1. מונחות לפניי ארבע תביעות כספיות, שהדיון בהן אוחד, בעילה חוזית, נזיקית ולפי דיני החברות להשבת כספים שהפקידו התובעים בחברה, הנתבעת 3, אשר הנתבעת 1 בעלת מניות בה והנתבע 2 הוא מנהלה.

רקע:

1. התובעים, אחיה של צד ג' 2, נענו להצעתה של האחרונה והשקיעו כספים בסניף של החברה שהופעל על ידה בתשואה שנתית גבוהה, בשיעור של 12% לשנה. עם אובדן הכספים עקב מצבה הכספי של החברה הוגשו התביעות וטענותיהם של התובעים מופנות כנגד הנתבעים וללא כל טענה ועוררין מצדם כנגד צד ג' 2 שהיתה אשת סודם והביאה לפנייתם בדרישה מהחברה להשבת הכספים שהופקדו.
2. התובעים, התקשרו בהסכמים עם הנתבעת 3, חברה העוסקת בהמרת מטבע (תיקרא להלן גם-"החברה") אשר הוקמה בשנת 2004 והחלה את פעילותה בסניף הראשי שהקימה בעיר בית"ר עילית (להלן- "סניף A"). לאחריו, הוקם סניף נוסף אף הוא בבית"ר עילית (להלן- "סניף B").
3. הנתבעת 1, אשר הייתה נשואה לנתבע 2, היא בעלת המניות היחידה בחברה (נספח א' לתצהירו של התובע 1). בתחילת דרכה, נוהלה החברה באמצעות הנתבעים 1 ו-2 ומאוחר יותר עיקר ניהולה היה באמצעות הנתבע 2. בחודש אוגוסט 2008 החל הליך גירושין בין הנתבעים 1 ו-2 ומאז חודש ינואר 2010 ועד היום מרצה הנתבע 1 עונש מאסר אשר מטבע הדברים הביא להפסקת ניהול החברה על ידו.
4. הנתבעת 1 שלחה הודעה לצדדי ג', לנתבע 2 ולזהבה זרביב (להלן -"זהבה") אחות של התובעים. זהבה, החלה לעבוד בחברה בשנת 2006 והחל משנת 2007 עבדה וניהלה את סניף B של החברה.
5. התובעים-אחים, אשר חתמו, כל אחד בנפרד, על הסכמים עם החברה שכותרתם: "הסכם הלוואה". ביסוד ההסכמים, עמדה הסכמתם להפקיד בחברה סכום מסוים (להלן- "הפיקדון") אשר בכפוף לקיומם של תנאים שנקבעו בהם רשאי כל תובע, למשוך את הפיקדון. תמורת ההפקדה התחייבה החברה, לשלם לתובעים אחוז מסוים משווי הפיקדון, בין אם מדי חודש בחודשו ובין אם במועד קבלת הפיקדון בחזרה לידיהם, כל אחד לפי ההסכם שנחתם עמו.
6. התובע בת"א 42584-03-10 (ייקרא להלן-"התובע 1" או "ברק" ) חתם על הסכם עם החברה ביום 10.12.07 לפיו הוא הפקיד אצלה סך של 50,000 ₪. בהסכם נקבע כי במידה וירצה למשוך את הפיקדון, עליו להודיע על כך במכתב שיומצא בדואר רשום למנהלי החברה והפיקדון יושב לו תוך 30 יום ממועד קבלת המכתב. תמורת הפיקדון התחייבה החברה לשלם לו סך של 12% לשנה משווי הפיקדון או 6% ממנו ככל שהפיקדון יימשך בטרם חלוף שנה ממועד הפקדתו (נספח לתביעתו של ברק, להלן- "הסכם ברק הראשון").
7. לתביעתו של ברק בת"א 42607-03-10 צורף הסכם בינו ובין החברה מיום 13.05.08 לפיו הוא הפקיד בחברה סך של 60,000 ₪ (להלן- "הסכם ברק השני"). בהסכם נקבע כי תמורת הפיקדון ישולם לו סך השווה ל- 1% משווי הפיקדון.
8. התובע בת"א 42667-03-10 (להלן-"התובע 3"; "משה") צרף לתביעתו שלושה הסכמים: האחד, הסכם הדומה בתנאיו להסכם ברק, שנערך ביום 22.10.06 לפיו הוא הפקיד אצל החברה סך של 40,000 ₪. השני, הסכם מיום 21.03.07 לפי הופקד סך של 33,200 ₪ . השלישי, הסכם שנערך ביום 20.12.07 לפיו הפקיד התובע 3 סך של 30,000 דולר בו נקבע כי הוא יקבל מהחברה מדי חודש סך השווה ל- 1% משווי הפיקדון (להלן-"ההסכמים עם משה") .
9. לת"א 42602-03-10 צורף הסכם שנערך בין התובע (להלן- "התובע 4 "; "שמעון") ובין החברה לפיו הוא הפקיד בחברה סך של 50,000 ₪ ונקבע כי ישולם לו מידי חודש בחודשו סך השווה ל-1% משווי הפיקדון (להלן-"ההסכם עם שמעון").
10. בעקבות מידע על מצבה של החברה שהועבר לתובעים על ידי אחותם, צד ג' 2, שלחו התובעים לחברה מכתב דרישה ביום 01.12.09, שהומצאו לחברה ביום 2.12.09 להשבת הפיקדונות לידיהם. משלא התקבל מענה וכספם לא הושב להם, הוגשו התביעות ובהתאם להחלטה של כב' הנשיאה ש' דותן מיום 13.06.11 אוחד הדיון בתביעות.
11. ביום 21.11.12 ניתן פסק דין המורה כבקשתה של התובעת בת.א 40223-04-10 (להלן-"התובעת 2") אמם של התובעים וזהבה , על מחיקת התביעה.

תמצית טענות הצדדים:

1. טוענים התובעים כי הם חתמו עם החברה על ההסכמים, כל אחד והסכמיו הוא (להלן-"ההסכמים") להשקעת סכומים שונים בגינם הם זכאים לתשואה שנתית בת 12% . משגילו התובעים כי הנתבע 2 סחר בכספי הפיקדון בניגוד להסכמים ובניגוד לפעולותיה העסקיות של החברה בהשקעות באתר האינטרנט Forex trading (להלן- "פורקס") בעוד הנתבעת 1 מודעת לפעולותיו, הם שלחו מכתב דרישה להשבת כספי הפיקדון לידיהם.
2. לטענת התובעים יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 1 ו-2 בעילה החוזית משהופרו ההסכמים וכן בעילה נזיקית בגין התרשלותם. עוד ביקשו להורות על הרמת מסך החברה ולחייב את הנתבעים 1 ו-2 בנוסף לחיוב בחברה בהשבה ומשה, תבע גם את נזקיו מעבר להשבה.
3. הנתבעות 1 ו-3 טוענות כי סניף B הוקם ונוהל על ידי הנתבע 2 וע"י צד ג' 2 אשר חילקו ביניהם את רווחיו. בהודעה לצד ג' 2 נטען כי סניף B שימש כעסק נפרד מהחברה מבלי שניתנה הרשאה מהנתבעות 1 ו-3 לצדדי ג' לפתיחת הסניף ואף נעשה בו שימוש שלא כדין בשמה של החברה (סעיפים 13-15 להודעה לצד ג' 2). בחלוף מספר שנים בהן ניהל הנתבע 2 לבדו את סניפי החברה התגלה לנתבעת 1 קיומו של חשד לביצוע עבירות ע"י הנתבע 2 שהבשיל לכדי כתב אישום. הנתבע 2 הורשע ונגזרו עליו 16 שנות מאסר אותן הוא מרצה עד היום. בנסבות אלו, נפרדו בני הזוג, הנתבעים 1 ו-2 בחודש אוגוסט 2008.
4. הנתבעת 1 טענה כי לא פגשה מעולם בתובעים ולא חתמה איתם על ההסכמים. החותמת הנחזית להיות חומת של החברה על גבי ההסכמים מזויפת ולא נעשה בה כל שימוש ע"י החברה. ועוד, התובעים לא הציגו בכתב התביעה ראיות להעברת הכספים לחברה על פי ההסכמים. לדידה, התביעה הוגשה בקנוניה בין התובעים לנתבע 2 שאינו משלם לה מזונות ובניסיון לנשל אותה מחלקה ברכושם מתקופת נישואיהם.
5. הנתבע 2 טען כי ההסכמים שנחתמו עם התובעים אינם הסכמי הלוואה או להפקדת כספים כי אם הסכמים להשקעת כספים בהתאם ל'היתר עסקה' עליו הוסכם ביניהם ומבלי שהכחיש את ההתקשרות בהסכמים והפקדת הכספים לפיהם בחברה.
6. בכתב ההגנה בתביעתו של משה (ת.א. 42667-03-10) טען הנתבע 2 כי לזהבה הייתה גישה חופשית לחותמת של החברה והיא מי שהחתימה את התובעים ואף חתמה על ההסכמים בשמה של החברה. עם זאת, הוכחש דבר קבלת מכתב הדרישה להשבת הכספים ונטען כי אינו אחראי להשבה שעה שהחברה הפסידה את הכספים במסגרת פעילותה העסקית השוטפת. הנתבע 2 הכחיש כי סחר בבורסה בכספי התובעים כי אם המפולת בשוק מטבע חוץ ממנה סבלה החברה, גרמה לה להפסדים כבדים שהשפיעו על יכולתה להשיב את הכספים שהופקדו אצלה. עוד נטען כי הוא השיב לתובעים סכום מסוים מדי חודש בחודשו בגין הכספים שהם הפקידו בחברה.
7. לטענת צד ג' 2 , היא מי שהביאה את התובעים להשקיע כספים בחברה לאור האפשרות לקבל תשואה מהחברה בשיעור של 12% לשנה משווי הפיקדון. עם זאת הכחישה כי היא הייתה שותפה או מנהלת בחברה כי אם לגרסתה היא שימשה כפקידה בחברה.

דיון והכרעה:

האחריות של הנתבעת 1:

1. אפתח בבחינת מעמדה של הנתבעת 1 בחברה ובשאלת האחריות האישית שלה בנוגע לעסקאות נשוא ההסכמים בהתאם לעילות התביעה השונות כמו גם להרמת מסך החברה כנגדה. אומר בפתח הדברים כי לאחר שמיעת העדויות והעיון במסמכים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה לחיוב אישי של הנתבעת 1 להידחות. כפועל יוצא, דין ההודעה ששלחה הנתבעת 1 לצדדי ג' 1 ו-2 להידחות.
2. יוער תחילה כי כתב התביעה לוקה באי בהירות בנוגע לאחריות ולחיוב האישי של הנתבעים 1 ו-2 כאורגן בחברה. בתביעתו של ברק (ת.א 542584-03-10) ביקש התובע להטיל אחריות אישית על הנתבע 2 כאורגן בחברה ולהרים מסך כלפי הנתבעת 1 כבעלת מניות בה (סעיפים 13- 17 בכתב התביעה). ואילו, בסעיף 18 לכתב התביעה ביקש התובע להטיל אחריות אישית על הנתבעים 1 ו-2 בהרמת מסך ההתאגדות כנגדם ולא רק כנגד הנתבעת 1 שהיא בלבד, בשונה מהנתבע 2, בעלת מניות בחברה.
3. בסיכומיהם טענו התובעים כי מאחר והנתבעת 1 החזיקה ב- 450,000 מניות בחברה בעוד שוויה של כל מניה 1 ₪, יש להטיל עליה אחריות עד לסך של 450,000 ₪ ללא הרמת מסך וללא הטלת אחריות אישית עליה. הנתבעת 1 התנגדה להרחבת חזית אסורה נוכח העלאת הטענה לראשונה במסגרת הסיכומים. משלא הועלתה הטענה בכתבי הטענות ולא התבקש תיקון כתב תביעה, דינה להידחות מחמת הרחבת חזית.

המסגרת הנורמטיבית:

1. הכלל הוא כי "החברה היא אישיות משפטית נפרדת, משמע: מסגרת נורמאטיבית בעלת כשרות משפטית. כשרותה המשפטית של החברה מתגלמת בקיום זכויות וחובות. הזכות היא של החברה. הזכות אינה של בעל המניות או המנהל בחברה. הוא הדין בחובה. החובה היא של החברה. החובה אינה של בעל המניות או המנהל בחברה (סעיף 22 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג-)... החברה^-לחוד, והאורגן, נושא המשרה ובעל המניות^-לחוד, כל אחד ואחד מהם הינו אישיות משפטית נפרדת מרעותה..." (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661,694, להלן- "עניין צוק אור" וראו: אירית חביב-סגל, דיני חברות (2007) להלן- "חביב סגל", פרק ב' עמ' 700).
2. על האבחנה בין הרמת מסך לאחריות אישית מצינו בעניין צוק אור: "אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה...

יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (א' חביב-סגל, 'מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך' עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197,214).

1. ממועד תיקון חוק החברות, התשנ"ט-1999 (תיקון מס' 3, התשס"ה-2005), אין להרים עוד את מסך ההתאגדות כנגד אורגן בחברה בכובעו כמנהל , אלא כלפי בעל מניות בלבד. מטרת הרמת המסך היא להביא לחיוב אישי של בעל מניות שביקש לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת למטרה לא כשרה. ואילו, הטלת אחריות אישית על האורגן עצמו יכול שתהיה בגין פעולותיו או מחדליו באופן אישי (ע"א 9916/02‏ ‏ בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ , 5.2.04, להלן-"פרשת בן מעש").
2. בעניין הטלת אחריות אישית על הנתבעת 1 וחיובה בנזקי התובעים נטען כי התרשלה בניהול החברה. במה דברים אמורים: בהימנעותה מהתערבות במהלכי החברה ובדרך ניהולה; אי בדיקת מאזני החברה ואי מתן התראה לנתבע 2 בגין מעלליו וכשליו למרות שהיטב היה ידוע לנתבעת 1 על עיסוקו בהימורים כנטען, בכספי החברה באמצעות אתר פורקס.
3. הלכה פסוקה כי "אורגן לא יישא באחריות אישית מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהי בהם, אלא רק בגין פעולותיו שלו" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון, 22,1.15 , עמ' 37 , להלן- "פרשת אשדוד"; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981) ; עניין צוק אור, עמ' 700-694; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)).

המסכת העובדתית:

1. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הנתבעת 1 הייתה מעורבת בהתקשרות בהסכמים של החברה עימם. מהעדויות עולה כי הנתבעת 1 לא ניהלה כלל את העסק, באיזה מהסניפים בעיר ביתר במועד החתימה על ההסכמים ובתקופת ביצועם. עסקה של החברה, נוהל ע"י הנתבע 2 מבלי שהוכחה מעורבותה בפעילות של סניף B שהוכח כי זהבה היא מי שהפעילה אותו בהתאם ל'חלוקת עבודה' בינה ובין מנהל החברה, הנתבע 2.
2. הנתבעת 1, לא פגשה מעולם את התובעים עובר להגשת התביעה ולא חתמה עמם על הסכמים כי אם נתנה ייפוי כוח לנתבע 2 לנהל את החברה (עמ' 95 שורות 7-8; עמ' 96 שורה 18, עמ' 98 שורות 4-5 , עמ' 94 שורות 17-23 ובעניין מתן ייפוי כוח בעמ' 107 שורות 19-21). עדותה בנדון לא נסתרה בראיות התובעים ולהיפך, הוכח בחקירתם כי לא היה להם כל קשר או היכרות עם הנתבעת 1. לדברי התובע 1 הוא לא פגש ואף לא שוחח עם הנתבעת 1, גם לא בטלפון (עמ' 28 שורות 11-12 ) כי אם "שלמה (הנתבע 2 –מ.ל.) דיבר בשם ברכה (הנתבעת 1 – מ.ל.) " (עמ' 29 שורה 27). בדומה לכך העיד התובע 3 כי פגש לראשונה את הנתבעת 1 באולם בית המשפט (עמ' 19 שורה 12). זהבה העידה כי מי שחתם על ההסכמים בשם החברה הוא הנתבע 2 (עמ' 80) והודתה כי בתקופה בה היא עבדה בסניף B לא עבדה שם הנתבעת 1 (עמ' 90 שורות 13-14).
3. מעדויותיהם של הנתבע 2 וזהבה עולה כי הנתבעת 1 חדלה מניהול העסק בשני הסניפים ומעורבותה בניהול השוטף הצטמצמה רק להגעה מידי פעם לסניפים על מנת להעביר כספים מסניף אחד לאחר בעוד הניהול, נותר כולו בידי הנתבע 2 (עמ' 87 שורות 15-20, עמ' 90 שורות 25-29, עמ' 141 שורות 4-7) מבלי שנוצר קשר בין הנתבעת 1 לתובעים שבאו בדברים עם הנתבע 2 ועם זהבה ,או מי מהם. כך גם עולה מעדותו של ברק, כי על פי הנתבע 2 ישק דבר : "מילה של שלמה הייתה הכי טובה" (עמ' 25 שורה 23) וכי בניהולו של הלה, שולמה לו תשואה בתקופות שונות, מידי חודש בחודשו, עד לקריסתה של החברה.
4. לגרסת התובעים, הנתבע 2, שלמה קורץ, חתום על ההסכמים ועמו הם באו בדברים ולא עם הנתבעת 1 שאינה חתומה עליהם כלל (עמ' 16 שורות 10-15 , עמ' 17 שורות 26-28, עמ' 25 שורה 23, עמ' 27 שורה 15 ועמ' 28 שורה 11 ). כך התנהלו הדברים עובר להודעתה של זהבה לתובעים על חשש לקריסה קרבה והולכת של העסק ומעצרו של הנתבע 2 והן לאחר ההודעה. יתירה מכך, גם לאחר שהודע לתובעים על מצב עסקה של החברה והיה חשש לגורל כספם, לא הוכח כי הייתה פנייה או דרישה של התובעים לנתבעת 1 להשבת כספם (עמ' 16 ו-17).
5. לאור העדויות ועל פי ההלכה הפסוקה נדחית התביעה להטלת אחריות אישית על הנתבעת 1 בגין נזקם של התובעים עקב הפקדת כספם בחברה משלא הוכחה מעורבותה בהתקשרות בהסכמים עם התובעים ובניהול העסקי של החברה שנעשה בעיקר באמצעות מנהלה, הנתבע 2 וזהבה , ללא כל התחייבות או מצג של הנתבעת 1 כלפי התובעים בקשר להסכמים.

1. בבחינת הדרישה להרמת מסך החברה כנגד בעלת המניות בה, הנתבעת 1 , הלכה היא כי שיקול הדעת בידי בית המשפט, מצומצם. בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ''ד סג (1) 548, 569 נקבע: "נוסחו החדש של הסעיף מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט. בעוד שבנוסח הקודם רשאי היה בית משפט "להרים את מסך ההתאגדות אם... בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כיום הוגבלה סמכות בית המשפט להרים מסך רק כאשר מתקיימת גם אחת מהחלופות הנזכרות בסעיפים קטנים (א)1(א)-(ב)" (עוד ראו: עניין אשדוד , עמ' 33).
2. צמצום הדוקטרינה קיבל ביטוי בכמה מישורים: הרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים ובנסיבות המצדיקות את העניין; קיימת דרישה ליסוד נפשי של "ידיעה" או חשד ולמעט רשלנות ובמקרים של הונאת אדם או קיפוח נושה של החברה וכן היכן שנעשה שימוש באישיות המשפטית נעשה באופן הפוגע בתכלית החברה ב"מימון דק" ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ליכולת הפירעון שלה. לא די בסיכון הכספי כי אם על בית המשפט להשתכנע כי הפעילות בחברה נעשתה בניגוד לתכלית העסקית שלה (חביב- סגל, בעמ' 319). בפסק הדין בפרשת בן מעש (עובר לתיקון מס' 3 לחוק) נאמר: "יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5)353)".
3. בענייננו, לא השתכנעתי כי עסקינן בנסבות המצדיק הרמת מסך. התובעים, לא הרימו את הנטל להוכיח שהנתבעת 1 פנתה אליהם בהצעה להשקעה או הלוואה לחברה, כי אם זהבה. הנתבעת 1 גם לא חתמה על ההסכמים והוכח כי לא הייתה מודעת לקיומם. יתירה מכך, הוכח בעדותה של הנתבעת 1 כי מיד עם קבלת מידע מעובד של החברה מר כליף, לפיה הוא חושד שהנתבע 2 מהמר ועל היעלמות כספים לכאורה מהחברה באותה עת (עמ' 99 שורות 19-21), היא פעלה מול רואה החשבון של החברה ובנק ישראל, על מנת למנוע נזק למשקיעים. פעולותיה באו בין השאר לאור דבריה של זהבה לפיהם הנתבע 2 'בלחץ' ועם עזיבתה את הבית בגין החשד לביצוע עבירות ע"י הנתבע 2 ,לא בקשר לחברה, שיצרו משבר חמור בתוך המשפחה. אי אז, היא דרשה מרואה החשבון של החברה, מצגר להמציא לה מסמכים ומידע על מצבה של החברה. בנוסף, היא סירבה לחתום על בקשה לבנק ישראל לחידוש רישיון עסקה של החברה (עמ' 82 שורות 12-14, עמ' 95 ועמ' 101) מחמת חששה בנוגע להתנהלות החברה ומצבה.
4. בכל האמור יש כדי ללמד כי הנתבעת 1 לא פעלה במרמה; לא ביקשה להפיק תועלת לעצמה מהחברה תוך הסתתרות אחר מסך החברה שהיא כאמור, לא נטלה חלק בניהולה. אף שהנתבעת 1 עשתה מלאכתה קלה בהימנעה ממעורבות כלשהי בענייני החברה בתקופת ההסכמים, מיד עם גילוי מצבה של החברה, כמו גם חשדה בנוגע לפעולותיו של הנתבע 2 או אלו הכפופים לו בחברה, פעלה בנחישות למניעת נזק נוסף לחברה או לתובעים. בנסבות אלו, אין בסיס להורות על הרמת מסך כנגד הנתבעת 1 ודין התביעה בנדון, להידחות.
5. לאור התוצאה אליה הגעתי ביריבות עם הנתבעת 1, נדחית ההודעה אותה שלחה הנתבעת 1 לצדדי ג'. משנשלחה הודעה לצדדי ג' ע"י הנתבעת 1 בלבד ונדחתה התביעה כנגד שולחת ההודעה, איני נדרשת להכרעה בשאלת מעמדה של זהבה בחברה בכלל ובסניף B בפרט בהיעדר יריבות בין התובעים כמו גם הנתבעים 2 ו-3 וזהבה.

כריתת ההסכמים והפרתם:

1. החברה והנתבעת 1 טענו בכתב ההגנה כי ההסכמים זויפו. מנגד, הנתבע 2 , שהוכח כאמור כי הוא היה מנהלה ו'הרוח החיה' בה שעה שלצדו ובידיעתו פעלה זהבה בכל הנוגע לסניף B, לא הכחיש בתצהירו (שהוגש בת.א. 42584-03-10 וביקש שישמש כתצהיר ביתר התיקים) את תוקפם של ההסכמים והפקדת הכספים בחברה ע"י התובעים בהתאם להם. בנסבות אלו אין להתיר לנתבע 2 להרחיב חזית ולטעון בנוגע לזיוף ההסכמים , טענה שהועלתה לאחר תחילת פרשת הראיות ומבלי שביקש לתקן את כתב ההגנה. יוער כי הנתבע 2 לא ביקש במסגרת גילוי המסמכים לקבל לידיו עותק מקורי של ההסכמים כל שהתעורר אצלו חשש לזיוף מה גם, שהטענות לזיוף מופנות בין השאר לפרטים הנראים לעין בעותק לא מקורי והיה בידו לטעון לגביהם מוקדם יותר. לאור זאת, דין טענתו של הנתבע 2 לזיוף ההסכמים להידחות בהיותה בגדר שינוי חזית.
2. הנתבעת 1 שטענה כנגד תוקפם של ההסכמים והכחישה את העברת הכספים ע"י התובעים לחברה, כלל לא הייתה מעורבת בניהול החברה ובכלל זה בהתקשרות עם משקיעים או בקבלת כספים מהם כי אם מנהל החברה, הנתבע 2 שהודה בתוקפם של ההסכמים מבלי שהלין בפני התובעים על אי העברת הכספים לחברה בהתאם להסכמים.

1. על הנטל להוכחת זיוף נקבע: "במקרים שבהם מועלת טענת מרמה, או זיוף על-ידי אחד הצדדים (בין אם מדובר בתובע, או בנתבע), מוטל עליו נטל השכנוע להוכיח את טענתו. בפסיקה נקבע כי אף שהנטל לגבי טענות מסוג זה הוא של מאזן הסתברויות, כנהוג במשפט האזרחי – רף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, שהיא טענה בעלת היבט פלילי, הינו גבוה יותר ומחייב את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות יתרה" (ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר,24.09.2015). הנתבעים, לא הגישו חוות דעת של מומחה להוכחת הזיוף של ההסכמים שהנתבע 2 ידע היטב כי נחתמו ע"י החברה ובחלקם, אף נחתמו על ידו. התובע 3 העיד כי הנתבע 2 חתם על ההסכם בנוכחותו (עמ' 5 שורות 3-4). זהבה העידה שההסכמים עברו דרכה, אך מי שחתם עליהם היו הנתבעת 1 או הנתבע 2 (עמ' 67 שורה 23; עמ' 80 שורות 10-21). עדותה בעניין החתימה של הנתבעים 1 ו-2 לא היתה קוהרנטית שכן שינתה מגרסתה באומרה כי לעיתים חתמו שניהם על הסכמים ושוב חזרה ואמרה כי לעיתים הנתבע 2 בלבד (עמ' 87 שורות 12,23-24) מבלי שהוכח כי היא נכחה במעמד החתימה של הנתבעת 1 על איזה מההסכמים. התובע 1 חזר בו מגרסתו לפיה הנתבעת 1 חתמה על ההסכם עמו והודה כי לא פגש את הנתבעים 1 ו -2 (עמ' 27 שורות 15-17) ואילו התובע 4 העיד כי קיבל מידי זהבה מסמך שנחתם על ידי החברה.
2. מכל האמור עולה כי מעמד החתימה על ההסכמים, לא היה בנוכחות שני הצדדים להסכם כי אם החתימות נעשו בנפרד והוכח כי לתובע 3 בלבד היה קשר ישיר עם הנתבע 2 בנוגע להתקשרות בהסכם וכי כל התובעים קבלו את ההסכמים מזהבה לאחר שנחתמו ע"י החברה כמוצג בעותקים שהוגשו על ידם כראייה.
3. בעניין החותמות השונות של החברה על גבי ההסכמים, הוכח כי היו לחברה שתי חותמות. האחת, חותמת בעלת מסגרת שהייתה בידי הנתבע 2 והשנייה, חותמת שהייתה בידי זהבה וללא מסגרת עליה (עמ' 107 שורות 15-30). הנתבע 2 העיד כי החותמת ללא מסגרת המופיעה ברוב ההסכמים נועדה לחתימה על שיקים וזיכויים בלבד. טענה זו, לא נתמכה בראיות במסמכי החברה ובהרשאות בבנק וכן לא בעדויות של עובדי החברה ואף לא בעדות של לקוחות להוכחת האבחנה בשימוש בחותמות. מכל מקום, אין גם בטענה זו כדי ללמד על זיוף של חלק מההסכמים. שכן, בהסכם עם ברק מתנוססת החותמת בעלת המסגרת (ת/2) מה שמלמד שההסכם, נחתם ע"י הנתבע 2 שלגרסתו, שלא הוכחה, רק הוא החזיק באותה חותמת.
4. עוד נטען כי בנוסחים חדשים של ההסכמים של הנתבעת 3 נכתב בסעיף הראשון כי הפקדת הכסף בידי החברה "הינה על פי תנאי היתר עסקה שנחתם ביננו והמופיע במשרדי החברה" בעוד בהסכמים הישנים נאמר שהפקדת הכסף הינה "על פי תנאי היתר עסקה של בנק מזרחי בע"מ". בכך יש לטענת הנתבעים כדי להעיד על זיוף בהסכמי התובעים שכן נעשה שימוש בנוסח הישן של הסכמי החברה.
5. הנתבע 2 , אישר הסכמים נוספים שהוצגו לו ולא טען כי הללו זויפו אף שהופיע בהם הנוסח הישן והחתימה עליהם, הייתה לאחר שהחל השימוש בנוסח החדש של הסכמים (ראו ת/10). מכאן עולה כי בידי החברה ובמחשביה, נותר גם הנוסח הישן של הסכמי החברה מבלי שהוכח כי החברה חדלה כליל מחתימה עליו מעת שהוכנס הנוסח החדש לשימוש ע"י החברה. אין להלין כנגד התובעים על זיוף ההסכמים בהיעדר ראייה מטעם הנתבעים על שינוי נהלי החברה ומאיזה מועד ומשלא הוכחה הקפדה על שימוש בנוסח זה או אחר ע"י החברה. הנתבעים, לא הביאו לעדות מי מעובדי החברה להוכחת מתן הנחייה כאמור וטענתם לא הוכחה בעדותה של זהבה שהיטב היה ידוע לנתבע 2 על ההתקשרות עם התובעים ללא עוררין מצדו כמנהלה של החברה ובעוד החברה קבלה כספים בהתאם להסכמים, אף שנחתמו בחלקם על פי הנוסח הישן. יתירה מכך הסכם בנוסח 'החדש' נחתם עם ברק (ת/2 , ת/1 וראו: נספחים א 1 ו-א 2 לכתב התביעה בת.א 42667-03-10) מה שמאיין את הטענה בנדון בעניינו.
6. הנתבע 2 נתן בידי זהבה חותמת של החברה מבלי שהנתבעת 1 מנעה זאת ממנו והפקידה את הניהול כולו בידיו. בכך, אפשרו הנתבעים לזהבה להציע הצעות למשקיעים ואף להביא לכריתת הסכמים תוך הצגת מצג לתובעים בענייננו על הרשאה של החברה לזהבה לעשות כן. במענה לשאלה אם "מעבר לרצון שלה (זהבה - מ.ל.) להחזיר כסף לקרובי משפחה שלה, האם התחייבה לשאת בחובות אחרים של החברה?" השיב הנתבע 2 בשלילה (עמ' 113 שורות 15-17) והוסיף כי זהבה, הייתה מורשית חתימה במסמכי החברה (עמ' 107 שורות 17-18) . עם זאת, לגרסתו ההרשאה הייתה רק לעניין השיקים לפירעון (עמ' 107 שורות 29-30) מה שלא מתיישב עם גרסתו על היותה שותפה שווה לו בעסק ולא הובאו כל ראיות בתמיכה לכך. זהבה העידה, כי הייתה מוסמכת לחתום על ניירות החברה (עמ' 67 שורות 28-29) ועל כך שהעבירה את המסמכים שנחתמו (עמ' 67 שורות 22-23). לדבריה "היו פעמים שחתמתי לאחר האחים שלי שלומי (הנתבע 2- מ.ל.) אמר לי לחתום ולתת את הכסף" (עמ' 68 שורה 6).
7. בנסיבות אלו ולאור המצגים שהוצגו בפני התובעים בנוגע לחתימה של החברה על ההסכמים והתנהלות החברה, בין אם במעשה ובין אם במחדל בנוגע לפעולותיה של זהבה ממנה היה בידי התובעים להניח בדין כי ההסכמים מחייבים את החברה אני דוחה את טענת הנתבעים כנגד תוקפם של ההסכמים. בכך, איני מכריעה בשאלת ההרשאה לזהבה וטיבה ולשאלת מעמדה של זהבה בחברה, אם כשכירה ואם כשותפה בסניףB סוגיות אליהן לא אדרש משדחיתי את התביעה כנגד שולחת ההודעה לצד ג' (ראו עדותו של הנתבע 2 עמ' 112 שורות- 28-29; עמ' 114 שורות 1-3).
8. לאור המסכת העובדתית שנפרסה והמסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, נדחית טענת הזיוף ואני קובעת כי ההסכמים חייבו את החברה.

העברת הכספים לחברה:

1. טוענת החברה כי לא הוכח שהתובעים העבירו לה את הכסף. הנתבע 2, לא הכחיש בכתב ההגנה ובתצהירו את דבר העברת הכספים לחברה ע"י התובעים. בסיכומיו טען שהתובעים הפקידו את הכספים בידי זהבה (סעיפים 18-19, 26-27 ו-31) ובעדותו הודה ובחלק מהמקרים, לא היה בידו לשלול את דבר העברת הכספים לחברה. לשאלה: "אין הכחשה מפורשת שהכסף לא נכנס לחברה" השיב הנתבע 2: "טענתי שלא קיבלתי מהם, אלא מזוהרה זרביב וחלק מהכספים היא הכניסה לסניף B בלי ידיעתי" (עמ' 117 שורה 30, עמ' 118 שורה 1) מבלי שהוכחה הפרדה בניהול הכספי של שני הסניפים לרבות בהגשת דו"חות כספיים בנפרד לכל סניף. אוסיף כי אין נפקא מינא לשאלה באמצעות מי הועברו הכספים לחברה ולאיזה סניף שעה שבהסכם לא היתה אבחנה כלשהי בין הסניפים כי אם התקשרות עם החברה גופה. בנוסף, אין חולק כי התובעים או מי מהם, קבלו רווחים מהכספים שהושקעו בעבר בחברה גם זאת בגין התקשרות שנעשתה באמצעות זהבה מה שהיה בו כדי ללמד את התובעים כי מסירת כספים לחברה באמצעות זהבה בסניף B , ככל שהדבר היה מוכח, מחייבת את החברה (עמ' 119-120).
2. הנתבע 2 העיד כי זהבה לא הייתה מורשית חתימה בבנק (עמ' 107 שורות 14-15) ולפיכך הפעולות נעשו דרכו. עם זאת, לא הוכח כי הכספים הוכנסו לסניף B ואף לא הוכח בראיותיו או בראיות מטעם החברה, כי היה לכל סניף חשבון בנק נפרד. בעדותו, הכחיש תחילה הנתבע 2 כי היה לחברה חשבון נוסף בבנק דיסקונט ורק מאוחר יותר טען כי החשבון בבנק דיסקונט שייך לסניף B וכי לא היה מעורב בו (עמ' 111 שורות 1-10). טענה זו, לא הועלתה בכתב ההגנה ובתצהירו ולא הוכח בראיותיו כי סניף B פעל עצמאית ובחשבון בנק נפרד כאמור.
3. גם אם העברת הכספים נעשתה באמצעות זהבה במסירתם בסניף Bשהופעל באמצעותה אין בכך כדי לפטור את החברה מאחריות לכספים לפי ההסכם. נכון הדבר בהתנהלות החברה ללא עוררין מצידה או מצד הנתבע 2 על הפעילות של זהבה באותו הסניף ולהיפך, תוך הפקדת הסניף בידה בהיותו חלק מסניפי החברה.
4. אף שהנתבע 2 לא הכחיש בכתב ההגנה ובתצהירו את דבר הפקדת הכספים ע"י התובעים בחנתי את העדויות בסוגיה זו. התובע 1 שערך עם החברה שני הסכמים העיד על הפקדה לפי ההסכם הראשון בסך של 50,000 ₪ בחשבון הבנק של החברה (עמ' 20 שורות 5-8). זהבה העידה כי התובע 1 הפקיד בחשבון החברה 60,000 ₪ (עמ' 78 שורות 14-15) בהתאם להסכם השני. בתמיכה לגרסתו בנדון דף תנועות מחשבונו ממנו אני למדה על שתי העברות לחברה על סך של 30,000 ₪ כל אחת. גרסתו של התובע 1 עשתה עלי רושם מהימן וקיבלה חיזוק בהתנהלות החברה ומנהלה, הנתבע 2 , שלא הלינו כנגדו על אי העברת כספים לפי ההסכם הראשון , בין אם עובר לחתימה על ההסכם השני ובין אם בכתב ההגנה של הנתבע 2. בנסבות אלו, הסכימה החברה להתקשר עמו בהסכם השני , מה שמחזק את גרסתו של התובע 1 גם בנוגע להסכם הראשון.
5. התובע 3 העיד כי במסגרת ההסכם השני בינו ובין החברה הוא השאיר את הכסף בידי זהבה (עמ' 13 שורות 11-22) ובהסכם השלישי, השאיר את הכסף במשרד אצל זהבה לפי הוראה טלפונית של הנתבע 2 (עמ' 9 שורות 1-2; עמ' 13 שורות 20)). הנתבע 2 העיד כי הוא זוכר שהתובע 3 הפקיד פעמיים כספים אך את הפעם השלישית אינו זוכר (עמ' 116 שורות 19-20). עדותו של התובע 3 מהימנה בעיני בנוגע לשלושת ההפקדות ומתיישבת עם גרסתו הראשונה של הנתבע 2 בתצהירו ומבלי שהורה לתובע 3 להעביר את הכספים לידיו ישירות ואף לא שלח התראה או הודעה לתובע 3 עובר להגשת התביעה על אי העברת הפיקדון.
6. התובע 4 העיד כי העביר לידי אחותו סך של 48,500 ₪ בהמחאה וסך נוסף של 1,500 ₪ במזומן מבלי שתמך זאת בראייה על העברתם. עם זאת, הנתבע 2 העיד כי אין בידו להכחיש או לאשר את העברת הכספים והודה כי האחים העבירו כספים לחברה (עמ' 122 שורות 23-29, עמ' 123 שורה 1) מה שמתיישב עם גרסתם של התובע 4 ואחותו, זהבה.
7. לאור כל האמור, בהיעדר מחלוקת בשאלת הפקדת הכספים לפי ההסכם כעולה מכתב ההגנה של הנתבע 2 וכן של צד ג'2 , זהבה , שהם מי שהיו מעורבים בהתקשרות ובביצוע ההסכמים ומבלי שהנתבע 2 דחה את הדרישה להשבת הכספים עובר להגשת התביעה עקב אי הפקדתם כי אם נוכח מצבה של החברה ולאור עדויות התובעים, אני קובעת כי הסכומים הועברו ע"י האחרונים לחברה במסירתם במשרדי החברה בסניף B.

אחריות אישית של הנתבע 2 :

1. קיימת אבחנה בין הטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגן לעומת אחריות אישית חוזית. "הבחנה זו נובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני" (פרשת צוק אור, עמ' 698-699). התובעים, טענו כי הנתבע 2 הפר את חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי ובביצוע ההסכמים המעוגנת בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן-"חוק החוזים") בנוגע לקיום ההסכם לאור השקעותיו. בנוסף נטען לאחריות בנזיקין נוכח התרשלות של הנתבע 2 בניהול החברה מה שגרם לנזקם, בהפסדיה שמנעו השבה של הכספים שהופקדו בחברה לפי ההסכמים. לדבריהם הנתבע 2 עסק בהימורים בפורקס תוך נטילת סיכון בלתי סביר בקשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה כלפיהם וכלפי יתר הנושים מה שמלמד על התנהלות בחוסר תום לב. הנתבע 2, דחה את הטענה לסחר בפורקס בכספי החברה מה גם שמצבה הכספי של החברה שהתדרדר לא נגרם מאותו סחר כי אם משיקים חוזרים ונפילה בשוק המטבע הזר.

המסגרת הנורמטיבית:

העילה החוזית:

1. על פי העיקרון של אישיות משפטית נפרדת של חברה, הרי שפעולותיו של אורגן הפועל בשמה מזכות ומחייבות את החברה והאורגן יהיה פטור מאחריות אישית למעט במקרים חריגים ( חביב סגל, עמ' 105 ו- 108). בע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי , 1.08.2010 נקבע: "הכלל הוא שאין אורגנים ונושאי משרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה" עם זאת, התפתחה מגמה בהלכה הפסוקה לפיה יש וניתן להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה בעילה חוזית בהתאם לעקרון תום הלב. בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדי בע"מ (16.10.05) קבע כב' הנשיא ברק : "כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב" (עוד ראו: ע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט, 14.12.06 עמ' 21, להלן- "עניין יצהרי"). לפיכך, נקבע בפסיקה כי הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה בגין הפרת חוזה, כאשר האורגן אינו צד לחוזה, תהיה רק במקרים חריגים כאשר על האורגן רובץ אשם אישי סובייקטיבי או במקרים של תרמית (ראו: עניין מרכז העיר אשדוד , פסקאות 64-65 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).
2. בחינת המסכת העובדתית מלמדת כי הנתבע 2 שאינו צד להסכמים, לא היה מעורב בשלב הטרום חוזי כי אם זהבה. זהבה היא מי שהציעה לתובעים להשקיע בחברה (עמ' 61 שורה 22) אף שעם התובע 3 משה, באו בדברים זהבה וכן הנתבע 2 בשלב הטרום חוזי. התובע 4 -שמעון, פנה לזהבה על מנת להשקיע בחברה, לאור הצלחת יתר האחים בהשקעותיהם בחברה. האחים, כולם, נתנו אמונם בזהבה וההתקשרות בהסכמים נעשתה באמצעותה (עמ' 67 שורה 23) . בדומה לכך, העברת הכספים לחברה נעשתה באמצעות זהבה, במסירתם בסניף שנוהל על ידה מטעם החברה.
3. על מה ולמה התקשרו התובעים בהסכמים עם החברה? כמובא בעדויותיהם, בשל האטרקטיביות של ההשקעה, בתשואה נדיבה בשיעור של 12% לשנה. התובע 4 שמעון העיד כי הוצע להם "לשים את הכסף בתור הלוואה נושא תשואות" בשיעור של 6% ומאוחר יותר 12% לשנה" (עמ' 35 שורות 16-17 ו-23).הוא ראה שאחיו קבלו תשואות וכי המשרד 'בריא'. אי אז, הוא הפקיד את הכספים ללא כל בדיקה וחקירה ויוטעם, ללא הגבלה כלשהי בעניין אפיקי ההשקעה של הכספים באופן המתיישב עם תנאי ההסכם. לדברי שמעון הוא קיבל את ההצעה להשקיע מאחיו, התובעים ברק ומשה, בעוד משה דואג לכל (עמ' 37 שורות 27-29, עמ' 38 שורות 16-17). למשה ניתנה תשואה לפי ההסכם בתקופות שונות (עמ' 62 שורה 16, עמ' 21 שורות 15-18).
4. ברק העיד כי קיבל במהלך השנה הראשונה של השקעותיו בחברה תשואה של 10%. משראה כי טוב, הוא אף נטל הלוואה ממקום עבודתו בריבית בת 4% על מנת שיהא בידו להגדיל את השקעותיו בחברה ממנה קיבל תשואה בת 12% לשנה (עמ' 20 שורות 9-12, עמ' 21 שורות 6-11). משה העיד גם הוא על תשואה של 12% שהציעו לו הנתבע 2 וזהבה. לדבריו, הוא ראה שהנתבע 2 חרדי וראה את משרדי החברה שהותירו בו רושם חיובי ולפיכך ביקש להשקיע בחברה. עם זאת הודה משה כי ראה יתרון בכך שאחותו עובדת בסניף של החברה ונתן אמון בחברה משהועברה אליו תשואה כמוסכם בעבר. יתירה מכך, הוא בחן אפיקי השקעה בבנק אך הללו לא הגיעו לתשואה שהובטחה לו בחברה. משה אף הודה כי נטל סיכון בהשקעה זאת בידיעתו כי אחותו זהבה עבדה בעסק. "הסיבה שלקחתי סיכון כי אחותי עבדה בעסק. זה היה הסכם ביני ובין אחותי שבמידה והעסק נקלע לקשיים או לא נותן ריבית גבוהה , אני לוקח את הכסף" (עמ' 2 שורות 27-30 , עמ' 3 שורות 7-16).
5. התובעים, לא הוכיחו בראיותיהם מה היה תקנון החברה אליו היפנה ההסכם על מנת להוכיח כי התנהלות מנהלה של החברה היתה בחוסר תום לב בנוגע לאופן ניהולה בשאלת טיב ואופי השקעותיה של החברה בכספי התובעים. בהסכמים אין הגבלה לעניין אפיקי ההשקעה ולא השתכנעתי מהעדויות כי התובעים הגבילו את החברה בנוגע לסחר בכספים באפיק כזה או אחר ולא בכדי. הם עצמם מודים כי עסקינן בתשואה גבוהה בהשוואה לאפשרות להשקעות אחרות שנבדקו על ידם בחברות אחרות. הגיעו הדברים לכדי כך, שהם או מי מהם נטלו הלוואות על מנת להשקיע בחברה ואף הוגדלו הסכומים משראו כי טוב בקבלת התשואה ובידיעה על הסיכון הכרוך בהשקעה בחברה. בנסבות אלו גם לא טרחו התובעים לברר עם הנתבע 2 מה הם אפיקי ההשקעה של החברה הנותנת ריבית שנתית גבוהה מאפיקים אחרים סולידיים ממנה.
6. בכל האמור יש כדי להשליך על שאלת תום הלב של הנתבע 2 בהתקשרות ובביצוע של ההסכמים שעה שהתובעים חתמו ללא עוררין, ואף ביקשו לחתום על ההסכמים, ללא הגבלה בהם להשקעות כאלו או אחרות ומניעת סיכונים הכרוכים בהשקעות במטבע חוץ כמו גם אפיקי השקעה אחרים.

1. אוסיף כי מצבה הכלכלי של החברה החל להתדרדר באמצע שנת 2008 הרבה לאחר מועד החתימה על ההסכמים וקבלת הכספים. רק לקראת סוף שנת 2009 הוגבל חשבון הבנק של החברה (עמ' 110 שורה 6, עמ' 120 שורה 21 ואילך) מבלי שהוכח בראיות התובעים מה היו הגורמים שדרדרו את מצבה על מנת להוכיח כי הנתבע 2 גרם לכך בהתנהלות בחוסר תום לב. היא הנותנת, שעלה בידו להמשיך בפעילות החברה גם במצב גרעוני עד להגבלת החשבון כאמור ולמעצרו, כמובא להלן. הנטל מוטל על התובעים להוכיח מה היה מצבה הכספי של החברה והמקור לגרעון בהשוואה לשנות השגשוג שלה בתקופות השונות בין אם בדו"חות כספיים של החברה; דיווחים לרשם החברות ובין אם במסמכים שיעידו על סחר כזה או אחר תוך פילוח התוצאות בהגשת חוות דעת של מומחה. אין גם באי מתן הודעה לתובעים על הפסדי החברה בשעה שחשבונה בבנק לא הוגבל למשך חודשים ארוכים , משום בסיס עובדתי ומשפטי להטלת אחריות אישית על הנתבע 2 שפעל כמנהלה של החברה. זהבה, שהיתה מעורה במצבה של החברה בהיותה אחראית לסניף B ובפעולותיה בשיתוף פעולה עם הנתבע 2, עמדה על קשיים כלכליים של החברה רק בשנת 2009 (סעיף 10 לתצהירה; עדותה בעמ' 67 שורה 10) וגם אז בהיותה מעורה בענייני החברה, הציעה לאימה, להשקיע בחברה והיא נענתה לה (עמ' 86 שורות 7-8). כאמור, במועד חתימת ההסכמים בשנת 2007 היה בידי החברה לעמוד בהסכמים וכך במרוצת מספר שנים עד סוף שנת 2009 שעה שסמוך לאחר מכן חדל הנתבע 2 מניהולה עם מעצרו בתחילת שנת 2010 (עמ' 86 שורות 10-12).
2. בהתאם לאמור, לאור העדויות והמסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בעניין הטלת חבות אישית על אורגן בחברה בעילה חוזית של חוסר תום לב, נדחית התביעה בעילה החוזית כנגד הנתבע 2.

העילה הנזיקית:

1. הלכה פסוקה כי ניתן להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה בעילה הנזיקית בגין פעולותיו בשם החברה ובמסגרת תפקידו כאורגן בה מבלי לגרוע מחיוביה של החברה. אמנם עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות שלהן אחראי התאגיד. עם זאת נקבע : " "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981) להלן-"פרשת בריטיש" ; עניין נשאשיבי בפסקה 48 לפסק הדין של כב' השופט דנציגר; עניין צוק אור בעמ' 697 , חביב סגל, עמ' 108).
2. על המבחנים לקביעת אחריות על מנהל בחברה בעילה של התרשלות מכוח סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין מצינו בע"א 4612/95 א. מתיתיהו ואח' נ' י. שטיל ואח', פ"ד נא(4) 769, להלן-"פרשת שטיל") : " כאשר מבקשים להטיל אחריות אישית בנזיקין על מנהל תאגיד מכוח עוולת הרשלנות נדרש, כי בנושא המשרה יתקיימו באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות בנזיקין... בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנתבע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא משרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד" ( על עוולת הרשלנות ראו ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 132-129 (1985); רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638). הוסיף כב' השופט אור וקבע בפרשת שטיל: "השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים.. לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא התקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות..." (פסקה 27) כמו גם "קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי".
3. בפרשת יצהרי שם נימצא מנהל בחברה אחראי בעילה הנזיקית בנסבות בהן נימצא כי הוא חרג מניהול שגרתי ו "ידו הייתה בכל" ללא סבירות עסקית ובחריגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים הסבירים. על הרתיעה מחיוב מנהל כאמור, אלא במקרים חריגים כאמור נאמר בפסק הדין: "קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלת הטלתה של חובת זהירות על מנהלי משרה ודירקטורים בחברה. הטלת החובה עלולה לחתור תחת הגדרת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על ידי הטלת חבות על פרט שלא היה צד להתקשרות החוזית בין הנושה לחברה (ראו למשל בע"א 4612/95 הנ"ל, בעמ' 791). כמו כן, כאמור לעיל, הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה, שעשויים, בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה. מן הצד השני, קיימים גם שיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית בנסיבות אלו" (פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל). בהתאם לאמור, בחינת קיומה של חובת זהירות שחב אורגן בחברה לניזוק אינה מתמקדת רק ביכולת הצפייה הממשית שלו לקרות הנזק כי אם עשוי להיות ששיקולי מדיניות משפטית, יצמצמו את חובת הזהירות שלו.
4. בהתאם לכך בחנתי את התנהלותו של הנתבע 2 אם מתקיימים לגביה יסודותיה של עוולת הרשלנות ואם נימצא כי הוא חרג מהתנהלות עסקית סבירה. בחינת העילה הנזיקית נוגעת בין השאר למסכת העובדתית שהובאה לעיל במסגרת הדיון בעילה החוזית אליה לא אדרש בשנית בנוגע לתנאי ההסכם בשאלת אפיקי ההשקעה.
5. התובעים, טוענים לרשלנות של הנתבע 2 בכך שהוא סחר בכספם דרך פורקס, בנגוד לתקנון החברה, שלא הובא כראייה, ולהסכמים לפיהם החברה רשאית להשתמש בכספים לצורך פעולותיה העסקיות בלבד. הנתבע 2, לא התכחש לעובדה שסחר בפורקס אך טען כי הוא השקיע מכספיו האישיים ומכספם של אחרים ולא של התובעים (עמ' 124 שורות 2-20). עדויות התובעים על סחר בפורקס בכספם היא עדות שמיעה בהסתמך על דבריה של זהבה. זהבה העידה, כי היא חששה שהנתבע 2 איבד כספים בהימורים וכי שמעה מהנתבעת 1 כי הוא הימר (עמ' 64 שורה 24, עמ' 65 שורה 3). הפסדיה הגדולים של החברה היו בגלל הימורי הנתבע 2 בפורקס ולא בגלל שיקים שלא כובדו שכן היקף השיקים שסורבו היה קטן לדבריה (עמ' 69 שורות 14-16; עמ' 70 שורה 1). התובעים כמו גם זהבה לא הוכיחו בראיותיהם מה היו סכומי השיקים שחוללו ואף לא הוכיחו כי נעשה שימוש בכספי החברה להשקעות בפורקס. לא הוצגו דפי חשבון הבנק ולו גם של סניף B שזהבה שהופעל על ידי זהבה וכאמור, לא הוצגו מאזני החברה על מנת להוכיח את מקור הגירעון, מועדיו ושיעורו אל מול מסלולי ההשקעה של כספי החברה בכלל וכספם של התובעים בפרט. זהבה העידה כי אין לה ידיעה על מצב סניף A אותו ניהל הנתבע 2 (עמ' 70 שורות 9-10) והוכח מעדותה כי ידיעותיה על סחר בפורקס התבססו בעיקר על דבריה של הנתבעת 1 (עמ' 70 שורה 17) שכלל לא היתה מעורבת בענייני החברה. עדותה של זהבה על כך שראתה את הנתבע 2 סוחר במחשב בפורקס (עמ' 79 שורות 9-10) מתיישבת עם גרסתה של הנתבעת 1 על כך שגילתה בכיס חולצתו פתק מפורקס (עמ' 95 שורות 7-11). עם זאת, לא הוכח כי הסחר בפורקס נעשה בכספי החברה וכי הפסדיה נבעו מכך דווקא. הוסיף הנתבע 2 ואמר כי הפעילות העסקית בפורקס היא חוקית ונחשבת לחלק מפעילותה העסקית של החברה: "זה מט"ח וזה מט"ח" (עמ' 134 שורה 1).
6. כאמור בפרשת שטיל, לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, "נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה" (שם, עמ' 791-792). לצורך כך, יש להוכיח מה היו גדרי ההשקעה עליהם הסכימו הצדדים בהסכם, במה מותר ובמה אסור להשקיע.
7. התובעים לא הוכיחו כי נקבע בהסכמים הגנה בנוגע לרמת הסיכון, בהיעדר ראייה על הגבלה בתקנון או בהסכמים בנוגע לאפיקי ההשקעה ובידיעתם, כי התשואה שנקבעה בהם גבוהה באופן משמעותי מכל אפיק השקעה סולידי ותוך נטילת סיכון בגינה. לא הוכח גם בחוות דעת של מומחה מטעמם כי הקריסה של החברה נגרמה מחמת סחר בפורקס כמו גם על שיעור ההשקעה בפורקס שכאמור, לא הוכח כי נעשתה בכספי החברה.
8. בנסבות אלו, אין בידי לקבוע כי הנתבע 2 חרג מניהול שגרתי לפי אמות מידה המצופות ממנהל סביר לאור אופי ההתקשרות להוכחת רשלנותו בניהול החברה (ראו: ע"א 8052/13 אורי מילקובסקי ואח' נ' מיטלמן שמאי ואח', פורסם בנבו, 13.7.16 פסקה 19 בפסק הדין בדעת הרוב של כב' השופט זילברטל; ע"א 22/85 חוגי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מא(4) 65, 70-69 (1987)) בשאלת הסבירות במועד ההשקעה ולא לפי תוצאותיה.
9. אוסיף כי לא הוכח כי במועד החתימה על ההסכמים היה גירעון בחברה כי אם על הגבלה בחשבונה בשנת 2009 (עמ' 110 שורה 6). מעדותו של הנתבע 2 עולה כי נושה בחברה, שהילוותה סך של 200,000 ₪ ופתחה בהליכים כנגד החברה היא שהביאה להגבלה בחשבון שמנעה את המשך פעילותה. הנתבע 2 העיד בעניין קושי בתשלום לאותה נושה: "היה גרורות מכמה שנים לגבי שיקים חוזרים לסכום של מאות אלפי ₪. למעלה ממיליון ₪" אף שהודה גם ברמת חיים גבוהה בה הוא חי (עמ' 110 שורות 27-28). לעניין שיקים חוזרים כבר בשנת 2008 העיד כי זהבה ידעה היטב על כך ועל מצבה של החברה והודה כי לא הודיע על מצב החברה לתובעים כי אם ניסה להציל את העסק המקרטע. "היו בעיות, איני יכול להגדיר תהומיות, זה ניתן לפרשנות" והודה כי חזרו שיקים בשנת 2008 בסך של כמיליון ₪ (עמ' 120 שורה 21; עמ' 122 שורה 8).
10. אין במצב כלכלי דחוק של חברה, כדי להטיל חובה על מנהליה לפרוש בפני הלקוחות את קשייה מקום בו היא לא הוכרזה כחדלת פירעון. הודעה כאמור תרחיק מהחברה לקוחות ותחמיר יותר את מצב החברה ככל שהיא עשויה להשתקם ( ע"א (י-ם) 1390/00 חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' אליהו פז , ניתן ביום 15.1.2001). החברה, פעלה למשך פרק זמן של קרוב לשנתיים למרות גרעון בשיעור כזה או אחר וזהבה, היא דווקא זו שנטעה בתובעים אמון בחברה אף שהתרשמתי כי הייתה מצויה היטב במצב החברה, בפרט משלא הוכח כי היתה הפרדה מוחלטת בניהול הכספי של הסניפים. זהבה, היא מי שהציעה להם להשקיע בחברה והם אף הגדילו את השקעותיהם מבלי שהנתבע 2 גרם לכך ואף לא יצר מצג אישי שיש בו כדי לבסס את חיובו האישי כלפיהם או בדבר מומחיות מיוחדת שלו (ראו הפניה בסעיף 65 לעיל לפרשת שטיל). יתירה מכך, באותו פרק זמן גרמה זהבה לאמה , התובעת 2 שתביעתה נמחקה לבקשתה, להשקיע בחברה. בכך, יש כדי להעיד כי לדידה של זהבה לא היה מקום לחשוש לגורל ההשקעה.
11. בשולי הדברים אוסיף כי דין טענותיו של הנתבע 2 להידחות לעניין התחייבות הצדדים לפי "היתר עסקה". היתר עסקה לא הוצג כראייה ע"י מי מבעלי הדין, בין אם היתר עסקה שנחתם על ידם ובין אם היתר העסקה שנהג בחברה. לפיכך, משלא הוכח דבר החתימה של התובעים על "היתר עסקה" ואף לא הוכחו תנאי ההיתר, ככל שנהג בחברה, אין להידרש לבחינת טענותיו בנדון בדבר מהותו של ההסכם.
12. סוף דבר. החברה, הפרה את ההסכמים באי השבת הכספים לתובעים בהתאם לסעיף 4 להסכמים למרות חלוף 30 יום ממועד הדרישה ממנה להשבה (נספח ב' לכתב התביעה) ועד מועד הגשת התביעה.
13. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת 3 בתשלום לתובעים כל אחד לפי סכום ההפקדה שלו בחברה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל כדלהלן:
14. לתובע 1 – ברק, סך של 60,000 ₪.
15. לתובע 3 - משה , כולל התשואה שנקבעה בהסכמים עמו בגין הסכומים שהפקיד בחברה עד מועד הדרישה להשבתם בסך של 251,780 ₪.
16. לתובע 4 –שמעון סך של 50,000 ₪.
17. אני מחייבת את הנתבעת 3 בהוצאות משפט לתובעים וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ ₪ לתובע 1 ובאותו סכום לתובע 4 ובסך של 25,000 ש"ח לתובע 3.
18. בנסבות העניין ולאור הערותיי על התנהלות יתר הנתבעים וצדדי ג' בחברה ובעסקיה, איני עושה צו להוצאות לטובתם למרות שנדחו התביעות כנגדם.

עותק יישלח לצדדים.

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ו, 24 יולי 2016, בהעדר הצדדים.