1. תביעה כספית על סך 26,000 ₪ בגין נזקי רכוש לרכב מספר רישוי 5354110 שהנו בבעלות התובע 1 ובו נהג התובע מספר 2, לעת התאונה שתתואר לעיל. אקדים ואציין כי לא הוכחה יריבות של התובע 2, ולא ברור מדוע צורף כבעל דין. הוא אמנם בעל הידיעה הנדרשת ומי שהיה צריך להעיד (ואף העיד) מטעם התובע 1. אולם משעה שהרכב אינו שלו אלא של התובע 1, לא היה מקום שיצורף כתובע נוסף.

2. לגרסת התובע 2, נהג הוא בסביבות השעה 17.00 ביום 30.11.08 בכביש צר המחבר בין כפר עראבה לכפר ראמה בקטע הכניסה לנחל צלמון. התאונה ארעה כאשר היה בדרכו כפר עראבה בקטע הכניסה לוואדי בה מצויה ירידה ומיד לאחריה עליה. אז, כשהחל לעלות, יצאה לכביש פרה משוטטת (שלא היתה חלק מעדר). הפרה יצאה במפתיע מאחורי עץ, לכן לא הבחין בה העד מבעוד מועד, ולא הצליח להימנע מפגיעה בה.

3. העד לדבריו הזמין משטרה, והניידת הגיעה לאחר 5 דקות עם שני שוטרים. הרכב נפגע בחזיתו, והפרה שנהרגה, היתה מוטלת בצד ימין של נתיב הנסיעה. לדברי העד, אחד משני השוטרים שבניידת הדליק את הפנס שלו, שכן האזור לא היה מואר, וביקש לבחון אם יש לפרה תווית אוזן. הוא מצא אכן את התווית (התופסן) ועליו מספר 6774503. השוטר שיחרר את התופסן ומסר אותו בידי העד, כאשר המליץ לו לשמור אותו תופסן בידיו. העד עשה כן והתופסן אף הוגש וסומן כמוצג ת/1.

4. בירור שערך העד (לדבריו באמצעות אחיו) בלשכה הווטרינרית העלה שהפרה שזה מספר תווית האוזן שלה, סומנה כשהיתה רשומה על שם הנתבע 1, בתאריך הסימון 22.4.94. הוגשה תעודת עובד ציבור של משרד החקלאות שזה תוכנה, חתומה ע"י מנהל הלשכה הווטרינרית ראש פינה.

כאמור באותה תעודת עובד ציבור: רישום בעלי החיים בשירותים הווטרינרים נועד להסדיר זיהוי בעלי החיים כדי לעקוב ולפקח עליהם לשם מניעת והפצת מחלות.

הרישום מתנהל מכח פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש] ולפיה "בעל" הינו כל אדם שהוא בעלים או מי שמציג עצמו כך, שלוחו של הבעלים המחזיק בחיה או במי שיש לו טובת הנאה בה, שליטה או פיקוח עליה או סמכות לעשות בה, או המתיר לה להיות בחצריו או להישאר בהם. חלופה נוספת הינה תופס בחצרים שבהם נמצאת החיה, אם לא הוכיח כי אדם אחר בישראל הוא בעלה. ממשיכה התעודה ומציינת כי לאור האמור לעיל אין לראות ברישום בעלות לפי הפקודה כאילו הוא מעיד על זכויות קנייניות בבעלי החיים הרשומים.

יצוין כי בישיבת ההוכחות מה 1.7.13 נתתי החלטה מפורטת בעמ' 7 לפר', שאפשרה לתובעים להגיש אותה תעודת עובד הציבור וחייבה מאידך ב"כ הנתבעים להודיע בתוך 30 יום נוספים האם בכוונתה לחקור נותן התעודה או שניתן לסכם; כאשר אם יש צורך בחקירה ידאג התובע לזמן עורך התע"צ בתוך 15 יום נוספים. התע"צ הוגשה ב 8.3.11. ב"כ הנתבעים לא הודיעה, בניגוד להנחייתי, על רצונה לחקור את נותן התעודה. נקבעה ישיבת הוכחות ל 5.10.11 לאור רצונו של ב"כ התובע לאתר ולזמן לעדות השוטר שהגיע כאמור לזירה. לאותה ישיבה זומן מפקד התחנה הרלבנטית על מנת שיביא עמו את יומן המשטרה מיום האירוע או כל מסמך אחר הנוגע לתאונה. העד לא התייצב לישיבה , ונקבעה אפוא ישיבה נוספת ל 18.6.12 כשב"כ התובע חויב לבצע מסירה אישית לעד. ביחס לתעודת עובד הציבור ממשרד החקלאות – דחיתי בישיבת 5.10.11, בקשתה של ב"כ הנתבעת לזמן לחקירה אף נותן התעודה. כך, משעה שלא הודיעה במועד אלא אך יום קודם לישיבת ההוכחות, ובניגוד להחלטתי, על רצונה בחקירת עובד הציבור; וכאשר לו ניתנה הודעה במועד היה מזומן אף עד זה לאותה ישיבה של 5.10.11, ששוריין בה זמן שמיעה. עוד יצוין כי גם בלא חקירה, מקובל עלי שהרישום במשרד החקלאות נועד לבקרה למניעת מחלות , ואינו קונסטיטוטיבי לענין הבעלות הקניינית, והרי הדבר נובע אף מן האמור בתעודה עצמה. מכל מקום, בסופו של יום לא התקיימה ישיבת 18.6.12 לאור הודעה מוסכמת שהגיש ב"כ התובעים, לפיה בירור במשטרה העלה שהתיק בוער, ולכן מבוקש להגיש סיכומים.

5. אקדים ואציין כי אין חולק שהנתבע הוא בעל חווה ובה עדר באזור מושב חזון. לדבריו החווה שלו רחוקה כ 600 - 700 מטר לערך מן הכביש בו אירעה התאונה, כך שמדובר בסמיכות מקום יחסית.

עדיין, טענת הנתבעים (הנתבעת 2 היא מבטחתו של הנתבע 1 בפוליסת משק פעיל, הכוללת גם ביטוח העדר וביטוח אחריות כלפי צד שלישי) הינה כי אין כל ראיה המוכיחה שהפרה היתה אכן שייכת לנתבע 1 במועדים הרלוונטים. ומכל מקום לא הומחשה התרשלות שלו כאשר עדרו נמצא במתחם מגודר.

6. בהקשר זה אציין, כי לא נעלם ממני סע' 54 לפקודת הראיות. למרות שהתובע לא הביא עדים נוספים (הוא ציין כי לעת התאונה היה לבדו, ואולם הודה כי אנשים עצרו לאחר התאונה כדי לראות אם הוא זקוק לעזרה בהם גם אנשים מכפרו) הרי שנתתי אמון בגרסתו.

קשה להלום כי העד, שזכור לי שלא עשה רושם מתוחכם במיוחד, רקח גרסה מקורית שלא היתה ולא נבראה, אודות התנגשות של רכבו בפרה שהצליח לשים ידיו על תווית האוזן שלה, ושכלל לא היתה מעורבת בתאונה; והכל כדי "להלביש" נזקי תאונה שארעה בדרך עלומה אחרת, על מי שרשום כבעל הפרה במשרד החקלאות.

כאמור הוגשו הן התופסן והן תעודת עובד הציבור ממשרד החקלאות. משעה שנתתי אמון בגרסה לפיה העד התנגש ברכבו בפרה שזה מס' התופסן שלה, הרי נותרת שאלת הנהיגה הזהירה, האם יכול היה התובע למנוע התאונה, ולחלופין אשם תורם. אלא שבענין זה, העדים מכפרו לא היו נוכחים לעת התאונה עצמה או עובר לה, ולא יכולים היו להעיד על אופן הנהיגה. כך שאין להפריז במשמעות אי זימונם במקרה דנן. העד ציין כי מהירות נסיעתו היתה כ- 80 קמ"ש. יצוין כי להבדיל מטענות כלליות, הנתבעת לא המחישה שמדובר במהירות העולה על המותר באותו קטע כביש, ולא המחישה אשם של העד שיסודו בנהיגה לא זהירה. כך למשל ציין העד כי האזור לא היה מואר. אך עדיין מדובר היה בשעת יום, והעד לא נשאל האם לא נסע עם אורות. בשורה התחתונה לא נסתרה עדותו כי הופתע, ולא יכול היה להבחין בפרה מבעוד מועד, ולמנוע התאונה, בשל גורמים שאינם תלויים בנהיגה זהירה. אני קובע כי לא נסתרה גרסת התובע שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו. אין הצדקה להטיל אשם תורם.

7. הנתבע 1 העיד כי הבקר שלו נמצא בשטח מגודר בחווה, וכי לא ידוע לו על המקרה שכן לא קראו לו לחקירה בעקבות התאונה. לדבריו כל יום עושים אצלו סריקה שהגדר שלמה, לפחות פעמיים. לגבי תווית האוזן – מדובר בסימון המתבצע על ידי הלשכה הווטרינרית של משרד החקלאות כאשר מקבלת העגלה מספר חיסון. התופסן שהוגש, הוצמד כאמור לפרה באפריל 94' עפ"י תעודת עובד הציבור. הנתבע 1 ציין כי אין הוא יכול לזכור את כל המספרים שיש לו בעדר. מדובר במספרי תופסן רבים ויש מספרים שעוברים בעלות, כאשר בחלק מן המקרים נרשמת העברת הבעלות במחשב של הלשכה הווטרינרית אך גם זאת רק מתקופה המתחילה לערך לפני שלוש שנים. בתשובה לשאלה, ציין הנתבע 1 שהוא גם מוכר פרות, והפרה הולכת עם התווית כל הזמן גם כאשר היא נמכרת.

אז נשאל העד כיצד מתנהל המעקב אחר העברת בעלות בפרה, וציין כי עד לפני כמה שנים הקונה של הפרה היה נוטל את מסמכי הבעלות ללשכה ומעביר בה את הבעלות; אך אם לא עשה כן, ומדבריו ניתן להבין שיש גם מקרים כאלה, הרי שמבחינה רישומית הפרה נשארת רשומה על שם המוכר "כל החיים", היינו גם לאחר מותה (עמוד 10 שורה 23).

8. הנתבע 1 ציין בעדותו כי לא נערכת אצלו ספירה של הפרות אלא יש תקופות בשנה של ריכוזי האכלה של העדר. לכן לדבריו לא יכול להיות שבקר השייך לו יהא מחוץ לגדר והוא לא ידע: בתקופת ריכוז הבקר הוא רואה את הפרות פעמיים ביום במועדי האכלה. העדר שלו מכיל 200 ראש אך הוא מחולק לכמה חלקים, והנתבע 1 ציין שהוא "מרגיש אם חסר בקר" בטביעת העין שלו. לגבי גודל השטח המגודר שהוא שטח המרעה מדובר בשטח נרחב (כעולה מדברי העד בעמוד 11 שורה 9). הנתבע ציין אמנם כי הוא מתחזק את הגדר שלו באופן שוטף אך מדבריו גם ניתן להבין שיש מצבים בהם נפרצת הגדר שכן "יש צבא שעובר ויש אנשים. אנחנו מתחזקים כל הזמן" (עמוד 11 שורה 26).

9. על ידי התובעים נעשה כאמור המאמץ הנדרש לבדוק האם קיים תיק משטרה ובו רישום פרטי האירוע, כדי לאתר השוטר המעורב ולזמנו. אולם בסופו של יום לא אותר תיק, ובהודעה מוסכמת הודע כי בוער, ולכן מבוקש לבטל ישיבת ההוכחות ולהורות על סיכומים. יכול אפוא ולא נרשמו פרטי האירוע במשטרה והשוטר הסתפק במסירת התופסן לתובע 2.

ניתן לקבוע כי בשנת 94' עפ"י תעודת עובד הציבור, היה מדובר בעגלה שבעדרו של הנתבע. אכן הרישום עפ"י פקודת מחלות בעלי חיים (לענייננו - מספר התופסן) אינו קונסטיטוטיבי ואינו מחייב לעניין הבעלות הקניינית, שכן תכלית הרישום שונה ונועדה לבקרה שעניינה במניעת מחלות בעדרים. אולם עשויה להיות לו לרישום משמעות, כנתון עזר נוסף לקביעת הבעלות. יוזכר שגם רישום כלי הרכב במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי לעניין הבעלות, אך ברור שגם אין הוא כעלה נידף ברוח ונעדר כל משמעות ראייתית. הכל תלוי בנסיבות המקרה. לענין המשמעות הדקלרטיבית ולא הקונסטיטוטיבית של רישום כלי רכב, בבחינת אנאלוגיה לענייננו, הפנתה ב"כ הנתבעת לע"א 5379/95 סהר חב' לביטוח נ' בנק דיסקונט פ"ד נא(4) 464, 472. עם זאת אין הרישום נעדר חשיבות – וראה לענין זה דברים שנאמרו בעמ' 473 של פסה"ד הנ"ל. לעתים עשוי הרישום, אף אם אינו קונסטיטוטיבי לבסס נתון שיש לו חשיבות של ממש כאמצעי עזר נוסף , גם אם לא קונקלוסיבי, אף בנושא זה של קביעת הבעלות. וראה ההערה בסע' 8(ב) לפסה"ד בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941 שם נאמר –

" באשר למכוניות – שלגביהן מתנהל רישום על-פי דין – נקבע ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [6], בעמ' 473) כי הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. מכאן נטען כי הנטל על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. איני סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. "

ניתן לומר כי למצער, באין נתון לסתור, וכאשר כל התנאים שווים, רישום רכב במועד פלוני על שם אלמוני, מקים חזקה שבהגיון, בודאי לא חלוטה, שהרכב נרשם על שם בעליו.

10. גם אם אניח לצורך הדיון שעוצמת החזקה פחותה במה שקשור לרישום בקר על פי פקודת מחלות בעלי חיים, עדיין - בעניינו "במינימום" מלמדת תעודת עובד הציבור בצירוף לעדות הנתבע, שהנתבע הוא שהיה בעל הפרה המעורבת בתאונה: לפחות במקור ב 1994, כאשר סומנה כעגלה בעדרו באותה תווית אוזן וקיבלה חיסון.

אכן הגדרת "בעל" בפקודת מחלות בעלי חיים, לאור תכלית הפקודה, סוטה מהגדרת הבעלות הקניינית, וכוללת כמה חלופות שעניינן השליטה האפקטיבית בבקר בכל זמן נתון. אולם במקרה דנן אין חולק שהנתבע בעיסוקו הוא מגדל בקר. כלומר בענייננו אין מדובר בחלופה של מחזיק גרידא או מוביל בקר או שלוח של הבעלים וכיוצ"ב. ב 1994 סומנה הפרה המעורבת כעגלה בחזקתו של הנתבע , והמשמעות היא לאור עיסוקו, שמדובר היה בעגלה שנולדה בעדרו, היינו קניינו – נכון ל 1994.

11. א. תיאורטית אכן יתכן כי הפרה עברה לבעלותו וחזקתו של אחר מאז 1994. אך הנתבע לא המחיש כי מאז ועד היום מכר לאחר את אותה פרה שזה מס' תווית האוזן שלה. אמנם לא הומחש כי קיימת לו חובה בדין לשמור רישומים על מכירת פרות בחלוף שנים, אך מאידך אין להתעלם משתי ראיות מצטברות נוספות, אמנם נסיבתיות אך קבילות ורלבנטיות: הנתבע הודה כי החווה שלו מצויה בסמיכות יחסית של 700 מטר מזירת האירוע, ומבין השיטין (גם אם לא במישרין) הודה כאמור גם שלעתים יש פרצות בגדר שלו (ראה כאמור סע' 8 סיפא לפסק דין זה). צירוף אלה לתעודת עובד הציבור די בו על מנת לקבוע, שהוצבו נתונים מכוחם עבר נטל הראיה אל הנתבע, להמחיש שאין מדובר בפרה מעדרו. נטל השכנוע רובץ על התובע לאורך המשפט כולו. אולם הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, עשוי שיעבור מצד אל צד. ובנטל אחרון זה לא עמד הנתבע לאחר שעבר אליו. המשמעות היא שהתובע הרים את נטל השכנוע באותו ענין בו לא הרים יריבו נטל הבאת הראיות שעבר אליו. משכך, הכף נוטה כמאזן ההסתברויות, לכך שבמועד התאונה הנתבע הוא שהיה בעליה של הפרה המעורבת בתאונה.

ב. אוסיף ואבהיר, כי באין רישום ולו תקופתי, שמקיים הנתבע ביחס למספרי הפרות שבעדרו, או מעקב רישומי אחר מספרי הפרות שמכר - למי ומתי, איני נכון לסמוך יהבי על טביעת עין וזיכרון גרידא של הנתבע, מכוחן המצטבר יוכל לזהות שפרה ספציפית אחת מיני מאתיים – נעדרת במועד פלוני. וייאמר שמעקב רישומי כזה אינו כרוך בטורח רב. אין קושי שמגדל המוכר פרות יערוך רישומים אחת לתקופה בדבר מספרי התוויות של הפרות בעדרו (כך גם ניתן "לעלות" על פרה "נעדרת") , מספרי הפרות שנמכרו, ולמי נמכרו באיזה תאריך, ויתייק הרישום ככל שאינו ממוחשב. גם אם לא הומחש כאן על ידי הצדדים שהדין דורש רישום כזה, הרי דוקא לאור המציאות הידועה שלעתים נגנבת פרה או נפרצת גדר, יש חשיבות ואף הגיון בכך שמי שבידיו הנתונים על מכר של פרות מעדרו , יקיים רישום כזה בזמן אמת, שיכלול גם המועד שבו נודע לראשונה שנעלמה פרה עם מס' תווית אוזן פלונית. זאת, לתועלת עניינו של בעל העדר עצמו. והרי תיתכנה נסיבות, לאו דוקא הנסיבות החריגות יחסית בתיק זה, בהן יצטרך להמחיש שהשליטה האפקטיבית בפרה לא היתה שלו במועד פלוני. אם בוחר הוא שלא לקיים רישום כזה, הרי שגם אם אין הוא הוא חייב בו בדין, אך יש הצטברות נתונים מכוחן עבר הנטל אליו להמחיש שאין הוא הבעלים - עשוי שאי הרישום יעמוד לו לרועץ, כמו בענייננו, ואין לו להלין אלא על עצמו. ודוק: ברור שנדרשים נתונים מכוחם יעבור נטל הבאת הראיה אל הנתבע, להמחיש שאין מדובר בפרה מעדרו, ואין די בהבל פה בענין זה. אלא שהנתונים הוצבו.

ג. הנתבעת 2 היא שהקבילה נושא הרישום הנערך ביחס לבעלי חיים לרישום כלי רכב, ככזה שאינו קונסטיטוטיבי. בהערה אציין כי דומני שהנתבעת לא היתה מתיימרת לטעון שנתבע אינו אמור לדעת בכלל אם רכב ספציפי היה בבעלותו במועד ספציפי, רק שנה וחצי לפני שנתבע, וכי תלוי הוא בצד שכנגד שימציא לו נתונים בענין זה. בנתונים אלא אין מקום לטענות של נזק ראייתי או שיהוי כלפי התובע. ושוב – גם אם ברור שפרה אינה כלי רכב, והיא חלק מעדר של מאות ראשים, היינו שהאנאלוגיה גם לגבי דידי, בפירוש אינה ברמה של "אחד לאחד", עדיין קשה להלום עמדת הנתבעים שפטורים הם מהצגת כל ראיה, במקרה זה בו עבר אליהם הנטל המשני. אכן בעיה היא, כאשר מתיימרים להסתמך רק על זיכרון ביחס לכל פרה, בעדר של מאות ראשים.

ד. כעולה מתקנות מחלות בעלי חיים (רישום, סימון והובלה של בקר) (להלן "התקנות"), לבד מן הסימון בתווית אוזן הצמודה ברגיל לפרה לאורך חייה, אמורה להימסר למחזיק הבקר יחד עם הסימון תעודת רישום, והמחזיק אמור לשמור תעודת הרישום במצב תקין במקום בו נמצא הבקר, כאשר תעודת הרישום אף תילווה אל הבקר לעת הובלתו (סע' 6 ו 11 לתקנות האמורות). המחזיק, במקרה זה הנתבע, כן אמור לקיים מעקב ובקרה יזומים אחר עדרו, בהצלבת תעודות הרישום לתגיות הסימון. ולא להסתמך רק על "זכרון" של הבהמות, ככלי עזר לבקרה ומעקב. שכן אם אבדה תעודת רישום או נפלה תווית סימון מעל בקר, חלה עליו חובה להודיע בכתב בתוך שבוע, לרופא הוטרינרי הממשלתי, תוך מסירת פרטים על תווית האוזן שנפלה או תעודת הרישום שאבדה (תק' 14 לתקנות). גם אם התקנות האמורות אף הן אינן לענין הבעלות הקניינית הרי המגמה העולה מהן הנה הטלת חובת עדכון על המחזיק כדין בבקר, בדבר שינויים נצרכים לעדכון בסטטוס הבקר או ההחזקה בו. כך לבד מתק' 11 ו 14 קיימת גם תק' 15 המחייבת המחזיק או הבעלים בחובת דיווח ללשכה הוטרינרית במקרה של מות בקר והמצאת תעודת הרישום ותווית האוזן. הצד השני של המטבע הנו שהרופא הוטרינרי הממשלתי הנו היחיד הרשאי לבצע רישומים בתעודת הרישום, והוא אף רשאי לבטלה, להתלותה, לשנותה, וליטול אותה למשמורת. מכאן שאף במקרה של גניבה או היעלמות לא מבוארת של פרה, ניתן לצפות הגיונית לדיווח מאת המחזיק או הבעלים, ללשכה הוטרינרית, תוך פרק זמן סביר. הנתבע לא נתן דיווח כזה ביחס לפרה שזה מס' התווית שלה, שאחרת היה הדבר נזכר בתעודת הרישום.

12. הצדדים חלקו אף ביחס לתחולת סע' 40 לפקודת הנזיקין בנסיבותינו. הסע' קובע כי בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם ע"י חיית בר, או חיה שאינה חיית בר אלא שהנתבע ידע או חזקה שידע כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם לנזק; וכן שהנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה.

בע"א 488/83 קורנהויזר נ' מלך פ"ד מב(2) 571,579 נקבע בפסק דינה של השופטת בן פורת כי בכוחו של הסע' להעביר הנטל לנתבע, להוכיח שלא התרשל, אם הוכיח התובע התנאים הבאים במצטבר:

א. בעלות הנתבע על החיה המזיקה

ב. מועדות החיה

ג. הנתבע ידע או חזקה עליו שידע כי החיה מזיקה

שני הצדדים הפנו לקביעה זו אך חלקו כמובן בשאלת ישימותה בענייננו. יצוין כי עמדתה של השופטת בן פורת באותו מקרה ידוע, לא התקבלה בדיון הנוסף. אך השוני לא נגע לענין סע' 40 הנ"ל.

נקבע שם ע"י השופטת בן פורת, תוך הפניה למשפט האנגלי, כי תנאי המועדות מתקיים כאשר היו נסיונות קודמים מצד החיה המעורבת לגרום לסוג הנזק בו מדובר. עם זאת נראה לי כי אין חובה לראות בדברים משום קביעה שהתיימרה למצות, אלא רק לבאר שכאשר מתקיים בחיה הספציפית ניסיון עבר ממנו יודע בעליה או אמור לדעת שמדובר בחיה שכבר ניסתה בעבר לגרום לסוג הנזק שאירע - מתקיים תנאי המועדות. לטעמי, אין בכך כדי לשלול, מועדות מסוג אחר: שכאשר מדובר בנזק שמטבעו מתיישב עם טבעה והתנהגותה הצפויה של החיה בה עסקינן (גם באין "עבר" ספציפי), הרי גם כאן מתקיים תנאי המועדות .

רוצה לומר: כלב סן ברנארד עשוי לנשוך, ומסוגל לכך פיזית. אך אין הדבר הופך אותו מאליו לחיה מועדת, גם אם נשך במקרה ספציפי ומפתיע בפעם ראשונה, שכן אין מדובר בסוג כלב לגביו יש תמימות דעים שטבעו תוקפני . מאידך אם כבר התקיימו ביחס לכלב הספציפי ניסיונות חוזרים לתקוף או התנהגות תוקפנית , גם אם לא צלחו, הרי שמתקיים תנאי המועדות (על מנת להתמודד עם סוג בעייתיות זה , בין היתר, ביחס לחיית מחמד המצויה במשקי בית רבים, הוסף לפקודת הנזיקין סימן ד'1 לפקודת הנזיקין שעניינו היזק על ידי כלב).

אלא שאם אין מדובר על "נסיון עבר" המקים תנאי המועדות, עדיין יכול הוא להתקיים, אם סוג הנזק שאירע צפוי בסוגו ביחס לסוג החיה בה מדובר. החיה מועדת אז מאליה לגרום אותו סוג נזק. אם תתקוף פרה אדם במפתיע אין לומר שהנזק צפוי בסוגו ומתקיים תנאי המועדות, רק משום שמשקלה של הפרה ניכר והנזק צפוי אם תבחר לתקוף, אם תטיח עצמה באדם במפתיע; שכן מדובר בהתנהגות לא צפויה ביחס לסוג החיה בה מדובר. מאידך אם נתייחס לסוג הנזק שאירע בענייננו , נזק מעין זה שאירע בהחלט צפוי בסוגו ביחס לחיה בה מדובר, פרה, אם לא תגודר ותימצא משוטטת. שכן פרות מדרכן, להבדיל מכלבים למשל, לא ערות לסיכוני הכביש הנובעים מן הרכבים החולפים בו.

ומשעה שמדובר על "מועדות" מן הסוג השני, ולא הראשון, כלומר כזו הנוגעת לא לניסיון עבר עם בעל החיים הספציפי, אלא לתכונות ידועות שלו ההופכות אותו מאליו ל"מועד" ביחס לסוג הנזק שאירע - ממילא מתקיימת חפיפה בין התנאים השני והשלישי של סע' 40.

13. לסיכום בענין האחריות: לאחר שעבר נטל הבאת הראיה, הוכח כמאזן ההסתברויות שהפרה היתה בעת האירוע של הנתבע. הוכחו גם תנאי סע' 40 לפקודת הנזיקין ביחס לסוג הנזק שאירע. הנטל עבר אפוא לנתבע להמחיש שלא התרשל. האחרון טען שכל יום עושים סריקה של הגדר, פעמיים שלוש, כדי לראות אם היא שלימה. זו טענה עובדתית שאמנם ניתן וצריך לשמוע מפי בעל הענין והידיעה האישית, אך ניתנת וצריכה היתה להמחשה במצטבר גם בעדותם של בעלי ידיעה נוספים בשירותו של הנתבע, לו היה בה ממש. איני מצפה לזימון כל מי שעשה סריקה של הגדר (מה היקפה?) כדי שיעיד על אופן ביצוע הסריקה וכמות הסריקות היומית. אך לעד אחד או שניים – ניתן היה לצפות בענין זה (גם אם הנתבע עצמו מבצע לבד תיקון כשצריך).

ניתן היה לצפות לעדים ונתונים מצד הנתבע גם בשאלה מה עושים כאשר מתגלה פרצה מבחינת ניסיון איתור ובדיקה האם נגנבו פרות מן העדר, וכאמור אף מבחינת דיווח ללשכה הוטרינרית, שפרה פלונית עם תעודת רישום ותווית אוזן מס' כך וכך – נגנבה, ולכן יש לשנות הרישום או ליטול התעודה למשמורת וכיוצ"ב. לא הוצגו נתונים בענין זה, אף לא על ידי הנתבע שהסתפק בטענה מעין "מתקנים כשצריך". וכאשר נשאל האם יש אנשי תחזוקה ציין שהוא איש התחזוקה. כאמור לא הוצבו נתונים על ידי הנתבע אפילו בשאלת היקף הגדר של רשות המרעה (עמ' 11 שו' 16), על מנת שניתן יהא לבחון האם אכן ראלית גרסת הנתבע לפיה עובר הוא כל יום פעמיים או שלוש על כל היקף הגדר. ובשונה מטענת ב"כ הנתבעים בסכומיו (סע' 14) כאילו "פרה אינה בורחת ממקום המרעה שלה", ברור שהגדר נועדה דוקא לצורך זה של מניעת שיטוט הפרות ויציאה מעבר לשטח המרעה של הנתבע. הנתבע עצמו אישר שאם הגדר תהא פרוצה אז הבקר יצא החוצה (עמ' 11 שורה 19).

בסע' 13 לסיכומים התיימר ב"כ הנתבעים להעיד על שמות מגדלים אחרים באזור, ששמם לא בא בראיות שהוצגו.

עוד נטען שהנתבע 1 מעסיק גם שומר במרעה בשעות בהן הוא עצמו אינו נוכח (סע' 23 להגנה, כאשר התצהיר בסדר דין מהיר מטעם הנתבע, מהווה אכן אינקורפורציה של כתב הטענות). אלא שגם אותו שומר- לא זומן לעדות כדי שניתן יהא ללמוד האם אכן מדובר בסידורי בטחון סבירים. סדורים מושלמים – לא נדרשים, ואין מדובר בסטנדרט הקבוע בעוולת הרשלנות. נדרשת רק פעולה סבירה וזהירה לשמירה על הבקר ותחזוקת הגדר. אלא שגם סטנדרט זה לא הומחש על ידי מי שהנתונים בידיו, והנטל עבר אליו להמחיש שקיים סטנדרט זה.

לסיכום: חל סע' 40 לפקודת הנזיקין ומכוחו עבר הנטל לנתבע להמחיש שלא התרשל. בנטל זה – לא עמד. אני קובע שחלה על הנתבע החובה לפצות את התובע בגין נזק הרכוש שהוסב לו בתאונה.

14. חבות לחוד ונזק לחוד. אמנם כתב התביעה נתמך בחוו"ד שמאי, ואמנם אין לו לתובע חובה לתקן רכבו בפועל וככל שלא תיקן, יכול הוא להסתפק בהמחשת גובה הנזק בחווה"ד. אולם מאז התאונה ועד לשלב הסיכומים חלפו 4 שנים חסר 4 חודשים. אין מדובר בתאונה טריה. חווה"ד השמאית שצירף התובע מדברת לא באובדן מוחלט או אובדן להלכה אלא בנזק בר תיקון .

התובע 1 עצמו טוען שתיקן הנזק, ותבע בנוסף בתביעתו וסיכומיו (סע' 27 לסיכומים) 4000 ₪ בגין נזק הממון שנגרם לו כביכול , עד שתוקן הרכב. את אותו נזק עקיף , נזק ממון שיסודו בהשבתת הרכב, לא המחיש התובע כלל. אולם החשוב לענייננו כעת הנו שאין חולק שהרכב תוקן בפועל. והנה לכל אורך הדרך לא ראה התובע להמציא חשבונית התיקון. ואף בהערות השמאי מטעמו צוין כי בהערכה לא כלל השמאי את רכיב המע"מ, מאחר ולא הומצא חשבון התיקון ולבקשת בעל הרכב, חווה"ד הנה ללא חשבון תיקון.

נטל הוכחת הנזק רובץ לפתחו של התובע. ברור למדי, באין נתון לסתור, שמדובר בתיקון שבוצע בלא שהוצאה חשבונית, שאחרת היתה זו מצורפת, בלא ששולם מע"מ, וככל הנראה בעלות מופחתת בשיעור ניכר ביחס לעלות התיקון במוסך מורשה (עלות אותה הניחה חוות הדעת שמטעם התובע). במצב דברים זה, וכאשר התובע לא העיד את הגורם שביצע התיקון, ומאידך ברור (למראית פני הרכב והנזק שנסקר בחווה"ד) שתיקון אכן נדרש ובוצע, שאחרת לא ניתן היה להמשיך לנסוע, לטעמי לא המחיש התובע שגובה הנזק הוא כגובה חווה"ד שהגיש. בענין זה מקובלים עלי טיעוני ב"כ הנתבעת. בנתונים אלא אין די לומר שחווה"ד לא נסתרה. היא אכן לא נסתרה במה שקשור לעלות תיקון במוסך מורשה. אלא שלא הומחש שהתיקון אכן בוצע במוסך מורשה. מי שחפץ לחסוך בעלות התיקון מחד, מבצע אותו בעלות מופחתת, וברור שלא יבצע אותו בעלות "המלאה" וכנדרש, כנזכר בחווה"ד השמאית, אינו רשאי להיבנות מן ההפרש. באין נתון שהוצב על ידי מי שעליו הנטל לגבי עלות התיקון שבוצע בפועל (ואפילו לא מתי בוצע), אניח אומדן מחמיר, ואכיר בארבעים אחוז של הנזק שעל פי חווה"ד השמאית. אותם 40% מסתכמים בערך קרן של 7544 ₪.

15. סוף דבר, אני דוחה תביעת התובע 2 בלא צו להוצאות. אני מחייב הנתבעים, ביחס ולחוד לשלם לתובע 1 בתוך 30 יום, את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 7544 ₪ כאשר סך זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.3.00 (יום הגשת התביעה. כאמור לא ניתן פירוט אפילו בשאלה אימתי תוקן הרכב).

ב. סך כולל של 2340 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

ג. 1518 ₪ שכ"ט השמאי (שהיה בו הכרח לשם המחשת הנזק ולו כנגזרת באומדן) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מ 2.12.08, על פי החשבון שצורף.

ד. החזר האגרה ששלם התובע כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ג, 05 מאי 2013, בהעדר הצדדים.