בפניי בקשת המבקשת, נושה של החייב, שבית המשפט יתיר לה להמשיך בהליכים למימוש משכון, אשר רשם החייב לטובתה על חממות, או להורות על פינוי מקרקעין המהווים חלק ממשק בו היו לחייב זכויות, אשר הושכרו על ידי החייב לשוכר, וכך לאפשר למבקשת להשכיר את הנכס לצדדי ג' אחרים, כדי שתוכל לפרוע את חוב החייב.

רקע

1. ביום 24.3.10 ניתן צו לכינוס נכסי החייב, לבקשתו, וביום 3.1.11 הוכרז החייב כפושט רגל.

ביום 8.1.15 נפטר החייב.

1. החייב היה בעל הזכויות במשק 62 במושב קדש ברנע (ניצני סיני) (להלן, בהתאמה: "המשק" ו- "המושב").
2. החייב רכש מהמבקשת חממות (להלן: "החממות"), אותן הוא שיעבד להבטחת החזרת החוב למבקשת.
3. השוכר שכר מהחייב משבצת קרקע שהוקצתה לחייב במושב, עליה בנויות, בין היתר, החממות (להלן: "המושכר").

השתלשלות האירועים טרם הבקשה הנוכחית

1. לטענת המבקשת, החייב רכש ממנה חממות חקלאיות בעלות של 466,117 ₪, כולל מע"מ. להבטחת התשלום, שיעבד החייב את החממות לטובת המבקשת.
2. ב- 25.5.08 פתחה המבקשת בהליכים למימוש המשכון, בתיק הוצאה לפועל מספר 22-02894-08-7 (להלן: "תיק ההוצל"פ")
3. ב- 5.1.13 אישר בית המשפט זה, מפי כב' השופט חזק, הסכמה בין החייב למבקשת (הבקשה הוגשה בבקשה 13), על פיה: לחייב חוב לחייב בסך 280,000 ₪; "הנושה המובטח (המבקשת, ע.כ.) יקבל 50% מהכספים המוחזקים בידי מר מתאי ברקוביץ אשר שוכר את החממות מהחייב ..., לצורך כך יתבקש בית המשפט להורות על העברת הכספים כאמור" (ס' 2.1 להסדר); יתרת החוב תשולם ב- 120 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.8.12; נקבעו תנאים למציאת שוכר חלופי, כאשר יסתיים החוזה עם השוכר; "במידה והחייב לא יעמוד בהסדר התשלומים ויפגר בתשלום אחד או יותר, פיגור העולה על 14 יום, ו/או לא יאפשר את השכרת החממות ו/או יערים קשיים ו/או לא יקצה את מכסת המים לצורך השכרת החממות הנ"ל, אזי ימשכו הליכי המימוש בתיק ההוצאה לפועל ..." (ס' 7 להסדר) (להלן: "הסדר הפשרה" או "ההסדר").
4. ביום 20.10.13 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט פרסקי בפש"ר (ב"ש) 5136/09 אוביץ נ' הכונס הרשמי, מיום 20.10.13 (להלן: "ההחלטה בעניין אוביץ"), בה נקבע כי לא ניתן לשעבד חממות בנפרד מהמקרקעין עצמן, כיוון שחממות הן מחוברים אשר אינם ניתנים להפרדה מהמקרקעין.

ההחלטה אושרה על ידי בית המשפט העליון ביום 11.12.14 בע"א 8166/13 עמיר שיווק והשקעות בחקלאות בע"מ נ' אוביץ ואח'.

לכן, נדרשה המבקשת להתייחס לשאלה אם השעבוד שרשם החייב לטובתה תקף אם לאו.

הבקשה ועיקר טענות המבקשת

1. המבקשת מבקשת שבית המשפט יתיר לה להמשיך בהליכים למימוש המשכון שנרשם לטובתה על החממות, בתיק ההוצל"פ, או להורות על פינוי הנכס מהשוכר וכך לאפשר למבקשת להשכיר את הנכס לצדדי ג' אחרים, כדי להיפרע מחובה.
2. לטענת המבקשת, לאחר שהחייב נפטר, ביום 8.1.15, שילם השוכר התשלומים עד ליום 30.5.15. השוכר הפסיק לשלם את דמי השכירות, למרות שהוא עושה שימוש בנכס, לטענתו, נוכח העובדה שאינו יכול לקבל את מכסת המים של החייב.
3. על פי הוראות בית המשפט (החלטה מיום 15.3.17 בבקשה 41), התייחסה המבקשת להחלטה בעניין אוביץ, וטענה כי אין נפקות להחלטה, מאחר שהצדדים חתמו על הסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, והפך למעשה בית דין, לפני ההחלטה בעניין אוביץ. לכן, כך לטענת המבקשת, כל החלטה שתתקבל ותסתור את פסק הדין הנותן תוקף להסכמת הצדדים, מהווה שינוי לרעה במצבה המשפטי של המבקשת.

עיקרי תשובת השוכר

1. בהסתמך על ההחלטה בעניין אוביץ, טוען השוכר שהמבקשת אינה נושה מובטחת, שכן השעבוד מכוחו היא קיבלה את הכספים ומכוחו היא מבקשת להמשיך בהליכי המימוש, הוא שעבוד העומד בניגוד לדין, ולכן אין לו נפקות. לכן יש לדחות את בקשתה למימוש משכון.
2. המבקשת קיבלה סכום של 123,300 ₪, על בסיס ההנחה שהיא נושה מובטחת. יש להורות למבקשת להעביר לקופת פשיטת הרגל את הכספים שהועברו לה, תוך העדפת נושים אסורה.
3. בין השוכר לבין החייב נחתם ביום 9.5.08 הסכם שכירות, בו נקבע שהשוכר ישכור מהחייב את המושכר (להלן: "הסכם השכירות"). השוכר הסתמך על הסכם השכירות ועל הידיעה שיוכל לעשות שימוש בחממות ומכסת המים של החייב, והשקיע מאות אלפי ש"ח במושכר.
4. לאחר שהחייב נפטר, בוטלה מכסת המים שהוקצתה לו, דבר המהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. מכיוון שכך, הפסיק השוכר לשלם דמי שכירות, שכן בהיעדר מכסת מים, לא יכול היה לעשות שימוש במושכר.

רק כניסת היורש בנעליו החייב, תאפשר לחדש את מכסת המים, לקיים את ההתחייבויות כלפי השוכר ואת קיום הסכם השכירות.

1. אם יבוטל הסכם השכירות, יש להשיב לשוכר את השקעותיו.

עיקרי תשובת היורש

1. היורש מצטרף לטענת השוכר שהמבקשת אינה נושה מובטחת ומצטרף לסעדים המבוקשים על ידי השוכר.

עיקרי תשובת הסוכנות היהודית

1. הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות"), ביקשה לצרף את תשובתה.
2. הסוכנות הינה בעלת הזכויות במשק והחייב היה בר רשות שלה.
3. במסגרת יישוב וביסוס המושב, השקיעה הסוכנות סך של 257,991 ₪ בהקמת חממות ורשת השקיה במשק ותנאי ההחזר נקבעו בחוזה ההתיישבות עליו חמתו הצדדים. החייב מעולם לא פדה את השקעות הסוכנות.

על פי חוזה ההתיישבות, התחייב החייב לעבד את המשק בעצמו או בעזרת בני משפחתו. כמו כן, החייב התחייב שלא "להעביר, להשכיר, להחכיר, לשעבד ולמשכן" את המקרקעין והנכסים המהווים את המשק או כל חלק שלו, ללא אישור מראש ובכתב מהסוכנות.

1. כיוון שהחממות מהוות חלק מהנכסים, חל על החייב איסור לשעבד אותן ללא הסכמת הסוכנות. הסוכנות לא נתבקשה ולא נתנה את הסכמתה להתקשרות עם השוכר או לשעבוד החממות.

לכן, לטענת הסוכנות, אין תוקף להסכם השכירות בין החייב לשוכר ולשעבוד החממות לטובת המבקשת.

עיקרי תשובת הכונ"ר

1. נוכח ההחלטה בעניין אוביץ, מאחר שאין שעבוד על המקרקעין, יהא קשה למבקשת להוכיח שהיא נושה מובטחת, והיא לא תוכל לממש את המשכון, בהנחה שהחממות הינן מחוברים של קבע.
2. אמנם בית המשפט נתן בעבר תוקף להסכמי פשרה בין החייב למבקשת (החלטות מיום 5.1.13, 9.10.13 ו- 8.4.14), אך בהחלטות אלה לא ניתן תוקף לשעבוד.
3. בהמשך תגובתו התייחס הכונ"ר לבקשת היורש ליתן לחייב הפטר (בקשה 49), אך אין צורך לדון בטענות אלה (אשר בעניינן ניתנה החלטתי מיום 5.3.17 בבקשה 49, ומאוחר יותר, ב- 30.4.17, ניתנה תגובה משלימה מתקנת מטעם הכונ"ר, בה שינה הוא את עמדתו).

עיקרי תגובת המבקשת לתשובות שהוגשו

1. בין המבקשת לחייב נחתם הסכם פשרה, אשר קיבל תוף של פסק דין ביום 5.1.13. הסכם הפשרה נחתם קודם להחלטת כב' השופט פרסקי בעניין אוביץ (ביום 20.10.13) והחלטת בית המשפט העליון המאשרת אותה (ביום 11.12.14). לכן, להחלטות הנ"ל אין נפקות בעניינה של המבקשת.
2. אין נפקות משפטית לדרישת השוכר להשיב כספים לקופה, כיוון שהכספים שולמו למבקשת בטרם קבלת פסק הדין בבית המשפט העליון ובמועד חתימת הסכם הפשרה בין החייב למבקשת, לא הייתה מחלוקת בעניין מעמדה המשפטי.
3. צד ג' עושה שימוש בחממות, ועליו לשלם דמי שכירות, אם לא למבקשת, אזי לקופת פשיטת הרגל.
4. לסיום תגובתה רשמה המבקשת: "המבקשת מבקשת מכב' בית המשפט לשמור על זכותה מלחזור בה מבקשתה, בשלב זה, בעניין המימוש וכן להמתין עד אשר יוחלט האם המשק נשוא המריבה הינו בר מימוש במסגרת הליך הפש"ר".

דיון

1. המבקשת ביקשה לאפשר לה המשיך בהליכים למימוש החממות או לפנות את השוכר ולהשכיר את המושכר לצד ג' אחר.

בנוסף, בתשובת השוכר ביקש הוא לחייב את המבקשת להעביר כספים שקיבלה בהתאם להסכם אשר אושר על ידי כב' השופט חזק בהחלטה מיום 5.1.13; בתגובת המבקשת לתשובת השוכר, ביקשה היא לחייב את השוכר לשלם דמי שכירות לקופה.

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם למבקשת מעמד של נושה מובטחת, אם לאו.
2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לדחות את טענת המבקשת שהיא נושה מובטחת, ולכן יש לדחות את בקשתה להמשיך בהליכים למימוש החממות או לפנות את השוכר מהמשק ולהשכיר אותו ולקבל מחצית מדמי השכירות לידיה.
3. בעניין הבקשות שעלו בתשובת השוכר ובתגובת המבקשת- להורות למבקשת להשיב כספים לקופה ולחייב את השוכר לשלם את דמי השכירות לקופה- מדובר בבקשות החורגות מהמבוקש בבקשה 46, וטענות הצדדים בעניינן לא מוצו, ולכן לא אדון בהן בשלב זה.

הנאמן יבחן את טענות הצדדים ואם יהיה סבור שיש מקום להגיש בקשה נגד המבקשת להשבת כספים או לחייב את השוכר לשלם כספים לקופה ו/או לפנות את המושכר- יגיש הוא בקשות מתאימות.

1. המבקשת ביקשה לאפשר לה לחזור בה מהבקשה למימוש, ולהמתין עד שתתקבל החלטה אם המשק הוא בר מימוש בהליך. אולם, לא ברור אם המבקשת חוזרת בה מהבקשות או שמבקשת היא להשאיר לעצמה את הזכות לחזור ולהעלות אותן. לכן להלן החלטתי, אשר יש בה כדי לסיים את המחלוקת בשאלה אם המבקשת נושה מובטחת אם לאו.

[אעיר שכפי שקבעתי בהחלטותיי מה- 5.3.17 ו- 1.5.17 בבקשה 49, אני סבור שהמשק הוא בר מימוש בהליך, אך ניתנה ליורשים אפשרות להגיב בעניין זה. כאשר עברתי על המסמכים בתיק לצורך הכנת החלטה זו, נוכחתי שהיורשים טרם נתנו עמדתם בעניין, ולכן ניתנה החלטה מתאימה].

1. לעניין מעמדה של המבקשת כנושה מובטחת:

המבקשת לא חלקה בתגובתה על הטענה שאינה נושה מובטחת, ולכן יש לקבוע שאינה נושה מובטחת.

גם לגופו של עניין, יש לקבוע כי הנושה אינה נושה מובטחת-

אין מחלוקת בין הצדדים שהחייב שעבד את החממות להבטחת החזרת החוב למבקשת.

בהחלטה בעניין אוביץ, קבע כב' השופט פרסקי שלא ניתן לשעבד חממות בנפרד מהמקרקעין עצמן, כיוון שחממות הן "מחוברים" למקרקעין- "לפיכך, לא שוכנעתי בטענות הנושה כי מדובר במחוברים הניתנים להפרדה ולא של קבע. כיוון שכך, הנני מקבל את טענת הנאמן ולפיה על מנת שהשעבוד יהיה תקף, היה מקום לשעבוד המקרקעין עליהם נבנו מבנים חקלאיים אלו, ובשל כך שהדבר לא נעשה, אין מדובר בשעבוד אשר מקנה לנושה את הזכויות השמורות לנושה מובטח". כאמור, החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון.

המבקשת לא הביאה ראיות שהחממות הן מחוברים הניתנים להפרדה ולכן, כפי שנקבע בעניין אוביץ, אני קובע שהחייב לא יכול היה לשעבד את החממות בנפרד מהמשק, ולכן- אין תוקף לשעבוד והמבקשת אינה נושה מבוטחת.

1. מאחר שהמבקשת אינה נושה מובטחת, אני דוחה את בקשת המבקשת להמשיך בהליכי המימוש או ליישום הסדר הפשרה, על ידי פינוי המושכר והשכרתו לאחר.
2. להסרת ספק, הזכות לקבלת דמי השכירות, ככל שקיימת, והזכות להשכיר את המשק או המושכר, שייכות לקופת פשיטת הרגל.

התוצאה

1. אני קובע שלמבקשת אין מעמד של נושה מובטחת.
2. אני דוחה את בקשות המבקשת בבקשה 46 (להמשיך בהליכים למימוש המשכון בתיק ההוצל"פ או להורות על פינוי הנכס ולאפשר לה להשכיר את הנכס לצדדי ג' אחרים, כדי להיפרע מחובה).
3. הנאמן יבחן אם יש מקום לחייב את המבקשת להשיב כספים לקופה או לחייב את השוכר לשלם דמי שכירות או לפנות את המושכר. אם ימצא הנאמן שיש מקום להגיש בקשה/ות, כך יעשה (אם יחליט להגיש בקשה גם בעניין המבקשת וגם בעניין השוכר, תוגש כל בקשה בתהליך נפרד).
4. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד תשרי תשע"ח, 14 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.