1. עניינה של התביעה שלפניי בקשרי מסחר להפצת קמח בשטחי הרשות הפלשתינאית. התובע, תושב העיר חברון, מנהל עסק לשיווק והפצת קמח (להלן: "העסק"). הנתבעת הנה חברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירת קמח. בין השנים 2000-2009 הפיץ ושיווק התובע קמח שרכש מהנתבעת באזור העיר חברון. בסוף שנת 2009, נקלעו יחסי הצדדים למשבר. על רקע זאת עתר התובע בתביעה שלפניי לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב סיום הסכם ההפצה. סכום התביעה הועמד על סך 2,376,635 ₪.

עיקר טענות התובע:

2. עד ראשית שנת 2000 רכש התובע קמח ממספר מפעלים בישראל ובעיקר מטחנת קמח דגן לישראל בע"מ (להלן: "טחנת דגן"). בשנת 2000 פנה התובע למנהל הנתבעת, מר יחזקאל רוט (להלן: "מר רוט") בניסיון לשכנעו לקנות קמח מהנתבעת בלבד ולשווקו באופן בלעדי באזור חברון. לשם כך העמיד מר רוט לרשות התובע תנאי רכישה נוחים שכללו: תשלום במתכונת "שוטף פלוס 60 ימים", העמדת עלות שק קמח על סך 150-152 ₪, ללא תחרות ואספקת קמח כל עוד ירכוש אותו התובע באופן בלעדי מהנתבעת.

3. עוד סוכם בין הצדדים כי כל סוחר שיעבוד עם הנתבעת יפיץ קמח באזור הנמצא בתחום "סמכותו". כך, יפיץ התובע קמח באזור חברון ויאסר מחאמיד (להלן: "יאסר"), שרכש אף הוא קמח מהנתבעת, יפיץ אותו באזור בית לחם.

4. לנוכח הסכמת התובע לתנאים אלה, נרקם בין הצדדים הסכם הפצה בלעדי (להלן: "הסכם ההפצה"). בעקבות הסכם ההפצה, החל התובע לרכוש קמח מהנתבעת בלבד. כך, רכש התובע בין 300-400 טון קמח בחודש, בעוד שטרם הסכם זה רכש מהנתבעת 15 טון קמח מידי שבוע.

5. בהתאם לדפוס עבודה שהיה מקובל ונהוג בענף הקמח, התשלום עבור הסחורה שסיפק התובע ללקוחותיו בוצע למפרע כדלקמן: בעת שלקוח קיבל סחורה חדשה, שילם לתובע בהמחאות עבור הסחורה שקיבל בפעם האחרונה.

6. הסכם ההפצה נמשך בין השנים 2000-2009, כששני הצדדים עומדים בהתחייבויותיהם על פיו. במהלך שנים אלה, התרגלו לקוחות התובע לסוג הקמח הספציפי שייצרה הנתבעת.

7. בחודש ספטמבר 2009 הודיע מר רוט לתובע באופן פתאומי כי בשל תחרות שקיימת בין התובע לבין יאסר, לא תוכל הנתבעת לספק לתובע את מלוא כמות הקמח המבוקשת על ידו.

8. לימים, התברר כי יאסר פנה למר רוט, בטענה שהתובע מוכר קמח באזור בית לחם באמצעות סוחר בשם אלשיוחי ומכאן "זכותו" של יאסר למכור קמח באזור חברון, בו פעל התובע. בפועל מכר יאסר קמח באזור חברון, בידיעת הנתבעת ותוך שהיא מוכרת לו קמח במחיר מופחת מהמחיר שבו מכרה לתובע. בכך יצרה הנתבעת תחרות בלתי הוגנת.

9. פניותיו של התובע בעניין זה לנתבעת לא נענו. לכן, על מנת להקטין את נזקיו, החל התובע לשווק קמח באזור בית לחם. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות הסדר אליו הגיע התובע עם הנתבעת ויאסר, חדל התובע מלשווק קמח באזור בית לחם. בהמשך אף חדל התובע מלשווק קמח לאלשיוחי. אולם דבר מהאמור לעיל לא הועיל ומערכת היחסים בין התובע לנתבעת הלכה והתדרדרה.

10. בניסיון להפסיק את הקשר העסקי עם התובע, המשיכה הנתבעת למכור ליאסר קמח במחיר מופחת, תוך הפרת ההסכם המפורש בינה לבין התובע ותוך גרימת נזקים רבים לתובע.

11. ביום 21.9.10 שלח התובע, כנהוג, משאית למחסני הנתבעת כדי להעמיס עליה שקי קמח. במועד זה, סירבה הנתבעת, ללא כל התראה מוקדמת, לספק לתובע את הסחורה. לטענתה, סברה כי התובע הודיע שיפסיק לרכוש ממנה קמח. התובע הבהיר שלא נבראו דברים מעולם, ולאחר שהפציר במר רוט שלא יפר את ההסכם ביניהם, הסכים מר רוט לספק לתובע את כמות הקמח שביקש.

12. במועד זה, בניגוד להסכם מפורש ביניהם, התנתה הנתבעת את אספקת הקמח בתשלום על בסיס מזומן. גם בפעמים שלאחר מכן, התנתה הנתבעת את אספקת הקמח לתובע בתשלום במזומן. הנתבעת אף הייתה מוכנה להפחית את מחיר הקמח באופן תמידי לסך 137 ₪ עבור שק קמח ובלבד שהתובע ישלם במזומן.

13. ביום 24.9.09 כאשר הגיעה משאית של התובע למחסני הנתבעת, סירבה הנתבעת פעם נוספת למסור את שקי הקמח בטענה "שקיים אצלה לחץ". לאור הסדר התשלומים שהיה נהוג בין התובע ללקוחותיו, סירוב זה, יחד עם דרישת הנתבעת לתשלום במזומן עבור שקי הקמח, הביאו לקריסת עסקו של התובע.

14. נוכח האמור, שיקים שמסר התובע לנתבעת וסכומם הכולל הנו 913,515 ₪, לא כובדו. הנתבעת מסרה שיקים אלו לידיו של יאסר על מנת ש"יגבה" אותם עבורה.

15. מתוך רצון לפרוע את החוב שנוצר, הגיע התובע להסכם עם יאסר לפיו, התובע ישלם 650,000 ₪ בעד מלוא השיקים שמסרה הנתבעת ליאסר. כנגד תשלום זה, התחייב יאסר להחתים את הנתבעת על "מכתב ויתור" בו היא מודה שהתובע אינו חייב לה דבר.

16. הנתבעת קשרה קשר עם יאסר במטרה להביא לקריסת עסקו של התובע. לשם כך, סיפקה ליאסר שקי קמח במחיר מופחת, ביטלה את תנאי התשלום שנקבעו מראש עם התובע, סירבה לספק לתובע שקי קמח ונתנה ליאסר "אישור" למכור קמח בחברון. פעולות אלה הביאו להפרת הסכם ההפצה על ידי הנתבעת.

17. בעקבות הפרת הסכם ההפצה נגרמו לתובע נזקים בסך 2,376,635 ₪ אותם עתר להשית על הנתבעת כדלקמן:

א. 913,515 ₪ בגין השיקים שנמסרו לנתבעת ואותם העבירה ליאסר. לחילופין ביקש התובע להשיב את השיקים לידיו.

ב. 267,300 ₪ בגין הפסד עבודה מול 19 לקוחות שעברו לעבוד עם יאסר.

ג. 540,000 ₪ בגין צמצום היקף עבודתו של התובע.

ד. 365,820 ₪ בגין שיקים שחזרו עקב אי יכולת מצד התובע לספק ללקוחותיו את כמות הקמח המבוקשת.

ה. 240,000 ₪ בגין הפסד רווח נטו לאור שלילת תקופת ה"שוטף פלוס 60".

ו. 50,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני.

עיקר טענות הנתבעת:

18. בשנת 2000 פנה התובע לראשונה לנתבעת וביקש ממנה לספק לו קמח לצורך שיווקו בשטחי הרשות הפלשתינית. הנתבעת נענתה לפניית התובע ובין השנים 2000-2009 סיפקה לו קמח כמבוקש.

19. בין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב ולתובע לא ניתנה כל זכות לבלעדיות. הנתבעת סיפקה לתובע קמח בכמויות משתנות, בהתאם להזמנות שהעביר לה התובע. במהלך שנים אלה, המשיך התובע לרכוש קמח מספקים נוספים והנתבעת המשיכה למכור קמח לסוחרים נוספים באזור חברון, בידיעה מלאה של התובע וללא כל התנגדות מצידו.

20. בתחילת שנת 2008 חוללו שיקים רבים שמסר התובע לנתבעת, על חשבון סחורה שרכש אצלה, בהיעדר פירעון. בדרך זו נוצרה לתובע יתרת חוב בלתי נפרעת אצל הנתבעת על סך 1.5 מיליון ₪.

21. פניות חוזרות מצד הנתבעת לא הועילו והתובע לא הציע הסדר לפירעון החוב. התובע אף לא הניח ערבויות לפירעון החוב. במצב דברים זה ולצורך צמצום נזקיה, דרשה הנתבעת תשלום במזומן עבור שקי הקמח שביקש לרכוש התובע.

22. ביום 24.9.09 שלח התובע משאית אל מחסני הנתבעת ללא כל התראה או תיאום מוקדם ודרש לשלם בעבור שקי הקמח בשיק דחוי. בנסיבות אלה סירבה הנתבעת לספק לתובע את הסחורה. אין כל קשר בין סירוב זה לבין התדרדרותו הכלכלית של התובע אשר החלה כבר בשנת 2008.

23. הנתבעת לא הייתה צד להסכם אליו הגיעו התובע ויאסר באשר לשיקים שמסר התובע ואשר חוללו. מכאן שהסכם זה אינו מחייב אותה.

24. במהלך הדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מטעם התובע: דיב שאהין - בנו של התובע ומי שניהל את עסקו (להלן: "מר דיב"); עלי שאהין - בן נוסף של התובע ומי שעבד עימו בעסק (להלן: "מר עלי"); אמג'ד דירייה - סוחר קמח באזור חברון ומי שרכש מהתובע קמח שייצרה הנתבעת (להלן: "מר דירייה"); מחמוד אסמאעיל שאהין - אחיין של התובע ומי שרכש דרכו קמח מטחנת דגן) (להלן: "מר אסמאעיל"); עבדאללה ח'טיב - סוחר קמח (להלן: "מר ח'טיב").

מטעם הנתבעת: מר יחזקאל רוט - מנהל הנתבעת.

דיון והכרעה:

האם התובע שימש כמפיץ בלעדי של קמח באזור חברון:

25. אין מחלוקת בין הצדדים כי קשרי העבודה ביניהם החלו בשנת 2000 ונמשכו על פני כתשע שנים.

26. גרסת התובע הובאה באמצעות בנו, מר דיב, אשר ניהל את העסק והוא שביצע את רכישות הקמח בעסק המשפחתי [סעיף 2 לתצהיר של מר דיב; פר' עמ' 70 ש' 10, ש' 29]. מר דיב תיאר בתצהירו את מערכת היחסים בין הצדדים כדלקמן:

"...לאורך התקופה הארוכה הנ"ל של מעל תשע שנים, עמדה הנתבעת בהסכם בינה ובינינו, סיפקה לנו, באופן בלעדי, את מלוא כמות הקמח שביקשנו לרכוש...כשאנו עומדים בהתחייבויותינו הכספיות ומשלמים לנתבעת את המגיע מאיתנו...".

[ס' 5 לתצהירו של מר דיב]

27. אף מתצהירו של מר רוט משתקפים קשרי עבודה ארוכי טווח בין הצדדים. מר רוט הסביר כי היחסים המסחריים בין הצדדים נמשכו על פני 9 שנים. במהלך שנים אלה, סיפקה הנתבעת קמח לתובע, בהתאם לדרישותיו [ס' 12 ל-נ/21].

28. בע"א 442/85 זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 677 (1990) עמדה השופטת נתניהו על המודל העיסקי של יחסי יצרן – מפיץ:

"הסכמי הפצה יכולים להיות שונים ומגוונים. עם זאת, המאפיינים את ה"distributor" (המפיץ) משותפים לכל השיטות הללו והם אלה: ה- distributor הוא סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את הרכיבים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה".

29. הנה כי כן, השיטה העיסקית בה נקטו הצדדים הינה כזו בה התובע שימש כסוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הרוכש קמח מהיצרן. שיטה זו מאפיינת יחסי יצרן-מפיץ. על כן אני קובע שהתובע שימש כמפיץ של הנתבעת.

30. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה מהו טיב יחסי ההפצה בין הצדדים, האם היו אלה יחסי הפצה רגילים, או שמא הוענקה לתובע זכות הפצה בלעדית של קמח באזור חברון.

31. בת.א. (ת"א) 458/98 החברה ליבוא ויצוא מוצרי ואביזרי טבק בע"מ נ' בריל סיגרים בע"מ, עמ' 8 (פורסם בנבו) (2001) עמדה השופטת ד"ר פלפל על הנפקות בהגדרת מפיץ, כמפיץ בלעדי כדלקמן:

"הן הזכות להפצה והן הזכות להפצה בלעדית הן זכויות אובליגטוריות שנובעות מהסכם בין ספק למפיץ בו הספק מעניק למפיץ את הזכות. עם זאת זכות להפצה בלעדית היא הרחבה מבין השתיים. היא כוללת את הזכות להפצה ובנוסף מכילה גם אגד רחב יותר של זכויות וחובות משפטיות שהן בעלות משמעויות כלכליות. ספק המעניק זכות הפצה בלעדית למפיץ, מטיל על עצמו מגבלה ניכרת על חופש עיסוקו וחירות ההתקשרות שלו. התמורה בה מחויב המפיץ באה לביטוי בהיקף החובות שלו כלפי הספק בכל הקשור לפיתוח, שמירה ואיכות השוק לו זכה, בחובת אמון ובסטנדרט תום לב המתאים לצדדים שכרכו את גורלם העסקי זה בזה".

32. כאמור, לטענת התובע, בין השנים 2000-2009 שימש כמפיץ בלעדי של הנתבעת באזור חברון. הנטל להוכחת טענה זו, מוטל על התובע [ראו: ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל חברה בע"מ, פ"ד לה(1) 51, 53-54 (1980)]

33. בהלכה הפסוקה נקבעו מספר קריטריונים לשם הוכחת קיומו של הסכם להפצה בלעדית. כך, על מנת להוכיח קיומו של הסכם הפצה בלעדי על הטוען לו להוכיח: מהם התנאים ביחס למשך תקופת ההתקשרות; מכסת שיווק מינימאלית; מסירת אינפורמציה על ידי המשווק באשר לדרכי השיווק והלקוחות; אזור הפצה מוגדר; עקרון ההדדיות. יחד עם זאת, אין מדובר ברשימה סגורה [ראו: ע"א 3592/98 מוניב נסר אל דין נ' מרבק בית מטבחיים בע"מ, (ט.פ.) (1999); ע"א 127/86 יהושע רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114 (1988)].

34. לטענת מר דיב, בתחילת שנת 2000, פנה אליו מר רוט בהצעה לפיה ירכוש התובע קמח מהנתבעת ויפיצו באופן בלעדי באזור חברון. טרם הצעה זו רכש מר דיב קמח מהשוק הישראלי בכלל ומטחנת דגן בפרט.

35. מר דיב הסביר שנוכח תנאי רכישה מקלים שהעניקה לו הנתבעת, החל בשנת 2000 לרכוש קמח ממנה בלבד. במועד זה, לדבריו, "הפסקתי למכור קמח של דגן בחנויות שלי" [פר' עמ' 44, ש' 27].

36. כמות הקמח שרכש מר דיב מהנתבעת בין השנים 2000-2009 עמדה על כ-400 טון לחודש. בהתאם להסכם בינו לבין הנתבעת הפיץ מר דיב את הקמח באופן בלעדי באזור חברון.

37. לדבריו, נוכח השנים הרבות בהן עבד מול הנתבעת, התרגלו לקוחותיו לקמח המיוצר על ידי הנתבעת. לעניין זה העיד מר אמג'ד דירייה, סוחר קמח מקומי ומי שרכש מהתובע קמח, כדלקמן:

"הם [הלקוחות של מר דירייה – א.ש.] התרגלו לקמח של רוט, התרגלו לקמח הזה. כל הקליינטים רוצים את הקמח של רוט...לא רוצים קמח של חיפה, לא רוצים קמח דגן, לא רוצים שום קמח אחר, פרט לקמח של רוט...הם התרגלו לסוג הקמח הזה של חברת רוט".

[פר' עמ' 67, ש' 12, ש' 14-16]

38. מר דיב עומת עם "כרטסת ממוינת לפי לקוחות" לשנים 2000-2001 של מחלקת הנהלת חשבונות של טחנת דגן [נ/2-נ/3]. מכרטסות ממוינות אלה עולה כי רכישות הקמח שבוצעו על ידי מר דיב מטחנת דגן בשנת 2000 עמדו על סך 4 מיליון ₪ ובשנת 2001 רכישות הקמח עמדו על סך 3.8 מיליון ₪.

39. לטענתו, הקמח שרכש מטחנת דגן בין השנים 2000-2007 נרכש עבור בן דודו מחמוד איסמעיל מאחר שלא היה לו תיק במס הכנסה: "כל הרכישות האלה רשומות על שמי, אבל הן עבור מחמוד איסמעיל". בהמשך הסביר כי: "כל הסחורה שיוצאת בשמי, אני מדווח עליה לרשות המס הפלשתינית" [פר' עמ' 48, ש' 26, עמ' 51, ש' 31].

40. מר דיב הסביר כי למר איסמאעיל לא היה "עסק על שמו", לא היו לו משרדים או מחסנים והוא לא ניהל ספרים בין השנים 2000-2007. לדבריו "היה לו רכב והוא היה מוכר עם הרכב - הוא היה מעמיס ומוכר". יחד עם זאת "כשמחמוד לקח קמח לא ידעו [תחנת דגן – א.ש.] שזה עבורו אלא חשבו שזה עבורי כי אני זה שמשלם" [פר' עמ' 49, ש' 14, 24-25].

41. את הקמח שרכש מטחנת דגן מכר למר איסמאעיל "באותו מחיר כפי שקניתי ושילמתי בתחנה". התקבול שקיבל ממר איסמאעיל אינו מתועד משום ש"אני לא רושם אצלי בספר. אני הולך לפי החשבון של התחנה" [פר' עמ' 54, ש' 5, 10-11]

42. לעניין זה העיד מר איסמאעיל כדלקמן:

"בשנת 2000 היה סכסוך בין אבא שלי לבין דוד שלי, דוד שלי חילמי שאהין, היה סכסוך ביניהם בעבודה...אנחנו אחרי זה לא היה לנו תעסוקה, לא היתה לנו עבודה, עם מי אני אעבוד? אז אני הלכתי לדיב אמרתי לדיב אני רוצה לעבוד איתך בקמח, הוא היה לוקח קמח מדגן על שמי ואני מכרתי לקליינטים. זה היה בשנת 2000 ואילך" [פר' עמ' 83, ש' 15-19].

43. מר איסמאעיל הסביר כי בשנים 2000-2007, בהן עבד עם דיב, לא היה לו חשבון בנק. לכן פנה למר דיב: "אתה צריך כסף. לדיב יש כסף. הוא קונה לך, הוא מזרים אותך בשוק, לדיב יש כסף" [פר' עמ' 84, ש' 22]. לטענתו: "הוא [מר דיב – א.ש.] היה האמצעי שמשלם את הכסף ואני המוכר" [פר' עמ' 84, ש' 31-32]. קבלות למי שרכש קמח ממר איסמאעיל הוצאו על ידי מר דיב [פר' עמ' 88, ש' 20-21].

44. בשנת 2008 החל מר דיב לרכוש מטחנת קמח "האושר", קמח מסוג בלאדי, אשר אינו מיוצר על ידי הנתבעת. מר דיב הסביר ש"קמח לבן זה קמח לבן ובלאדי זה עם הסובין שלו (עם המעטפת, הקליפה)" [פר' עמ' 61, ש' 8].

45. כשעומת מר דיב עם מספר חשבוניות של טחנת קמח "האושר" מתחילת שנת 2009 [נספח ג' ל-נ/21] מהן עולה כי מר דיב רכש מטחנת הקמח "האושר" הן קמח בלאדי והן קמח לבן, הסביר מר דיב כדלקמן: "לתחנת האושר יש 2 סוגים של קמח – הכל קמח בלאדי – קמח כהה בעל 2 גוונים, האחד כהה יותר והשני בהיר יותר. אומרים לבן – אבל מתכוונים לבלאדי הבהיר" [פר' עמ' 61, ש' 14-15].

46. בהמשך עומת מר דיב עם תעודת משלוח ממנה עולה כי בתאריך 20.8.09, רכש קמח לבן מתחנת הקמח "אל נור" [נ/18]. מר דיב הסביר כדלקמן:

"שרוט לחץ עלי לצאת מהטחנה, ניסיתי למצוא אלטרנטיבה. לקחתי משלוח בחודש הזה ולא הלך איתי כמו הקמח של רוט...כשרוט גירש אותי בכלל מהטחנה אז התחייבתי לתחנה הזו, כדי למצוא אלטרנטיבה".

[פר' עמ' 78, ש' 6-9].

47. מנגד, לטענת הנתבעת, בשנת 2000 פנה אליה התובע וביקש שתספק לו קמח. הנתבעת נענתה לפנייתו וסיפקה לו קמח בכמויות משתנות, בהתאם להזמנות שהעביר לה מידי פעם ובכפוף לתנאים שסוכמו לגבי כל הזמנה. ההחלטה אם לספק לתובע ולכל סוחר אחר קמח, אם לאו הייתה נתונה לשיקול דעתה הבלעדי של הנתבעת. כך, בין הצדדים לא נכרת שום הסכם מחייב.

48. מר רוט הסביר שבענף ייצור ואספקת קמח "כאשר יש מחויבות מסוימת מבטאים אותה בכתב ומגדירים את ההיקפים, תחום האזור עם אפשרות בקרה, עם סנקציות" [פר' עמ' 105, ש' 8-9].

49. במקרה דנן, "...לא היתה הסכמה שכזו מעולם, היה הסכמה מילולית שאני מספק לו מתוך אמון שיעמוד בתנאי התשלום בצורה מוסכמת" [פר' עמ' 105, ש' 9-10]. בהמשך הוסיף מר רוט כדלקמן:

"אני מבקש להוסיף - לא היה הסכם שמחייב. מעולם לא היה...דבר כזה. אני לא יכול להתחייב למחירים שהמחירים תנודתיים ומשתנים לפי דרישת השוק, לא התחייבתי לספק כמות כאשר מנגד לא היתה לי כל התחייבות לקנות כמות. בפרט לא למחירים שהם משתנים לעיתים קרובות בכל תנודות השוק והבורסה"

[פר' עמ' 110, ש' 1-5]

50. מר רוט הסביר כי מערכת היחסים בין הצדדים התנהלה כדלקמן: "קונה מרצון ומוכר מרצון... התנאים משתנים, זה ענף דינאמי, השוק משתנה לפי בורסה והמחירים והתנאים משתנים כל הזמן" [פר' עמ' 110, ש' 26-27].

51. חיזוק לכך ביקש מר רוט למצוא בעובדה שבין השנים 2002-2009 רכש התובע קמח מטחנת דגן במקביל לרכישת הקמח מהנתבעת. בנוסף, בין השנים 2008-2009 רכש התובע קמח גם מטחנת האושר.

52. מר רוט הסביר כי "...אני כיצרן שרוצה למכור משתדל להפיץ את הסחורה שלי איפה שיש ביקוש" [פר' עמ' 101, ש' 15-16]. לכן, פרט לעבודה מול התובע, עבדה הנתבעת מול סוחרים שונים בעיר חברון. לדבריו: "אני עבדתי עם מספר סוחרים כל הזמן, כל אחד התפתח בקצב שלו ולא היה לי שום מחויבות לגבי התובע בלבד, שאני מוכר רק לו. אני מוכר למי שאני מוצא לנכון" [פר' עמ' 103, ש' 8-9]. ובהמשך: "יש לקוחות אחרים שסיפקנו להם...שוויקי, מוחטסם, מיטאב, גם יאסר מחמיד שיושב בבית לחם ומספק באזור חברון [פר' עמ' 102, ש' 27-28].

53. לטענת מר רוט, "אני לא צריך להצטדק ולהסביר למי אני מוכר ולמי אני לא מוכר. זכותי למכור לכל אדם שמוצא חן בעיני" [פר' עמ' 103 ש' 1-2].

54. בנסיבות אלה, הסביר מר רוט, אין לו היכולת לחייב את הסוחרים לשווק את הקמח באזורים מסוימים או במחירים ספציפיים.

55. לטענת מר רוט, כמויות הקמח שרכש ממנו התובע השתנו מעת לעת. כך "היו ימים שהיה לוקח 2 או 3 משאיות. והיו ימים שלא לקח בכלל" [פר' עמ' 104, ש' 2-3]. אספקת הקמח לתובע נעשתה בתיאום מול התובע או מול הנהגים שעבדו אצלו יום או יומיים לפני מועד האספקה [פר' עמ' 105, ש' 19-20, עמ' 106, ש' 4-5]. התרשמתי שמר רוט מעורה היטב בפרטי אספקת הקמח לעסקו של התובע [פר' עמ' 104 ש' 17-26; פר' עמ' 105 ש' 1-4]].

56. לגרסת מר רוט, אין ממש בטענת התובע לפיה לקוחותיו הורגלו לקמח שיוצר על ידי הנתבעת. קמח הנו חומר גלם ולחומרי גלם לא ניתן להתרגל: "...השיקול הבלעדי בעיקר במגזר הערבי הוא המחיר, האיכות היא דרגה שלישית". וכן: אני אומר אין ייחודיות לקמח שנמצא באותה קטגוריה שזה חומר גלם שאפשר להגיע עם קמח אחר לאותן התוצאות". [פר' עמ' 108, ש' 13-14, 19-20].

57. לאחר שהתרשמתי מהעדויות שנשמעו לפניי ועיינתי במוצגים, אני סבור שלתובע לא ניתנה זכות הפצה בלעדית על ידי הנתבעת.

ראשית, אין חולק כי במקרה דנן לא קיים הסכם בכתב המסדיר את נושא הבלעדיות. התובע טוען לקיומן של הסכמות בעל פה, אלא שגרסתו שנויה במחלוקת ואינה נתמכת בתכתובת חיצונית כלשהי (כגון מכתבים, פתקים, סיכומי פגישה וכיו"ב).

בשל מורכבותו של הסכם הפצה בלעדי, אין די בהוכחת קיומה של מערכת יחסים עסקית ארוכת שנים, במהלכה רכש התובע קמח מהנתבעת. על התובע להוכיח התקיימותם של המבחנים שנקבעו בפסיקה באשר להסכמי הפצה בלעדיים, אולם התובע לא עשה כן.

כך, לא הוכחו הפרמטרים הבאים: התחייבות התובע שלא לשווק מוצרים מתחרים; התחייבות התובע לשווק מכסות מסוימות מינימאליות; התחייבות התובע לפעול לפרסום הקמח; מידע שעל התובע למסור לנתבעת בנוגע לדרכי השיווק והלקוחות; תנאים ביחס למשך תקופת ההתקשרות; מנגנון לקביעת המחיר; מתן בטחונות; תנאי תשלום, ועוד.

שנית, התרשמתי לחיוב מגרסתו של מר רוט ואני רואה בה גרסה מהימנה. מר רוט הסביר שבין השנים 2000-2009 סיפקה הנתבעת לתובע קמח בהתאם לכמויות שביקש וללא כל התחייבות. מערכת היחסים בין הצדדים הייתה של "קונה מרצון ומוכר מרצון". הנתבעת היא שהחליטה האם ובאיזו כמות למכור קמח לתובע. בהתאמה, גם התובע היה "חופשי" להחליט אם וכמה קמח לרכוש מהנתבעת. כך נהגה הנתבעת כלפי כל לקוחותיה. מר רוט הסביר עוד כי לא ניתנה לתובע זכות להפצה בלעדית של קמח באזור חברון. לדבריו, בשנים אלו עבד עם סוחרים נוספים שהפיצו בחברון קמח שסיפקה הנתבעת.

שלישית, מר רוט צירף לתצהירו תדפיסים מ"כרטסת ממוינת" של טחנת דגן מהם עולה כי בין השנים 2005-2006 ובשנת 2009 רכש התובע קמח מטחנת דגן [נספח א' ל-נ/21]. עוד צירף מר רוט לתצהירו חשבוניות מס לשנת 2009 של טחנת האושר, על שמו של התובע. אלו הן ראיות חפציות שנערכו בזמן אמת, ועל כן אני מייחס להן משקל גבוה.

מהראיות שהובאו לפניי, עולה שלא הייתה התחייבות של התובע לא לרכוש קמח מספקים אחרים, והוא אף עשה כן ובכמויות משמעותיות ביותר: מוצגים נ/1-נ/11 כרטסת הנהלת חשבונות של התובע אצל "טחנת דגן" המלמדת על רכישות משמעותיות של קמח בשנים 2000-2007; מוצג נ/15 לגבי רכישות מ"טחנת האושר" בשנים 2008-2009; מוצג נ/17א-נ/17ג המלמד על רכישות מאות שקי קמח לבן מטחנת האושר בשנת 2009. יתר על כן, מחשבוניות מס של טחנת האושר וטחנת אל נור עולה כי במספר מועדים בשנת 2009, רכש מהם התובע קמח לבן המיוצר אף על ידי הנתבעת [מוצגים: נ/17א, נ/17ב, נ/17ג, נ/18].

כעולה ממוצגים אלה, הרכישות מטחנת דגן ומטחנת האושר בוצעו במקביל לרכישות הקמח מהנתבעת. מר דיב הסביר שרכישות הקמח מטחנת דגן בוצעו עבור בן דודו, מר איסמאעיל. מר עלי שאהין, אחיו של מר דיב, ומר איסמאעיל מסרו גרסה דומה בעדותם. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שמדובר בעדים בעלי קרבה משפחתית ובעלי עניין בתוצאת פסק הדין. גם ההסבר שמסר מר דיב, במהלך עדותו, באשר לרכישות אלה היה מתחמק ולאקוני. על כן, אני רואה לנכון להעניק משקל נמוך לעדויות אלה, שאין בו להפריך את המשמעות הסבירה שיש לייחס למסמכים: התובע רכש במקביל כמויות קמח משמעותיות ביותר (לרבות קמח לבן) גם ממתחריה של הנתבעת.

רביעית, על פי תצהירו של מר ח'טיב, עולה כי רכישת הקמח נעשית בתנאי תחרות ובאופן דינאמי: "ממי שמציע לי את המחיר היותר זול ותנאיו יותר טובים בין אם זה יאסר ובין אם שאהין" [ס' 2 לתצהיר]. בעדותו הדגיש מר חטיב שלא משנה לו אם הקמח יוצר על ידי טחנת דגן או טחנת רוט. לדבריו: "מה שחשוב שהקמח הוא נקי, באיכות" [פר' עמ' 90, ש' 32]. עדות זו תומכת בגרסתו של מר רוט, על פיה סחר הקמח מבוסס בעיקר על מחיר ואינו מאופיין בנאמנות למותג כזה או אחר.

58. סיכומו של דבר - על פי הראיות שהובאו לפניי התרשמתי שמדובר בענף עם דפוס פעולה ארעי, על בסיס משתנה ודינאמי, בו חומר הגלם נמכר לכל דורש בתנאי השוק. גם התובע פעל ביחסיו עם הנתבעת על פי דפוסים אלה. על כן אני קובע שלא נרקם הסכם הפצה בלעדי בין הצדדים.

סיום ההתקשרות בין הצדדים:

59. אף בהיעדרו של הסכם בלעדיות, עולה השאלה, האם הייתה לנתבעת זכות להפסיק את אספקת הקמח לתובע, בלא מתן התראה מראש.

60. לטענת מר דיב, הדרך שבה סיים מר רוט את קשרי המסחר ביניהם הסבה לו נזק רב. לדבריו:

"רוט קיבל כסף כל הזמן. יש הסכם - יום אסל ויום בסל - הוא יעזור לי ואני יעזור לו. הוא אמור היה להגיד לי מראש. אמרתי לו, אתה לא רוצה לספק לי - אל תספק לי. אבל, דבר אחד ביקשתי: אל תשחוט אותי לגמרי - תן לי זמן מספטמבר עד דצמבר, לאט לאט אני אצא - הוא אמר לי - לא, תצא בבת אחת". [פר' עמ' 58, ש' 19-22].

61. הפרת הסכם ההפצה על ידי הנתבעת, מבלי ליתן לתובע התראה מראש, הובילה לכך ששיקים שמסר התובע לנתבעת החלו לחזור. כדי לפרוע את חובו של התובע כלפיה, מסרה הנתבעת חלק מהשיקים לידיו של יאסר.

62. מר דירייה, הסביר בעדותו כי יאסר פנה אליו בבקשה שיעזור לו לפרוע את השיקים שמסרה לו הנתבעת. מאחר שלמר דירייה היה חוב כספי כלפי התובע על סך 185,000 ₪ הסכים לשתף פעולה עם יאסר.

63. בהתאם להתחייבות שנערכה בין מר דירייה לבין יאסר לפני עו"ד מחמד טקאטקה ובנוכחות שני עדים, התחייב מר דירייה לשלם ליאסר 650,000 ₪ (גובה החוב של התובע לנתבעת). בתמורה התחייב יאסר להעביר אליו את כל השיקים המצויים בידי הנתבעת. עוד התחייב יאסר להמציא מכתב ויתור מטעם הנתבעת לפיו היא מודה בקבלת מלוא הסכום שחייב לה התובע [נספח ג' לתצהירו של מר דירייה].

64. לטענת מר דירייה, העביר ליאסר 650,000 ₪ אולם יאסר לא מילא את חלקו בהתחייבות ולא מסר לו את השיקים. יאסר אף לא מסר מכתב ויתור מטעם הנתבעת.

65. מנגד, מר רוט הסביר שבין השנים 2008-2009 חלה התדרדרות במוסר התשלומים של התובע. שיקים רבים שקיבל התובע מלקוחותיו ואשר באמצעותם שילם לטחנת רוט עבור הסחורה שרכש ממנה, חוללו מחמת אי פירעון. בהמשך החלו גם שיקים אישיים של התובע לחזור. לדבריו: "היו כל הזמן חובות שנבעו משיקים שלא הגיע זמן פרעונם, או שיקים של לקוחות, היה לי והמשכתי לתת, ברגע שהתחילו לחזור שיקים של התובע באופן אישי, אני בניתי על האמון שהוא אמר לי, שיק של שאהין מעולם לא חוזר, נגמר לי האמון" [פר' עמ' 107, ש' 16-19].

66. לטענת מר רוט, אי-פירעונם של שיקים אישיים של התובע מעידים על החרפת הבעיות הכלכליות של התובע: "החוסן הכלכלי שלו, היכולת הכלכלית שלו לשלם, לקוח של בנק, אם בנק לא מכבד את השיקים שלו. מדובר בשני בנקים, לא נותנים בו אמון שהוא יפרע וישלם את השיקים קל וחומר שאמר לי ששיק לי מעולם לא יחזור, ברגע שראיתי שזה לא עומד במבחן הסקתי את המסקנות" [פר' עמ' 116, ש' 25-28].

67. מר רוט הפציר בתובע להפחית את חובו, ש"הלך ותפח" ולהגדיל את התשלום בגין הסחורה שקיבל לידיו. בהמשך, הציע מר רוט לתובע לרכוש קמח במזומן ואף העניק לו הנחת מזומן [פר' עמ' 125, ש' 11-12]. לדבריו: "אני מוכן למכור במזומן, אם היה רוצה כ"כ לא להפסיד יכול היה לרכוש במזומן עם הנחת מזומן, היתה לו דרך פתוחה, כמו לכולם" [פר' עמ' 130, ש' 18-19].

68. חרף האמור, ביום 24.9.09 שלח התובע אל מחסני הנתבעת משאית ללא כל התראה או תאום מראש ודרש לשלם על הסחורה בשיק דחוי. במועד זה, חובו של התובע אצל טחנת רוט "עמד על סכומי עתק". כך בשנת 2009 חוללו כ-230 שיקים שמסר התובע לטחנת רוט על חשבון סחורה שרכש ממנה [נספחים ה-ו לתצהירו של מר רוט]. סכומם של שיקים אלה עמד על כ-1.3 מיליון ₪. אולם התובע לא עשה דבר לשם הקטנת חוב זה.

69. בנסיבות אלה, לאור אי יכולתו של התובע לעמוד בתנאי התשלום במזומן שהציבה הנתבעת, חדל התובע ביוזמתו לרכוש סחורה מהנתבעת, תוך שהוא מותיר יתרת חוב בסכומים גדולים.

70. על מנת לגבות את החוב הגדול שצבר התובע אצל הנתבעת בגין סחורה שכבר סופקה לו, מסר מר רוט חלק מהשיקים שחזרו ליאסר, לצורך פרעונם כדלקמן:

"אחרי שנפסק הקשר בין התובע לבין טחנת רוט החוב של התובע היה בערך מיליון ורבע או מיליון וחצי ₪, בשיקים של לקוחות ובשיקים שלו. היות ואין לי אמצעי גביה ברשות הפלשתינאית חיפשתי מקורות מי שיכול לממש לי את השיקים האלה במחיר הכי זול. פניתי למספר גורמים: עורכי דין, קבלנים, שוק אפור ואחרים, וקיבלתי את ההצעה הזולה ביותר מיאסר שהוא התחייב לממש את החוב ולשלם לי את הכסף".

[פר' עמ' 123, ש' 12-16]

71. כשנשאל מר רוט האם קיבל את הכספים ששילם התובע דרך מר דירייה ליאסר, השיב: "אני לא יודע למי הוא שילם. איני יודע איך זה נעשה, אני קיבלתי כסף מיאסר לפי הסכם שמסרתי לו לגביה. היה לי הסכם גביה בלי קשר לעיסוקים שלנו" [פר' עמ' 124, ש' 16-17].

72. העולה מגרסתו של מר רוט, כי ניכיון השיקים של התובע באמצעות מר יאסר, בוצע לאחר שפסקו הקשרים המסחריים שבין התובעת לנתבעת. גרסה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית של מר רוט [פר' עמ' 123 ש' 12-26]. יתר על כן, גרסה זו מתיישבת עם המובא בתצהירו של מר דיב [ס' 21 לתצהיר], שם קיימת התייחסות להעברת השיקים לניכיון אצל מר יאסר, כאשר מדובר בשיקים שזמן פירעונם החל מתאריך 7.9.09, ומרביתם לאחר תאריך 24.9.09. הואיל וגם מר דיב מאשר כי "השיקים החוזרים" הועברו לניכיון אצל יאסר, הרי שמשמעות הדברים היא אחת - השיקים נמסרו לניכיון לאחר הפסקת המכירה באשראי לתובע.

73. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי במוצגים, אני סבור שהפסקת ההתקשרות על ידי הנתבעת נעשתה בתום לב, לצורך הגנה על זכויותיה:

ראשית, כפי שקבעתי לעיל, לא נרקם הסכם הפצה בלעדי בין הצדדים. מכאן שהנתבעת הייתה רשאית לסיים את קשרי המסחר בינה לבין התובע בכל עת שחפצה ובלא עילה.

שנית, לתובע נוצר חוב כספי בסך כ- 1.3 מיליון ₪, בגין סחורה שסיפקה לו הנתבעת ולא שולמה התמורה בגינה. מדובר בחוב משמעותי ביותר, אשר אי-תשלומו הוא שהביא לסיום יחסי המסחר בין הצדדים. בנסיבות אלה, בהיעדר ברירה אחרת, פעלה הנתבעת כראוי, לשם הקטנת נזקיה, כאשר חדלה מאספקת קמח לתובע באשראי.

בהקשר זה אדגיש, כי מר רוט מסר ליאסר את השיקים שחוללו לצורך גבייתם לאחר הצטברותו של חוב גדול ומשמעותי זה, ואף לאחר שהפציר תחילה בתובע לשלם את חובו או לכל הפחות להקטינו. מכאן שלא מסירת השיקים למר יאסר היא שגרמה לקריסת עסקיו של התובע.

שלישית, במקרה דנן, לא הייתה עילה מצד התובע שלא לשלם את התמורה, עבור סחורה שכבר סופקה לו ונמכרה בשוק המקומי. אי-פירעון החובות בגין המוצרים שמכרה טחנת רוט לתובע מהווה הפרה של תנאי ההתקשרות הבסיסיים ביותר שבין התובע לנתבעת. בית המשפט העליון שנה כי נסיבות כאלה, של הפרת הסכם הפצה, מקימות לספק את הזכות לסיים מיידית את יחסי ההפצה. וכך קבע השופט מלץ בע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר, פ"ד מז(2) 517,522 (1993):

"...ברור, כי אם המשווק הוא זה שהפר את חוזה ההפצה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. משמע, אם אכן מעשיו של המערער היו בגדר הפרה יסודית של החוזה בינו לבין המשיבה, לאחרונה הזכות לסיים את החוזה, הן על-פי הדין אשר קדם לחוקי החוזים והן לפי הדין הקיים היום, וזאת מבלי להימצא חייבת בתשלום פיצויים".

74. מכאן, שלא נפל פגם בכך שהנתבעת דרשה מהתובע תשלום במזומן כנגד אספקת הקמח, החל מתאריך 24.9.09.

75. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

76. סוף דבר: התביעה נדחית.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בהתחשב בהיקפה הכספי של התביעה ובמספר הישיבות שהצריך בירורה, אני מחייב את התובע לשאת בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 65,000 ₪.

סכום זה ישולם לא יאוחר מיום 15.12.13.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.