כללי וטענות הצדדים

1. תביעה שהחלה בהליך בהוצאה לפועל על פי שטר חוב מיום 10.01.08 בסכום של 80,559 כנגד הנתבע 2 שערב לשטר חוב עליו חתמה הנתבעת 1. הנתבע 2 הגיש התנגדות לביצוע השטר בטענה כי הנתבעת 1 אינה חייבת סכום כלשהו לתובעת וחילופין כי לא היה במועד שטר החוב חוב כלשהו ולחילופי חילופין העלה גם טענה פרעתי.
2. התנגדות הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") התקבלה והתיק הועבר לבית משפט השלום בהליך זה. בהחלטה מיום 7.7.13 התובעת נדרשה להגיש כתב תביעה מתוקן במסגרתו הוסיפה את הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") כצד להליך וכן הוסיפה תביעה כספית לחוב נטען חדש משנת 2006 בסכום של 4,648 ₪. לטענת הנתבעים, תיקונים אלה נעשו ללא שהוגשה בקשה וללא שניתנה רשות לבצעם.
3. ברקע הדברים, מכרז בו זכתה הנתבעת לבניית מבנים בישיבת הסדר בשדרות. הנתבעת התקשרה עם קבלן משנה בשם אור הנגב בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: "אור הנגב") שקיבל על עצמו לבצע את עבודות המכרז. הוסכם בין הנתבעת לבין אור הנגב כי הנתבעת תגיש חשבוניות למזמין ותעביר את התשלום לאור הנגב בניכוי הרווח הקבלני שלה. במהלך ביצוע הפרויקט נקלעה אור הנגב לקשיים והנתבעת נאלצה להיכנס לתמונה ולבצע את המכרז. לטענת הנתבעת, אור הנגב נותרה חייבת לה כספים לרבות פיצוי בגין הפרת ההסכם בינהן, אולם לנתבעת לא הייתה דרך לגבות סכומים אלה.
4. בשלב מסוים של העבודה, פנתה אור הנגב לתובעת לצורך רכישת בטון. התובעת לא רצתה למכור לאור הנגב בהקפה והוסכם שהנתבעת תרכוש את הבטון ישירות מהתובעת, כשאור הנגב נדרשה לאשר את הכמויות שסופקו בפועל. לטענת הנתבעת, סוכם כי החשבונית תוצא לנתבעת תמורת תשלום לתובעת והנתבעת תקזז כספים אלה לאור הנגב. מנהל הנתבעת הצהיר והעיד כי הסכים להסדר זה, משום שממילא היה אמור לקבל כספים ולהעבירם לאור הנגב ובדרך זו, קיזז לאור הנגב את עלות הבטון והעביר לה סכום מופחת. על כן לטענתו, אף עמד על כך שהחשבוניות תוצאנה על שם הנתבעת ולא על שם אור הנגב.
5. ביום 10.1.08 חתמה הנתבעת על הסכם התקשרות עם התובעת שכלל בחלקו התחתון שטר חוב להבטחת חובות הנתבעת לתובעת בגין הבטון שהוזמן. כאמור לעיל על שטר החוב חתם הנתבע. לטענת הנתבעים, מי שמילא את הפרטים בכתב יד בהסכם זה, שהוא טופס סטנדרטי של התובעת, היה מנהל המכירות של התובעת באותם ימים, בשם שמעון.
6. בהסכם ההתקשרות נרשם בכתב יד: "חשבונית תימסר לאישור לתשלום ע"י קבלן המשנה אור הנגב. טרם תוגש לפ. הרשקוביץ. צ'ק יימסר בשוטף + 30 למועד תשלום.". המחלוקת העיקרית בתיק הייתה אם החשבוניות היו אמורות להיות מוצאות לנתבעת לאחר אישור אור הנגב על קבלת הבטון בפועל, או כטענת התובעת, החשבוניות היו אמורות להיות מוצאות לאור הנגב ובמקרה שאור הנגב לא תשלם, להיות מועברות לנתבעת לתשלום.
7. ביום 14.1.08, נחתם הסכם התקשרות בין התובעת לבין אור הנגב לאספקת בטון בשדרות, (לאו דווקא לישיבת ההסדר). לטענת הנתבעים, הדבר נעשה ללא ידיעתם וללא הסכמתם ובהסכם נוסף זה אף לא נרשמה ההערה לעניין הגשת החשבוניות לתשלום לנתבעת לאחר אישור אור הנגב. על שטר החוב במסמך נוסף זה, חתם יוסי פריינטה מאור הנגב.
8. לטענת הנתבעים, על סמך הסכם נוסף זה, סיפקה התובעת לאור הנגב בטון החל מיום 28.1.08 ועד מרץ 2008, הוציאה חשבוניות לאור הנגב וקיבלה שיקים לכיסוי החוב, באופן ישיר וללא ידיעת הנתבעים. התובעת הוסיפה וסיפקה בטון לאור הנגב גם באוגוסט ובספטמבר 2009 (זאת לפי עדות מנהל התובעת בע' 17 ש' 13-18), למרות שידעה שהבנק של אור הנגב אינו מכבד את השיקים שלה ולמרות שהנתבעת לטענתה, הבהירה לה שלא תשלם חשבונית שלא תוצא אליה ישירות. כל זאת במקביל לאספקת בטון לנתבעת בהתאם להסכמה בין הצדדים.
9. לאחר שהתובעת טענה כי שיקים של אור הנגב חוללו בהיעדר כיסוי, הצטבר חוב של אור הנגב בסכום של 91,806 ₪ נכון ליום 17.6.08. התובעת פנתה לנתבעת במכתב מיום 17.6.08 וטענה שעל הנתבעת לשלם לה בגין חשבוניות שהוציאה לאור הנגב. התובעת טענה לכפל הסכמים והנתבעת השיבה לה כי מעולם לא הסכימה לכפל הסכמים. הנתבעת הוסיפה כי למרות זאת, תשתדל לקזז תשלומים שיגיעו לאור הנגב ותעביר אותם לתובעת וכך עשתה בפועל.
10. לטענת הנתבעת, היא פרעה את כל החוב שהוגש בעילה השטרית ואף למעלה ממנו לפנים משורת הדין. הנתבעת אינה חייבת לשלם על פי חשבוניות שהוצאו לאור הנגב ועל כן אף הנתבע אינו ערב לתשלומים אלה ועל כן יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות.

דיון והכרעה

1. בטרם דיון לגופו של עניין אציין כי התנהלות התובעת לאורך כל ההליך הייתה בעייתית. התובעת איחרה להגיש תצהירים וחויבה בהוצאות ולאחר מכן לא התייצבה לדיון ההוכחות שנקבע בנוכחותה וניתן פסק דין בהיעדרה. הסיכומים בהליך זה נקבעו להישמע בעל פה וב"כ התובעת בסיום שמיעת הראיות ביקש שיינתן צו לסיכומים בכתב, למרות שב"כ הנתבעים נערך לסיכומים בעל פה. למרות בקשה זאת לא הוגשו סיכומי התובעת כלל וזאת גם לאחר ארכה שהתבקשה. על כן יינתן פסק הדין על סמך סיכומי הנתבעים בלבד.
2. אוסיף כי ניתן היה אף לדחות את התביעה ללא כל הנמקה בשל אי הגשת הסיכומים, בהתאם לתקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, אולם הנתבעים לא ביקשו כי כך ייעשה ועל כן יינתן פסק דין לגופו של עניין על סמך החומר הקיים בתיק. נוכח היעדר סיכומי התובעת, פסק הדין יהיה תמציתי.
3. דין התביעה להידחות מכל אחד מן הטעמים שיפורטו להלן. אתחיל ואומר שצודקים הנתבעים כי התובעת לא קיבלה רשות להוסיף את הנתבעת לכתב התביעה ועל כן ובהיעדר פסק דין כנגד הנתבעת, אין מקום לחייב את הנתבע על פי ערבותו. אולם גם לגופו של עניין אין כל בסיס לתביעה זו כפי שאפרט להלן.
4. התביעה הוגשה בסכום של 110,112 ₪. בדיון ביום 1.6.15, הודיע ב"כ התובעת על הקטנת סכום התביעה ב – 26,000 ₪ לאחר שנפרע שיק שנתנה הנתבעת. אלא שעלה במסגרת שמיעת הראיות והדברים יפורטו להלן, כי לכל היותר קיימת יתרת חוב של 27,000 ₪ ועל כן וודאי ניתן לדחות את התביעה מעבר לסכום זה.
5. מנהל התובעת אישר בעדותו כי קיבל שלושה שיקים בסכום של 26,000 ₪ כל אחד מהנתבעת, אולם טען כי נוספו עוד חשבוניות בסכום של 50,000 ₪ (ע' 19 ש' 4-6). מנהל התובעת אישר כי התקבלו מאור הנגב במזומן סכומים של 7,000 ₪ ו – 5,000 ₪ בסך הכל 12,000 ₪ וזאת בימים 12.6.08 ו – 16.6.08 (ע' 19 ש' 20-22). כמו כן אישר מנהל התובעת כי יתרת החוב בכרטסת לאחר כל התשלומים הללו עמדה ביום 27.11.08 על 53,114 ₪ (ע' 19 ש' 26-32). על כן למעשה לאחר שב"כ התובעת הודיע כי נפרע שיק נוסף של 26,000 ₪, יתרת החוב לכל היותר עמדה על 27,000 ₪. אלא שגם בסכום זה לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים.
6. הסכם ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת התייחס לפרויקט מסוים בשדרות אותו בנתה הנתבעת על פי מכרז בו זכתה. טענת התובעת כי הנתבעת התחייבה לערוב לכל אספקת בטון שתבוצע לאור הנגב ולכל חוב של אור הנגב לתובעת גם כשהחשבוניות אינן מוצאות לנתבעת, אינה סבירה ואינה מעוגנת בראיות שהמציאה התובעת.
7. טענת הנתבעים, כי ההסכם היה כי חשבוניות תוצאנה על שם הנתבעת שתשלם ותקזז סכומים שעליה לשלם לאור הנגב, מסתברת יותר, תואמת את הסכם ההתקשרות ואת העדויות שנשמעו בפני. הדברים נתמכו בעדותו של מר פריינטה, מאור הנגב והם עולים עולים אף מעדות הנתבע ומעדות מנהל התובעת.
8. אציין כי עצם החתימה על שני הסכמים במקביל, אחד עם הנתבעת בערבות הנתבע והשני עם אור הנגב (בערבות מר פריינטה), מעלה תהיות. ייתכן ולאור הנגב ולתובעת היו עסקים שאינם קשורים לנתבעים, אולם אין זה סביר להתקשר בהסכם עם הנתבעת ולהחתים עליו כערב את הנתבע ובמקביל לאפשר התנהלות נפרדת ולא תלויה מול אור הנגב ולצפות מהנתבעים לערוב גם להתנהלות נפרדת זאת.
9. מר פריינטה, מאור הנגב, העיד כי ההסכם עם הנתבעת, לפיו היא קיזזה כספים שהייתה צריכה להעביר לאור הנגב ושילמה באמצעותם חובות לתובעת, נעשה כסיוע של הנתבעת לאור הנגב והנתבעת לא הייתה חייבת לעזור לו (ע' 43 ש' 23-26). בהמשך העיד כי הנתבעת הייתה אמורה לפרוע את חובו לתובעת בגין פרויקט ישיבת ההסדר (ע' 44 ש' 19). מר פריינטה אישר כי הסדר דומה היה קודם עם רדימיקס, כשחשבוניות הוצאו לנתבעת והיא שילמה וקיזזה סכומים לאור הנגב, והסכים שזו הייתה הכוונה גם בהסכם עם התובעת, אולם ציין כי בהיותה עסק פרטי אפשר לעשות עם התובעת "קומבינות" (ע' 45 ש' 8-17). מר פריינטה העיד כי פרויקט זה היה הפרויקט העיקרי של אור הנגב בשדרות ובסביבה ואחר כך טען כי לא זכור לו כי היה פרויקט אחר אז הוא היה היחידי (ע' 48 ש' 9-10). מר פריינטה הסכים שאור הנגב הייתה אמורה לאשר את הכמויות והחשבונית הייתה עוברת לנתבעת לתשלום (ע' 49 ש' 15-18) וכן העיד כי ההסכם היה שהחשבונית תצא על שם הנתבעת והנתבעת תשלם ותקזז ממנו (ע' 49 ש' 28-29).
10. מנהל התובעת העיד כי ידע שאור הנגב אינה במצב טוב ולא יכולה לעמוד בתשלומים בסכומים גבוהים וידע שחשבונה הוגבל בשלב מסוים ולמרות זאת המשיך לספק לה בטון משום שהיה לו הסכם עם הנתבעת (ע' 20 ש' 23-30; ע' 21 ש' 5-12). אציין כי הודאת מנהל התובעת כי המשיך לספק בטון לאור הנגב גם באוגוסט 2008 (ע' 17 ש' 17), עומדת בסתירה לאמור בפניית התובעת לנתבעת מיום 17.6.08, בו ציינה התובעת כי חשבון אור הנגב ניכנס להגבלה ועל כן התובעת הפסיקה (ביוני) לספק בטון לאור הנגב. מנהל התובעת הודה כי ראה בסעיף 3 למכתב הנתבעת מיום 19.6.08 הסכמה לשלם את חובה של אור הנגב (ע' 21 ש' 21-25). אלא שסעיף זה הוא בדיוק מה שאמור בו, נכונות של הנתבעת לקזז סכומים שהיא חייבת לאור הנגב ולהעבירם לתובעת עבור החובות של אור הנגב. אין שם כל התחייבות של הנתבעת לשאת בחובות אור הנגב.
11. איני יכולה לקבל את גרסת התובעת, גם משום שאיננה סבירה וגם משום שעדותו של מנהל התובעת לקתה במהימנותה. כך למשל טען כי עוד לפני משלוח המכתב לנתבעת ביוני 2008, פנה מדי חודש לנתבעת ועדכן אותה לגבי גובה החוב. כשנשאל היכן ציין זאת בתצהירו, ניסה לייחס את הדברים לסעיפים בתצהיר בהם זה לא נאמר ורק בלית ברירה הסכים כי הדבר לא נטען על ידו בתצהיר (ע' 17 ש' 24-32; ע' 18 ש' 1-8). מנהל התובעת טען כי החתים את אור הנגב על הסכם מקביל לפי דרישה של הנתבע (ע' 22 ש' 13-16), אולם בתצהירו בסעיף 7 טען כי עשה כן על מנת להגן על התובעת. מנהל התובעת טען כי נכח במשרדי הנתבעת כשנחתם הסכם ההתקשרות בינהן, אולם לא היה לו הסבר לכך שלא הוא חתם על ההסכם אלא מנהל העבודה שלו (ע' 23 ש' 1-14) והוא אף לא זימן את מנהל העבודה לעדות. אוסיף לכך, כי התביעה הוגשה על סכום שמנהל התובעת הסכים (כפי שפורט לעיל) שעולה בהרבה על גובה החוב של אור הנגב ורק לאחר חמש שנים של ניהול ההליך, הסכימה התובעת להפחית מן התביעה חלק מן הסכום העודף.

סוף דבר

1. העולה מן המקובץ הוא כי התביעה נדחית מכל הטעמים שפורטו לעיל.
2. אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה כולל את ההוצאות שנפסקו בדיון בבקשת הרשות להתגונן, שהתקיים ביום 18.10.10. סכום זה ישולם על ידי התובעת תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ח, 16 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.