1. בפניי תביעה לנזקי גוף בגין תאונת דרכים שאירעה לתובע ביום 24.3.03, בשעה 14:20, שעה שנהג ברכבו (בכתב התביעה צוין כי שעת התאונה 02:20). לטענת התובע, הוא עצר את הרכב בשל תקלה, וכי כאשר הרים את מכסה המנוע לצורך טיפול בתקלה, נפל מכסה המנוע על ראשו (להלן: "התאונה").

2. בעקבות אירוע התאונה נחבל התובע בכל חלקי גופו, בעיקר בראשו ובצווארו.

3. התובענה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), שבע שנים לאחר התאונה ובסמוך למועד ההתיישנות.

4. בין הצדדים מחלוקת ביחס לעצם קרות התאונה, וכפועל יוצא מכך בשאלת האחריות, כאשר הנתבעת הכחישה את עצם קרות אירוע התאונה בכלל, ואת נסיבות התאונה כפי שהן מתוארות בכתב התביעה בפרט.

לאור עמדה זו של הנתבעת, הוריתי על קביעת דיון בשאלת האחריות תחילה, וזאת טרם דיון בשאלת הנזק.

5. התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן תצהיר של חברו, מר עדי יעיש, אשר ראה את התובע זמן מה לאחר התאונה, בסמוך לרכבו. הנתבעת הגישה תיק מוצגים וביקשה להגיש תצהירי חוקרים בתום חקירתו של התובע.

תאור התאונה

6. לטענת התובע בתצהירו ובחקירתו, הוא נהג לבדו ברכב שלו ושל רעייתו, שמע רעשים ועצר את רכבו בצד. בהמשך לכך, יצא מהרכב, פתח את מכסה המנוע, הרים את המוט וביקש לבדוק מה פשר הרעש ששמע. או אז נפל עליו מכסה המנוע.

מיד לאחר האירוע פנה התובע לקופת חולים וכן למשטרה.

7. בחקירתו הנגדית בפניי היום, נשאל התובע האם בשלב כלשהו לאחר התאונה דאג לתקן את התקלה שהייתה ברכב. התובע השיב בשלילה שכן לשיטתו לא הייתה ברכב כל תקלה, וכי מכל מקום, אחיו ז"ל נטל את הרכב לאחר התאונה, אלא שלא ניתן להביאו לעדות בעניין זה.

בסיום חקירתו, ולאחר שהתובע נשאל על תאונות קודמות שהיו לו ותביעות שהגיש בגינן, הוא נשאל פעם נוספת על-ידי בא-כוח הנתבעת אם היה ברכבו אדם נוסף בעת התאונה ושוב השיב בשלילה. גם לאחר שבא-כוח הנתבעת הבהיר לו כי הוא מחזיק בידו מסמך שממנו עולה שהתובע היה ברכבו עם חברו בעת התאונה, חזר על עמדתו לפיה היה ברכב לבדו.

8. בנסיבות אלה, הוצג לתובע על-ידי בא-כוח הנתבעת מוצג נ/1. המדובר בטופס אותו מילא התובע במסגרת תביעה שהגיש לביטוח הלאומי בגין אותה תאונה, כאשר תחת הכותרת "נסיבות אירוע התאונה" צוין על-ידי התובע:

"נסעתי עם הרכב של אבי, אני וחברי, ושמענו רעש במנוע. עצרתי את הרכב בצד, לבדוק מה נסיבות הרעש. פתחתי את המכסה מנוע ובדקתי מאיפה הרעש, ואז נפל עלי המכסה על הראש".

9. טופס זה מולא ונחתם על ידי התובע ביום 27.4.03, ומלמד על כך שהתובע לא דייק בעדותו בפניי, בלשון המעטה, וזאת ביחס לשלושה דברים עיקריים: ראשית, בעדותו בפניי, ציין התובע כי התאונה אירעה במהלך יום עבודה, בשעה שהוא ניהל חנות ירקות, וכפי הנראה נסע להביא משלוח לאחד מהלקוחות (ראו פרוטוקול, עמ' 11 שורות 26 - 27). כאשר נשאל מדוע לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין תאונה זו בהיותה תאונת עבודה, השיב כי אינו מבין בדברים אלה (פרוטוקול, עמ' 12, שורה 1). בהמשך נתבקש ליתן הסבר לכך שהגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין תאונה אחרת שאירעה לו, והסביר זאת בכך שפנה לעורך דין שיעץ לו לעשות כן (פרוטוקול, עמוד 12, שורות 2 – 4).

בפועל, עיון במוצג נ/1 מלמד על כך שהתובע הגיש תביעה לביטוח לאומי בגין התאונה נשוא התובענה הנוכחית, באופן העומד בסתירה לעדותו.

שנית, בעדותו בפניי טען התובע כי נסע ברכב לבדו וכי לא היה עמו איש בעת הנסיעה והתאונה, זאת בניגוד לאמור בנ/1, אשר מולא על ידי התובע סמוך לתאונה. יש לתמוה על כך שהתובע חזר בו מהאמור בנ/1 ולא ציין מי הוא אותו חבר עמו נסע ברכב, ומדוע לא הובא לצורך מתן עדות בדבר נסיבות התאונה. בנוסף, יש להניח כי במועד מילוי הטופס בסמוך לאחר התאונה היה זכרונו של התובע ביחס לנסיבות האירוע חד יותר ומשקף את הארועים כפי שהיו באותה עת, ולכן יש ליתן משקל גבוה יותר לאמור בנ/1.

שלישית, בחקירתו היום העיד התובע כי נהג ברכב שלו ושל רעייתו, ואילו בנ/1 צוין כי מדובר ברכב של "אבי", כאשר לא ברור אם מדובר באביו של התובע או ברכב של אדם בשם אבי, והתובע אף ציין כי יתכן ומדובר ברכב של אחיו אבי (פרוטוקול, עמוד 13, שורה 15). מכל מקום, מנ/1 עולה במפורש כי אין המדובר ברכב של התובע ושל רעייתו. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובע לא ידע למסור היום כל פרט באשר לתקלה שאירעה ברכב לכאורה, ואף לא ידע למסור האם טיפל בתקלה, האם טרח לקחת את הרכב לתיקון או שמא אדם אחר עשה זאת מטעמו.

יצוין, כי בסיום חקירתו של התובע, נטען על-ידו כי הוא סובל מקשיי קשב וריכוז, וכי יתכן ויש בכך כדי להסביר מדוע אינו זוכר את פרטי התאונה, ברם, אין בידי לקבל הסבר מאולץ זה, אשר נטען מן הפה אל החוץ, ורק לאחר שלא היה בפיו של התובע הסבר לסתירות שבין עדותו לבין תוכנו של נ/1.

10. לכלל האמור לעיל, יש להוסיף את שני הדברים הבאים: האחד, כפי שצוין לעיל, כי התביעה הוגשה על סף ההתיישנות, היינו, כשבע שנים לאחר התאונה, וכל טענה בדבר אי התאמה או סתירה בין הגרסאות פועלת לחובת התובע דווקא; השני, כי המסמך נ/1 הוצג במסגרת תיק המוצגים של הנתבעת ולא הוסתר מהתובע.

11. אשר על כן, אין בידי ליתן אמון בגרסתו של התובע. בהקשר זה, ולהשלמת התמונה יצוין, כי אין בעדותו של מר יעיש כדי לשנות ממסקנה זו, שכן עד זה לא ראה את התאונה עצמה, ועל-פי גרסתו ראה את התובע זמן מה לאחר התאונה, כשהוא אוחז בראשו ליד רכבו. העד גם מסר פרטים ביחס לביקורו של התובע בקופת חולים לאחר התאונה., ברם, אני סבורה כי מאחר וגרסתו העיקרית של התובע הופרכה, הרי שאין בעדותו של מר יעיש כדי לתמוך בגרסה זו.

12. באשר לתצהירי עדות החוקרים, אלה הוגשו בתום חקירת התובע, ועיון בהם מעלה כי אין בהם כדי להעלות או להוריד מהמסקנה אליה הגעתי.

13. הלכה היא, כי כאשר מדובר בגרסה של תובע המהווה עדות יחידה של בעל דין, בית המשפט מצווה להתייחס אליה בזהירות (ראו סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). יחד עם זאת, בית המשפט רשאי לקבל עדות יחידה של בעל דין, ברם, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה זו. במקרה שבפניי לא ניתן להסתפק בעדותו של התובע, מהסיבות שפורטו על-ידי לעיל.

14. יתירה מכך, בית המשפט קבע כי חובה זו של בית המשפט לנמק קביעתו חלה גם כאשר בית המשפט מאמין לתובע:

"משכך, בפנינו עדות יחידה של בעל דין (סעיף 54 לפקודת הראיות) ועל בית המשפט להזהיר את עצמו ולנמק כדבעי ולהצביע על טעם ממשי לקבלת עדות כזו. בהעדר אפשרות להצביע על נימוק נוסף לקבלת העדות, על בית המשפט לדחות את התביעה, אפילו מאמין הוא לתובע." (תא (חי') 588-03 מלכה נפתלי נ' מתכת מ.ת. נפתלי בע"מ (2009) (פורסם במאגרים, ניתן ביום 4.9.09).

15. אשר על כן, אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח במידה הדרושה במשפט אזרחי, כי התאונה ארעה כפי שנטען על-ידו, ועל כן אני דוחה את התביעה.

16. אני מחייבת את התובע בהוצאות מינימליות בסך של 2,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום ישירות לבא-כוח הנתבעת.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ב, 10 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.