רקע כללי בתמצית

1. לפני בקשת הנתבעת להורות על דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות.

2. התובעים הגישו ביום 24.3.10 תובענה כנגד הנתבעת למתן צו עשה אשר יחייבה, בין היתר, לבצע עבודות חיזוק של כל לוחות החיפוי בבנין ולחילופין ככל שתסרב לעשות כן, לחייבה לשלם לתובעים הסך של 1,653,928 ₪.

3. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות (ר' סע' 1-2 לכתב ההגנה).

4. בהמשך לדיון שהתקיים ביום 5.12.10 והחלטת ביהמ"ש מאותו יום, לאחר שלא עלה בידי הצדדים להסכים בדבר זהותו של מומחה, מונה אינג'. ד"ר משה תאני כמומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה הגיש חוות דעתו לתיק ביהמ"ש ביום 2.4.12.

5. בדיון שהתקיים ביום 6.5.12 שב וטען ב"כ הנתבעת , כי בפי שולחתו טענת התיישנות ולשיטתה היא אינה אחראית לתיקונים לנצח. ב"כ התובעים טען בהקשר זה, כי ביהמ"ש שאל מתי נולדה מתי עילת התביעה, ברור שהדיירים לא הולכים ובודקים את החיפוי ו"מהרגע שנודע להם וזה נאמר במפורש בכתב התביעה והם החלו לפעול. לכן טענת ההתיישנות במידה ובית המשפט יזקק לה על ידי הנתבעת – אנו טוענים שיש לדחותה ואנו לא הולכים לסחר בזה" (עמ' 6 ש' 32-34 ועמ' 7 ש' 1-3).

6. ביום 21.5.12 הודיעה הנתבעת, בין היתר, כי לא תשקיע כספים בבנין בטרם יוכרע גורל טענת ההתיישנות. בהתאם לכך נקבע דיון בטענת ההתיישנות (ר' פרוטוקול הדיון מיום 16.7.12 ומיום 17.4.13).

הצדדים אף הגישו סיכומים בכתב. הליך גישור שהתקיים לא צלח (ר' הודעת המגשר מיום 6.3.14). משכך, אין מנוס ממתן החלטה לעיצומה של הבקשה.

דיון והכרעה

7. בכתב התביעה אשר הוגש כאמור בחודש מרץ 2010 ציינו התובעים בין היתר, כי הבנין מחופה כולו באריחי אבן טבעית (סע' 3), כי "במהלך השנתיים האחרונות התרחשו מספר נפילות אריחי אבן של חיפוי הבנין" (סע' 4), וכי לאחר שהתופעה הנ"ל חזרה על עצמה, הבינו הם כי מדובר בסכנה ממשית ופנו באמצעות וועד הבית, לחברה המתמחה בבדיקות מסוג זה. החברה הוציאה חוות דעת מקצועית (ר' נספח א'), ממנה עולה כי החיפוי נעשה באופן רשלני ולא מקצועי. מכאן טענת התובעים כי הנתבעת לא קיימה את חיוביה כלפיהם כמתחייב בחוק המכר (דירות) , או התרשלה בכל הקשור בבניית הבנין והשימוש בחומרים בחיפוי באבן טבעית (ר' סע' 6-13 לכתב התביעה).

8. מטעם התובעים הוגשו שני תצהירים במסגרת הדיון בבקשה. מר שמואל שמיר (תובע 15) בתצהירו מיום 26.8.12 ציין, בין היתר, כי בתחילת שנת 2002 נפלו מס' אריחי שיש ואלומיניום בבנין כאשר רוב האריחים שנפלו היו מתחתית של מס' מרפסות בבנין ובעקבות כך פנו הם לבעל הנתבעת ביום 6.2.02. בבקשה לתקן את המצב (ר' נספח א' לתצהירו ). זה לא הגיב למכתב ולפיכך נשלח אליו מכתב נוסף מיום 26.9.02. לאחר פניות נוספות ובסופו של יום נאותה הנתבעת לטפל בבעיה, נבנו פיגומים, הובאו מנופים וכל הפלטות שנפלו הודבקו. העבודות ארכו כשבועיים, בסיומן נמסר על ידי הנתבעת כי הכל תוקן. עוד מציין המצהיר כי רק בשנת 2008 החלו שוב נפילות של אריחי שיש.

מצהיר נוסף מטעם התובעים הינו חבר הוועד בתקופה הרלוונטית, מר יוחנן הולפמן, אשר ציין בתצהירו כי ביום 27.2.13 נפל אחד מאריחי הבנין ממרפסת קומה 6 למרפסת קומה 5, פגע במעקה של המרפסת ומשם נפל לגינת הבנין.

9. בדיון שהתקיים ביום 16.7.12 נחקר מנהל הנתבעת שציין, כי הדייר האחרון בבנין קיבל את דירתו בחודש מרץ 1999, הוא אישר כי קיבל שני מכתבים מוועד הבית מיום 6.2.02 ו- 26.9.02 (סומנו כמוצגים מב/2 ו- מב/3).

10. בפתח הדיון שהתקיים ביום 17.4.13 ציין ב"כ התובעים הסתייגותו באשר לתצהירו של מר אורן שהוגש, לפי שגלומה בתצהיר הרחבת חזית מובהקת מאחר ושום דבר שנאמר בתצהירו של מר אורן לא צויין בכתב ההגנה ולו ברמיזה.

בהחלטתי בענין זה ציינתי, כי ההחלטה לגופה תנתן במסגרת ההחלטה בטענת ההתיישנות (ר' עמ' 10 לפר' ש' 26-30 ועמ' 11 ש 1-6; החלטתי מיום 4.10.12).

11. אורן בעדותו ציין, כי אין בפיו הסבר מדוע הגרסה של שני המכתבים שנשלחו אל הנתבעת לא פורטה בכתב ההגנה. לדבריו, יכול והמכתבים היו בפני בא כוחו טרם שהוכן כתב ההגנה, הוא אישר כי קיבל את המכתב מחודש פברואר 2002. הוא נשאל מדוע לא תיקן את הליקויים המבוקשים ולדבריו היו שני שלבים בהליכי התיקון. בשנת 2000 יצאו מכתבים קודמים כי יש ליקויים של פלטות חופפות וחסרות, באופן עקרוני לא הסכים ורק לקראת נובמבר 2002 הסכים לתקן אריחים שהתייחסו לאפי המים של הבנין, שזה "פרק ששיטת ההדבקה שלו שונה לחלוטין, יש הבדל. חיפוי הבנין מורכב מאלמנטים אנכיים שהם מודבקים בדבק מסוג לטקרית בחזיתות הבנין, לעומת זאת בגגות שזה אלמנטים יותר צרים וארוכים עשינו הדבקה עם חומר שנקרא מגה איפוקסי ולצערי הרב האריחים האלה באמת השתחררו והיתה התכתבות שלמה על זה. בנובמבר 2002 ביצעתי את התיקונים של האריחים שהיו מודבקים לתקרה בשיטת מגה איפוקסי על ידי חיזוק וברגים ומבחינתי סיימתי את עבודות תיקון הליקויים".

מנהל הנתבעת ציין כי הנתבעת תיקנה "רק את האריחים שמודבקים לתקרות בצורה אופקית וכי הוא נתבקש לתקן את כל האריחים בבנין". הוא נשאל מתי נתבקש לתקן את כל האריחים בבנין והשיב שזה היה בהתכתבות שונה בספטמבר 2002 (עמ' 12 לפר').

12. טרם חקירתו של מר שמיר על תצהירו ולאחר טיעון של הצדדים, הוריתי על מחיקת האמור בסעיף 7 לתצהירו. הדברים שאוזכרו בתצהירו בסעיפים 2-6 נותרו על כנם מאחר וזכו להתייחסות מנהל הנתבעת בעדותו על המוצגים. עוד צוין בסייפת ההחלטה כי נטל הוכחת טענת ההתיישנות מוטל על הנתבעת ונטל הוכחת התקיימות חריגים לטענת התיישנות מוטל על התובעים (עמ' 16 ו- 17 לפר').

13. שמיר בעדותו אישר כי וועד הבית הגיש לנתבעת רשימה ובה 105 סעיפי ליקוי והוא אישר כי מסומן בצהוב בקומה השישית שיש מט לנפול. המסמך סומן מב/1.

בהתייחס למסמך מב/2 אישר העד כי הוא אינו חתום עליו, אם כי המסמך נראה אמיתי והפרטים שמופיעים בו מתייחסים לבנין, כנראה שהוא היה נוכח ויכול ורשם את המסמך שהינו נכון.

עוד ציין העד, ברשות ביהמ"ש, כי התביעה הוגשה בשנת 2010 בגין אירוע חדש לחלוטין בבנין "והסיבה היא שהאריחים שנפלו וגם מר אורן אישר את זה, היו בדרך כלל אותם אריחים שנפלו מלמטה וחוזקו עם הברגים. אני מתייחס גם לחלקי אלומיניום שנפלו מהמרפסות. היו אריחים ששכבו באף הבנין, הם נפלו ואותם תיקנו... כאן היה אירוע חדש לחלוטין שזה אריחים ענקיים שפתאום החלו ליפול בשנת 2008 ואז הבנו שיש אירוע חדש לחלוטין ולזה מתייחסת התביעה" (עמ' 21 ש' 13-18).

14. במכתב ועד הבית למנהל הנתבעת מיום 6.2.02 נכתב, בין היתר, כי מועבר בכתב "תיאור של נפילות אריחי שיש ואלומיניום בבנין" וכי ענין זה מהווה מפגע בטיחותי . עוד צוין, כי "מידי פעם מתנתקים אריחי שיש ונופלים ללא בקרה אם לרחוב, אם לשטחי החניה או לאזור הסיכון הקדמי ברחבת השיזוף... אב הבית הפנה תשומת לבי לכך שיש עוד מקומות מועדים לפורענות בנוסף לרשימת הנקודות בהם כבר נפלו אריחים... מאחר והסיכון הנשקף מאירועים אלו הנו גדול במיוחד נודה לך באם תואילו לעשות בבהילות לתיקון המצב. לגבי אריחי השיש המצב מחייב לדעתנו בדיקה תקנית של ציפוי הבנין. הואיל ומדובר ביותר מתקלה חד פעמית" (ר' מב/2).

15. במכתב שנשלח למנהל הנתבעת ביום 26.9.02, הופנה הוא למכתב מיום 6.2.02 ועל כך שהנתבעת לא פעלה כדי לטפל במפגע הבטיחותי שהתגלה. עוד צוין כי ב- 25.9.02 "שוב קרסו ונפלו פלטות שיש מן הקומה הרביעית...הפעם קרסה שורה שלמה של אריחי שיש...אנו פונים אליך...ומבקשים ממך לטפל בדחיפות בחיזוק אריחי השיש בקירות החיצוניים של הבית. הבית עומד זה 3 שנים בלבד ואין עוררין על כך שמפגע סטרוקטורלי ממדרגה ראשונה ובאחריות הקבלן".

16. ברשימה שצורפה מיום 13.12.00 ואשר סומנה בדיון מיום 17.4.13 מב/, 1 צוין בפריט 55 "קומה 6 במספר שיש מט ליפול בצד מזרחי חיצוני".

בפרוטוקול מישיבת וועד הבית מיום 14.9.02 ואשר סומן בדיון מיום 17.4.13 מב/2 , נרשם בסעיף 6 בין היתר: "נשירת אריחי שיש בחיפוי הבנין: הובאו לידיעת הנוכחים פרטי התכתובות של המפגע הבטיחותי הנ"ל שהחל עוד בשנה שעברה, התמשך לאורך שנה זו ומראה סימנים מדאיגים של התרחבות עם בוא עונת הגשמים. הקבלן מר אורן לאחר שהסביר כי פעל לפי כל התקנים המחמירים של נושא חיפוי הבנין בשיש עם דבק מיוחד, הסכים עם ההמלצה של רוב חברי הוועד להביא מומחה ממכון התקנים לבדיקת הנושא... עם זאת אורן לקח על עצמו להתחיל החל ממחר ה- 15 בחודש אוקטובר בבדיקה פרטנית של כל האזורים המועדים לפורענות בכל הקשור לנפילת אריחי השיש מקירות הבנין".

17. התנצלותי על העיכוב במתן ההחלטה, לאחר קבלת ההודעה על כישלון הגישור , עקב עומס חריג ומעבר לתורנות המעצרים המרחבית.

המסגרת הנורמטיבית – ההלכה הנוהגת

18. חוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "החוק") קובע:

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין - 7 שנים;"

6. תקופת ההתישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

חריג לכלל נקבע בסעיף 8 לחוק הקובע:

"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותם תתחיל תקופת ההתישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".

תקופת ההתיישנות מתחילה אפוא, ביום בו נולדה עילת התביעה אלא אם "מסיבות שלא היו תלויות בו", נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה שאז יחול "כלל הגילוי" הקבוע בסעיף 8, ותקופת ההתיישנות תחל ביום בו התגלו לתובע העובדות הרלוונטיות לתביעה (ר' ע"א 2242/03 אורה נ' רשאד (נבו- 18.7.05 )).

19. בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ( נבו- 23.2.10 ), נפסק, בין היתר, כי לענין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותם.

עוד קבע בית המשפט, כי "במקרה הנדון לא נראה כי הונחה בפני בית המשפט המחוזי כל תשתית עובדתית המלמדת כי המערער לא יכול היה לדעת מבחינה אובייקטיבית כי מתקיימת גביית ארנונה ביתר, כפי שהוא טוען. יתר על כן, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות (ר' ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר, פ"ד נ"ו (2), 297, 316).

20. מקום שהתובענה היא בגין עילה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. האחת היא ההסדר הכללי המצוי בחוק והשניה ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (ר' ע"א 34/95 גבעון נ' דר' ברמה פד' נ(4) 462, 466).

21. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה") קובעת לענין תחילת התיישנות:

"89. לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו ארע אותו מעשה או מחדל; היה מעשה או מחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה נזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום ארוע הנזק".

22. לענין סעיף 89 לפקודה, מבהיר המלומד מ. ויסמן בספרו "תביעות רשלנות" כי:

"כדי להבין לאשורה את הוראת סעיף 89 ככלל, יש להבחין בין שלושה מועדים: מועד המעשה או המחדל אשר מביא לקרות הנזק, המועד בו ארע הנזק והמועד שבו הוא נתגלה. אשר להוראת סעיף 89 (2) יש חשיבות לשני המועדים האחרונים, היינו ליום ארוע הנזק וליום גילויו. מאידך, יום ארוע המעשה או המחדל חסר חשיבות" (שם 939).

23. סע' 89 (2) לפקודה מאמץ את "כלל הגילוי", אולם בשונה מסע' 8 לחוק, מטיל סע' 89 (2) מגבלת זמן על "כלל הגילוי" הקבוע בו, כאשר התובענה היא בגין נזק שנגרם. אם רכיב הנזק לא התגלה במועד בו אירע, יקבע יום גילוי רכיב הנזק כמועד היווצרות העילה אך התובענה תתיישן אם לא הוגשה 10 שנים מיום אירוע הנזק.

24. בע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים פ"ד נח(6) 847, דן בית המשפט בין היתר בשאלה, על אילו עובדות מתפרס כלל הגילוי, ונקבע:

"...על כך ניתן להשיב כי כאשר עילת התובענה היא נזק, מתפרס הכלל על הרכיבים האלה: המעשה, או המחדל והנסיבות החיוניים ליצירת הזכות לסעד; הנזק שנגרם; הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק..." (שם 855).

25. היחס בין סעיף 89 (2) לפקודה לבין סעיף 8 לחוק ההתישנות, נדון בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נד(2) 535 שם נפסק בין היתר:

"סעיף 89 (2) קובע הסדר הדוחה את "היום שבו נולדה עילת התובענה" – במקום שלא נתגלה הנזק ביום שארע – ליום שבו נתגלה וקובע גבולות זמן להגשת התובענה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתייחס למקרה בו נעלמו מן המערער בנסיבות מסוימות "העובדות המהוות את עילת התובענה", וקובע כי תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו למערער עובדות אלו".

בהמשך קבע בית המשפט בפרשת המאירי כי: סעיף 89 (2) קובע... כלל גילוי מיוחד במקרים בהם רכיב הנזק שבעילת התובענה נתגלה באיחור... וגם תקופת התיישנות מיוחדת באותם מקרים עצמם. הסדר זה דוחה מפניו באותם עניינים את ההסדר הכללי שבחוק ההתיישנות אולם אין הוא בא לגרוע מההסדר הכללי בעניינים אחרים, בהם הגילוי המאוחר אינו מתיחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה. באותם מקרים שבהם הגילוי המאוחר נוגע לרכיב הנזק, ולו בלבד, נדחית הוראת סעיף 8 מפני הסיפא לסעיף 89 (2)".

עולה, אם כן, כי על פי הלכת המאירי, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה ,יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק התגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק, כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה, סעיף 89(2) לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק (שם בעמ' 550 ו- 555).

26. בית המשפט בפרשת פלונית (ע"א 2728/06 (נבו-24.3.08)) ציין, כי ניתן להצביע על שלושה הבדלים בין הוראת סעיף 8 לחוק לבין הוראת סעיף 89(2) לפקודה:

א. הבדל אופרטיבי – שתי ההוראות מחילות את "כלל הגילוי המאוחר", אולם סע' 89(2) קובע מחסום להגשת התביעה כעבור 10 שנים מיום אירוע הנזק.

ב. הבדל מהותי, בתחום התחולה, סעיף 89(2) חל במקרים בהם הנזק התגלה באיחור, סע' 8 חל במקרים בהם התגלו באיחור שאר "העובדות המהוות עילת התביעה", הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לנזק ורכיבים אפשריים אחרים.

ג. ההבדל השלישי נוגע לסטנדרט הגילוי לעומת הוראת סע' 89(ב) הנוקט לשון סתמית של "נתגלה הנזק", בהוראת סע' 8 מצויין סטנדרט הגילוי האובייקטיבי "נעלמו מן התובעת העובדות... מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". ביהמ"ש בפרשת פלונית ציין, כי לשיטתו פרשנות ראויה לחוק מחילה את אמת המידה של האדם הסביר גם על גילוי הנזק לפי סע' 89(2) ( סע' י' לפסה"ד).

27. בע"א 7707/01 צורף נ' קופ"ח (נבו-24.11.05) נפסק, בין היתר, כי:

"שני סעיפיו הקטנים של סעיף 89 לפקודה עורכים הפרדה קטגורית בין הסדרי התיישנות שונים החלים על שני סוגי עוולות: סעיף 89 (1) חל על עילת תובענה שהיא מעשה או מחדל ואשר נזק אינו אחד מיסודותיה, ואילו סעיף 89 (2) חל כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה. פרשנות זו מבוססת היטב (ע"א 831/80 זמיר נ' כמיקילים ופוספטים בע"מ פד' לז' (1) 122, 127-126; ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח.... ע"א 34/95 גבעון נ' דר' ברמה...; י. גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד' (תשמ"ה) 503, 500"). בענייננו כאמור תבעה המערערת את המשיבה בעלוות הרשלנות ובעלוות חובה חקוקה אשר בשתיהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית (סעיפים 35-36 ו- 63 לפקודה). לפיכך חל לגביהם סעיף 89 (2) לפקודה בלבד".

"עילת תביעה" לצורך ההתיישנות

28. המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תביעה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם, לצורך ההתיישנות עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל דין לפנות לערכאות ולממש את זכות התביעה.

המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מנין ההתיישנות הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע (ר' ע"א 3319/99 פפר נ' הועדה המקומית פ"ד נא(2) 581, 594). אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי תובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כוח תביעה המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע, לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ר' ע"א 1650/00 זיסר נ' משהב"ש פ"ד נז'(5) 166; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית פ"ד סב' (4) 525).

התיישנות בגין מעשה עוולתי נקודתי אחד ונזק בצידו שנתגלה במועד מאוחר

29. בפרשת אלנקווה לעיל, נפסק, כי על מעשה עוולה נקודתי אחד , שביסודותיו נכלל מרכיב של נזק, חל סע' 89(2) לפקודה הקובע את "כלל הגילוי" כמבואר לעיל, וכי לצורך החלת כלל גילוי זה, הלכה היא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו.

בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה פ"ד לח(4) 554 נפסק, בין היתר, כי:

"... אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק אין להמתין לגיבושו במלוא היקפו. עם זאת נראה לי כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהוא כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל עת ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות הענין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בנסיבות הנתונות בתלונה על כך"... כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתישנות ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות הענין כולו או בגינו" (שם 559).

כן נפסק בענין זה, כי אין להחמיר עם הניזוק ולקבוע כי די בהתגלותו של נזק כלשהו כדי שיפתח מרוץ ההתיישנות. אם הנזק הראשוני שנתגלה הוא נזק של "מה בכך" אשר אדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, לא יהיה בהתגלותו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות (ר' בעמ' 8098/04 פלונית נ' פלונים פ"ד נט(3) 111) ; ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע (נבו-31.8.08)).

התיישנות בארוע עוולתי מתמשך המוליד עילות תביעה בזו אחר זו

30. בפרשת אלנקווה לעיל נפסק לענין זה, כי כלל הוא בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, כי אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילת תביעה מתחדשת תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוס ההתיישנות בתוך 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת. המדובר בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי (ר' "דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית" מהד' 2, 724-725 ; ע"א 590/67 קלינמן נ' מירון פ"ד כב(2) 929).

31. אחרונת הדירות בבנין נמסרה לרוכשה כבר בשנת 1999. הנזק כעולה מן האמור לעיל,
נתגלה בתחילת בשנת 2002 ( ואולי אף קודם לכן ) , בהיקף ובחומרה משמעותיים ! .
הליקוי המתואר ע"י הדיירים במכתביהם אף כונה "מפגע בטיחותי" , ללמדנו כי הדיירים לא ראו בו ולא התייחסו אליו כליקוי של מה בכך . ( ר' מכתבי הוועד , פר' ישיבת הוועד והאמור גם בסע' 17-13 לעיל ). לא למותר לציין כי טענת התובעים בכתב תביעתם, לפיה " במהלך השנתיים האחרונות התרחשו מספר נפילות אריחי אבן של חיפוי הבניין " (סע' 4) , התגלתה כלא נכונה (לשון המעטה ) ! . פשר הצגת הליקוי כאילו נתגלה רק בשנת 2008 , יכול ומלמד על רצון התובעים להימנע מהתמודדות חזיתית עם בעיית ההתיישנות הקיימת בתיק.

32. גם אם נמצא לומר, כי התיקון שביצעה התובעת בשנת 2002 בבנין , לאור תלונות הדיירים ומכתבי הוועד, מהווים "הודאה בזכות" ,כמשמעותה בסע' 9 לחוק , המאתחלת את מועד ההתיישנות , הרי שעדין חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד התיקונים ועד מועד הגשת התובענה .

33. בהיבט חוק ההתיישנות ופקודת הנזיקין ובשים לב לכל האמור לעיל , אין מנוס מלהגיע למסקנה כי התובענה התיישנה . הנזק התגלה בהיקף ניכר ובמשמעות ברורה כבר בשנת 2002 . הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לעבודת הנתבעת היה ברור לתובעים , והראייה פניותיהם החד משמעיות אליה כמפורט מעלה . בעניינו אנו נראה ,לאור המפורט , כי אין תחולה לסע' 89(2) לפקודת הנזיקין . התובעים אף לא הוכיחו התקיימות תנאי סע' 8 לחוק במקרה דנן וכי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה. עילת התביעה נולדה בשנת 2002 ומשחלפו למעלה מ – 7 שנים ממועד זה ועד הגשת התובענה , נראה כי דין בקשת הנתבעת להתקבל .

34. אף לא ניתן לטעון בעיניינו (כפי שאכן לא נטען ע"י התובעים בתביעתם) , כי המדובר בעוולה נמשכת המצמיחה להם זכות תביעה מתחדשת , מאחר והמדובר למעשה בנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי , שהוא חיפוי המבנה, באופן רשלני (כנטען) ע"י הנתבעת , בעת בניית הבנין .

35. בניית הבנין נסתיימה בשנת 1998 ( ר' סע' 2.1 לכתב ההגנה שלא נסתר בתצהירי התובעים ואף לא הוגש כתב תשובה ) . הנזק כאמור נתגלה לדיירים ( ולוועד) כבר בשנת 2002 ואולי אף לפני ( ר' סע' 16 לעיל ) . חוק המכר קובע באופן עצמאי את משך התקופה להגשת תביעה בגין ליקויי בניה . לפי לשון החוק המדובר בתביעה שעילתה "אי התאמה " ,דהיינו מצב בו המוכר לא מילא חיוביו כלפי הקונה . סע' 4 לחוק קובע שמועד ההתיישנות תלוי בטיבו של הלקוי . באשר ל-" קילופים ניכרים בחיפויים החיצוניים ", תקופת הבדק עומדת על 7 שנים שתחילתה מעת מסירת החזקה לקונה . לכך מצטרפת תקופת אחריות של 3 שנים שמניינה מתחילת תום תקופת הבדק ( ר' רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח - דרעד ( נבו- 2.4.08) ; ע"א 167/88 משה"ב נ' חברה לשיכון ופיתוח פ"ד מד(2) 741 ).

36. המונח "אי התאמה יסודית " מוגדר בסע' 4(ג) לחוק . הליקוי הנטען בכתב התביעה, אינו בא בגדרו לפי שהוא אינו ליקוי "בחלקי הבנין הנושאים ומעבירים עומסים ...לקרקע" והנוגעים להבטחת יציבותו של הבנין . לא למותר לציין כי כזאת אף לא נטען ע"י התובעים בתביעתם . בנסיבות הענין ולפי שאחריות הקבלן - הנתבעת ,לחיפוי החיצוני ,חלפה בתום 10 שנים ממועד מסירת החזקה בדירות לתובעים , הרי שלא ימצא מזור לתובענת התובעים בגדרי חוק המכר (דירות).

37. בשולי ההחלטה יצויין , כי לא מצאתי לקבל טענת ב"כ התובעים כי בתצהיר מטעם הנתבעת

שהוגש לצרכי הדיון בבקשה המקדמית, גלום שינוי חזית . טענת ההתיישנות נטענה מפורשות

בכתב ההגנה ובהזדמנות הראשונה . ככל שטענת ב"כ התובעים מתבססת על העובדה

שהנתבעת לא צירפה מסמכים אלו ( של ועד הבנין) לכתב הגנתה , אלא רק לתצהיר מנהלה

הרי שאין "פגם" נטען זה מהווה שינוי חזית טיעון הנתבעת , שהרי טענת ההתיישנות

נטענה באופן מודגש ונהיר בכתב ההגנה , והמסמכים הנ"ל באים לתמוך בה .לא למותר

לציין כי אף התובעים לא צירפו המסמכים השונים שאוזכרו לעיל , לכתב תביעתם ,

או לכתב תשובה מטעמם , דבר שהיה מצופה מהם , ביתר שאת , בנסיבות תובענה זאת.

סוף דבר

38. בהינתן כל האמור לעיל , באתי לכלל מסקנה , כי התובענה התיישנה ולפיכך דינה
להידחות.

39. בנסיבות הענין לא מצאתי לעשות צו בדבר הוצאות .

זכות ערעור כחוק .

ניתן היום, כ"ז אייר תשע"ד, 27 מאי 2014, בהעדר הצדדים.