1. לפני ערעור על החלטת הנאמן מיום 17.11.11 לדחות את בקשת המערערת להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

ביום 1.6.10 ניתן צו כינוס לנכסי החייב.

ביום 16.6.10 פורסם צו הכינוס ברשומות.

ביום 12.1.11 הגישה המבקשת את תביעת החוב, מועד זה הוא "למעלה מחודש לאחר המועד האחרון להגשת תביעת החוב" (סעיף 2 להחלטה נשוא הערעור).

1. המערערת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

בבקשת הארכה, לה צורף תצהיר, לא הובא כל טעם לאיחור בהגשת תביעת החוב, ורק צוין כי הבקשה הוגשה בעת ש"המשיב טרם הוכרז כפושט רגל" וכי האיחור בהגשת תביעת החוב הוא "איחור של כחודש בלבד" (סעיף 3 לבקשת הארכה). כן ציינה המערערת כי דחיית תביעת החוב "בשל סיבה טכנית שלא באשמת המבקשת, הרי שיש בה משום פגיעה מהותית בזכויות המבקשת בצורה שאינה מידתית בהתחשב באיחור של פחות מחודש" (סעיף 4).

את 'הסיבה הטכנית' לא פרטה המערערת.

3. בהחלטתו הדוחה את תביעת החוב קובע הנאמן כי אמנם הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, אך לא הטעימה 'טעם מיוחד' לאיחור "אלא נכתב רק כי החייב במועד הגשת הבקשה טרם הוכרז פושט רגל" ועוד ציין הנאמן כי בבקשה להארכת מועד לא מצאה המערערת להתייחס לשאלה האם ידע "הנושה על היות החייב בהליך של כינוס נכסים" ובהעדר התייחסות כזו הרי ה"דבר מצביע יותר על ידיעה מאשר על חוסר ידיעה" (סעיף 2 להחלטה).

עמדת הנאמן היא כי מאחר שהוראות הפקודה (סעיף 71) והפרשנות שניתנה לסוגיית המועדים היא כי המועד הקבוע בפקודה להגשת ערעור על החלטות הנאמן הוא מועד המהווה "קביעת רף קשיח להגשת תביעות החוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו, אף אם הוא מודה בו בפה מלא (פש"ר 239/97 לבידי זהב נ. שדה)", וכי לא בכדי "נוסד המנגנון של פרסום הודעת מתן צו כינוס נכסים ברשומות ובעתון היומי כאשר הכלל הוא כלל הידיעה הקונסקטרוקטיבית" (סעיף 2 להחלטה) כלל שנוצר מהחזקה שנקבעה כי עצם הפרסום מהווה את הבסיס ל'ידיעה'.

הנאמן דחה את תביעת החוב בהעדר כל סיבה לאיחור והחזירה לנושה "מבלי שנבדקה", ועל החלטה זו הגישה הנושה ערעור.

4. החייב ציין בתגובתו לערעור כי צו הכינוס נמסר כדין למערערת, ולתגובתו צרף עותק מאישור המסירה וכן תצהיר מהם עולה כי צו הכינוס נמסר לנושה ביום 13.6.11 (אף בטרם פורסם הצו ברשומות), מכאן שאין מדובר בידיעה קונסטרוקטיבית על קיומו של צו הכינוס אלא ידיעה בפועל על הליכי פשיטת הרגל בהם נקט החייב, ומשכך היה על המערערת להגיש את תביעת החוב לכל היותר ביום 16.12.10 (ששה חודשים מיום צו הכינוס) אלא שזו הוגשה ב-17.1.11 קרי חודש לאחר המועד האחרון בו ניתן להגיש תביעות החוב.

5. טוען החייב כי "סעיף 71 (ב) לפקודה אינו יוצר מחסום פרוצדוראלי –טכני גרידא בפני הנושה כי אם מחסום מהותי מפני תביעת החוב – כדי שהחייב והנושים האחרים "ידעו אל נכון את מצבם ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר התעוררו מאוחר" (סעיף 9 לתגובה). בענייננו משהסתפקה המערערת בטענה כי מדובר בחודש איחור בלבד בלי להסביר מדוע חל העיכוב- הרי בהעדר טעמים לאיחור, וממילא טעמים מיוחדים יש לדחות הערעור.

6. הכנ"ר הצטרף אף הוא לעמדה זו וציין כי בהעדר הסבר לאיחור ממילא בהעדר 'טעם מיוחד' כנדרש בפקודה – יש לדחות הערעור.

7. לאחר שעיינתי בערעור, בהחלטת הנאמן ובתגובות ראיתי לדחות את הערעור.

תחילה לציין כי כפי שמציינים הנאמן, החייב והכנ"ר, אין בקשת הארכה להגשת תביעת החוב כוללת כל הסבר מדוע אחרה המערערת להגיש הערעור, גם אין כל הסבר לאמירה הסתמית כי הערעור הוגש באיחור "שלא באשמת המערערת"; כבר מטעם זה בו לא הובא כל הסבר או טעם איזה שהוא לאיחור - יש לדחות את הערעור.

8. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניננו היא הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת רגל שזו לשונה:

"נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו כינוס בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב או הנאמן רשאים מטעמים מיוחדים שירשמו להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד" (הדגשות שלי – א.נ.ח).

מהוראות הדין עולה כי על הנושה היה להגיש את תביעת החוב תוך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס שניתן ביום 16.6.10 ולכל היותר מיום פרסומו ברשומות משכך לא יאוחר מיום מיום 16.12.10 – 6 חודשים לאחר פרסום הצו, זאת אף שצו הכינוס הומצא לה ביום 13.6.10; המערערת הגישה את תביעת החוב והבקשה לארכה רק ביום 17.1.11 (כחודש איחור).

כפי שציין החייב הרי שהמועד שנקבע בדין, בהליכי הפש"ר הוא מועד מהותי, ולא 'פרוצדוראלי גרידא', שכן הוא מציב בפני כל הצדדים הרלבנטיים להליכי הכינוס (החייב, הנושים הנאמן) את המצב האמיתי לגבי היקף החובות ובהתאם מאפשר לצדדים לשקול את המשך ההליך אם לענין פשרות, הסדרי נושים וכו' כדי לקדם את ההליכים ולהביא לסיומם.

הפסיקה הארוכה והמושרשת (שצוטטה בתגובת הנאמן והחייב) התייחסה למועד הגשת תביעת החוב וקבעה כי יש לפרש את הוראות הפקודה בצורה דווקנית תוך גילוי עמדה נוקשה כלפי הנושים המאחרים להגיש תביעות חוב ותוך בדיקת ה'טעם המיוחד' שמציג אותו נושה מאחר, מהטעם העקרי שמדובר בהליך קולקטיבי ובו כל הנושים למעשה תלויים בנושים אחרים, ויש חשיבות רבה למועד בו מוגשת תביעת החוב, כדי שאפשר יהיה במועד הקובע לקבוע מהן זכויות כל אחד מהקולקטיב.

אמנם סעיף 71(ב) לפקודה מאפשר הארכת מועד כחריג לכלל הנוקשה וזאת בהנתן 'טעם מיוחד שירשם' ובמידה שבעל התפקיד שוכנע כי נבצר מן הנושה להגיש את התביעה במועד; בשורה של הלכות שיצאו מבתי המשפט נקבע כאמור כי יש לנקוט בגישה נוקשה בפרשנות המונח 'טעם מיוחד' כשמדובר בהארכת מועד להגשת תביעת חוב; לענין זה ראיתי להביא למשל את הדברים שאמרה כבוד השופטת אלשיך בפש"ר 1251/06 בש"א 9449/08 הבנק הבינלאומי נ. עו"ד נפתלי נשר [21.9.08] כי "אין מדובר בהצמדות דווקנית וטכנית להוראות החוק אלא בפרשנות נוקשה של הוראות החוק דהיינו הגנה על אינטרסים של נושי החייב ושל החייב עצמו ובראשם ידיעתם כי מעת שחלפו ששה חודשים מהמועד הקובע לא 'יופתעו' על ידי נושים 'מאספים' (בכפוף לחריג 'הטעמים המיוחדים'). זהו גם הבסיס לצמצום שבו נוקטת הפסיקה בכל הנוגע לחריג 'הטעמים המיוחדים' אשר נקבע בעבר כי יש להמנע מהרחבתו על מנת שלא יקום החריג על הכלל".

9. בעניננו לא רק שאין מדובר ב'ידיעה קונסטרוקטיבית' של המערערת מכח הפרסום ברשומות אלא שמדובר בידיעה בפועל, שכן צו הכינוס הומצא לה ביום 13.6.10!; את סיבת האיחור כלל לא מצאה המערערת להבהיר, ממילא אין בערעור ו/או בבקשת הארכה כל 'טעם מיוחד' שבגינו מבקשת המערערת ארכה ולמעשה טענותיה מבוססות על בקשה לנאמן 'לעצום עיניים' מהאיחור ולא לייחס לו חשיבות בגלל שלא יהיה זה מידתי שלא להתחשב באיחור של חודש אחד.

לטעמי אין די בטענה סתמית זו שלא רק שאין בה טעם מיוחד כנדרש על פי דין אלא שכלל אינה כוללת כל סיבה לאיחור, ובודאי שאין בנסיבות אלה להתערב בהחלטתו העניינית של הנאמן שסבר כי בהעדר טעם איזה שהוא לאיחור יש לדחות את הבקשה.

אומר עוד כי גם אם לאחרונה סבר בית המשפט העליון (רע"א 9802/08 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים ואח' נ. א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ ואח' [12.8.12], כי "ראוי לפרש את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד, הקבועה בסעיף 71(ב) באופן מקל יותר מאשר בהוראות חקיקה אחרות" הרי את הגישה המקלה הסיק בית המשפט מהנסיבות בהן מבוססת הידיעה רק על 'חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית', שאינה חלוטה ו"הנטל לסתור אותה אינו כבד במיוחד". אולם גם לפי רוח מקלה זו של פסיקת בית המשפט העליון לפיה הוא מדריך את בתי המשפט לנקוט גישה מקלה כלפי נושים להם מיוחסת הידיעה מכח הפרסום ברשומות – אין הוא מורה להקל עם נושה שידע בפועל על צו הכינוס לאחר שבוצעה לו מסירה של הצו, שכן הוא "יתקשה מאוד לסתור את חזקת הידיעה. סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס – בין משום שנשלחה לו הודעה ע"י החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד..." ועל נושה כזה להצביע על 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת מועד.

בענייננו - בהעדר טעם כלשהו ממילא טעם מיוחד – החלטת הנאמן היתה כדין, ואני דוחה את הערעור.

אני מחייבת את הנושה לשלם לקופת הכינוס הוצאות הערעור בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, י"ב חשון תשע"ג, 28 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.