים אין אמת בפי המתלוננת וגם הטענה שהיא לא אחראית על שלומי ועל ההחלטות שלו, אינה מסברת את האוזן שכן היא עצמה מאשרת שאישה מסוימת קישרה ביניהם ומה המניעה לפנות לאותה אישה לבקש ממנה את פרטיו של שלומי או לחילופין למסור את פרטיה של האישה למשטרה כדי שהמשטרה תאתר באמצעות האישה את שלומי? על פני הדברים המתלוננת איננה מעוניינת שהמשטרה תגיע אל שלומי, ותגבה ממנו הודעה בדיוק כפי שהיא איננה מעוניינת שבנה יעיד. וקשה שלא להבין שהמתלוננת איננה רוצה להביא בפני המשטרה ובפני בית המשפט את כל האמת לאמיתה ולחשוף את כל מה שאירע באותו האירוע.

עוד היא נשאלה מדוע זה לא פנתה בו ביום לקבלת טיפול רפואי ולמשטרה, היא אומרת שהיא הרגישה מאוד לא טוב, היא היתה מותשת ולא היה לה כוח נפשי לעשות דבר, וחשבה שדי בכך שהיא היתה בקשר עם המקלט. כך למרות שבמקלט עצמו נאמר לה שהיא צריכה לפנות למשטרה והשאלה מדוע היא לא עשתה את מה שאמרו לה במקלט היא אומרת שהיא איננה יכולה לענות, והיא גם מלינה על כך שהסניגורית מציגה את הדברים כאילו היא איננה דוברת אמת. וכל הדברים הללו גם יחד אינם מסברים את האוזן ולא מצביעה על התנהגות סבירה והגיונית של מי שפוחדת תחילה, ונפגעת בהמשך. ועוד בעניין הקשר עם המקלט – התוכן של הודעות ה-sms שנשלחו על ידי בן שלום אל המתלוננת, הועלה על הכתב במזכר שהועלה ע"י תומר.

בהמשך החקירה הנגדית טוענת המתלוננת שהמובילים הגיעו לדירה מאוחר, והנאשם עשה בלגאן בחדרו של הבן, וזרק את כל החפצים כך שהיה מאוד מסובך להוציא את מיטת הבן מחדרו. עם זאת אומרת המתלוננת, שהמעבר בדירה היה חופשי שכן חפצים שהועברו, הועברו לחדרו של הנאשם וחלק מהם לאזור המטבח. לדבריה, לאחר שהנאשם יצא מהדירה הוא שוב לא חזר וכשהיא יצאה בעקבותיו מהחדר אל הסלון היא סיפרה להם מה הוא עשה לה וכולם שמעו זאת, למעט שלומי שלגביו היא אומרת שהיא לא יודעת אם הוא שמע כי הלך כשראה שיש בלאגן ולדבריה הנאשם גם קצת איים עליו בכך שאמר לו: "מי אתה, מה אתה" ושלומי פחד שהבן אדם יכה אותו. לדבריה, הנאשם איים על שלומי כי הבן רצה לקחת את מיטתו והנאשם סירב. ברור לחלוטין שכתב האישום אינו מייחס לנאשם עבירת איומים שבוצעה לכאורה כלפי שלומי, ולא ברור הכיצד? האמנם לא סיפרה המתלוננת למשטרה שהנאשם איים גם על שלומי? ואם סיפרה מדוע לא עשתה המשטרה הכל כדי לאתרו? ואולי לא האמינה המשטרה למתלוננת? על פני הדברים, עסקינן במתלוננת שמעצימה את הדברים, ובמיוחד את התנהגותו של הנאשם גם אם אין לכך כל ביטוי בכתב האישום וכפי הנראה גם לא היה לכך ביטוי בהודעה שלה או שהמאשימה הבינה כבר בשלב של הכנת כתב האישום שאין ממש בטענה זו של המתלוננת. דברים אלה מלמדים אותנו על האופן שבו מתנהגת המתלוננת ועל הניסיונות שלה להכפיש את פניו של הנאשם, לייחס לו עבירות שלא עולות מתוך מה שהוא אמר או עשה וכיוצא בזה. המתלוננת מוסיפה ואומרת שהנאשם הציק גם לסבלים, דיבר איתם, ירד איתם במעלית אבל לא עשה כל פעולה פיזית להתנגד להוצאת הדברים. הנה כי כן, ברור מהדברים שאומרת המתלוננת בעצמה שהנאשם לא מנע מהמתלוננת לעשות דין לעצמה ולהוציא דברים מהדירה מבלי שיהיה בידה צו של בית הדין הרבני שבפניו נדון עניינם של בני הזוג אותה עת, ושמאפשר לה לעשות את מה שעשתה. העובדה שהנאשם נהג כפי שנהג ולא מנע מהמתלוננת לעשות בדירה כרצונה, מלמדת על דרך הפעולה של המתלוננת מחד ושל הנאשם מאידך. לדברים יש כמובן חשיבות בבואנו לקבוע את מהימנותם של שני הצדדים.

המשך החקירה הנגדית מתמקד בתלונות העבר, והמתלוננת מאשרת שבשנת 2006, היא הגישה תלונה אחרת כנגד הנאשם, הוגש נגדו כתב אישום אבל בשלב של תחילת שמיעת ההוכחות עתרה המאשימה לביטול כתב האישום וכך היה. ועוד, המתלוננת מאשרת שבשנת 2008 היא הגישה בקשה למתן צו הגנה כנגד הנאשם, ואין היא יודעת מה אירע בגורלה של הבקשה שכן לדבריה היא התמוטטה מיד לאחר הדיון ואחר כך הוגשה בקשה אחרת למתן צו הגנה, ולאחר שניתן הצו הזמני, הסכים הנאשם להארכתו מבלי להודות בטענות שנטענו בבקשה בשל כך שהוא כבר היה מורחק בשל התיקים הפליליים שנפתחו נגדו.

לאחר שהמתלוננת חזרה לדירה המשותפת לה ולנאשם, היא מצאה שם קלטת שעליה תועד מה שקלטו מצלמות שהתקין הנאשם בתוך הדירה, והיא מסרה אותה לידי המשטרה, ולאחר מכן היא נקראה בשנית אל דוכן העדים להעיד בקשר לכך. או אז היא סיפרה שלאחר שחזרה מהמקלט היא מצאה בבית מצלמות נסתרות שהתקין הנאשם, העבירה את מה שמצאה לדיסקים לבקשת המשטרה, ומסרה את הקלטות לחוקר. המצלמות, כך היא מספרת היו בארון, בחדר, במחשב ובמקומות נוספים. בדיסק שמוצג במהלך העדות השנייה שלה, היא אומרת שרואים אותה מצלמת את הריהוט בדירה, את החדר של הבן ואת הנאשם אומר למתלוננת שהיא לא תיקח את המיטה. היא לדבריה צילמה את הרהיטים משום שהנאשם שיקר בבית הדין הרבני ואמר שהיא רוקנה את כל הציוד מהדירה ולכן היא רצתה להוכיח לבית הדין הרבני שתכולת הדירה מלאה. הדיסק השני הוא הדיסק של התמונות שצולמו בעזרת המצלמה במצית של הנאשם ולשיטת המתלוננת בדיסק רואים שהנאשם הפיל את השידה, ואותה אומרת "תירגע מה אתה עושה". חרף זאת כאשר בית המשפט צפה בדיסק הוא לא ראה כל אקט של אלימות, ונרשמה על כך הערה בפרוטוקול כדי שלא יהיה ספק, וכדי שגם המתלוננת תבין שאי אפשר להוסיף על מה שרואים בדיסק או ליתר דיוק – על מה שלא רואים בדיסק ולטעון שהדברים נמצאים בדיסק. לאחר מכן המתלוננת אמרה שבקטע הזה רואים את התחלת האלימות כאשר הנאשם הפיל את השידה ואח"כ דחף אותה ואח"כ נתן לה אגרוף. אחר כך היא אומרת שהנאשם נתן לה אגרוף והפיל את השידה ומציינת שהיא לא זוכרת את השתלשלות העניינים ובהמשך היא אומרת שהנאשם נתן לה את מכת האגרוף לפני שהוא הפיל את השידה, ואגב כך בניגוד לאופן היא תיארה את הדברים בפעם הראשונה שהיא ניצבה על דוכן העדים, בניגוד למה שהיא אומרת מיד אח"כ לאמור, שקודם הוא הפיל את השידה ואחר כך הוא נתן לה אגרוף. היא אומרת שלא רואים את הדברים בדיסק משום שהנאשם לא צילם את עצמו. הנאשם, יש לזכור, החזיק את המצית בידו וכיוון את המצלמה שבה לכאורה לאן שרצה, אבל לדבריו - כפי שנראה בהמשך - לא ממש היתה לו שליטה על הדברים. כך או אחרת ברור, שבדיסק לא רואים דבר ממה שהמתלוננת מייחסת לנאשם כפי שברור שהמתלוננת לא יודעת לומר את הסדר שבו התרחשו העניינים. עובדה הזו היא תמוהה שכן שניצבה המתלוננת על דוכן העדים בעת מסירת העדות הראשונה, היא מסרה את הדברים בצורה נחרצת וחד משמעית.

המשך הדיסק מתעד את הקטע שבו הסבלים מגיעים אל הדירה והנאשם אומר לסבל שזהו ביתו שלו, שואל אותו לאן הוא לוקח את הדברים שהוא מוביל, מספר לשכן שגונבים לו דברים מהבית ואומר פעמיים "שמחר כולם במשטרה". קטע נוסף שרואים אותו בדיסק, מתעד לדברי המתלוננת את השלב שבו הנאשם חוזר הביתה בשעה 23:00 ואומר שהיא רוקנה את הבית, מה שאינו נכון. השאלה אם המתלוננת רוקנה את הבית אם לאו, היא שאלה שמן הסתם תוכרע במסגרת התיק שמנהלים הצדדים בבית הדין הרבני אבל כבר מהראיות שנפרסו בפנינו בתיק זה, ברור לחלוטין שהמתלוננת, הוציאה מסה של פריטים וציוד מהדירה המשותפת. לדברי המתלוננת כאשר הנאשם חזר אל הדירה הוא אמר לה שבכך תגמר לה החגיגה. מדוע ברגע זה לא הוזעקה המשטרה!? המתלוננת מוסיפה ואומרת שלבקשתו של תומר היא תימללה את הקלטת וכתבה מה היא אמרה ומה אמר הנאשם וכך היא ציינה שהיא אמרה "אה", ולדבריה וכך היא הביעה קול של כאב. כאשר מוקרנת בפניה הקלטת במהלך עדותה, היא מתבקשת לומר היכן שומעים אותה אומרת "אה" והיא אומרת שזה היה פעמיים. פעם אחת שלא שומעים אותה טוב בקלטת לאחר שהשידה כבר נפלה והיה לה כאב אבל היא אומרת יכול להיות שזה היה מהמכה שדחף אותה הנאשם ואין היא יכולה לומר כרגע. מדוע, הרי הקלטת מוקרנת בפניה במהלך עדותה והיא חופשיה להצביע בדיוק על המקום בו היא השמיעה את קול הכאב, בכל זאת אין היא מסוגלת לעשות זאת. אחר כך היא אומרת, שקריאת הכאב הראשונה היתה שהיא והנאשם דיברו, ולא ברור למה, והיא גם לא מסבירה למה, ואח"כ היתה קריאת כאב נוספת כשהנאשם נקט אלימות נגדה, הפיל את השידה ודחף אותה אבל היא לא יכולה לשייך את אותה קריאת כאב לשלב זה או אחר והיא מגדילה לעשות כאשר אין היא יכולה לתאם את קריאת הכאב עם הקלטת. האמנם תמללה המתלוננת את הקלטת בצורה אמינה ועדיין אין היא יכולה להצביע על המקום בו נאמרה מילה זו או אחרת!? אתמהה!!! ואגב בהמשך, טוענת שוב המתלוננת שסדר הדברים היה שהנאשם הפיל את השידה, נתן לה אגרוף אח"כ דחף אותה. דיסק נוסף שהוגש לתיק בית המשפט מתעד את התוצאה של המכה שהיכה הנאשם את המתלוננת – לטענתה, כאשר התיעוד נעשה ע"י ביתה יעל. הדיסקים תומללו גם ע"י זוהר שלום (להלן: "שלום") והתמלול הוגש לתיק בית המשפט, וגם בתמלול זה אין זכר לכך שרואים בדיסקים נקיטת אלימות כפי שטענת לה המתלוננת. זאת ועוד גם כאשר הוצגו הדיסקים לבית המשפט, לא ניתן היה לראות את הנאשם עושה את מה שהמתלוננת מייחסת לו. שלום, כתב מזכר – דו"ח צפייה שלו בדיסקים נוספים שהביאה המתלוננת למשטרה ושמתעדים את ה- 21.3.2009 וכן את ה- 24.2.10 והם מתעדים את ההתנהלות שגרתית של הנאשם והמתלוננת בדירתם. שלום מציין שהדיסקים לא מתעדים אירועים

חריגים למעט העובדה שבחלק מסוים של השיחה הטון של הצדדים הוא קצת גבוה. שלום מציין שהם נינוחים גם כאשר הם משוחחים על תלונות שהגישה המתלוננת כנגד הנאשם.

בחקירה הנגדית השנייה, אומרת המתלוננת שהיא העבירה למשטרה את התמונות שהיו בדיסקים מהמצלמות שהתקין הנאשם בבית ושאותם היא מצאה כאשר היא חזרה אל הדירה, אבל היא לא העבירה למשטרה את הסרט שהיא עצמה הסריטה. בהמשך היא מתחמקת מלהשיב על השאלה האם היא הגישה את הרשימה של הפריטים שהיא הוציאה מהבית לבית הדין הרבני, לאחר מספר שאלות היא אומרת שהרשימה אמורה להיות מוגשת בשלב ההוכחות. בשלב זה היא מעומתת עם העדות שכבר מסרה בבית הדין הרבני שבה היא אומרת שהיא באה לקחת חפצים מהדירה – המיטה של הבן, כלי הנגינה שלו, החפצים של הבנות שלה ושהיא באה עם "עד" החתן של השכנה. חרף אמירה זו, היא אומרת שהיא לא יודעת את שמו של אותו אדם, לא ברור לה, כך היא אומרת, כיצד הסניגורית יודעת את שמו של אותו אדם, כאשר היא עצמה לא אמרה את השם. והיא גם מבקשת שהסניגורית תסביר מהיכן היא קושרת את השם שלומי לאותו אדם? האמירות הללו של המתלוננת הן יותר מתמוהות שכן בחקירה הראשונה שלה בבית המשפט בתיק זה, היא התייחסה בפירוש לאותו אדם כעד "שלומי". ברור, שהסניגורית לא המציאה שם לאותו אדם שהתלווה אל המתלוננת, והניסיון של המתלוננת הוא להיתמם ולומר שאין היא יודעת את שמו של האדם שנלווה אליה, הוא על פניו מגוחך, שכן היעלה על הדעת שהמתלוננת תבקש מאדם להתלוות אליה ולא תדע אפילו את שמו הפרטי?! התמיהה הזאת מתבקשת לא רק בכלל, אלא גם בפרט נוכח הטענה החוזרת ונשנית של המתלוננת, לפיה היא רצתה שאותו אדם יהיה עד בבית הדין הרבני כדי שיתמוך בגרסה שלה שהיא לא רוקנה את הבית מחפצים, כפי שטען הנאשם שעשתה. כיצד התכוונה המתלוננת להזמין את אותו אדם למסור עדות אם אין לה מושג מיהו, מהו שמו ומה הכתובת שלו, זאת אין לדעת! בהמשך החקירה הנגדית היא מאשרת שאכן בדירה נכחו, היא, הבן, הסבלים וכן אותו אדם שהיא מתייחסת אליו כאל אדם זר. מכאן, שלא ניתן להבין את האמירה של בבית הדין הרבני בדרך אחרת מההסבר הפשוט והברור שלה, אותו אדם שהתלווה אל המתלוננת הוא החתן של שכנתה, כך ולא אחרת. בהמשך היא אמרה שמדובר בשכנה שהיא אינה מכירה אותה. היא הלכה להתגורר בדירת מסתור לאחר שהיא עזבה את המקלט והיא לא הכירה איש בסביבה, כולם היו זרים ובאחד הימים כשהיא בכתה בגינה, ניגשה אליה אישה זרה שהיא אינה מכירה והציעה לה את עזרתה. הגם שזו הפעם הראשונה שהיא פגשה את אותה אישה, והיא הציעה לה שהיא תשלח את החתן שלה שיעזור לה ויהיה עד כפי שהיא רצתה שיהיה לה, וכדי שבאמצעותו היא תחשוף את השקרים של הנאשם שטען בבית הדין הרבני שהיא רוקנה את הדירה. לצערה, כך היא אומרת, אותו אדם הלך והיא לא לקחה את הפרטים שלו, היא גם לא יודעת את הפרטים של אותה אישה. העובדה שאישה זרה, מציעה לה עזרה בעניין כה סבוך, בין בעל לאישה שמתקוטטים ביניהם מבלי שאותה אישה יודעת מיהם הצדדים המתקוטטים, מה הנפקות של הסכסוך ביניהם, איך הסכסוך הזה יכול להשליך על החתן שלה והעובדה שהחתן יודע להגיע אל דירתם של בני הזוג, כל כולם יחדיו, מעוררים הרבה סימני שאלה, ומולידים את החשש הכבד שגם בנקודה זו המתלוננת אינה דוברת אמת, ושלאמיתו של דבר היא יודעת מי המלווה ושאין מדובר באדם זר. זאת ועוד, גם אם נכונה גרסתה לעניין אותה אישה, מה מניעה היתה לחזור עם השוטרים, אל אותה גינה שבה היא פגשה את האישה הזרה ולנסות לאתר את האישה בין בגינה ובין בסביבה הקרובה. ניסיון כזה, לא נעשה, והעובדה שלא נעשה מעיד או על כך שגם המשטרה לא האמינה לסיפור של המתלוננת או שהמשטרה כשלה בניהול החקירה. כך או אחרת, הדברים אינם מטיבים עם המתלוננת וגרסתה. בהמשך אומרת המתלוננת שגם בסרטונים רואים שאותו אדם לא מציג את שמו. העובדה הזו לא מלמדת על כך שהמתלוננת לא יודעת את שמו ושאין לה איתו היכרות מוקדמת.

בהמשך לחקירה הנגדית, מאשרת המתלוננת שהן היועצת המשפטית של המקלט עו"ד נטלי אוחנה והן הטוען הרבני שייצג אותה בבית הדין הרבני הציעו לה לפנות לבית הדין הרבני בצורה מסודרת כדי לקבל אישור להוציא חפצים מן הדירה אבל היא לא שעתה לעצתם זו. לשיטתה הבן היה מאוד בלחץ משום שלא היתה לו מיטה ומזה חצי שנה בקירוב הוא היה ללא הציוד שלו והיא עצמה היתה צריכה לקחת את הציוד שלה. בנקודה זו היא נאלצת להודות שמהיום שהיא עזבה את המקלט 7.3.10 ועד היום שבו היא הגיעה לדירה – 18.3.10 חלפו עברו 11 יום וכשהיא נשאלת ע"י הסניגורית האם זה נכון שהיה מספיק זמן להגיש בקשה לבית הדין הרבני ולקבל אישור מסודר, היא נאלצת להודות בכך ואומרת בחצי פה "יכול להיות". העובדה שהמתלוננת לא שעתה לעצות שניתנו לה ע"י יועציה המשפטיים ובחרה לעשות דין לעצמה, מלמדת לא רק על כך שהמתלוננת לא חששה מפני הנאשם, והראייה – הגם שהיא טוענת לכך שנקט נגדה אלימות פעם אחר פעם, הרי היא חוזרת אל הדירה, ולא רק בפעם הזאת, אלא גם על כך שאין היא חוששת ליצור מצבים שבהם עלול להתלקח עימות נוסף ביניהם. הייתכן?! מהמשך החקירה הנגדית עולה שבעצם המתלוננת לא חששה כלל ל"התחשבן" בדרך זו עם הנאשם שלשיטתה גזל מהכספים המשותפים – לטענתה – סכום של 40,000 דולר. במאמר מוסגר יצוין שהשאלה האם אכן מדובר בכספים משותפים ומה מקורם של אותם כספים, אינם מעניינם של בית משפט זה והיא תידון ותוכרע במסגרת הדיון שהם מנהלים בבית הדין הרבני.

בהמשך החקירה הנגדית מספרת המתלוננת שבחדרו של הנאשם היתה שידה נוספת ובה חמש מגירות, שהיא הוציאה את החפצים שהיו בה והניחה על מיטתו של הנאשם ובנה העביר לחדרו של הנאשם את השידה הנוספת בת שלוש המגירות כשרצה להוציא את המיטה מחדרו. לשאלה האם היא צעקה לעזרה כאשר הנאשם תקף אותה – שאלה שהתשובה לה ברורה – משום שבדיסקים שניפצו במהלך ההוכחות לא נשמעה המתלוננת זועקת לעזרה, וזאת באופן תמוה, משיבה המתלוננת שאין היא זוכרת שכן היא היתה בלחץ, בכאב בהלם ובשוק. לאמיתו של דבר מה שנשמע בקלטת הוא שהמתלוננת שאלה את הנאשם מה הוא עושה וביקשה ממנו שיירגע אבל לא מן הנמנע שהיא שאלה אותו מה הוא עושה לא כאשר הוא תקף אותה, אלא כאשר הוא ניגש לארון וחיפש את השקית שלו, והיא ביקשה ממנו שיירגע כאשר הוא נבר בארון כפי שיעלה מעדותו שתובא להלן. דהיינו המתלוננת הגיבה, ותמוהה העובדה שהיא לא צעקה, לא הרימה את קולה ולא ביקשה את עזרתו של איש מהאנשים שהיו נוכחים בדירה לרבות ובעיקר את בנה שלה. המתלוננת כך ברור מהשתלשלות העניינים היתה עסוקה בלמנוע מהנאשם לקחת את השקית, וכלל לא מן הנמנע שבמסגרת זאת היתה התגוששות ביניהם שבגינה נגרמו לה החבלות. לשיטת המתלוננת, היא לא רצה אחרי הנאשם שאחז בשקית לסלון אלא רק עד המסדרון, היא לא ניסתה לתפוס אותו ובנה לא ניסה למנוע ממנה לתפוס את הנאשם וגם לא ביקש ממנה לשחרר אותו. היא גם טוענת בהמשך שגם המובילים לא ניסו לעצור את הנאשם שיצא מן הדירה. שלומי - לשיטתה כבר הלך, בנה היה עסוק בלהרגיע אותה משום שהיא בכתה והיה לה קשה, ובעניין זה היא מאשרת שבנה הציע לה לפנות למשטרה וכך גם העובדת הסוציאלית שאיתה דיברה אבל היא היתה מאוד לחוצה משום שהאירוע היה לא קל – היה קשה ולכן היא פנתה למשטרה רק למחרת. בדברים הללו יש יותר מסתירה פנימית, שכן יש בן שחושב שצריך לפנות למשטרה אבל לא פונה בעצמו למשטרה, ויש מתלוננת שמכירה היטב את הדרך למשטרה אבל לא מזעיקה אותה ברגע האמת, זאת חרף העצות שהיא מקבלת. לגבי החבלות שהיא נחבלה, היא אומרת שיומיים לאחר מכן ב- 20.3.10 צילמה בתה גם את הזרוע, גם את ירך שמאל וגם את החזה והיא הביאה את הצילומים למשטרה והם אמרו לה שיש להם מספיק תמונות והם לא צריכים את זה. בשים לב לכך, כפי שנראה להלן, שחלק מן התמונות שצולמו במשטרה נעלמו או נמחקו, הגרסה הזאת תמוהה במקצת.

בחקירה החוזרת, היא אומרת שהיא לא ראתה את העד כאשר הנאשם ברח, אחרי שהיכה אותה. היא לא יודעת אם הוא הלך לפני או אחרי שהנאשם היכה אותה אבל היא יודעת שכאשר היא יצאה מן החדר בעקבות הנאשם היא כבר לא ראתה את העד יותר. ובסופה של החקירה החוזרת, היא דבקה בגרסה לפיה כאשר תקף אותה הנאשם בחדרו, לא היה איש במקום זולתם, שכן הבן שהעביר את השידה מחדרו שלו לחדרו של הנאשם, היה בחדר לשניות ולא מעבר לכך.

כל התמיהות שמתבקשות מגרסתה של המתלוננות, כל התהיות שתהינו למשמע דבריה, וכל ההערות שהערנו לעיל חוסר הסבירות של הגרסה בחלקים אלה ואחרים שלה, מובילות למסקנה שגרסתה של המתלוננת אינה גרסה מהימנה, ולפיכך לא ניתן ליתן אמון בדבריה.

7. מזי באני (להלן: "באני"), מי שהיתה חוקרת אלמ"ב בתחנת ראשל"צ והעידה אף היא כעדת תביעה, סיפרה בחקירה הראשית שבתאריך 21.3.10 דהיינו, ארבעה ימים לאחר מועד האירוע, היא גבתה תלונה מהמתלוננת, צילמה חבלות שהיו על גופה, ושכפלה דיסק של תמונות של החבלות. היא מספרת שהבחינה בסימן כחול לא חזק בירך שמאל של המתלוננת וכן בסימן כחול בולט ביד שמאל למעלה באורך של 10 ס"מ. עוד הבחינה בסימן כחול בעצם החזה בגודל של 2 ס"מ. באני לא רק תיעדה את החבלות בתמונות, אלא גם פירטה אותן בגוף ההודעה שגבתה מן המתלוננת, כך היא מספרת בעדותה. הדיסק ובו התמונות הוגש לתיק בית המשפט ובהמשך פותחו והוגשו התמונות לתיק. החבלות שאליהן מתייחסת באני, נראות בתמונות.

בחקירה הנגדית, מאשרת באני שחרף העובדה שהמתלוננת סיפרה שהיו שני אירועי תקיפה, ושהיא רצה אחרי הנאשם כדי לקחת ממנו שקית כסף, הרי היא לא נשאלה האם בזמן שהמתלוננת בעצם רדפה אחרי הנאשם היה ביניהם מגע. השאלה שמתבקשת כמובן היא האם המתלוננת נפגעה - כפי טענתה - מתקיפה שתקף אותה הנאשם בחדר השינה או שמא היא נפגעה כתוצאה מהרדיפה שלה אחר הנאשם והניסיונות שלה לתפוס אותו שהיו בסלון כאשר לניסיונות אלה היו עדים. שאלה זו של האם והיכן נפגעה המתלוננת ובאיזה נסיבות נוגעת בלב ליבו של כתב האישום, והעובדה שלא נבדקה – עם המתלוננת – השאלה הקרדינלית, האם היה מגע בינה לבין הנאשם בסיטואציה אחרת ולא בזו שהיא מתארת, יורדת לשורשו של ענין, מהווה כמובן כשל בהליך החקירה, וגורמת לכך שלא כל העובדות ו/או הנסיבות הצריכות לעניין נפרסו בפני בית המשפט.

בהמשך החקירה הנגדית, אומרת באני שהיא לא יכולה להעריך ממתי ההמטומות שהיא ראתה על המתלוננת, והיא לא שוללת את האפשרות שמדובר בסימנים ישנים ולא כאלה שנגרמו בתקופה מיום 18.3.10 ועד מועד גביית ההודעה. עוד היא אומרת בחקירה הנגדית שבמהלך גביית ההודעה לא סיפרה לה המתלוננת שהיא צילמה דברים בדירה במהלך האירוע, וכפי שנראה להלן, המתלוננת אכן תיעדה את מה שלדבריה אירע במועד האירוע בדירה.

8. שלום ששימש במועד הרלבנטי לכתב האישום חוקר בתחנת המשטרה ברחובות וגבה את הודעת הנאשם, מספר בחקירה הראשית שהוא כתב מזכר ובו תיעד שיחה שלו עם בנה של המתלוננת. שלום מספר שהוא התקשר אל הבן על מנת לזמנו לתחנת המשטרה ליתן עדות, הסביר לבן שעדותו חשובה אבל הבן סירב להגיע. הבן ביקש משלום להתקשר בחלוף 10 דקות וכאשר כך עשה שלום אמר לו הבן שהוא לא מעוניין למסור עדות. לשאלת שלום הוא אמר שהוא לא ראה את התקיפה שכן היה בחדר השני, ולעניין ההסכמה למסור עדות באופן כללי, עמד בסירובו ואמר שהוא לא מעוניין להתערב. עמדה זו של הבן, מעוררת תמיהה שכן כל העדויות שנפרסו בפני בית המשפט מצביעות על כך שהוא אכן היה בדירה, אמנם לא בחדר השינה, אבל האירוע לא הסתיים בחדר השינה אלא נמשך בסלון ולשיטת הנאשם הבן לא רק נכח בסלון אלא אף מנע מאימו – המתלוננת, להמשיך במרדף אחרי הנאשם. במצב דברים זה ברור שעדותו של הבן היא עדות חשובה, שיכולה ללמד אותנו על מה שאירע בסלון. העובדה שהבן, מסרב להעיד מולידה את החשש הכבד שהוא חושש שעדותו תזיק לאימו – המתלוננת, ואם כך, מתעוררת השאלה האם אכן המתלוננת דוברת אמת, שאם כן, מה מניעה היתה לבן להגיע לתחנת המשטרה ולמסור הודעה. אגב, המתלוננת טוענת שהנאשם חבל בה האם לא היו סימנים לחבלות אלה שהבן יכולה היה לראות מיד לאחר שנחבלה אימו, ואם היו ואם ראה – מדוע מסרב להעיד? או שמא לא היו סימני חבלה, או שמא הבן יודע שסימני החבלה לא היו סימנים של חבלות טריות? כל השאלות הללו, מחזקות כמובן את החשש שגרסתה של המתלוננת איננה גרסת האמת שאלמלא כן לא היתה כל מניעה לבנה לסור לתחנת המשטרה ולמסור עדות.

בחקירה הנגדית, מאשר שלום שביום האירוע התקשר הנאשם למשטרה וביקש את התערבותה בשל כך שיש צו עיקול על החפצים אותם הוציאה המתלוננת מהדירה. עוד הוא מאשר שכאשר הוא גבה את ההודעה מהנאשם מסר הנאשם לידיו דיסק און קי ומקלט. הוא עצמו לא צפה בחומר שהוקלט ע"י הנאשם, משום שלא היתה לו יכולת טכנית לעשות זאת. מדברים אלה עולה ולו לכאורה שההחלטה לעצור את הנאשם, נפלה מבלי שמי מהחוקרים יצפה בתיעוד שהוא תיעד את האירוע, ויש לתמוה ולהצטער על כך. הדיסק און קי והמקלט הוגשו לתיק ביהמ"ש ועוד ידובר בהם להלן.

9. חוקר נוסף שהעיד הוא אייל בוסי (להלן:"בוסי"), מי שהתבקש לצלם את החבלות על גופה של המתלוננת, צילםשלוש3 תמונות, צרב דיסק וצירף אותו לתיק החקירה. במזכר שהוא כתב, הוא ציין שהוא צילם סימן כחול על ידה השמאלית של המתלוננת וסימן נוסף על צווארה. בחקירה הנגדית הוא אומר שאת התמונות הוא צילם ב- 22.3.10 ואין הוא זוכר אם המתלוננת אמרה לו שיש לה חבלות נוספות במקומות אחרים בגופה, ושהיא מתביישת להראות לו ודרשה שוטרת ממין נקבה. בהמשך החקירה הנגדית הוא אומר שלו היתה מעלה המתלוננת דברים כאלה, סביר להניח שהוא היה רושם על כך מזכר ולכן משלא רשם מזכר, סביר להניח שהמתלוננת לא העלתה את הטענות בדבר חבלה נוספת ולא דרשה ששוטרת תצלם. אין בוסי יודע לומר האם מדובר בחבלות טריות, או ישנות, לדעתו יתכן שמדובר בחבלה שנגרמה שלושה או ארבעה ימים לפני שהוא צילם. הוא לא זוכר שהמתלוננת אמרה לו שיש לה חבלות.

10. עד תביעה נוסף הוא עוז יעקובוביץ (להלן: "יעקובוביץ"), שכתב מספר מזכרים ולדבריו הוא שוחח עם המתלוננת והיא סיפרה לו שאירוע התקיפה התרחש בחדר השינה כשאיש לא ראה וכאשר הבן היה בסלון, ולטענתה הנאשם מכה אותה כשאיש לא רואה. עוד הוא כתב במזכר, שהמתלוננת אמרה לו שהיה במקום בחור מהשכונה שהזדהה בשם שלומי , ושאין לה פרטים נוספים שלו– והנה ראייה נוספת לכך שהמתלוננת אינה דוברת אמת, שהרי היא אכן נקבה בשמו של העד הזר שלטענתה אין היא יודעת מיהו. במזכר נוסף שכתב יעקובוביץ הוא מתעד שיחה שלו עם בן שלום, שסיפרה לו שמיד לאחר האירוע בחדר השינה, המתלוננת התקשרה אליה כשהיא נסערת, ואמרה לה שהנאשם תקף אותה בהיותה שם ולקח את הכסף. ושוב עולה התמיהה מדוע מתקשרת המתלוננת לבן שלום ולא למשטרה. מזכר נוסף מתייחס לשיחת טלפון של יעקבוביץ עם באני בעניין התמונות שהיא צילמה. עוד מזכר מתייחס לבקשת המתלוננת שלא לחשוף את פרטי מגוריה ולכן אלה הושחרו בדוחות הפעולה. מזכר אחר - עניינו שיחה נוספת עם באני שהתקשרה ליעקובוביץ ואמרה לו שחוקר אחר מחק בטעות את התמונות שהיא צילמה במצלמה ולכן יעקובוביץ ביקש מהמתלוננת להגיע לתחנה ובמקביל ביקש מבוסי לצלם אותה וכך היה. המזכר האחרון - ענייניו ניסיונות של יעקובוביץ להתקשר למספר טלפון שנקוב במזכר ושבו אין מענה.

בחקירה הנגדית הוא נשאל לגבי אמירתה של המתלוננת שאין לה את פרטים של שלומי והוא אומר שהוא איננו זוכר אם אמר למתלוננת שחשוב ששלומי אף הוא יעיד, והוא מציין שלו היו בידיו פרטיו של שלומי הוא היה מזמין אותו לעדות. הוא גם לא הציע למתלוננת שתראה לו היכן בשכונה היא פגשה את שלומי וזאת בניסיון לאתר אותו. לגבי אותם ניסיונות להשיג מאן דהוא בטלפון שלא צלחו הוא אמר שמדובר במספר הטלפון של שירותי הרווחה בעירית ראשל"צ.

11. תומר מציין בחקירה הראשית שכנגד הנאשם נפתחו מספר תיקים והוא שמשמש ראש צוות אלמ"ב גבה מספר הודעות מהמתלוננת והודעה אחת מהנאשם. הוא גם כתב מזכרים ובאחד מהם הוא התייחס לשיחה שלו עם הגב' נאוה קונפורטי והיא אמרה לו שהיא החליטה להפנות את המתלוננת למקלט וזאת הגם שהיא היתה סבורה שבמקרה דנן, המסוכנות שנשקפת למתלוננת היא נמוכה. בכך הוא למעשה מתייחס למה שקרה בעקבות האירוע השני. בחקירה הנגדית הוא מתייחס לאירוע השני ומאשר שהנאשם הכחיש בהודעה שגבה ממנו את מה שייחסה לו המתלוננת וגם מאשר שהנאשם אמר לו היכן נמצא הבנק ושבבנק יש מצלמות מול הכניסה. הוא זוכר במעורפל שנעשה ניסיון לבקש מהבנק צילום מהמצלמות. בהמשך אומר תומר שהאירוע לא התרחש בבנק, אלא בחניה ובאמירה זו יש לכאורה כדי להבהיר מדוע לא התקבלו צילומים מהמצלמות של הבנק. אחר כך הוא אומר שהוא התרשם שהתלונה הזו של המתלוננת בעצם עניינה פרובוקציה שהיא עשתה כאשר היא הגיעה לנאשם וקפצה על רכבו ולפיכך הוא המליץ לגנוז את תיק החקירה וזאת לאחר שגם התייעץ עם היועצת המשפטית המרחבית. התיק שעניינו האירוע השני, נפתח רק לאחר שהמתלוננת הגישה ערר על ההחלטה הזו. בעניין אירוע זה מוסיף תומר ואומר שהנאשם מסר לו הקלטה של שיחה של המתלוננת אל הנאשם. אין הוא זוכר האם הוא המליץ למתלוננת בעניינו של האירוע השני שלא להגיש תלונה, אלא לפנות לבית המשפט בבקשה לקבל צו הגנה או לפנות למרכז דולב. אבל הוא כן זוכר שהוא טיפל בבני הזוג במספר תיקי חקירה והמליץ לסגור את כולם. מדובר בתיקים שכולם תלונות של המתלוננת כנגד הנאשם. בתלונה שהוגשה בשנת 2006 המתלוננת, לדבריו, "טירטרה" את המשטרה בכך שהגיעה אליו עשרות פעמים וכן פנתה לראש משרד החקירות ולתביעות בבקשה לבטל את התלונה. זה אותו תיק שבסופו של דבר ביקשה המאשימה לבטל את כתב האישום. הוא גם זוכר לגבי האירוע השני שלאחר שהוא המליץ על סגירת התיק, התקשרה אליו המתלוננת מספר פעמים מהמקלט וביקשה לברר מדוע זה המליץ כפי שהמליץ.

לגבי האירוע הרביעי תומר מציין שהבן שאיתו הוא שוחח בטלפון סירב להגיע למסור עדות. הוא מציין שמכיוון שמדובר בזוג סדרתי שמוכר לאורך שנים, הוא אמר לבן שחשוב שיגיע למשטרה למסור עדות כדי שהמשטרה תדע מי מבני הזוג הוא הבעייתי. הבן מסר שאינו רוצה להתערב. עמדה זו של הבן היא תמוהה לא רק בכלל אלא גם לנוכח האמירה האחרונה של תומר, דהיינו, הבן מסרב להתערב גם כאשר ברור לו שמסירת הודעה שלו יכולה דווקא לתמוך בגרסת אימו, מדוע? תומר גם שוחח עם בן שלום שאמרה לו שהמתלוננת אכן שוחחה עימו ביום האירוע, בשעת החדשות וכי היתה נסערת. הן החליפו מספר הודעות sms שבאחת מהן הנחתה בן שלום את המתלוננת שלא להיכנס לוויכוחים ולדיבור עם הנאשם, עצה שהיא כמובן לא שעתה לה, כפי שעולה מהקלטות והתמלילים שלהם.

עוד הוא אומר לגבי האירוע הרביעי שכאשר החלה המשטרה לטפל בתיק הנוכחי, הוא – תומר, לא נוכח בתחנה ובתיק זה הנאשם נעצר ולתומר לא היתה מעורבות כלשהי בהמלצה לעניין מעצרו של הנאשם. הוא מאשר שלאחר הגשת כתב האישום, מסרה המתלוננת למשטרה ראיות חדשות והוא התייעץ עם ראש לשכת תביעות וזאת הנחתה אותו לקבל את החומר ולהשלים את החקירה. לא זכור לו שנמסר לו ע"י ראש לשכת התביעות שגם הסניגוריה ביקשה שיבוצעו פעולות חקירה נוספות. לא ידוע לתומר שבדירה נכחו אנשים נוספים שלא נחקרו. בהמשך הוא מאשר שהמתלוננת הביאה את הראיות החדשות ביולי ואוגוסט 2011 והחומר נבדק ע"י שלום באוקטובר ובנובמבר 2011 וזאת בשל העומס במשרד החקירות.

12. בן שלום, שהעידה אף היא כעדת תביעה, סיפרה שהיא מנהלת המקלט לנשים מוכות וכן מנכ"לית עמותת "אישה לאישה". כאשר המתלוננת שהתה במקלט בן שלום עבדה כעובדת סוציאלית במקלט וליוותה את המתלוננת, ששהתה במקלט מאוקטובר 2009 עד מרץ 2010. אל המקלט הופנתה המתלוננת על ידי קונפורטי שלה היא היתה מוכרת כאישה שסובלת מאלימות, ובגין אירוע שעניינו ניסיון דריסה. היא מספרת על הסיוע שהיא נתנה למתלוננת בהיותה במקלט, על ההתרשמות שלה שאכן מדובר באישה מוכה, על כך שהמתלוננת היתה מאד מתוחה וטעונה ובשולי החקירה הראשית היא מספרת על כך שהיא חששה מהליכתה של המתלוננת אל הדירה באירוע הרביעי ושהיא חששה מכך שהיא תלך לבד. היא מספרת שהמתלוננת התקשרה אליה בשעות הערב שהיא מוטרדת ומבוהלת, סיפרה לה שהיא היתה בדירה והנאשם דחף אותה, היכה אותה והכל תוך שהיא בוכה מאד. בין שלום אמרה לה ללכת למשטרה ולדבריה היא מאד הופתעה שגילתה למחרת שהמתלוננת לא הלכה למשטרה בו ביום, אלא רק למחרת. בחקירה הנגדית היא מאשרת שהמתלוננת עזבה את המקלט ב- 7.3.2010, שבה ואומרת שהיא התרשמה שהמתלוננת היא אישה מוכה – קרבן אלימות ומאשרת שמעולם לא היה לה קשר עם הנאשם. היא התרשמה שיש חשש להסלמת היחסים אם הנאשם והמתלוננת יישארו לגור תחת קורת גג אחת. היא מאשרת שהיא ידעה שלמתלוננת בעיות נפשיות וכי היא מוכרת כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין בעיות אלה. יחד עם זאת, היא או המקלט לא היו מעורבים בטיפול שקיבלה המתלוננת, לרבות טיפול תרופתי. בהמשך היא מאשרת שהיא ממשיכה לשמור על קשר עם המתלוננת, גם לאחר עזיבתה את המעון. היא מאשרת גם שבמהלך שהותה של המתלוננת במקלט, היא ביקרה פעם אחת בדירה, הגם שהנאשם שהה שם. לדבריה, כך עשתה המתלוננת בעקבות המלצה של הטוען הרבני שייצג אותה בבית הדין הרבני וזאת הגם שהיא עצמה חשבה שזה רעיון לא טוב ואכן בסופו של דבר כך היא אומרת, הביקור בדירה הסתיים בצורה מאד רעה, שכן הוא התפתח לנקיטת אלימות נוספת של הנאשם כנגד המתלוננת. היא או מי מאנשי המקלט לא הנחו את המתלוננת להגיש תלונה נוספת כנגד הנאשם משום שלשיטתם נכון היה יותר לחזק את המתלוננת ולתמוך בה מאשר לשלוח אותה שוב אל המשטרה. אין היא יודעת על ביקורים נוספים של המתלוננת בדירה במהלך התקופה שהיא שהתה במקלט ואין היא יודעת שבאחד מהביקורים הללו קיימה המתלוננת יחסי מין עם הנאשם. היא לא זוכרת אם ממרכז דולב הודיעו למקלט שב- 4.2.2010 וב- 24.2.2010 ביקרה המתלוננת בבית, הגם שאותה עת היא שהתה במקלט.

לגבי האירוע הרביעי היא אומרת שהיא אכן חששה שהמתלוננת תלך לדירה לבד ולכן היא המליצה לה שלא להגיע לדירה בגפה. היא חוזרת ואומרת שהמתלוננת אכן התקשרה אליה באותו ערב וסיפרה לה שהנאשם תקף אותה והיא עצמה אמרה לה שתפנה למשטרה. לשאלה מדוע היא עצמה לא דיווחה למשטרה, היא אומרת שהמתלוננת התקשרה אליה לא בזמן אמת – תוך כדי שהנאשם תוקף אותה, אלא רק לאחר מעשה, ולכן הסתפקה בהמלצה של המתלוננת שתיגש למשטרה ותתלונן.

בחקירה חוזרת אומרת בן שלום שהיחס של המתלוננת לנאשם – כמו יחסן של נשים אחרות למי שתקף אותן – היה יחס אמביוולנטי, דהיינו מחד היא הרגישה שהנאשם משפיל אותה, מדכא אותה, גורם לה להרגיש רע ומאידך היה קשה להשתחרר מהקשר איתו, קשר שהיא ציפתה במסגרתו לקבל מהנאשם אהבה, עטיפה ותמיכה.

13. ד"ר לוייב סופה (להלן: "ד"ר לוייב"), שערכה את התעודה הרפואית מתאריך 19.3.10 סיפרה בחקירה הראשית שלה שהיא בדקה את המתלוננת לאחר שזו טענה בפניה שהיא הותקפה ע"י בעלה, ומצאה רגישות במישוש ושטף דם כפי שפורט בתעודה הרפואית שעליה כבר עמדנו לעיל. ד"ר לוייב סיפרה שהיא קיבלה את המתלוננת כאורחת ממרפאה אחרת וכי אין היא מכירה אותה. בחקירה הנגדית היא אמרה שאפשר לדעת מבדיקה בעין ממתי נוצרה המטומה. אי אפשר לקבוע כך באיזה שעה היא נוצרה אבל בשלושת הימים הראשונים ההמטומה היא בצבע כחול, אח"כ מתחלף לחום ואחרי עשרה ימים זה עובר. אצל צעירים זה עובר מהר יותר, אצל מבוגרים זה לוקח יותר זמן. לדבריה, כאשר בדקה את המתלוננת ביום 19.3.10 ההמטומה היתה בולטת וטרייה. לשיטתה ההמטומה ביום הראשון אינה בולטת וביום השני והשלישי בולטת יותר. עוד היא אומרת, שתוך 12 שעות מקבלת המכה רואים את ההמטומה. היא מעומתת עם העובדה שהמכה ניתנה, לטענת המתלוננת, ערב קודם לכן וכך שהיא בדקה את המתלוננת יום לאחר מכן בשעה 08:25 וד"ר לוייב אומרת שזה טווח מספיק כדי לראות את ההמטומה. היא נשאלת האם ייתכן שאותה המטומה נגרמה ביום 16.3.2010 וד"ר לוייב אומרת שהיא איננה זוכרת את התמונה ושבטווח של שלושה ארבעה ימים נגרמה החבלה. עוד היא אומרת שאצל אנשים רגישים נגרמים שטפי דם גם ממכות קלות.

14. הנאשם בחר להעיד ולתיק בית המשפט הוגשו ההודעות שנגבו ממנו. הראשונה מתאריך 15.10.08 עניינה האירוע הראשון. תומר מעמת אותו עם טענת עמית שבמספר מקרים הוא דחף אותה ואיים שיוציא אותה מהבית. מכאן אנו למדים שתלונתה של עמית היתה רחבה יותר מכתב האישום והשאלה כמובן מדוע לא ייחסה המאשימה ךנאשם את כל העבירות שבגינן התלוננה עמית- האם לא האמינה לה? הנאשם מכחיש את טענתה של עמית וטוען שלפני חודש וחצי עמית ואחותה יעל חזרו מאילת קיללו אותו ונקטו אלימות מילולית נגדו. עוד הוא אומר שלפני 3 – 4 ימים הוא התלונן נגד עמית כי היא באה עם ניירת של רבנות קיללה אותו ולא נתנה לו לישון. הוא לדבריו אמר לה שהוא לא רוצה אלימות וביקש מהמתלוננת שתרגיע אותה. הוא מספר שהגיע למשטרה דיבר עם נחום ולא הגיש תלונה. לפני יומיים כך הוא אומר עמית ואחותה יעל התחילו שוב לקלל אותו ואמרו לו לעוף מהבית והוא נסע לאילת ללילה אחד כדי שהן תרגענה. בהמשך הוא נחקר לגבי תלונות נוספות של עמית ושל המתלוננת שלא בא זכרן בכתב האישום ולכן לא נעמוד עליהן. עם זאת העובדה שהוגשו תלונות נוספות והן לא הבשילו לכתה אישום יד בה כדי ללמדנו שגם המשטרה או המאשימה או שתיהן כאחת לא האמינו להן, ועובדה זו משליכה כמובן על מהימנותן.

15. בהודעה השניה מתאריך 2.11.09 הוא נחקר לגבי האירוע השני וכן לגבי הטרדות טלפוניות. בפתיח של ההודעה הוא מספר על התלונות שהוגשו בעבר ועל כתב אישום שבוטל, על בעיותיה הנפשיות של המתלוננת וסירובה לקבל טיפול, וכן על מה שאירע במהלך דיון בבקשה למתן צו הגנה כאשר המתלוננת חיבקה אותו בכתה והתעלפה. לשאלה מדוע היא עזבה באותו יום הבית הוא משיב ואומר שהמתלוננת רוצה להתגרש ואף הגישה לאחרונה תביעת גירושין, וכי ובמרכז דולב אמרו לו שהיא במקלט. הוא טוען שכאשר המתלוננת עזבה למקלט היא לקחה איתה סך של 15,000 דולר וכן 25,000 ₪. סכום זה היא משכה כשהוא ראה אותה בבנק ביום האירוע השני. הוא מכחיש שכמעט דרס אותה, אומר שבבנק יש מצלמות. הוא מספר שבבנק הוא לא דיבר איתה, יצא והלך לרכב וכי רצה ללכת משם לחפש עו"ד. לשיטתו כאשר הוא נסע לאחור המתלוננת פתחה את הדלת הימנית קדמית ואמרה לו לחכות והוא רצה לנסוע אך היא סירבה לסגור את הדלת. הוא עם גופו התקרב לדלת וסגר אותה ונסע. לדבריו המתלוננת לא נפגעה והיא משקרת. הוא אומר שחנה מול הכניסה לבנק וכי יש מצלמות של הבנק. הוא מכחיש את טענת המתלוננת לפי היא כבר הכניס רגל לרכב ואז הוא התחיל לנסוע ואומר שזה שקר, וכן מכחיש שקילל אותה בספרדית ואף איים עליה. לטענת המתלוננת שיש לה סימנים מהדריסה הוא משיב בשאלות – מי ראה? האם הלכה לרופא? האם הגיע אמבולנס? הוא מספר שאמר למתלוננת שהוא רוצה ללכת לעו"ד, היא נלחצה והתקשרה אליו היסטרית וביקשה שלא ילך לעו"ד. לדבריו הוא הקליט את השיחה. אחר כך הוא מספר שהמתין למתלוננת לבקשתה בבית קפה מול בנק הפועלים וכאשר חלפה חצי שעה והיא לא הגיעה הוא הלך לתחנת המשטרה לחפש אותה משום שישב ששוב היא הלכה להגיש נגדו תלונה. הוא מכחיש שזרק כלי אוכל מהבית וטוען שהמתלוננת לקחה אותם כשיצאה מהבית והוא מכחיש שאמר לה שתבקש מבנה שיקנה לה אוכל ושהוא יחנך אותה. הוא טוען שהיא לקחה את כל הכסף, סגרה את חשבון הבנק והוא משלם עבור השיקים ללא כיסויי שהיא מוסרת. בהמשך ההודעה הוא אומר שלא זו בלבד שהמתלוננת חזרה הביתה ביום האירוע אלא שהם קיימו יחסי מין. תמוהה העובדה שטענה זו לא הוטחה במתלוננת כשהיא ניצבה על דוכן העדים. זאת ועוד – הנאשם טוען שהמתלוננת גם אמרה לו שהיא אוהבת אותו וגם טענה זו לא הוטחה בפני המתלוננת. מדוע? לגבי יום ה – 12.10.09 הוא מכחיש שלא הלך לעבודה וחיכה עם המתלוננת כל היום בבריאות הנפש, כדי למנוע ממנה להגיש נגדו תלונה במשטרה. הוא טוען שהמתלוננת הזמינה אותו לשוחח עם הפסיכולוגית שלה אלא שהפגישה נדחתה. עוד הוא אומר שבעבודתו הנוכחית הוא לא עובד מדי יום ביומו. אין הוא זוכר אם התקשר במועד האירוע השני למתלוננת פעמים רבות, והוא מכחיש שקילל את המתלוננת כינה אותה שקרנית ורמאית והתרה בה לבל תלך להתלונן נגדו. והוא מכחיש שאמר לה שנגמרו לה החיים בשל כך שהגישה נגדו תלונה והוא שב וטוען שהוא לקח אותה הביתה לאחר שפגש אותה בצאתו מהמשטרה. הוא מכחיש שאמר לקונפורטי שנמאס לו מהחיים עם המתלוננת וכי לבסוף הוא והמתלוננת יתאבדו. הוא מציע לשאול את קונפורטי וכשתומר מתקשר אליה היא אומרת שהנאשם לא אמר דברים כאלה, וכי כל שאמר הוא שקשה לו עם המתלוננת – כך היא זוכרת וצריך לבדוק את זה. הדברים האלה שאומרת קונפורטי מצביעם על כך שהתלונות הנוספות שהיו בפי המתלוננת אך לא נכללו בכתב האישון היו משוללות יסוד .

בהמשך הוא מאשר שמשך מהבנק 40,000 דולר וזאת בשל כך שהמתלוננת לוקחת כספים שעה הוא זה שהזרים הכספים לחשבון המשותף. עוד הוא מכחיש תלונות נוספות שהועלו על ידי המתלוננת ולא נכללו בכתבי האישום ושוב נשאלה השאלה מדוע ושוב עולה החשש שגם המאשימה אינה נותנת אמון או אינה נותנת אמון מלא במתלוננת מה שפוגע כמובן במהימנות המתלוננת. הנאשם מכחיש גם האיום נשוא האירוע השלישי, מכחיש שבאותו אירוע נתן בוקס לספה – אגב, היכן הטענה הזו בכתב האישום? - ואומר שהמתלוננת היא זו שנוקטת אלימות, שכן לדבריו באירוע שבו המתלוננת שברה זכויות בבית היא סגרה את הדלת של חדרו על האצבע שלו והוא מציג בפני תומר את האגודל הימני שלו שבו נראה שטף דם קל בציפורן. לדבריו גלעד ראה זאת. כזכור הבן סרב להעיד, ובכך נמנעה האפשרות לשאול אותו גם בענין זה. הנאשם גם אומר שהוא לא הגיש תלונה בגין האלימות של המתלוננת משום שהוא הזמין לה אמבולנס, קרי היה עסוק וטיפל בהבאת המתלוננת לבי"ח, והוא גם מציין שהיא חולה פסיכיאטרית ושהיא מנצלת אותו.

בהודעה השלישית זו שנגבתה בתאריך 21.3.10 מספר הנאשם שגלעד התקשר אליו ואמר שהוא מגיע אל הדירה כדי לקחת כמה דברים הוא הסכים ואז הגיע גלעד עם הרבה קרטונים. בעקבותיו באו המתלוננת וחבר החדש שלה שלומי. העובדה שהנאשם יודע לנקוב כבר בהודעה בשמו של "שלומי" מלמדת על כך שאין אמת בפי המתלוננת כאשר היא אומרת שאין לה היכרות עם שלומי, אין היא יודעת את שמו ופרטיו האחרים, וכי הוא הגיע כעד נייטראלי .לדבריו הוא אמר למתלוננת שלא תוכל לקחת את מיטתו של גלעד כי היא הטילה עיקול על תכולת הדירה, אך לבסוף, בעצת באת כוחו – הסניגורית – הוא הניח לה לקחת מהבית כל מה רצתה, החפצים פונו באמצעות משאית שהזמינה המתלוננת, והוא עצמו צילם את הנעשה. כאשר ביקשה המתלוננת לקחת את המקרר הוא שב והתקשר לבאת כוחו והיא הנחתה אותו להתקשר למשטרה. אלא שבמשטרה אמרו לו בטלפון שעליו להגיע לתחנה. בתחנה כך הוא מספר הוא ביקש מקצין תורן שיעזור לו לעצור את המשאית וזה האחרון – לאחר שהתייעץ עם באת כוח הנאשם ועם עוה"ד של התחנה - אמר לו שהוא אינו יכול לעשות דבר כי החפצים שייכים גם למתלוננת. הנאשם שב לביתו, שם נמשכה מלאכת הפירוק והוצאת החפצים, והלך לחדרו כדי לקחת מהארון שקית שהיו בה דיסקים וניירות להוכחת טענותיו, והמתלוננת שחשבה שבשקית יש כסף ואף אמרה זאת ניסתה לקחת ממנו את השקית. בנה עצר אותה והיא משכה לנאשם את המעיל תוך שבנה תופס אותה. הנאשם אומר שהוא יצא מהבית והמתלוננת צעקה לעבר החבר שלה שלומי שיעצור אותו. הנאשם יצא מהבית ובעצת באת כוחו הוא חזר הביתה רק לאחר שהמשאית עזבה ומצא את הבית פתוח לחלוטין. למחרת הוא החליף מנעולים.

הנאשם מכחיש שהעיף על המתלוננת שידה, מכחיש שנתן לה אגרוף ואף דחפה, ומוסיף שלמעשה הוא לא יכול היה לעשות דבר שכן גלעד, בנה של המתלוננת היה במקום, ותפס אותה שעה שהיא משכה הן את השקית והן את החולצה שלו. לדבריו ההתנהלות של המתלוננת היא פרובוקטיבית. כשתומר מטיח בו שהחוקר שגבה את הודעת המתלוננת ראה סימני אלימות על גופה של המתלוננת, הוא אומר שאולי היא קיבלה מכה כאשר היא משכה אותו, והוא מוסיף ואומר שהיה הרבה בלאגן בבית אבל הוא לא נגע במתלוננת. הבן כך הוא אומר, אמר למתלוננת ש"זה לא חוקי מה שאת עושה". אם אכן אמר גלעד את האמירה הזו הרי ברור שהוא לא ירצה להתייצב בבית המשפט ולהעיד. בשולי ההודעה הוא מציע ששני העדים – גלעד ושלומי ילכו יחד איתו למכונת אמת.

16. כשניצב הנאשם על דוכן העדים, הוא מספר על כך שהוא והמתלוננת בני דודים, על ההיכרות שלהם בשנת 1996, כאשר אמה של המתלוננת שהיא אחות אמו, הזמינה אותו להרכיב רהיטים בדירה ששכרה המתלוננת בהוד השרון. ביום שהוא עבד אצל המתלוננת הוא לא קיבל שכר אלא רק קלטת במתנה והזמנה לארוחה. אותה ארוחה התקיימה ימים ספורים אחר כך והיא הולידה הזמנה של המתלוננת להתגורר איתה. הנאשם סירב אך פגש את המתלוננת מספר פעמים בדירתה. אחר כך הוא שב ונפגש איתה בשנת 2001 כאשר אמה נפטרה ובשנת 2005 הוא נישא למתלוננת. בשנת 2006 הגישה המתלוננת את התלונה הראשונה נגדו ובגינה הוא הורחק מהבית והופנה על ידי תומר למרכז דולב, שם התברר לו שהמתלוננת לוקה בנפשה ומוכרת כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי ואף מקבלת קצבת נכות. לפני כן אמרה לו המתלוננת שהיא מקבלת את קצבת הנכות מהעבודה שלה ובגין אירוע שהיה לה עם רופא שיניים. גם עובדה זו מעוררת סימן שאלה לגבי מהימנות המתלוננת. במרכז דולב הוא שוחח עם פסיכיאטר וזה הסביר לו על מחלתה של המתלוננת, הזהיר אותו שהיא אובדנית ומצבה הרגשי אינו טוב ולדבריו, כל הטיפולים שהוא קיבל במרכז דולב, היו למעשה הדרכה איך לחיות עם אדם חולה כשלא היו שיחות וטיפולים בענייני אלימות. אחר כך הוא והמתלוננת שולבו בטיפול זוגי והוא מספר על הבעיות שמהן סבלה המתלוננת, ועל נסיעותיהם לחו"ל. אחר כך הוא מספר על קניית הדירה המשותפת ועל מגורי ילדיה של המתלוננת איתם, על הבעיות שהניבו המגורים המשותפים ועל כך שהוא אכן רצה להתגרש מהמתלוננת אבל ביקש לקבל את הכסף שהשקיע בקניית הדירה.

אחר כך הוא עובר לספר על האירוע הראשון שבו עמית הגיעה אליו לדבריו "עם דיקט עם המכתב של הרבנות" ואמרה לו שאם הוא רוצה להתגרש שיחתום. הוא אמר שלא יחתום בטרם יתייעץ עם עורך דין. עמית קיללה אותו, הלכה אחריו לחדרו וכך עשתה גם המתלוננת והוא אמר להן שיניחו לו, שאלמלא כן ילך למשטרה. עמית, כך הוא מספר, דחפה את הקרטון שהחזיקה בידה לכיוון פניו והוא מדגים זאת על ידי תנועה של דחיפה קדימה תוך הנפת היד, ואמרה לו שהיא לא תיתן לו לישון. הוא רצה להתקשר למשטרה והיא המשיכה להדוף את הקרטון לעברו ועמית והמתלוננת לא נתנו לו לסגור את הדלת כדי שיוכל להתלבש. ברור שהדברים שאומר הנאשם בבית המשפט הם מפורטים יותר ממה שאמר בהודעה ונוסף להם רכיב עובדתי – הקרטון שעמית אחזה בידה ושאותו היא דחפה לכיוון פניו. נשאלת השאלה כיצד נשמט פרט זה מההודעה וצץ ועלה במהלך העדות? הייתכן שעכשיו זוכר הנאשם טוב יותר ממה שזכר סמוך לאירוע? שאלה – תהיה זו שאין לה מענה פוגעת במהימנות הנאשם. הנאשם מוסיף ואומר שבסופו של דבר הוא התלבש, הלך למשטרה, ביקש להגיש תלונה והחוקר שכנע אותו שלא לעשות זאת, אלא להירגע. הוא, כך הוא מספר, נסע ליום אחד לאילת כדי להירגע. אחר כך הוא חזר הביתה. באחד מהימים, במהלך נסיעה יחד עם המתלוננת ברכב, התקשרו מהמשטרה, הזמינו אותו לבוא והוא חושב שתומר הוא זה שהתקשר ואמר לו שמדובר בתלונה שהגישה נגדו עמית. אחר כך הוא מספר על מה שאירע במהלך הדיון בבית המשפט בבקשה להוצאת צו הגנה שהוגשה על ידי המתלוננת ועמית. לדבריו, המתלוננת התחילה לבכות, חיבקה אותו, אמרה לו שהיא אוהבת אותו ורוצה לחיות איתו וכשהם יצאו אל מסדרון בית המשפט, המתלוננת התעלפה. בשל האירועים הללו ובשל כך שלמעשה בית המשפט קבע שבנותיה של המתלוננת לא תורשנה להיכנס לדירה ללא הסכמת הנאשם, צעקו הבנות על אימן שהיא בוגדת ושהן רצו לעזור לה. בשלב זה המתלוננת התעלפה ופונתה לבית חולים. במשך שנה לאחר מכן לא דיברו הבנות עם אימן.

בחקירה הנגדית הוא אומר שבמהלך האירוע הראשון נכחו בבית רק הוא המתלוננת ועמית. הוא מספר על ההצקות וההטרדות של ילדיה של המתלוננת, שהם לדבריו בעייתיים וצורכים סמים. הוא חוזר ואומר שביום האירוע אמר למתלוננת ולעמית שתחילה הוא צריך להתייעץ עם עו"ד. חוזר וטוען שעמית קיללה אותו ושתיהן הלכו אחריו לחדר ועמית אמרה שלא תניח לו לישון. הוא שב וטוען שעמית החזיקה ביד דיקט עם קליפס ועליו נייר של הרבנות שאותו היא הדפה לעבר פניו. לשאלת התובעת הוא אומר שאינו זוכר אם היא נגעה בו וגם כשהתובעת חוזרת שוב ושוב על השאלה והגם שהוא אומר שיתכן שעמית נגעה בו הוא בסופו של דבר אומר שהוא לא זוכר אם זה נגע בפניו. התשובות הללו של הנאשם מחזקות את מהימנותו ומצביעות על כך שאין מעליל סתם כך מליבו על עמית. גם כשמעמתת אותו התובעת עם המענה לאישום שבו נטען שעמית הכתה אותו בקרטון הוא ממשיך למר שיכול להיות , שהוא לא זוכר ושהיא שמה לו את הנייר לפנים, קרי הוא נוקט בגישה הנמנעת מהפללתה של עמית, וכמובן שהדבר מחזק את מהימנותו. בהמשך הוא שב ואומר שכאשר הוא ניגש למשטרה לא נגבתה ממנו תלונה. אין הוא יודע להשיב על השאלה מדוע המתלוננת בחרה שלא להתלונן נגדו, אבל הוא חוזר ואומר שהיא הפעילה את בנותיה נגדו, ולא מן הנמנע שאכן מדובר היה בטקטיקה ובדרך פעולה מתוכננת שננקטה על ידי המתלוננת.

17. בהמשך החקירה הראשית הוא מספר על האירוע השני. הוא מספר שהוא הלך לבנק כדי להתייעץ לעניין השקעת סך של 40,000 דולר שהיו בעו"ש. לדבריו, הוא מיעט לבקר בבנק ומי שטיפל בענייני הבנק היתה המתלוננת שהכירה את כל הפקידים. כשהוא הגיע לבנק, הוא ראה שהמתלוננת משכה שני סכומים, האחד בן 4,500 ₪ והשני בן 1,000 ₪ ובנוסף לא הפקידה באופן שוטף את דמי השכירות שהיא קיבלה מדירה שיש בבעלותה. או אז, הוא משך סך של 40,000 דולר מהחשבון שהוא סכום שהוא עצמו הפקיד בבנק ממכירת דירה שהיתה לו באורוגאוי ומכספים שהעביר מחשבון בנק אחר שהיה לו. ביום האירוע כשהוא רצה לסגור את החשבון, התברר לו שהמתלוננת משכה סכום של 11,000 ₪ והעבירה אותם לחשבונו של בנק ובנוסף משכה סכום של למעלה מ- 2,000 דולר כדי לפרוע את המשכנתא שהיתה על הדירה שלה ולא היתה משותפת להם. לכן הוא לא יכול היה לסגור את החשבון. הוא יצא מהבנק ובשלב זה הופיעה המתלוננת. הנאשם אומר שהוא לא דיבר עם המתלוננת וגם לא עם מי מהפקידים והוא הלך לרכבו שחנה בדיוק מול הבנק. הוא מוסיף ואומר שהיה במקום גם שומר. כאשר הוא התניע את הרכב וחיכה שהוא יתחמם, המתלוננת פתחה את הדלת והוא אמר לה שהוא הולך לעורך דין ולא הביתה, סגר את הדלת ונסע. הוא מסביר שהם גרים במרחק של 50 מטרים מהבנק, שלושה בניינים והם הולכים לבנק ברגל. לדבריו, הוא לא יצא מהחניה במהירות. אחר כך התקשרה אליו המתלוננת מספר פעמים מאחד ממכשירי הטלפון הניידים שהיו ברשותה. אגב הוא גם אומר שהמתלוננת נהגה להשתמש גם בטלפון שלו ולשיטתו, הטלפון שבו הוקלטה השיחה שלה איתו, הוא הטלפון שנלקח על ידה מהבית, הגם שהיה שייך לו. אמירה זו מסבירה מדוע בפלטי השיחות שהוגשו לתיק בית המשפט, לא מופיעה שיחה של המתלוננת אל הנאשם. באותה שיחה, כך אומר הנאשם, אמרה לו המתלוננת שלא ייקח עורך דין ושיחזור הביתה ושגם לא ילך למשטרה. לשאלה מה קרה באותו יום, הוא אומר תחילה שהוא לא יודע, אחר כך הוא מספר על מה שקרה כשהגיע הביתה ושמע את המתלוננת מדברת בטלפון בשיחה שהיתה על רמקול עם קונפורטי ואחר כך היא אמרה לו שקונפורטי מבקשת לדבר איתו וזו האחרונה אמרה לו שצריך לקחת מרחק ולהירגע. אין הנאשם אומר שקונפורטי אמרה לו שיעזוב את הבית, כפי שטוענת המתלוננת וקונפורטי בעדותה גם לא אמרה זאת. אחר כך הוא חוזר למה שהיה לפני שהגיעו הביתה והוא אומר שלמעשה הם הגיעו הביתה יחדיו, שכן המתלוננת התקשרה אליו וביקשה שיאסוף אותה ממסעדה שנמצאת מול המשטרה. הוא גם מסביר שלמתלוננת היתה שיטה מיוחדת להתקשר אליו, היא היתה מתקשרת ומנתקת ואז הוא היה מתקשר אליה בחזרה. אחר כך הוא אומר שהוא המתין לה חצי שעה במסעדה והיא לא הגיעה ולכן הוא נכנס אל תחנת המשטרה, שם פגש בתומר ששאל אותו האם הוא שוב הסתבך. הוא יצא החוצה, התקשר למתלוננת והיא אמרה לו שהיא מגיעה תוך דקות ספורות וכך היה. יום למחרת לקחה המתלוננת את הרכב, הגם שלא נהגה כמה שנים והלכה לפגישה בבריאות הנפש. הוא חיכה לה שם אבל היא לא הגיעה ובסוף היא אמרה לו שהפגישה היא רק למחרת ושהוא לא התבקש להגיע לפגישה. לדבריו, גם ביום המחרת אמרה לו המתלוננת שלא ייקח עו"ד למרות שהוא קיבל פניה של הטוען הרבני מטעמה, כי הטוען הרבני יתווך ביניהם וחבל לבזבז את הכסף.

בהמשך הוא מספר שבתאריך 14.10.10 לקחה המתלוננת מזוודה ובה כל הדברים שלה ונפרדה ממנו לשלום בלחיצת יד והלכה למקלט. לדבריו לפרידה הזו היתה עדה שלי חברתו של גלעד. העובדה שהמתלוננת הוסיפה להתגורר בבית מספר ימים בטרם פונתה למקלט סותרת הן את טענתה בדבר הפחד שלה מהנאשם ואת היותו מסוכן כלפיה, והפרידה כפי שתוארה לעיל אך מחזקת ומבססת זאת. העובדה שהמתלוננת נפרדת לשלום מהנאשם שמפניו היא נמלטת למקלט ואף לוחצת את ידו היא יותר מתמוהה. יצויין שהנאשם לא סיפר בהודעה השלישית על הפרידה המוזרה, ואף לא על עדת הראיה. בנוסף שלי לא זומנה להעיד כעדת הגנה והדברים הללו יש בהם כדי לעורר סימן שאלה ועם זאת בהיותם נוגעים בעניינים צדדיים ואין הם אחד מיני רבים אזי אין בהם כדי לקעקע את מהימנותו של הנאשם. אך מנגד טענה אחרת של הנאשם שזוכה לגיבוי חלקי של קונפורטי דווקא מחזקת את גרסת הנאשם והתחושה שהמתלוננת לא באמת פחדה מהנאשם והכוונה היא לכך שהמתלוננת ביקרה בדירה במהלך השהות במקלט. כזכור קונפורטי אמרה שידוע לה על ביקור כזה והנאשם טוען שהיו שלושה ביקורים כאלה. במהלך אחד מהם הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין לדרישת המתלוננת שהמתינה לנאשם בדירה והורתה לו להתפשט כשהיא הגיעה הביתה לאחר חצות הליל. לטענת הנאשם השיחה שהוא והמתלוננת ניהלו למחרת בבוקר לעניין כיסויי חובות תועדה באחד הדיסקים שנמסרו על ידי המתלוננת למשטרה והוצגו לתיק בית המשפט. לטענת הנאשם התאריך שנרשם בדיסק אינו נכון ולאמיתו של דבר התאריך הנכון חל בתקופה שבה שהתה המתלוננת במקלט. טענה זו לא הוכחה בחוות דעת או מסמך מאמת כלשהו של החברה שלדברי הנאשם תיקנה אחר כך את התאריך במצלמה. באחד הביקורים הנוספים בדירה, כך טוען הנאשם, לקחה המתלוננת את הלפטופ ולמחרת שלחה לו אימייל ובו ביקשה שישלח לה את הסיסמה כאות לאהבה שהוא טען בבית הדין הרבני שהוא אוהב אותה. לדברי הנאשם הוא סיפר על הביקורים הללו לקונפורטי אך זו כזכור אישרה שידעה רק על ביקור אחד.

בחקירה הנגדית הוא שב ומספר על מטרת הגעתו לבנק, שב ואומר שלא יכול היה לסגור את החשבון בשל משיכת 11,000 ₪ על ידי המתלוננת ועל העברת 2,000 דולר לבנק לאומי לכיסוי המשכנתא על דירתה, כך שיתרת החובה בחשבון גדלה. לטענתו לאחר שמשך את הסך של 40,000& נותר בחשבון שהיה די בו לכיסוי החוב לבנק אלא שאז כאמור משכה המתלוננת את הכספים ובכך מנעה סגירת החשבון. על השאלה מדוע לא סגר את החשבון ביום משיכת הדולרים הוא עונה באמירה שהוא לא זוכר, לא יודע, ושאולי עשה טעות ושפעל שלא בחוכמה. הוא חוזר ומספר לאחר שגילה שהמתלוננת משכה את הכספים הוא פנה ללכת ואז הוא ראה אותה נכנסת, לא אמר לה כלום כי לא רצה לדבר איתה, ואף לא להגיד לה דבר למרות שכעס עליה. הוא דבק בגרסתו לפיה הניע את הרכב, אמר למתלוננת שרצתה להיכנס לרכב שהוא לא הולך הביתה אלא לעו"ד וכי אחר כך הוא סגר את הדלת ונסע אל הסניגורית. הוא מספר שאכן הלך לבאת כוחו ואחר כך הוא הגיע הביתה, והוא לא זוכר אם המתלוננת היתה עמו, ואחר כך כאשר הוא לא זוכר אם הלך הביתה ואז מטיחה בו התובעת שהוא מתחמק מלענות. בסופו של דבר הוא מאשר שהלך הביתה, לאחר שהמתין למתלוננת למעלה מחצי שעה בבית הקפה –כפי בקשתה. הוא גם דבק בגרסה שלאחר שהוא יצא מהחניה ונסע המתלוננת היא זו שהתקשרה אליו ושהוא הגיע לבקשתה לפגוש אותה בבית הקפה. הוא שב וטוען שהקליט את השיחה ושהשמיע אותה לתומר. כשמטיחה בו התובעת שההקלטה לא נמסר לידי המשטרה, אומר הנאשם שהוא הקליט את השיחה ומסר הדיסק לתומר, לדבריו יתכן שההקלטה נעשתה באחד ממכשירי הטלפון הנייד שהמתלוננת לקחה עימה. לטענת הנאשם הוא השמיע את ההקלטה לתומר, אלא שתומר לא כתב על כך דבר ובתיק החקירה אין קלטת. כשתוהה התובעת מדוע הוא מסכים לפגוש את המתלוננת ולהסיעה הביתה הוא אומר שהוא לא ידע שמבחינת המתלוננת האירוע בבנק היה אירוע דריסה, ומבחינתו לא היתה מניעה שיאסוף את המתלוננת כבקשתה, שכן אין זו הפעם הראשונה שהוא העושה זאת. בהמשך הוא שוב מסביר מדוע הלך לחפש אותה במשטרה וגם טוענת שקצינה בשם ענת היא חברה של המתלוננת שבאה לשתות איתה קפה בלילה. עוד הוא אומר שהמתלוננת טענה שדרס אותה כדי שתהיה לה עילה לגירושין.

18. בהמשך החקירה הראשית מכחיש הנאשם את האיום המיוחס לו באישום השלישי וכן את תקיפתה של המתלוננת ואומר שמושג "מסך שחור" קיים בעברית אך לא קיים בספרדית שהיא שפתו, ושהיא לטענת המתלוננת השפה שבה הם שוחחו. בחקירה הנגדית הוא טוען שהאמירה שמייחסת לו המתלוננת לא ידועה לו – לא בעברית ולא בספרדית, שהמילים הללו מילותיה של המתלוננת הם וכי מכל מקום אין ביטויים כאלה בספרדית, והוא בטוח ב-99% שדיבר ספרדית ולא עברית. זאת ועוד – הוא אומר שלאחר הוא שוחח עם מרכז דולב לאחר הגשת התלונה הראשונה בשנת 2005 הוא שומר על המתלוננת כמו בצמר גפן, וזאת לבל יאונה לה רע.

19. לגבי האירוע הרביעי הוא מספר שגלעד בנה של המתלוננת התקשר אליו וביקש להגיע לקחת חפצים והוא הסכים. לכשהגיע גלעד הביא עמו קרטונים והסתובב בדירה ולפתע נפתחה הדלת והמתלוננת נכנסה כשהיא מלווה באדם שהציג את עצמו – פעמיים – כשלומי החבר של המתלוננת. המתלוננת צלמה במצלמה שהביאה עימה את כל הבית תוך שהיא אומרת שלא חסר בבית כלום ושלא היא ולא הנאשם לקחו דבר מה מהבית. לאחר ביקשה לקחת את מיטת הבן ושלומי רצה לפרק את המיטה והנאשם התנגד אך התרצה לאחר שיחה עם באת כוחו. הנאשם אומר שבאת כוחו הנחתה אותו לצאת למרפסת ולצלם כל מה שהוא יכול. לאחר מכן הוא יצא מהבית לפי עצת באת כוחו וחזר כעבור 10-15 דקות ולאחר שראה שמוציאים רהיטים מהדירה יעצה לו באת כוחו לפנות למשטרה. הנאשם התקשר למשטרה ונאמר לו שעליו להגיע לתחנת המשטרה. בנקודה זו אין העדות עולה בקנה אחד עם הגרסה בהודעה לפיה הנאשם הגיע פיסית לתחנת המשטרה מבלי להתקשר תחילה. לפני שהלך למשטרה כך הוא מספר הוא נזכר בשקית ובה מסמכיו שנמצאת בארון והוא חזר לקחת אותה. בכניסה לחדרו עמדו השידה ושקיות שהונחו על ידי המתלוננת ובנה והוא נאלץ להזיז את השקיות כדי להיכנס לחדר שאף הוא היה עמוס בחפצים שהכניסה לתוכו המתלוננת. המתלוננת שהיתה עסוקה בהזזת שולחנות כדי להגיע למחשבים ולפרק את חיבורם לקיר, אמרה לו להירגע שאלה אותו מה הוא מחפש וגלעד שאל אותו מה הוא עושה והוא השיב להם שהוא בא לקחת תיק. הנאשם מספר שהוא מצלם את ההתרחשות במצלמה שמוסתרת במצית שהוא אוחז בידו אבל אין לו שליטה שמקפידה על צילום רצוף גם משום שהוא עיוור צבעים ואינו מבחין כשהצילום נפסק. תוך צפייה בדיסק הוא מתאר את ההתרחשות והוא כמו המתלוננת מספר על מה שלדבריו נראה בדיסק גם כשאי אפשר לראות זאת או כאשר הצילום מטושטש. כך גם לגבי תמונות שהוצאו על ידי הנאשם מהדיסק שמציגות חצאי אנשים או חפצים או התרחשות. במצב דברים זה לא הדיסק ולא התמונות תעדים בצורה ברורה את מה שמתאר הנאשם – בדיוק כמו לגבי גרסת המתלוננת והתמונות שניר המציאה למשטרה.

בהמשך הוא מספר שכאשר הוא לקח את השקית מהארון המתלוננת צעקה שזה הכסף ותפסה את השקית ואת חולצתו. הוא עשה סיבוב עד המרפסת ויצא כאשר באמצע ההימלטות הזו אמר גלעד למתלוננת שמה שהיא עושה אינו חוקי. המתלוננת כך מספר הנאשם היתה היסטרית וגלעד תפס אותה מאחור והוא מדגים תנועת חיבוק. שלומי כך מציין הנאשם לא עשה כלום הגם שהמתלוננת אמרה לו שיעזור לה. לאחר שהנאשם הצליח לצאת מהדירה הוא הלך למשטרה, וכשחזר מצא את חלון המרפסת פתוח. למחרת הוא החליף צילינדר ובמהלך פעולת ההחלפה היא נקרא להתייצב במשטרה, הגיע לשם ונעצר. במהלך המעצר ניתן נגדו צו הגנה זמני שתוקפו הוארך מאוחר יותר בהסכמתו. במקביל המתלוננת הגישה בקשה למתן צו הגנה גם בבית הדין הרבני.

לשאלת הסניגורית אומר שהנאשם ששידה שוקלת יותר מעשרים ק"ג והוא שהחזיק כל העת מצלמה בידו לא יכול היה להרימה ולזרקה על המתלוננת כפי שהיא טוענת. בשולי החקירה הראשית הוא אומר שלאחר שהוא השקיע את כל ממונו בדירה שהוא והמתלוננת רכשו יחדיו היא רצתה להוציאו מהדירה בלא כלום, והוא גם טוען שהיא לא שילמה את המשכנתא בצורה סדירה וקבועה וגם לא הזרימה את ההכנסות שלה בצורה שוטפת לחשבון המשותף.

בחקירה הנגדית הוא שב וטוען שראשון הגיע גלעד ואחר כך ותוך תיאום הגיעה המתלוננת יחד עם החבר שלה – שלומי. הוא מציין שכאשר המתלוננת צילמה פנה אליה שלומי בשם החיבה שלה ואמר לה להפסיק. הנאשם מדגיש ששלומי יודע את שם החיבה של המתלוננת, ועובדה זו אכן יש בה כדי להעיד על כך ששלומי והמתלוננת אינם זרים זה לזו. לגבי מה שהיה במהלך האירוע הוא דבק בגרסתו לפיה המתלוננת קפצה עליו כדי לקחת לו את התיק, כפי שהוא עומד על דעתו שהמתלוננת הזיזה את השידה אל תוך חדרו כמו גם חפצים נוספים. הוא שב ומספר שצילם במצלמה המותקנת במצית ולדבריו, ושקשה לו לשלוט בה במיוחד בשל היותו עיוור צבעים. כשמוצג שוב הדיסק הוא שב ומסביר ומה שומעים. הוא שב ומספר על השקית שאותה רצה להציל על הניסיון של המתלוננת לחטוף השקית ושב ואומר שנזכר בשית כשהיה בדרכו למשטרה להגיש תלונה, ושוב הדברים אינם תואמים בצורה דווקנית את התיאור בהודעה. יחד עם זאת הגרסה הבסיסית של הנאשם ובה הוא דבק.

בחקירה החוזרת מתאר הנאשם, תוך צפייה מחודשת בדיסק, את המעבר שלו מחדרו ליד מכונת הכביסה, את כניסתו לחדר, את המתלוננת מפרקת את חוטי המחשב, את הרחקת השקיות על ידו, את כניסתו שלו לחדר, את קפיצת המתלוננת עליו, והתמונות שהוצאו מהדיסק. לדבריו המילה "אהה" שנשמעת בדיסק נשמעת כאשר המתלוננת קופצת עליו.

20. לגבי האירוע השני העידה כעדת הגנה פקידת הבנק רחל לוי מהצרי (להלן: "רחל"), שסיפרה בחקירה הראשית שבבנק היו מצלמות אבטחה הן בחלקים הפנימיים והן ברחבה הכללית והן מחוץ לבנק. למיטב ידיעתה לא נעשתה פניה אל הבנק בבקשה לקבל העתקי המצלמות. כזכור תומר שהיה הממונה על החקירה טען שלא זכור לו שנעשתה פניה כזו ובשים לב לטענת הנאשם שהוא חנה מול הכניסה לבנק, קרי במקום שלשיטת רחל מצולם נראה שנפל כשל בהליך החקירה. מן הראוי היה לפנות לבנק ולקבל העתקי המצלמות, וזאת במסגרת ולצורך איסוף כל הראיות.

בחקירה הנגדית מאשרת רחל שהמצלמות אינן מצלמות את שטח החניה שליד קופת חולים. הגם שהמתלוננת טענה שהנאשם חנה ליד קופת חולים אין ולא יכול להיות בכך כדי לפטור את המשטרה מלצפות בתוצרי המצלמה ולו כדי לברר את השאלה היכן חנה הנאשם ולא כל שכן כדי לבדוק מה באמת קרה בחניה, אם אכן הנאשם חנה מול הבנק. בהמשך אומרת רחל שהיא זוכרת שהמתלוננת חזרה לבנק כשהיא נסערת ממשהו שארע בחניה, ושהיא ספרה שהנאשם פגע בה או ניסה לפגוע בה, וכי פקידה אחרת היא שסייעה לה. ושוב נשאלת השאלה האם נגבתה הודעה מהפקידה האחרת ואם לא מדוע ואם כן מה היתה גרסתה. וגם בכך יש חסר או כשל בהליך החקירה.

21. עד ההגנה האחרון אנטון אורטנברג (להלן: "אנטון"), שהוא אחד המובילים שופך בעדותו אור על מה שארע בסלון דירתם של הנאשם והמתלוננת כאשר הנאשם ניסה לחמוק מהמתלוננת שדלקה אחריו. לדבריו הנאשם יצא בריצה מאחד החדרים והמתלוננת רצה אחריו, תופסת אותו וצועקת "כסף, כסף". דהיינו הנאשמת רצה ולא הלכה כפי שטענה. לנאשם היה משהו מתחת לחולצה והוא ניסה להשתחרר מהמתלוננת בכוח- בתנועות שהוא עשה. אנטון מדגים את התנועות על ידי הרמת שתי ידיים מאוגרפות כלפי מעלה והנפתן ימינה ושמאלה, ואז גלעד הפריד ביניהם, תפס אותה ואמר לה שתירגע, לקח אותה הצידה ואז הנאשם ברח. הוא מוסיף ואומר שהנאשם רץ קפץ מעל שולחן או משהו אחר ואז המתלוננת תפסה אותו והם נתקעו במשהו ונפלו או שהיא נפלה ואחר כך תפסה אותו שוב. מהתיאור הזה או למדים לדעת שלמעשה במהלך המרדף של מתלוננת אחר הנאשם היא התגוששה עמו והוא ניסה להימלט מפניה תוך אגרוף ידיו והנעתן – ועדיין אין כאן כל תיאור של הכאת המתלוננת, ובנוסף הוא או שניהם יחדיו נפלו. זאת ועוד – גלעד תפס את המתלוננת והרחיק אותה מעל הנאשם. מכאן ברור שהחבלות שהיו על גופה של המתלוננת הם פרי ההתגוששות שלה עם הנאשם, ואולי גם מנפילתה ואולי גם פרי אחיזתו של גלעד בה.

בחקירה הנגדית הוא אומר שכל מה שהוא ראה התרחש בסלון, וכי הוא לא היה בחדרים. הוא גם לא יודע מהיכן הם הגיעו לסלון. הוא שמע את המתלוננת צועקת וכשהסתכל ראה את מה שתיאר לפני כן כשהכל מתרחש בסלון. עוד הוא אומר שאת הצעקות הוא שמע כשהם יצאו מהחדר, ומכאן אנו למדים לדעת שבתוך החדר פנימה המתלוננת לא צעקה. הייתכן שהנאשם תקף את המתלוננת והיא לא השמיעה קול כלשהו? קשה להניח זאת, והעובדה שהיא לא צעקה מחזקת את המסקנה שהנאשם לא תקף את המתלוננת בתוך החדר כפי שהיא טוענת. אנטון גם לא אומר שהמתלוננת סיפרה להם מה אירע לה, וזאת בניגוד למה שהיא טענה.

22. סוף דבר - מסכת הראיות שנפרסה בפני בית המשפט בשני תיקים אלה, כפי שהבאנו, פרטנו וניתחנו אותה לעיל, מובילה בהכרח למסקנה בדבר חוסר המהימנות של המתלוננת. מהימנותה של עמית מוטל בספק וזאת לנוכח ההערות שהערנו לעניין האישום הראשון. מנגד ניצבת גרסת הנאשם שאמנם לעיתים אינה חפה מכל שאלה או תמיהה אבל בכל הנוגע לעימות גרסתו אל מול גרסת המתלוננת אין המדובר בשאלות ותהיות שמקעקעות את מהימנותו. זאת ועוד – לגבי האישום הרביעי עדותו של אנטון – עד ניטרלי לחלוטין – מבהירה היטב שהנאשם כלל לא תקף את המתלוננת וככל שהיא נפגעה במהלך אירוע זה הרי הפגיעה ארעה בשל ההתגוששות שלה עם הנאשם ונפילתה ואולי גם כתוצאה מכך שבנה נאלץ לאחוז בה כדי לעצור את המרדף שלה אחר הנאשם. ואשר לאירוע השלישי לגביו לא נפל כל מתום בגרסת הנאשם ומכאן מתבקשת המסקנה בדבר מהימנותו. לפיכך לגבי האירועים השני, השלישי, והרביעי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר שהנאשם אכן ביצע את מה שייחסה לו לגבי אירועים אלו. משכך, אני מזכה את הנאשם זיכוי מלא מביצוע העבירות נשוא האירועים השני, השלישי והרביעי. אשר לאירוע הראשון, כפי שהבהרנו לעיל, חלק מהגרסה של הנאשם היא גרסה כבושה ואין הסבר לכבישתה של הגרסה אבל פרט לכך, הגרסה היא גרסה מהימנה והיא ניצבת אל מול הגרסה של עמית שמהימנותה מוטלת בספק, ספק שמתחזק לנוכח העובדה שהמתלוננת באופן תמוה לא רצתה לומר דבר לגבי האירוע הזה בהודעה שנמסרה במשטרה, ובנסיבות אלה, עלה בידי הנאשם להטיל ספק בראיותיה של התביעה בכפוף, כאמור, להיות חלק מגרסתו כבושה. משכך אני מזכה את הנאשם זיכוי מחמת הספק לגבי העבירה נשוא האישום הראשון. אני מזכה אותו זיכוי מלא מביצוע העבירות נשוא האישומים האחרים.

ניתנה ועיקריה הושמעו באזני הנאשם וב"כ הצדדים, היום, ח' תמוז תשע"ג , 16 יוני 2013, במעמד הצדדים