ביום 16/08/09 ברח' החרושת בבת ים, אירעה תאונת דרכים. בתאונה זו היו מעורבים שני רכבים, רכב בבעלות התובע (להלן: "רכב התובע"), ובין רכב נהוג בידי הנתבע מס' 1 מר ירון אבדר (להלן: "רכב הנתבע 1"), אשר היה מבוטח ע"י ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: "הנתבעת 2").

עפ"י כתב התביעה ביום התאונה, נסע רכב התובע ברח' הנביאים בבת ים. עת החל רכב התובע לחצות את רח' החרושת הגיח לפתע רכב הנתבע 1 ותוך שהוא מתעלם מתמרור עצור המוצב בנתיב נסיעתו התפרץ לתוך הצומת, חסם את נתיב נסיעתו של רכב התובע וגרם לתאונה וזאת חרף ניסיונו של התובע לבלום את הרכב ולמנוע את התאונה.

התובע הגיש את התביעה בתיק זה כנגד הנתבע 1 ומבטחתו בדרישה לפצותו על נזקי רכבו בטענה, כי התאונה אירעה בשל נהיגתו הרשלנית של נהג הרכב הנתבע.

מאחר והנתבעת 2 לא הכירה בכיסוי הביטוחי לאירוע, הנתבע 1 הגיש מטעמו כתב הגנה בו הודה באחריותו לאירוע התאונה והנזק, אם כי טען שהתאונה אירעה בנסיבות שונות מהנטען בכתב התביעה ובנוסף טען, כי נהג רכב התובע לא עשה דבר ו/או די כדי למנוע את התרחשות התאונה ולחילופין נהג רכב התובע תרם בהתנהגותו תרומת רשלנות גבוהה לאירוע התאונה.

הנתבעת 2 דחתה את דרישת התובע לפצותו על הנזקים שנגרמו לרכבו וטענה בכתב הגנתה בין היתר, כי בהתאם לממצאי חקירה שהוצאה על ידה עולה כי אין אמת בנטען למעורבות בתאונה בין רכב התובע לרכב הנתבע או לחילופין, אין אמת בנסיבות הנטענות או בהיקף הנזק הנטען.

עוד טענה, הגם שהנתבע מבוטח אצל הנתבעת, בגין רכב מסוג אאודי, בנסיבות העולות ממצאי החקירה, אין הנתבעת נותנת כיסוי כנגד תביעת צד ג' וזאת לאור החשד כי המדובר בקנוניה בין התובע לבין הנתבע 1 בכל הקשור לנזקי רכב התובע ו/או הקשר הסיבתי בין התאונה לנזקי התובע כולם ו/או בחלקם הגדול.

לסיום טוענת הנתבעת 2, כי לאור ממצאי החקירה, עומדת לה טענת דחיה בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח.

יצוין, כי הנתבע 1 הגיש הודעה לצדדים שלישיים כנגד הנתבעת 2 וטען, כי בכל התקופות הרלוונטיות לכתב התביעה היתה הנתבעת 2 (הצד השלישי) המבטחת של המודיע ו/או של הרכב הפוגע ו/או של השימוש שנעשה בו לפי חוק חוזה הביטוח 1981 ועל פי פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי.

עוד טוען הנתבע 1, כי הצד השלישי הכיר בחבותו לפצות את המודיע על נזקיו עקב התאונה ובחבותו על פי הפוליסה והוא שילם למודיע את נזקיו עקב התאונה, בהתאם לתנאי הפוליסה לאחר שבדק את העובדות נשוא כתב התביעה ואת נזקי המעורבים וזאת ללא שום הסתייגות והוא מנוע ומושתק מלטעון טענות לעניין חבותו על פי הפוליסה כלפי המודיע וגם כלפי התובע.

הצדדים חלוקים בשלוש טענות עיקריות :

האחת, טענת הביום והקנוניה בין התובע לבין הנתבע 1 בכל הקשור לנזקי רכב התובע ו/או הקשר הסיבתי בין התאונה לנזקי התובע. ואילו הטענה השניה, תרומתו הרשלנית של התובע לקרות התאונה והטענה האחרונה שאלת גובה הנזק וסוגיית ההנחה אליה זכאי התובע.

באשר לטענת הביום, לאחר ששבתי ועיינתי בעדותם של הנהגים ובחומר הראיות, באתי למסקנה, כי המדובר בטענה נעדרת כל יסוד ראייתי. כזכור במסגרת כתב ההגנה מטעם הנתבעת 2, טענה האחרונה, כי טענת הביום נסמכת על ממצאי חקירה אך משום מה, ממצאים אלו לא הוצגו כראיה לתיק ואותו דו"ח חקירה נטען, לא היווה חלק מראיות הנתבעת 2 ומבלי שיועלה על ידה הסבר כלשהו להימנעות מלהציג את הראיה ומשכך יש לקבוע, כי הימנעות זו פועלת לחובתה.

מכאן שאני קובע, כי הנתבעת לא הוכיחה את טענת הקנוניה שבין התובע לבין הנתבע 1 ומשכך, לא היה מקום, כי זו תתנער מחבותה על פי הפוליסה לפצות את התובע.

ואילו באשר לטענת האשם התורם של התובע, בקצרה אפנה איפוא לעדותו של התובע, שם הוא מסר בשתי הזדמנויות :

(ש.ת) "כשאני נוסע אין לי שדה ראיה גדול אבל הכביש פתוח".

(ש.ת) "נכנסתי לצומת בנסיעה שוטפת, ראיתי אותו ניסיתי לעצור".

פרוטוקול 23/02/12 עמ' 4.

לאמור, חרף העובדה כי שדה הראיה של התובע מוגבל הוא נכנס לצומת בנסיעה שוטפת מכאן שיש לקבוע, כי התובע נכנס לצומת בנסיעה שוטפת בחוסר זהירות מכאן שאני קובע, כי עיקר האחריות לתאונה בשיעור של 80 % מוטלת לפתחו את נהג הנתבע אשר נכנס לצומת בניגוד לתמרור "עצור" המוצב בכיוון נסיעתו, ואילו לנהג התובע רשלנות תורמת בשיעור של 20 % בשל כניסה לצומת בחוסר זהירות.

ואחרון דברים, באשר לסוגיית ההנחה אליה זכאי התובע בהיותו בעלים של מוסך, גם כאן אין להכביר במילים שעה שמונחת בפני בית המשפט חוות דעת שמאית מטעם התובע והנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי על חוות דעתו וגם לא ביקשו להגיש חוות דעת נגדית.

יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי הוא זכאי להנחה בשיעור של בין 20 % ל- 25 % מעלות החלפים (ר' עמ' 6 פרוטוקול 23/02/12), מכאן שאין להתעלם מנתון זה בחישוב גובה הנזק.

באשר לגובה הנזק, אני קבוע כי לאחר עיון בדוח השמאי, בתמונות הרכב הניזוק אני מתרשם, כי הנזק הנתבע הוא אכן הנזק שארע לרכב בעקבות התאונה ועקב אשמו של הנתבע 1.

מכל המורם לעיל אני מקבל את התביעה.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך 55,948 ₪ (סכום הנזק בחוות הדעת בניכוי אשם תורם בשיעור 20 % וכן בניכוי ההנחה על חלפים בשיעור 20%), בתוספת אגרת משפט ששולמה עם פתיחת ההליך והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל, כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט בשיעור 20 %.

ההודעה לצדדים שלישיים;

לאור התוצאה אליה הגעתי אני קובע, כי לא היה מקום להתנערותה של הנתבעת 2 מהכיסוי הביטוחי במיוחד, שעה שהיא שילמה את נזקיו של הנתבע 1 (המבוטח שלה) בעקבות התאונה, לפיכך אני מקבל את ההודעה לצדדים שלישיים ומחייב את הנתבעת 2 לשלם לצד השלישי שהוא הנתבע 1 שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, סכום האגרה ששולמה בעד ההודעה לצדדים שלישיים בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת ההודעה ועד יום התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ג, 12 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.