זו תביעה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 3/11/09 בת.א. 51005/05, 166474/02, 43920/03 , שלום ת"א, שעסקו בזכויות הצדדים בנכס ברחוב החשמונאים 12 בני ברק.

למעשה אין חולק כיום, כי הצדדים כולם, לרבות התובע, הסכימו שעירית בני ברק תשלם סך של 600 אלף ₪, כפיצוי עבור פינוי הנכס. טענת התובע שההסכמה הנוספת, לפיה ביהמ"ש יפסוק במחלוקת שבין הצדדים, לעניין אופן חלוקת הפיצוי האמור בינהם, בפסיקת פשרה לפי סעיף 79 א' לחוק, אינה תקפה ובטלה, באשר מעולם לא הוסבר לו על ידי בא כוחו, עו"ד ש. סעדיה או ע"י בית המשפט, כי לא ניתן יהיה לערער על פסק הדין, אלא נהפוך הוא. כן נטען שהוסתרו עובדות מהותיות על ידי הנתבעים. בסופו של יום, פסק בית המשפט באותם תיקים, סך של 150,000 ש"ח לתובע, דהיינו 25% מסכום הפיצוי. התובע טוען כי נותר בהלם בעקבות הפסיקה, ולאחר שהבין, שהוטעה על ידי בא כוחו, וכן הדברים לא הוסברו לו כנדרש ע"י בית המשפט. התובע טוען כי יש להורות על ביטול ההסכמה, מכוחה ניתנה הפסיקה, לעניין חלוקת הפיצוי ונוכח סעיפים 14-15 לחוק החוזים.

בהחלטה מיום 14/3/11, הוריתי על מחיקת התביעה כנגד עו"ד סעדיה, שהיה אחד הנתבעים המקוריים בתיק, מן הנימוק שמדובר בעניין שבין התובע לנתבעים, לגבי אופן חלוקת הפיצוי הכספי בניהם, וביחס לקרקע שפונתה, וכי הטענות ביחס לעו"ד ש. סעדיה, כנתבע, הינן טענות הנוגעות לכשלים בייצוג התובע כלקוח באותו תיק, ושאין מקום לבררן במסגרת התביעה כאן, אלא יש לבררן בהליך של תביעה לגבי אופן הייצוג שנטען להיותו פגום.

בהמשך להחלטות קודמות הוגשו תצהירי עדות מטעם התובע והנתבעים, והתיק נקבע לשמיעת ראיות הצדדים, ולרבות שמיעת עדותו של עו"ד סעדיה, שזומן על ידי התובע. במועד שנקבע לדיון ועד לסיומו כלהלן, לא התייצב עו"ד סעדיה, למרות שהוא זה שביקש את דחיית הדיון הקודם ונעתר. יצוין שבשעה 14:45, למעלה משעתיים מן המועד בו היה אמור הדיון להתחיל, ולאחר שהסתיים, התייצב עו"ד ש. סעדיה באולם.

התובע נחקר בחקירה נגדית על תצהירו, ועד שהופסקה החקירה, על ידי בית המשפט, עלה בבירור שטענות התובע, הינן כנגד עו"ד ש. סעדיה שלא פעל בנאמנות, לא גילה דברים, החתים על מסמכים ללא הסבר, וכיו"ב. למעשה, במענה לשאלות ב"כ הנתבעים עלה בבירור שטענות התובע, הינן כלפי בא כוחו בהליך נשוא בקשת הביטול.

בשלב זה, הוריתי על הפסקת חקירת התובע, וביקשתי מבאי כוח הצדדים, להתייחס לעניין זה, לפיו הטענות בעוצמתן העיקרית, הינן ביחס למייצג ולא ביחס לנתבעים. ב"כ התובע טוען כי מדובר בהסכמה שאינה הסכמה וחרף חזותה ככזו, שגם בית משפט, הינו צד להסכמה בהליך מסוג פסיקת פשרה לפי סעיף 79 א' , וכאן מדובר בנסיבות חריגות של מעילה באמון של בא כוח, מחד, ומאידך, העדר הסבר בעניין של בית המשפט עובר לרישום הסכמת הצדדים בעניין. משכך, מדובר בהסכמה בטלה, שאין להסתמך עליה, אמנם עו"ד ש. סעדיה ייצג את המבקש, אך עדיין חרג באופן קיצוני, מסמכויותיו, ודרך הייצוג, כך שנשלל יסוד ההסכמה, ככלל נטען שככל שבית המשפט כאן, נוכח בדברים ובחומרתם, יש מקום לטענת הביטול, גם שעה שהתובע מיוצג. נטען שאין מדובר בטעות לעניין כדאיות ההסכמה ושעולה בדיעבד, ושהתובע עד היום לא משך שקל ממה שנפסק לו, כאשר דרישתו לעשיית צדק בעניין, במשמעות קבלת פס"ד מנומק , ולאחר שמיעת ראיות כמקובל .

לטענת ב"כ הנתבעים, מדובר בהליך רב שנים ורב ישיבות, מונה שמאי שביקר במקום עם כל הצדדים, הצעת בית המשפט לעניין הפינוי כנגד פיצוי, ודרך הפסיקה, היתה ב-2008 והיו מאז דיונים רבים לצורך קבלת הסכמת העיריה, והתובע יכל במשך זמן רב, להודיע ולפני קבלת פסיקה בעניין, שאינה נושאת חן בעיניו, שמתנגד להסכמה, או חוזר בו מן העניין, צוין שגם בדיון עצמו לעניין אופן חלוקת הפיצוי, בין הצדדים, ניתן לתובע את מלוא יומו ומעבר למקובל, כאשר הדיון נדחה לצורך שמיעת שני עדים מטעמו, וכן שמיעת טיעון מפורט בעניין, מפי בא כוחו. למעשה, נטען שאין עילת ביטול כנגד המבקשים, שזכאים להסתמך על עקרון סופיות הדיון, ומקור הטענה, בחכמה שבדיעבד, שאין לתת לה תוקף כמובן.

ב"כ התובע מציין שהותר בזמנו, להעיד את עו"ד ש. סעדיה, ושחשוב לשמוע עדותו בטרם החלטה סופית בענין.

לאחר עיון בחומר שבתיק, ושמיעת הצדדים, אני מחליט לדחות את התביעה שבפני.

לא ראיתי ואף ללא שמיעת הנתבעים, שבעצם הטענות בעניין אינן נגדם, אלא כנגד המייצג, שקיימת בנסיבות כאן, עילה מוצדקת ליתן את הסעד המבוקש .

מעדות התובע וכפי שצוין לעיל, ועד שהופסקה, ברור לחלוטין, שטענותיו הינן ביחס לייצוג כושל שקיבל מעו"ד ש. סעדיה, ולהעדר הסבר מספק לעניין פסיקת פשרה, מבית המשפט. מחומר הראיות שבפני, והפרוטוקולים בתיק נשוא הבקשה, לא ראיתי לקבל את טענות התובע וביחס לנתבעים. ככלל, על הטוען לבטלות הסכם, הנטל להוכיח טענתו, וכן במסגרת כלל האיזונים שבעניין, יש לקחת כמובן בחשבון, גם את העובדה, שמדובר בהסכם דיוני, מכוחו ניתן פסק דין ע"י בית המשפט. וכאשר התביעה, מוגשת בדיעבד, וכאשר ידוע כמובן חשיבות העקרון של סופיות דיון.

לא ראיתי בנסיבות התיק שבפני, ובתצהיר העדות, וחקירת התובע שעליו כאמור הנטל בענין, ודי בכך בשלב זה, שיש טענות טובות שתוצאתן בטלות, ביחס לנתבעים. הנתבעים היו צד להליך, במשך שנים, וזכאים בנסיבות כאן, להנות מאינטרס ההסתמכות על סופיות הדיון, ובמיוחד כאשר הדברים נעשים על פי פרוטוקולים ובין כתלי בית המשפט. אני מסכים, שיכולות להיות נסיבות חריגות ומיוחדות במינן, כאשר בעל דין אף מיוצג, יוכל לטעון לבטלות הסכמה שכזו, יחד עם זאת, לא ראיתי שנסיבות כה חריגות וקיצוניות מתקיימות כאן, ובאופן שגוברות על עקרון סופיות הדיון השמור לנתבעים.

התובע היה מיוצג לאורך כל ההליך, היה בכל הדיונים, ככל שלתובע טענות בקשר לייצוג, עליו להפנות אותן כלפי בא כוחו, ולא כלפי הנתבעים שלא הטעו אותו בעניין, לגבי היידוע על ידי בית המשפט ולמשמעות של פסיקת פשרה, כמובן שבית המשפט צד במובן מסוים לסוג פסיקה זה, ועליו להבהיר את המגבלות בקשר לפסיקה זו, לרבות לעניין ערעור, אך הדברים אמורים, ובעוצמה מוגברת בקשר למתדיין או צד שאינו מיוצג, ואינו משפטן, במקרה דנן, אין חולק שהמבקש היה מיוצג, איני מכריע כאן, אם בא כוחו שקל איתו את כל הנדרש, לצורך מתן ההסכמה הדיונית בעניין, אך מן הנסיבות ברור לי, שככל שהיה כשל בעניין , אין מקום להסיטו לכיוון הנתבעים, תוך פגיעה חמורה בעקרון סופיות הדיון, ולאחר שצד מיוצג לאורך שנים בעניין, וכאשר מדובר בהליך שהתחיל בראשית שנות ה-2000 וניתנה לתובע ולעדיו במה ראויה, להשמעת הטענות שאף נלקחו בחשבון בעת מתן הפסיקה.

לעניין זה, מן הראוי להפנות לחוות דעתה, מס' 8/04, של נציבת תלונות הצבור על שופטים הקודמת, השופטת בדימוס שטרסברג כהן, שמציינת לעניין הסדרת סכסוכים בפשרה או בפסק דין בדרך של פשרה (כמו בענייננו), בסע' 8 לחוות דעתה: ” ההיבט השני של ההסכמה, הן בפשרה מהותית והן בפשרה דיונית, הוא המודעות. על ההסכמה להיות מדעת, משמע שהצדדים יבינו את טיבו ומהותו של ההליך המוצע להם. על חשיבותו של היבט זה ניתן ללמוד גם מקיומה של עילה לביטול פסק דין בהסכמה במקרה בו צד טוען שטעה או הוטעה (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים נ' טמסיט, לב (2) 42, 407-406 ; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית , 549).

במקרה של הסדר פשרה , ההבנה הנדרשת היא לגבי תוכנו של ההסדר המוצע ואילו במקרה של פסק דין בדרך של פשרה, ההבנה הנדרשת היא לגבי טיבה של הדרך הדיונית המוצעת. דרישות אלה מטילות על בית המשפט חובת הסבר.

וכן ממשיכה ומציינת בסע' 10 עניינים הטעונים הסבר ע"י ביהמ"ש, לרבות ענין עילות ערעור מצומצמות, כמו שהתובע מציין בהליך שבפני. ואולם במקביל לחובת היידוע האמורה, נקבע שחלה בעיקר כאשר הצדדים אינם מיוצגים.

"במסגרת הצעה להסכים למתן פסק דין בדרך של פשרה לפי סעיף 79א(א) ראוי להעמיד את הצדדים בעיקר אם אינם מיוצגים, על העניינים הבאים:... (ההדגשה אינה במקור).

גם השופט בדימוס א.גולדברג הנציב הנוכחי, בעמדה מס' 1/10 מיום 15/3/10, ותוך אזכור חוו"ד לעיל של גב' שטרסברג, מרחיב את חובת ההסבר ע"י בית המשפט, גם כאשר צד מיוצג, ואולם מסייג זאת, לעניין הסבר, לעניין פשרה כאמור:

"כדי שתהיה הסכמה מדעת להצעה כי בית המשפט יפסוק לפשרה לפי סעיף 79א, על בית המשפט להסביר גם כשצדדים מיוצגים, שהרי הם אלה שאמורים לתת את הסכמתם. כי ה'פשרה' בה מדובר אינה פשרה בה ייחתך הפער בין עמדות הצדדים בנקודה כלשהי ואפשר שאחד הצדדים יזכה בכל, או יפסיד הכל. הסבר כזה צריך למצוא את ביטויו גם בפרוטוקול".

וכאשר בעניין שבפני האמור אינו חל, באשר כל צד, זכה למנה מסוימת מן הפיצוי, והמחלוקת הינה לגבי השיעור שקיבל התובע שלטעמו אינו מספק.

זכותו של התובע לשאוף לצדק כהבנתו, ואין מקום לחלוק על תחושותיו הסובייקטיביות, יחד עם זאת, הכלים הדיוניים נוצרו לכלל ציבור המתדיינים, יש להם מגבלות ויתרונות והדברים ידועים, לא שוכנעתי כלל, שבנסיבות כאן, התובע ספג פגיעה כה קשה בזכויותיו, למעט תוצאת פסק דין שאינו יכול לקבל, ושמקורן בדרך ההתדיינות וההסכמה בעניין, ובהתחשב במעשי או מחדלי הנתבעים. לא ראיתי גם לקבוע, שככל שחרג עו"ד סעדיה משליחותו כמייצג ו/או הפר אמון כלפי התובע לעניין ההסכמה הדיונית בשמו, חלות כאן הנסיבות החריגות והיוצאות מן הכלל, שחרף הייצוג ואופן התנהלות התיק הספציפי והחלטות שניתנו בו לאורך הזמן, ביחסי התובע והנתבעים, זכאי לסעד המבוקש על ידו. יהיה בכך פגיעה קשה, ולא ראויה באינטרס הנתבעים להסתמך על סופיות הדיון, והסכמות בינם לבעל דין מיוצג, ושנערכו בין כתלי בית המשפט.

כפי שכבר קבעתי בהחלטתי לעניין מחיקת עו"ד ש. סעדיה, כנתבע בתיק זה, תרופת התובע הינה לתבוע את עו"ד ש. סעדיה, ולא לבוא בטענות של בדיעבד, ולאחר מתן פס"ד, כנגד הנתבעים.

התוצאה אם כן, שאני מורה על דחיית התביעה שבפני וכנגד הנתבעים. ומחייב את התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, סך של 7,000 ₪ בגין הוצאות דיון, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, בהעדר הצדדים.