לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

1. התובעת, ילידת 1941, בהתאם לנטען נפגעה בתאונת דרכים ביום 5.4.2007, כאשר נסעה באוטובוס קו מספר 1, מ.ר 9113801, אשר בבעלות נתבעת 1. כתוצאה מעצירה פתאומית נפלה התובעת ונחבלה בגופה.
2. במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת למינוי מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה. בהתאם להחלטת חברי כב' השופט שלמה פרידלנדר, מיום 19.5.09 מונה מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר גרינטל ארנן. בהתאם לחוות דעתו, כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת 6% נכות לצמיתות. מתצהירה של התובעת עלה כי התובעת חלוקה על קביעתו של המומחה. ברם, המומחה לא זומן לחקירה על חוה"ד.
3. הצדדים חלוקים לנכותה התפקודית של התובעת ולנזקיה כתוצאה מהתאונה.

התובעת הגישה תצהיר עדותה הראשית וכן תצהיר עדות ראשית של בעלה. לאחר שמיעת העדים, אתמול 4 מרץ 2013, סיכמו באי-כח הצדדים טיעוניהם בעל-פה.

נכותה הרפואית של התובעת

1. מחו"ד ד"ר גרינטל, עולה כי, התובעת סבלה עובר לתאונה מכאבי ברכיים, צוואר, גב, יד שמאל ואגודל ימין. הרישום הראשון בקופת חולים, אודות הפגיעה מהתאונה הינו כשבוע לאחר התאונה.

בחודשים שלאחר התאונה התלוננה התובעת על כאבי צוואר, כתף שמאל, כאבי מותן וברכיים, ממצאי בדיקת CT, שבוצעה שמונה חודשים לאחר התאונה הודגמה פריצת דיסק קטנה. עולה מחוות הדעת, כי התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים בשנת 2000, כשנה לאחר התאונה היתה מעורבת באירוע חבלה נוסף ובשנת 2010 ו-2011 בשתי תאונות דרכים נוספות. כשנה לאחר התאונה נרשמו תלונות הקשורות לכף רגל שמאל, בהמשך נותחה התובעת ובוצע תיקון של דפורמציה באצבע השניה משמאל. במועד עריכת חוות הדעת התלוננה התובעת על כאבי גב תחתון, כאבי ברכיים, כאבי צוואר וסחרחורות. ד"ר גרינטל קבע כי לתובעת 10% נכות בהתאם לסעיף 35.1 (א) עקב כאבי צוואר, כאבי גב תחתון וסימני פריצת דיסק. המומחה קבע כי יש לנכות מנכות זו, 4% לחובת עברה הרפואי של התובעת. לכן נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה הינה 6% נכות לצמיתות.

הראיות

1. בתצהיר עדותה הראשית, טענה התובעת כי לפני התאונה תפקדה באופן תקין, ללא הפרעה או הגבלה כלשהי ככל אישה בריאה בגילה. ואלו כיום, לאחר התאונה וכתוצאה ממנה, נפגמה איכות חייה בצורה ניכרת והיא סובלת מהגבלות גופניות רבות. לטענתה, עבדה בעסק המשפחתי (מינימרקט) ביצעה עבודות פיזיות רבות לרבות סדר וניקיון, סידור סחורה והכנת חבילות והיוותה גורם מכריע להכנסות העסק ומשק הבית. לטענתה, לאחר התאונה, וכתוצאה ממנה, לא יכלה לעבוד כפי שעבדה עובר לתאונה והפסיקה לגמרי את עבודתה בעסק המשפחתי. לטענת התובעת, כתוצאה מכך ירדה הכנסת משק הבית והכנסות העסק המשפחתי. עוד לטענת התובעת (סעיף 21 לתצהיר) בהיעדר העזרה שלה בעסק המשפחתי "נאלצנו להעסיק עובד בשכר שימלא את מקומי".
2. התובעת פירטה בתצהיר עדותה (סעיף 22) את הכנסות העסק המשפחתי, כפי שפחתו לאורך השנים וטענה כי יש לפצותה בגין הפסד ההכנסות. מתצהיר עדותה הראשית, עולה כי מאז התאונה ועד אפריל 2009 לא עבדה כלל. מאפריל 2009 ועד ספטמבר 2009 החלה לעבוד בחברת הניקיון "אחים עובדיה בע"מ" "כשומרת ניקיון ללא כל מאמץ פיזי". החל מיוני 2009 עבדה בחברת "ר.א.פ. שירותי ניקיון בע"מ", במחלקה בתוך קופת החולים סניף "בת-ימון", במשך 5 ימים בשבוע בהיקף של 3-4 שעות עבודה ביום, גם כן "כשומרת ניקיון בלבד ללא מאמץ פיזי".

עוד טוענת התובעת, כי כתוצאה מנכותה התפקודית היא נזקקת לעזרת בני משפחתה בביצוע במגוון פעולות היומיום אשר ביצעה עובר לתאונה לרבות הדחת כלים, שטיפת רצפה וסידור הבית. לטענת התובעת בעלה ובנה מסייעים לה בעבודת הבית מאז התאונה.

1. בעלה של התובעת, מר יעקב מנשרוב, בתצהיר עדותו הראשית חזר על טענות התובעת. גם מר מנשרוב טען כי העסק המשפחתי ספג הפסדים לאחר עזיבת אשתו כתוצאה מהתאונה. מר מנשרוב הצהיר, כי בעקבות עזיבתה של התובעת את העסק המשפחתי ומכיוון שלא יכול היה לנהל את העסק בעצמו, שכר עובד שימלא את מקומה של התובעת בעבודות השוטפות בעסק (סעיף 5 לתצהיר).

מר מנשרוב, פירט בתצהירו למצבו הבריאותי "אני אדם חולה סכרת ולב, עברתי המון טיפולים רפואיים במהלך חיי ובין היתר צנתורים ואתרי סייעה לי רבות. מאז התאונה... אני נאלץ לעזור לה למרות הקושי הכרוך בכך מפאת גילי ומצבי הפיזי". (סעיף 7 לתצהיר)

1. בחקירתה הנגדית של התובעת הובהר, כי התובעת נפצעה בתאונת דרכים כבר בשנת 2000. עובדה זו לא אוזכרה בתצהיר הבריאות שמסרה לנתבעות. התובעת נימקה את ההתעלמות מכך שלא זכרה את התאונה. עוד עלה, מפירוט המסמכים הרפואיים בחוות דעתו של ד"ר גרינטל, כי התובעת נחבלה באגודל בשנת 2008 במסגרת תאונת דרכים נוספת וכן כי עברה ניתוח ברגלה כשנה לאחר התאונה. גם לעניין זה השיבה התובעת כי אינה זוכרת (עמ' 3 שורה 26).

התובעת פירטה לעבודתה מאז אפריל 2009. לטענתה, עבודה זו אינה כרוכה במאמץ פיזי. "אני מסבירה, שמה ניירות, שמה נייר בשירותים, שמה כוסות לשתייה במתקן מים, כשנכנסים לקוחות, ומחליפה ניירות לידיים. יש לנו 2-3 כוסות אותן אני צריכה לשטוף. אני לא צעירה, מתחשבים בי בגלל שאני לא צעירה". (עמ' 4 שורות 2-5).

לעבודתה במסגרת העסק המשפחתי הסבירה התובעת, כי עבדה עם בעלה במינימרקט וכי לא קיבלה תלושי שכר "לא. היינו ביחד, הכל קיבלנו מרו"ח ביחד" (שם, שורה 11). בנוסף הבהירה כי לא התעסקה עם נושא השכר, לא דרשה תלושי שכר וכי בעלה התעסק עם הצד הכספי. התובעת הוסיפה כי דיווחו עליה כעובדת למל"ל. ש: למל"ל, דיווחו עליך כעובדת? ת: בטח. שילמתי. כל השנים בעלי שילם. ש: למה בתצהיר שלך אין מסמך מהמל"ל על זה שעבדת במינימרקט? ת: כנראה שרו"ח שלי לא חשב על זה ולא נתן לי שום דבר". (שם, שורות 15-18).

בחקירתה הנגדית נדרשה התובעת לפרט איזו עזרה בשכר נלקחה לטובת העסק המשפחתי, בהתאם לטענה בסעיף 21 לתצהירה. התובעת השיבה, כי המדובר באישה שהיא אינה זוכרת את שמה, העובדת פעם עד פעמיים בשבוע שעתיים עד שלוש שעות ביום וכי אינה עובדת באופן קבוע. (עמ' 5 שורה 5-8). עוד פירטה התובעת, בחקירתה הנגדית, כי עובר לתאונה עבדה כל הזמן במינימרקט. כיום, לטענתה בעלה סוגר את המינימרקט מוקדם וחוזר הביתה כדי לעזור לה. עוד העידה התובעת, כי כיום בעלה "הוא מסדר הכל, הוא מקבל סחורה ומסדר. הכל הוא עושה. ויש את העזרה פעם פעמיים בשבוע למשך כמה שעות". (עמ' 5 שורות 20-21). בסיום חקירתה הנגדית של התובעת עלה כי, התאונה נשוא הליך זה, בהתאם לגרסתה, התרחשה בעת ששבה מעבודתה במינימרקט. עם זאת, התובעת לא פנתה בתביעה למל"ל. התובעת הוסיפה כי בתאונות בהן נחבלה בשנת 2010 ובשנת 2012 פנתה למל"ל בתביעה ואף קיבלה פיצוי קטן. (עמ' 6 שורות 7-19).

1. בחקירתו הנגדית של מר מנשרוב העיד כי העסק המשפחתי, היינו המינימרקט רשום רק על שמו וטען כי אשתו עבדה עמו בעסק. "היינו משלמים ביטוח לאומי, אני לא זוכר אם גם עליה. מאז התאונה אני לא זוכר דבר. לא הייתי רושם". (עמ' 7 שורות 23-24). בהמשך, הודה מר מנשרוב, כי התובעת לא עבדה בשכר במסגרת העסק המשפחתי וגם לא הוצא לה תלוש שכר. מר מנשרוב התבקש להתייחס לדו"חות ההכנסה שצרפה התובעת לתצהירה, להכנסות העסק המשפחתי, ומהם עולה כי כבר בשנת 2004 חלה ירידה בהכנסות העסק וכך גם בשנת 2005 ו- 2006. מר מנשרוב הבהיר "לא עבדתי כל היום. גם עכשיו אני פותח בשעה 08:00 ושתיים כבר סוגר, קשה לי לעבוד בגילי ולדעתי זה ההסבר". (עמ' 8 שורות 1-2). לעובד בשכר שלקח, עליו הצהיר גם הוא - בסעיף 5 לתצהירו, הסביר כי המדובר באישה מבוגרת כבת 60, שמה גאולה, "לא יודע את שם משפחתה" המגיעה פעם בשבוע לכשעתיים שלוש. לטענתו "לא רוצה כסף ואני מכריח אותה שתיקח משהו ונותן לה במצרכים לפעמים ולפעמים בכסף. היא לא קבועה ולכן אני לא מדווח עליה. היא הרבה פעמים מתקשרת שהיא חולה ולא באה". (עמ' 8 שורות 10-14). מר מנשרוב, נדרש להסביר את עליית ההכנסות, בהתאם לדו"ח שהציג בשנת 2010, והבהיר "ראיתי שהמצב שלי היה גרוע מאד מבחינת הכנסה אז לא עזרתי לה יותר בבית ועבדתי יותר בחנות." (עמ' 8 שורות 20-21). מר מנשרוב הוסיף, כי הוא סובל מסכרת, עבר צנתורים ומעקפים, אולם כדי לפרנס את עצמו ואת אשתו הוא ממשיך ללכת לעבודה.

דיון

1. ראשית, יצויין כי הן התובעת והן בעלה, אינם דוברי עברית כשפת אם. במהלך עדותם, ניכר קושי בקריאת התצהיר על ידם ובהבנתו (!). בנוסף, ניכר היה כי התובעת ובעלה אינם ערים ומודעים לכל הטענות שהועלו על ידם בתצהיר, הן לשיעור ההכנסות המדווחות, הן לטענות הרלבנטיות להפסדי ההכנסה ובוודאי שלא לנושא העסקתו של עובד נוסף בשכר בעסק, לאחר עזיבתה הנטענת של התובעת את העסק. עדותם סתרה ולא עלתה בקנה אחד עם תצהיריהם.
2. בדו"חות ומהדיווחים למס הכנסה עולה כי בוצע למר מנשרוב חישוב "יחיד" וכי לא דווחו הכנסות לתובעת וגם לא "זיכוי" כמסייעת בעסק של המשפחתי. לשנת 2004, הכנסות מר מנשרוב היו 42,370 ₪ לתובעת לא דווחו הכנסות. לשנת 2005, הכנסות מר מנשרוב היו 36,884 ₪, לתובעת לא דווחו הכנסות. לשנת 2006, הכנסות מר מנשרוב היו 34,852 ₪, לתובעת לא היו הכנסות. לשנת 2007, סוג החישוב שבוצע היה "נפרד", הכנסות מר מנשרוב היו 31,761 ₪, לתובעת לא דווחו הכנסות. לשנת 2008, סוג החישוב "יחיד" הכנסות מר מנשרוב היו 24,867 ₪, לתובעת לא דווחו הכנסות. לשנת 2009, סוג החישוב "נפרד" הכנסות מר מנשרוב היו 20,139 ₪, ואילו הכנסות ממשכורת התובעת דווחו בשיעור של 7,630 ₪. לשנת 2010 הוגש אישור מס הכנסה, סוג חישוב "נפרד" ולפיו הכנסות מר מנשרוב עמדו על סך של 26,505 ₪. לשנת 2011, הוצג מכתב יועץ מס, מר זאב כהן ולפיו הכנסתו של מר מנשרוב, על פי דיווחי המע"מ, היו בסך של 22,345 ₪.
3. עוד, לתצהיר התובעת צורפו תלושי שכר להכנסותיה החל מאפריל 2009 (נספח ה' לתצהיר). במסגרת עבודתה של התובעת ב"אחים עובדיה בע"מ" מאפריל 2009 ועד ספטמבר 2009, שכרה המצטבר עמד על סך של 7,380 ₪. בנוסף, עולה כי בשנת 2009 החל מיוני 2009, עבדה התובעת גם ב"ר.א.פ. שירותי ניקיון בע"מ" ושכרה המצטבר בעבודתה הנוספת, עד לחודש דצמבר 2009, עמד על שיעור של 20,581 ₪. בשנת 2010 שכרה המצטבר של התובעת הסתכם בסך של 21,073 ₪. בשנת 2011 הסתכם שכרה בסך של 26,276 ₪. לשנת 2012 הוצגו תלושי שכר רק לחודשים ינואר – פברואר 2012, שכרה המצטבר של התובעת הינו 3,829 ₪.
4. מעדות התובעת ובעלה, עולה כי מר מנשרוב היה הבעלים של המינימרקט. עוד עולה כי התובעת מעולם לא דווחה כעובדת במסגרת העסק המשפחתי. לא הוצאו לה תלושי שכר וגם לא הוגשה אסמכתא על דווח כלשהו על העסקתה למל"ל. בקנה אחד עם קביעה זו גם העובדה כי התאונה לא דווחה למל"ל. על אף כי, תאונות עבודה מאוחרות דווחו על ידי התובעת. עם-זאת, מעדויות בני הזוג עולה כי עובר לתאונה נהגה התובעת לסייע לבעלה בניהול העסק המשפחתי. ברם, איני מקבלת את טענתה של התובעת כי עבדה בעסק, בוודאי כי לא "החזיקה" אותו על כתפיה וכי העסק התבסס על עבודתה "הפיזית", כפי שתיארה התובעת בעדותה. המדובר במינימרקט קטן, אותו מפעיל מר מנשרוב גם היום באופן עצמאי. העזרה בשכר עליה הצהירו הצדדים, הוכחה כלא נכונה. לא מועסק עובד בשכר, העזרה הנטענת הינה בהיקף של יום בשבוע לכ- 3 שעות וגם זה לא באופן קבוע. מיותר לציין כי ה"עובדת" לא הוזמנה לעדות, מר מנשרוב כלל לא זכר את שם משפחתה ובנוסף הובהר כי הוא לא משלם לה שכר באופן קבוע אם בכלל. ומכאן, עולה כי מר מנשרוב המשיך לנהל את העסק בעצמו.
5. התובעת כיום בת 71 עובדת מזה 4 שנים בחברות כוח אדם. כעולה מהמסמכים שהוצגו על ידה, שכרה הממוצע לאורך השנים עלה (בשנת 2010 שכרה הממוצע עמד על שיעור של כ- 1,800 ₪ ובשנת 2011 על שיעור של 2,200 ₪). בנוסף, מהראיות שהוצגו, עלה כי הכנסות העסק המשפחתי, החלו לרדת כבר בשנת 2004 (יוער, כי לא הוצגו נתונים להכנסות העסק קודם לכן) בשנת 2005 ירדו ההכנסות בכ- 15%. בשנת 2006, ירדו ההכנסות בכ-7%, בשנת 2007 ירדו ההכנסות בכ- 6%, בשנת 2008 ירדו ההכנסות בכ- 20%, בשנת 2009 ירדו ההכנסות בכ- 17%, במקביל בשנה זו הרוויחה התובעת, בשני מקומות עבודה, שכר של כ- 28,000 ₪ (הכנסות בשיעור כולל של התא המשפחתי בשנה זו היו 48,100 ₪ !.) בשנת 2010 דווחה עליה בהכנסות העסק של כ- 30% במקביל הרויחה התובעת שכר שנתי בשיעור של 21,073 ₪. (הכנסות התא המשפחתי בשנה זו עמדו על 47,578 ₪) בשנת 2011 לא הוצג דיווח למס הכנסה, ברם סך הכנסות התא המשפחתי היה בשיעור גבוה גם כן של 48,621 ₪.
6. איני מקבלת את טענות התובעת ובעלה כי העסק המשפחתי הופעל, תוחזק ונוהל על ידה וכי נוכח התאונה ובשל הפגיעה הנטענת ירדו הכנסות העסק המשפחתי. ראשית, בעדותה של התובעת עלה כי אינה בקיאה כלל במתרחש בעסק. לא בהכנסות, לא בדיווחים לרו"ח, לא בתלושים, גם לא בהוצאות וגם לא ב"עובדים". עולה, מהמסמכים שהוצגו ע"י התובעת כי הכנסות העסק המשפחתי פחתו לאורך השנים, החל משנת 2004 ובלי כל קשר לתאונה שהתרחשה בשנת 2007. והעיד על כך מר מנשרוב כי נוכח גילו ומצבו הבריאותי הוא פותח את העסק לשעות ספורות מידי יום וכי כיום הוא סגור גם בימי שלישי.
7. אשר להיקף הכנסות התא המשפחתי, הרי גם בהתאם לטענת התובעת כי בעבר התקיימו בני הזוג מהכנסות בית העסק בלבד, הרי שכיום הם מתקיימים מהכנסות בית העסק וכן מהכנסות המתקבלות על ידה במסגרת עבודתה. התובעת, בגילה (71) וב"מומה", עובדת מזה 4 שנים בעבודה אשר לטענתה אינה דורשת מאמץ פיזי ומתפרנסת שכר העולה על השכר, אשר גם בהתאם לטענתה, "הרויחה" במסגרת העסק המשפחתי. ב"כ התובעת במסגרת סיכומיה טענה כי יש לראות בסך הכנסות העסק, משכורתם המשותפת של שני בני הזוג ולזקוף מחצית להכנסות של כל אחד מהם- כך, בשנת 2006, למשל, שיעור הכנסה חודשית של התובעת הוערך בשיעור של 1,452 ₪, בערכם לשנת 2011 עומד הוא על 1,658 ₪. עולה כי התובעת הרויחה בשנה זו משכורת בשיעור של 2,200 ₪.

נזקי התובעת:

כאב וסבל

1. בהתאם לקביעת המומחה – נכותה הצמיתה של התובעת נקבעה על 6%. לא נקבעו לתובעת תקופות נכות זמניות. התובעת טוענת כי היא סובלת מכאבים, תוצאת התאונה עד היום. הוצגו קבלות על 5 טיפולי פיזיוטרפיה שביצעה התובעת. בנסיבות אלו, בהתאם לגילה של התובעת, ילידת 13.10.1941 ואחוזי הנכות, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו – 1967, אני קובעת כי תפוצה בגין ראש נזק זה, בצירוף ריבית, בסך של 9,000 ₪ .

הפסד שכר לעבר:

1. התובעת, כאמור לעיל, לא הוכיחה כי הועסקה בשכר עובר לתאונה. טענת התובעת לכך שעבדה בעסק המשפחתי ולכך שכתוצאה מפגיעתה פחתו הכנסות העסק, נדחתה על ידי כאמור לעיל. עולה כי התובעת החלה לעבוד באפריל 2009 והיא עובדת עד היום. טענת ב"כ התובעת כי כתוצאה מהתאונה ועד לאפריל 2009 לא עבדה התובעת בשל פגיעתה כתוצאה מהתאונה, לא הוכחה. נהפוך-הוא, הוכח כי כשנה לאחר התאונה עברה התובעת ניתוח ברגלה שאינו קשור כלל לתאונה ולכן בנסיבות אלו לא יכלה לעבוד. ומכאן, ששיעור הנכות הנמוך שנקבע לתובעת אינו הסיבה בעטיה נמנעה התובעת מלעבוד. התאונה התרחשה בעת שהתובעת היתה כבר בת 66 ובעת שלא עבדה קודם לכן, למעט כמפורט במסגרת העסק המשפחתי. החל מאפריל 2009 ועד לספטמבר 2009 עבדה התובעת בשתי עבודות. מאז ועד היום היא עובדת בחברת כוח אדם במומה ובגילה, משתכרת שכר נמוך, אך הגבוה מההכנסה המשפחתית הנטענת עובר לתאונה. נוכח הנכות הרפואית והתפקודית הקלה ושעה שהתובעת עובדת, הנני סבורה כי פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ יהלום פיצוי בגין ראש נזק זה.

עזרת זולת לעבר ולעתיד:

1. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה היא נזקקת לעזרה בעבודות הבית. התובעת טענה כי בעלה ובנה מסייעים לה בעבודות הבית. לא הוצגו אסמכתאות לכך שהתובעת נזקקה לשירותי עזרת זולת בשכר. בתחשיב הנזק נתבע פיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של כ-114,000 ₪.

כפי שהוכח, הרי שבעלה של התובעת חולה ובוודאי שאיני מקבלת את הטענה כי הוא מסייע לתובעת בעבודות הבית. עוד, טען מר מנשרוב כי לאחרונה הוא עוזר לרעייתו פחות ועובד יותר בעסק המשפחתי. נוכח הפציעה הקלה, היעדר נכויות זמניות והעובדה שהתובעת עבדה ועובדת באופן קבוע מחוץ לביתה, הרי שאיני מקבלת את הדרישה המופרזת לפיצוי בגין רכיב זה. פיצוי בשיעור של 7,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:

1. התובעת טענה לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך גלובלי של 7,000 ₪. לתצהירה צירפה קבלות בסך של 135 ₪ בגין טיפולים פיזיותרפיים. בנסיבות אלו הנני סוברת כי פיצוי בשיעור של 1,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.
2. ב"כ הנתבעות, בסיכומיו בעל-פה טען כי מכיוון שהתובעת טענה שהמדובר בתאונת עבודה, יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל שהתובעת יכולה היתה לקבל לשם הקטנת הנזקים והפיצוי. מכיוון שקבעתי כי איני מקבלת את הטענה שהתובעת "עבדה" בעסק המשפחתי, על כל המשתמע, הרי שהגם שהתובעת טענה כי התאונה התרחשה בדרכה חזרה מהעבודה, הרי שאיני סבורה כי המדובר בתאונת עבודה. עוד, התובעת העידה כי היתה בדרכה חזרה הביתה עם סלים וחבילות, ספק אם האירוע היה מוכר בנסיבות אלו כתאונת עבודה. עוד, ב"כ הנתבעת לא הציג תחשיב אקטוארי לניכוי הרעיוני המבוקש. מכל האמור הטענה נדחית.
3. בנוסף, עתר ב"כ הנתבעת לחייב התובעת באגרת ביהמ"ש או בהוצאות, מכיוון שהוצאה לה הצעת פשרה ראויה וניהול ההליך היה בבחינת השחתת זמנם של הצדדים, באי-כוחם וביהמ"ש. לאחר שסיימתי מלאכת כתיבת פסה"ד, אני סבורה כי אכן בניהולו של ההליך, נוכח הצעת הפשרה הנדיבה שהוצעה לתובעת, היה משום השחתת זמנם של כל הצדדים וזמנו של ביהמ"ש. לעניין זה אפנה לרע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' אמיר שהי שאול, (מיום 24.4.2006), דברי כב' השופט (כתוארו אז) א. גרוניס: "הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסויים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן היה להקדישן לטיפול בתיקים אחרים." וכן לדברי כב' השופט ש. לוין, אשר צוטטו גם הם שם, "אמנם תפקידו של בית המשפט הוא לדון בבקשות המוגשות אליו, אך אין הוא חייב להישאר שווה נפש ל'תפיסת' זמן שיפוטי יקר על ידי העלאת טענות שכבר מלכתחילה היה צורך להיות ברור לטועניהן שאין בהן כל ממש" רע"א 4037/91 סולטן נ' פימה (מיום 14.02.1992), עמ' 2 לפסה"ד.

בנסיבות הליך זה וטענות התובעת שנדחו כמפורט, קיומו של הליך ההוכחות, בשעה שקיימת נכות צמיתה וברור כי התביעה תתקבל (בהיותה תביעת פלת"ד), הרי ש"העמסת" הוצאות האגרה על הנתבעת, שהינן מרכיב בעל משמעות בתיק בהיקף כה קטן, הינה בעלת משמעות ונפקות. ברם, נוכח תוצאת פסה"ד לאחר הבירור העובדתי ונפקויותיו, החלטתי שלא לחייב התובעת בהוצאות נוספות.

1. סוף דבר, הנתבעת תפצה התובעת בסך של 22,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד ואגרה.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ג, 05 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.