עובדות רקע

1. במועד הרלוונטי לתובענה היה המנוח פנחס פטר פרידה ז"ל (להלן: המנוח) בעל זכויות חכירה בנכס מקרקעין הידוע כחלקה 8 בגוש 11560 המצוי ברחוב הנרייטה סולד 12 בכפר ביאליק, ועליו בנויים מבנים שונים אשר שִמשו למסחר ולתעשייה. אחד המבנים ששטחו 130 מ"ר שימש מחסן (להלן: הנכס והמחסן בהתאמה).

2. ביום 1.1.07 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת בין המנוח לבין התובע (להלן: החוזה או חוזה השכירות וכהן בהתאמה). בהתאם לחוזה, שכר כהן את המחסן מאת המנוח לתקופה בת שנה אחת החל מיום 1.1.07 וכלה ביום 31.12.07. את דמי השכירות החודשיים היה על כהן לשלם באחד בכל חודש קלנדרי, וכן היה עליו לשאת בתשלומי חובה שונים ובהם ארנונה, מים וחשמל.

בנוגע לשימוש בחשמל, הודעות החיוב בגין השימוש בחשמל נשלחו למנוח, שהיה שולח דרישה לכהן לשלם את חלקו. לימים התברר לכהן, לטענתו, כי המנוח דרש ממנו סכומים מופרזים, ולכן התקין על חשבונו מונה חשמל מיחד למחסן. היות שאין תביעה בנוגע לחיובים המופרזים הנטענים אין צורך לדון בטענת כהן, והדברים הובאו כנתוני רקע בלבד. מעבר לדרוש ייאמר אפוא כי מלבד אמירת כהן אין ראיה בדבר חיובים מופרזים.

3. במהלך שנת השכירות הראשונה שילם כהן דמי שכירות בסך 2,050 ₪, סכום אשר לגרסתו שיקף את המוסכם. לגרסת המנוח, סוכם כי כהן ישלם דמי שכירות בסך 2,075 ₪ ברם הלה שינה על דעתו את שיעורם, ובפועל שילם סכום נמוך יותר. תהא הגרסה הנכונה אשר תהא אין חולק כי בפועל שילם כהן סך של 2,050 ₪ ללא מחאה מצדו של המנוח.

4. במעמד חתימת חוזה השכירות חתמו כהן והמנוח על נספח, שלפיו קיבל כהן אופציה להאריך את תקופת השכירות עד שבע שנים, לתקופות קצובות בנות שנה כל אחת, ובלבד שיודיע ששה חודשים מראש "לשם התארגנות הדדית חדשה" (ראה סעיף 5 לנספח). לפי הנספח, בתקופת ההארכה היה על כהן לשלם דמי-שכירות בסך 475 דולר לחודש.

5. הגם שבמהלך תקופת השכירות לא הקפיד כהן על תשלום דמי-השכירות במועדם ולא תמיד שילם את שיעורם הנכון, אין חולק כי שילם את דמי-השכירות ואת התשלומים הנלווים וכי המנוח לא דרש ממנו עמידה במועדים ובסכומים, ככתבם וכלשונם.

6. המנוח, שכבר במועד כריתת החוזה היה איש בא בימים ומצבו הבריאותי היה רופף, ייפה את כוחה של בתו דליה בורק (להלן: דליה) לייצגו.

7. בתום תקופת השכירות הראשונה המשיכו הצדדים לקיים את החוזה בלא שחתמו על חוזה שכירות חדש, כפי שהתחייב מלשון החוזה המקורי, כשבשנת השכירות השנייה שילם כהן דמי שכירות בהתאם למוסכם בנספח. בשל התנודות בשער הדולר היו דמי השכירות בשנת השכירות השנייה נמוכים מאלה ששולמו בשנת השכירות הראשונה. לפיכך פנתה דליה לכהן בבקשה לשנות את התנאים ולקבוע דמי-שכירות על בסיס שקלי, ברם הלה התנגד בטענה כי דרישה זו נוגדת את החוזה. דליה והמנוח לא ערערו על דברי כהן, אשר שילם בשנה השנייה דמי שכירות על בסיס דולרי.

8. במהלך שנת השכירות השנייה פנו ראשי אגודת כפר ביאליק (להלן: האגודה) לכהן, הודיעו לו כי חלק מהמחסן נבנה על שטח השייך לה ודרשו ממנו להסדיר עמה את המשך השכירות. אין חולק כי בדיעבד התברר שיש ממש בטענת האגודה וכי המחסן חרג ב-63 מ"ר לתוך מקרקעי האגודה. בעקבות הגילוי פנה המנוח לאגודה הגיע עמה לידי הסדר שלפיו שילם לה 100 ₪ לשנה בעבור השימוש שעשה במקרקעין שהוקצו לאגודה (ראה נספח טז1 לכתב ההגנה).

9. לאחר שקיבל את דרישת האגודה המשיך כהן להחזיק במחסן ולהשתמש בו. עם זאת, חדל מתשלום דמי השכירות, ולא שעה לדרישות המנוח ובתו דליה לשלמם. בשל אי-תשלום דמי שכירות הגיש המנוח לבית משפט זה תובענה לפינוי מושכר (להלן: ההליך הקודם).

10. במהלך תקופת השכירות העביר כהן את השימוש במחסן לחברת סילבר קלין בע"מ, שהיא חברה בשליטתו.

ההליך הקודם

11. כאמור היות שכהן חדל מתשלום דמי שכירות כמתחייב בחוזה עמו, הגיש המנוח תובענה לפינוי מושכר (תא"ח 8154-01-09 של בית-משפט זה). בדיון שהתקיים ביום 25.6.09 הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה שלפיה חוזה השכירות ימשיך להתקיים. במחלוקת בנוגע לחובו של כהן ולשיעור דמי השכירות שעליו לשלם בעבור תקופת השכירות הנוספת, הוסמך בית המשפט לפסוק על סמך חומר הראיות שהוגש לו, ללא שמיעת עדים.

12. ביום 23.7.09 ניתן פסק דין שלפיו חויב כהן לשלם סך של 5,850 ₪ בגין השימוש שעשה במחסן עד ליום 1.7.09 ועוד דמי שכירות בסך 2,325 ₪ לחודש (צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס חודש מאי 2009) החל מיום 1.7.09 וכלה ביום 31.12.14 (שהוא תום תקופת השכירות הנקובה בסעיף 4.1 לחוזה השכירות).

13. כהן לא קיים כלל את פסק הדין - לא שילם את החוב הפסוק בגין העבר ולא את דמי השכירות החודשיים שנפסקו – ברם בו בעת המשיך להחזיק במחסן ולהשתמש בו לצרכי עסקו. המנוח פנה אפוא ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק הדין.

ביום 29.9.09 הודיע כהן כי אין לו עוד עניין במחסן וכי עד ליום 31.12.09 בכוונתו לפנותו. בפועל רק ביום 24.1.10 החזיר כהן את מפתחות המחסן לידי בא כוחו של המנוח.

כתב התביעה בהליך דנן

14. בתובענה דנן תבע כהן מאת המנוח (ועם פטירתו מיורשתו) פיצויים בשל הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בעטיה של התנהגותו. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך חודש אוגוסט 2009, לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם, הופתע כהן לגלות כי המחסן נבנה ללא היתר וכי האגודה פנתה למנוח בדרישה להרסו. בעקבות זאת מצא עצמו בפני שוקת שבורה - מצד אחד היה עליו לקיים את פסק הדין ולשלם דמי השכירות, ומצד שני הושת עליו חיוב לשלם דמי שכירות בעבור מבנה שנבנה ללא היתר. בשל כך ריחפה מעל ראשו סכנה פן יינקטו נגדו הליכים פליליים בשל ניהול עסק ללא רישיון.

15. עוד הוסיף כהן בכתב התביעה, כי עם היוודע לו מעשה התרמית מצדו של המנוח פנה לבא כוחו דאז כדי שהלה יפעל כדי ליידע את בית המשפט שדן בהליך הקודם. עורך דינו ייעץ לו להימנע מלעשות-כן, ובתום לב קיבל את עצתו, עשה ככל יכולתו להקטין את נזקיו ויצא מהמחסן מיד לאחר ששכר מקום חילופי.

16. לטענת כהן, ביצע המנוח מעשה תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) בכך שהשכיר לו ביודעין נכס שנבנה ללא היתר; עשה עושר ולא במשפט שכן קיבל כספים (דמי שכירות) שלא על-פי זכות שבדין; נהג בחוסר תום לב בניהול משא ומתן והטעה אותו. בשל כל אלה זכאי לפיצוי.

17. לפיכך תבע כהן פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין ביצוע עוולת התרמית; פיצוי בסך 30,000 ₪ בשל הטעיה ביודעין ופיצוי נוסף בסך 50,000 ₪ בגין הפרת חובת תום-הלב בניהול משא ומתן.

נוסף על כך, ובהסתמך על דיני עשיית עושר ולא במשפט תבע כהן השבת 77,747.83 ₪, שהם מלוא דמי השכירות ששילם במהלך התקופה שבה החזיק במחסן (נכון ליום הגשת כתב התביעה). אותו סכום (77,743.83 ₪) תבע מכוח דיני הביטול.

עוד תבע כהן פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו, לטענתו, עקב התנהגות המנוח; פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ואבדן השקעות במחסן; פיצוי בסך 17,709.33 ₪ ללא הוכחת נזק (לפי סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1971 [להלן: חוק התרופות]), המשקף את ההפרש בין ההוצאות שהוציא בהסתמך על חוזה השכירות לבין שוויין של הוצאות אלה ביום הגשת כתב התביעה.

סך הכול תבע אפוא פיצוי בסך 255,457.16 ₪.

כתב הגנה

18. בכתב הגנתו טען המנוח כי כהן הפר את חוזה השכירות הפרה יסודית; גרם נזקים למחסן ולו – למנוח – בכך שלא שילם את דמי השכירות בהתאם לחוזה. עוד הוסיף כי כהן הגיש תביעה מופרכת על פניה, שהרי כהן החזיק במחסן, השתמש בו לצרכיו והפיק ממנו תועלת ולכן אינו זכאי להשבת דמי השכירות. זאת ועוד, כהן תבע כפל פיצוי בעבור נזק אחד בהסתמך על עילות שונות. כמו כן, אין ממש בטענות כהן שלפיהן נבנה המחסן או חלק ממנו ללא היתר - בידי המנוח היתר בניה שניתן זמן רב לפני שהוא קיבל את הנכסים בירושה, ואין לו כל יכולת לדעת אם בשלב כלשהו הוספה במחסן בניה ללא היתר. עוד טען המנוח כי לא ידע על חריגת הבניה לתוך מקרקעי האגודה ברם עם גילוי עובדה זו (בעקבות בניה ללא היתר שביצע כהן) הגיע להסדר עמה.

עוולת התרמית

19. סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

"תרמית היא היצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."

לעניין יסודות עוולת התרמית ראה 115/62 בנק מרכזי קנדה ישראל נ' אלון, פ"ד טז 1363, 1370 [1962].

הטוען כי נתבע ביצע כלפיו מעשה תרמית חייב לפרט בכתב תביעתו את העובדות המבססות את טענתו. נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את כל יסודותיה של העוולה נטל כבד במיוחד. רמת ההוכחה הנדרשת גבוהה ממאזן ההסתברות, הקרובה יותר לוודאות שהרי עוולת התרמית מטילה אשם אישי.

ראה בסוגיה ע"א 125/89 בלס נ' עזבון המנוחה רוזנברג ז"ל ואחרים, פ"ד מו(4) 441, 448 [1992]; ע"א 4842/05; 4978/05 גרניט הנדסה לתעשיה ואחרים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו) [2007].

20. לטענת כהן, בעת חתימת חוזה השכירות הסתיר ממנו המנוח שתי עובדות מהותיות, שלוּ ידע אותן לא היה מתקשר עמו בחוזה: קיומה של חריגת בניה והיות המחסן בנוי בחלקו על מקרקעין שהוקצו לאגודה.

כיום אין חולק כי חלק מהמחסן בנוי בחריגה מחלקתו של המנוח. לעומת זאת שאלת קיומו של היתר בניה לכל מבנה המחסן שנויה במחלוקת, וטענת היעדר היתר לא הוכחה כדבעי. אין גם חולק כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה הציג המנוח מצג שלפיו הוא בעל הזכויות במחסן בשלמותו וכמות שהוא.

21. אין די בקיומה של חריגה ובאי-גילויה כדי לבסס את יסודותיה של עוולת התרמית. כדי לעמוד בנטל המוטל עליו, היה על כהן להוכיח כי המחסן או חלק ממנו נבנו ללא היתר רשויות התכנון, כי בעת ניהול משא ומתן לקראת כריתת החוזה ידע זאת המנוח, או לא האמין שקיים היתר, או פעל בקלות ראש או בחוסר אכפתיות; כי המנוח הסתיר מידע זה כדי להטעות את כהן ובפועל הטעה אותו, וכי כתוצאה, סבל כהן מנזק ממון.

22. כהן לא הוכיח כי מבנה המחסן או חלק ממנו נבנו ללא היתר, וממילא לא הוכח כי המנוח ידע על כך או לא האמין שקיים היתר או פעל בחוסר אכפתיות או בקלות ראש כדי לברר אם ניתן היתר, אם לאו.

בעת ניהול המשא ומתן בין כהן לבין המנוח היה בידי האחרון היתר בנייה אשר ניתן בשנת 1955 (ראה נספח כה לתצהיר דליה) על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זבולון. הבקשה להיתר הוגשה על ידי אימו של המנוח וההיתר ניתן בשנות החמישים של המאה הקודמת. המנוח קיבל את החלקה בכפר ביאליק בירושה, על כל המבנים שהיו בנויים עליה, בירושה, ועד הבניה שביצע כהן לא בוצעו עבודות בניה לאורך השנים. מכל מקום, כהן לא הביא ראיה להוכיח היפוכו של דבר אף כי בנקל יכול היה לעשות-כן שהרי כהן, הגם שלא התגורר בכפר ביאליק, הכיר את ראשי האגודה והיה לו קשר עמם (ולו בשל הדרישה בנושא החריגה לחלקת האגודה).

23. במשך שנים רבות ניהל המנוח נגריה במבנים המצויים על החלקה, לרבות המחסן שהושכר לכהן, והחזיק ברישיון עסק כדין. בין יתר דרישות רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים) מוטל על רשות הרישוי לוודא, כתנאי למתן רישיון עסק, קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה (ראה סעיף 1(א)(6) לחוק רישוי עסקים).

העובדה שהמנוח החזיק ברישיון עסק תומכת במסקנה כי מבנה המחסן הוקם בהיתר רשויות התכנון או למצער כי היה למנוח יסוד להניח כי ניתן היתר כדין.

24. על כך ניתן להוסיף כי בשים לב לכך שהמחסן הוקם לפני שנים רבות, טרם עידן המִחשוב, לא מן הנמנע שמסמכים הקשורים להיתר אבדו, וכיום קשה, אם לא בלתי אפשרי, לאתרם.

25. אני קובעת אפוא כי לא הוכח שחלק מהמחסן נבנה ללא היתר וממילא לא הוכח כי המנוח ידע על כך או כי לוּ נקט אמצעים סבירים יכול היה לדעת מה המצב לאשורו.

26. כאמור, חלק מהמחסן הוקם על מקרקעין שבחזקת האגודה, וכאמור פנתה זו לכהן בדרישה להסדיר עמה את תשלום דמי השכירות. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. עם זאת, אין ראיה כי המנוח ידע כי המבנה חורג מחלקתו. נהפוך הוא. מחומר הראיות ניתן להסיק כי עד המועד שבו בא לשטח מודד מטעם האגודה (בעקבות עבודות בניה שביצע כהן) איש לא ידע כי בחלקו הוקם המחסן מחוץ לחלקת המנוח:

ראשית, הגם שהמחסן נבנה לפני זמן רב, רק בשנת 2007 פנתה האגודה בדרישה לתשלום דמי שכירות בעבור אותו חלק אשר נבנה על מקרקעין שבחזקתה (ראה נספח 5 לתצהיר ת/1). לוּ ידעה זאת האגודה קודם-לכן, סביר להניח שדרישתה לסלק-יד מחלקתה או לשלם לה דמי שכירות היתה מוקדמת יותר. אם ועד האגודה לא ידע על החריגה, אין זה נהיר כיצד יכול היה המנוח לדעת עליה.

שנית, החריגה זניחה יחסית לשטח המחסן – מדובר בבניה בשטח 62 מ"ר הבנויים בתוך חלקת האגודה המשמשת לדרך ולחניה.

שלישית, כהן ביצע עבודות בניה (הקים מבנה אשר שימש אותו משרד וסלל משטח לחניה), ללא הסכמת המנוח או האגודה וממילא ללא היתר, תוך חריגה משמעותית לתוך חלקת האגודה. פעולותיו אלה הניעו את האגודה לבצע מדידת השטח כדי לקבוע את גבולות החלקות. מועד ביצוע המדידה כמו גם המניע לכך תומכים אף הם במסקנה כי איש לא ידע על החריגה.

27. אני קובעת אפוא כי המנוח לא ידע על קיומה של חריגת בניה, וממילא לא הסתיר מכהן עובדות שהיו בידיעתו.

28. די בקביעותיי דלעיל כדי לדחות את התובענה ככל שהיא מושתתת על עוולת התרמית.

29. על האמור לעיל ניתן להוסיף כי אין ראיה שהמנוח הסתיר מידע מאת כהן וכי עשה כן מתוך כוונה להטעותו ולגרום לו להסתמך על היצג כוזב. כהן אף לא הוכיח כי סבל בשל אותו היצג כוזב (לטענתו) נזק ממון.

אמנם נכון, כהן טוען כי עקב התנהגות המנוח נגרם לו נזק משמעותי. כפי שיפורט להלן, רובם ככולם של ראשי הנזק אינם בני-תביעה. יתרה מכך, בתביעתו תבע כהן כפל פיצוי שממילא אין לפסקו.

חוסר תום לב במשא ומתן

30. מלבד האמור לעיל, הוסיף כהן וטען כי בניהול משא ומתן לכריתת החוזה עמו נהג המנוח בחוסר תום לב בכך שהסתיר ממנו את העובדה שהמחסן נבנה ללא היתר. נקבע לעיל כי לא הוכח שחלק מהמחסן נבנה ללא היתר, וככל שיש יסוד לטענה זו עולה מחומר הראיות כי המנוח לא ידע ולא יכול היה לדעת על כך. כן נקבע כי חרף העובדה - הידועה כיום - שלפיה חלק מהמחסן בנוי על חלקת האגודה, לא הוכח כי במהלך המשא ומתן או אף בעת כריתת החוזה ידע המנוח על כך.

די בכך כדי לדחות את התביעה ככל שזו מושתתת על הפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן.

31. מעבר לדרוש יצוין כי גם כהן לא ראה לבדוק את מצב היתר הבניה ולא פנה לוועד האגודה או לוועדה המקומית לתכנון ולבניה כדי לבדוק את מצב זכויות המנוח במחסן. לפיכך לו ייחסתי חבות למנוח היה מקום להטיל על כהן אשם תורם משמעותי.

עשיית עושר ולא במשפט

32. לדעת כהן, המנוח קיבל דמי שכירות בעבור נכס פגום – בחלקו בנוי ללא היתר ובחלקו בנוי על חלקה שאינה של המנוח. לפיכך הוא – כהן – זכאי להשבת דמי השכירות ששילם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אין לטענה זו יסוד.

33. כהן שכר מאת המנוח מבנה אשר שימש אותו מחסן ומשרד ובו ניהל את עסקו. במשך שלוש שנים תמימות החזיק כהן במחסן לא לו, השתמש בו לצרכיו והפיק ממנו תועלת. מכיוון שכך היה על כהן לשלם בעבור השימוש והחזקה, ולעניין זה אין נפקא מינה מי בעליו של הנכס ואם באותה עת היה יותר מטוען אחד לזכויות בו. בענייננו, ככל שקמה פלוגתה בין האגודה לבין המנוח בנוגע לזכויות במחסן או חלק ממנו, לא פטרה מחלוקת זו את כהן מחובת תשלום דמי שכירות (לולא באה המחלוקת בין האגודה לבין המנוח על פתרונה בהסכם שלפיו החל המנוח לשלם דמי שכירות שנתיים בסך 100 ₪, יכול היה כהן לעתור בבקשה לטען ביניים כדי שבית משפט יכריע למי משני הטוענים לשלם דמי שכירות בעבור המחסן).

34. יתרה מכך, היענות לתביעת כהן ומתן צו המורה להשיב לו את דמי השכירות ששילם בעבור התקופה בה החזיק במחסן, תביא לתוצאה בלתי סבירה – אף כי כהן נהנה מנכס לא לו והפיק ממנו תועלת, לא ישלם בעבורו מאומה כך שהוא יזכה בטובת הנאה תוך פגיעה בזכות הקניין של הבעלים. דווקא תביעתו זו של כהן נוגדת עקרונות של יושר, מצפון וצדק, שדיני עשיית עושר ולא במשפט נועדו להגן.

ראה בסוגיה ע"א 3760/03 עמרן נ' צמיר, פ"ד נט(5) 735 [2005].

השבה וביטול

35. כהן גם הוסיף כי היות שהחוזה בינו לבין המנוח בוטל, זכאי להשבת מלוא דמי השכירות ששילם. לא זו בלבד שהמדובר בכפל פיצוי, שהרי נתבעה השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, אלא שלפי הוראות סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 וסעיף 9 לחוק התרופות, אם בוטל חוזה (בשל פגם בכריתתו או בשל הפרתו) קמה חובת השבה הדדית. לפיכך אם יש לחייב את המנוח להשיב את דמי השכירות שקיבל אזי יש לחייב גם את כהן להשיב את טובת ההנאה שקיבל - זכות שימוש במחסן והשימוש בפועל למשך שלוש שנים. והיות שהשבה בעין בלתי אפשרית, היה מחובתו של כהן להשיב את שוויה של טובת ההנאה לה זכה, קרי לשלם דמי שימוש ראויים.

הנזק הנתבע

36. כבר נאמר לעיל כי כהן תבע כפל פיצוי בהסתמך על עילות שונות. הדין אינו מתיר זאת.

דיני הנזיקין והחוזים מבוססים על עקרון של "השבת המצב לקדמותו", שתכליתו להעמיד את מי שבוצעה כלפיו ההפרה או עוולה - ככל הניתן - במצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעה ההפרה או העוולה.

ראה בסוגיה בין היתר ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 772 [1982]; ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל ואחרים נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים בע"מ ואחרים, פ"ד נח(4) 486, 562 [2004]; רע"א 2371/01 איינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787, 792 [2003].

לעניין מניעת כפל פיצוי ראה ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 269 [1988]; ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 203 [2005].

37. כהן לא הביא ראיות לביסוס נזקיו, ובתוך כך לא הוכיח פגיעה במוניטין, אובדן השקעות; לא הוכיח את הסכום הנתבע בגין העילות השונות (תרמית, עשיית עושר ולא במשפט, חוסר תום לב במשא ומתן, הטעיה, השבה וביטול) ואף לא הוכיח כי הוא זכאי לשיעור הריבית הנתבע.

לעומת זאת, אף כי טען שעקב מעשיו ומחדליו של המנוח (שלא הוכחו) נאלץ לפנות את המחסן ולשכור מקום חלופי לשם ניהול עסקו, אין בכתב התביעה דרישה לתשלום ההפרש בין דמי השכירות ששילם למנוח בעבור המחסן לבין מה שנדרש לשלם כדי לשכור מושכר אחר, וממילא לא הביא ראיות להוכחת נזק אפשרי זה.

כהן גם טען כי היה עלול להיתבע בהליך פלילי עקב ניהול עסק ללא רישיון וכי לכך אחראי המנוח. אין לטענה זו על מה שתסמוך. המנוח ניהל במחסן עסק ובאמתחתו רישיון עסק כדין. כהן לא דאג לקבל רישיון עסק, וטענתו ולפיה הסתמך על רישיון העסק של המנוח אינה יכולה להתקבל. ראשית, בהתאם לתקנה 30(א) לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), תשס"א-2000, שינוי בזהות הבעלים ברישיון עסק טעון רישיון חדש, שהרי הרישוי אישי ואינו ניתן להעברה. שנית, ברישיון העסק שהוצג לכהן במסגרת המשא ומתן לקראת כריתת החוזה מצוין ברחל בתך הקטנה כי "אינו ניתן להעברה".

למותר לציין כי גם אם היה ממש בטענותיו של כהן, הוא לא עשה דבר כדי לקבל רישיון עסק ובכך הפר את חובתו להקטין את הנזק.

כהן לא הוכיח אפוא את הנזק הנטען ולא הוכיח כי עשה להקטנת נזקיו. לפיכך לו הוכחה אחריות המנוח, היה דין התובענה ממילא להידחות.

הערות לסיום

38. במהלך שמיעת הראיות התברר כי כהן העביר את המחסן לחברה בשליטתו. לפיכך ככל שנגרם נזק, הנזק נגרם לחברה, ולא לכהן אישית. אף כי ניתן היה לדחות את התובענה אך מטעם זה בחרתי לדון בה לגופה, שהרי מסמכותו של בית משפט להורות על תיקון כתבי טענות "בכל עת" (ראה תקנה 92 לתקנות). לו התברר שבתובענה יש ממש, הייתי מורה על תיקון כתב התביעה ועל צירוף החברה כתובעת נוספת.

39. נוסף על האמור לעיל אציין כי פרקליטו של כהן בחר, מטעמיו הוא, שלא לסכם את טענותיו. תחת השקעת זמנו ומרצו בהכנת סיכומי הטענות פנה פעם אחר פעם לבית המשפט בבקשות מבקשות שונות, שכל תכליתן היה לאפשר לו להגיש סיכומים בכתב. אף כי ניתן היה לדחות את התובענה עקב היעדר סיכומים, בחרתי לדון בטענות כהן לגופן.

סוף דבר

40. התוצאה מכל האמור לעיל הנה כי אני דוחה את התובענה.

כהן יישא בהוצאות התובע בסך כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ג, 18 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.