מבוא:

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר הוגשה על-ידי התובע לוי אביגזר (להלן: "תובע 1") ותביעת שיבוב אשר הוגשה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "תובע 2").

שתי התביעות אוחדו לפי החלטה מיום 29.11.12.

תמצית טענות התובעים:

1. תובע 1 יליד 1960, בן 45 ביום התאונה וכיום בן 53. בעת הרלוונטית לכתב התביעה התובע עבד בהתקנת שלטים. בהתאם לנטען בכתב התביעה:

" ביום 08.02.06, סיים התובע את עבודתו וכאשר פנה לביתו, נפל לתוך בור שהיה פעור במדרכה ברחוב רוטנברג בנתניה (סעיף 4). בבור אשר נפער במדרכה עמד, עובר לתאונה, טלפון ציבורי השייך לנתבעת 1 ואשר נעקר ממקומו (סעיף 5)"  (להלן: "התאונה").

תאור התאונה ונסיבותיה פורט על-ידי התובע בסעיפים 6-8 לתצהיר עדות ראשית אשר נערך על-ידו.

כמו-כן, בעדותו בפני ביהמ"ש תיאר התובע את התאונה בזו הלשון:

"....הלכתי ברגל, כ-30 מטר לפני מקום המפגע התחיל לרדת גשם מבול, היה חשוך, המקום לא מואר, הגברתי את ההליכה כדי להגיע הביתה ועברתי מהמקום, לא שמתי לב, הרגל נתקלה לי בעמוד שאני מבין היום שהוא של טלפון, הוא היה ברצפה, נעקר מהרצפה ויצר בור סביבו. העמוד סמוך לבור, מעל הבור, בהליכה שלי, השפיץ של הנעל נתקע לי בעמוד ונפלתי לבור. אם הרצפה הייתה חלקה הייתי יכול לעצור עם הרגל את הנפילה אבל הבור לא אפשר לי והברך פגעה באבן משתלבת ושם נשארתי. באו חברים שהיו שם, בעל המכולת, הם רצו לעזור לי כי צעקתי מכאב והם לקחו אותי והסתירו אותי מהגשם ומשם פינו אותי לבית חולים".

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, בעמוד 7 שורות 19-20 ובעמוד 8 שורות 1-6).

1. עוד נטען, כי התובע פונה ממקום התאונה לבית חולים "לניאדו" שם אושפז עקב שבר בפטלה. התובע שוחרר מאשפוז ביום 14.02.06.
2. התביעה הוגשה נגד נתבעות 1 ו-2. בהתאם לנטען:

חברת בזק (להלן: "נתבעת 1") נושאת באחריות מאחר שעמוד הטלפון אשר היה מוטל על הרחוב הינו בחזקתה ו/או בשליטתה.

עיריית נתניה (להלן: "נתבעת 2"), נושאת באחריות מאחר שהתאונה אירעה בשטח המצוי בשליטתה.

1. עוד הוסיף תובע 1, כי נסיבות התאונה מעידות על כך, כי אין המדובר בסיכון יומיומי ואין להטיל על התובע אשם תורם, מאחר שבמקום התאונה לא הייתה תאורה כלל ומיקום המפגע היה במדרכה המיועדת להולכי רגל.
2. תובע 1 טען בכתב התביעה, כי יש להחיל בעניינו את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), בכל הקשור לנטל הראיה ואולם ויתר על טענה זו בסיכומיו. בסיכומיו טען התובע, כי הוא משאיר את קביעת האחריות להימצאות המפגע לשיקול דעת בית משפט.
3. ביום 23.12.07 קבעה וועדת הערר של המוסד לביטוח לאומי כי לתובע 1,  15% נכות לפי סעיף 35 (1) ב-ג + 4% לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי ובסה"כ 19% נכות.
4. תובע 1 טען, כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית, והינה בשיעור מינימאלי של 25%, מאחר שעקב מגבלותיו אינו יכול לעבוד בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי כפי שעבד בעבר.
5. תובע 2, הצטרף בסיכומיו לטענות המפורטות בסיכומי תובע 1 והוסיף, כי הינו עותר לשיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בגין גמלאות ששולמו לתובע 1, מאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. תובע 2 שילם לתובע 1 דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה עד לחודש 01/08, בתוספת ריבית והצמדה עד ליום הגשת כתב התביעה בסך כולל של 237,992 ₪ (סכום משוערך ליום הגשת הסיכומים 22.03.13). 

          תמצית טענות הנתבעות:

1. הנתבעות הכחישו הן את אחריותן לקרות התאונה והן את הנזק הנטען בכתב התביעה:

נתבעת 1 טענה, כי אינה נושאת באחריות משלוש סיבות עיקריות:

האחת, השטח בו אירעה התאונה בבעלות נתבעת 2. בנוסף, הטלפון הציבורי הוסר מהמקום כשנה עובר למועד התאונה כתוצאה מוונדליזם. לכן, פגם או ליקוי אשר נוצר לאחר הסרתו הינו באחריות נתבעת 2, כרשות עירונית האמונה על בטיחות הדרכים ברחובות. אף לאחר המקרה, נתבעת 2 לא תיקנה את המדרכה ולא את התאורה.

השנייה, לתובע אשם תורם, מאחר שהמפגע היה גלוי לעין ומאחר שמעדותו עולה, כי הכיר את אזור התאונה והמפגע וחרף כך, לא נקט באמצעי זהירות.

השלישית, נתבעת 1 לא ידעה אודות הפגם עד למועד הגשת כתב התביעה. כמו-כן, הנתבעת בעלת מספר רב של מתקנים פזורים ברחבי הארץ ואין זה סביר לדרוש ממנה ידיעה בכל רגע נתון מה מצב מתקניה.

לשאלת הנזק, טוענת נתבעת 1, כי ככל שנפגע התובע, עסקינן בפגיעה קלה ושטחית ומקורה במצבו הבריאותי עובר למועד התאונה (התובע סבל וסובל גם כיום מבעיות לב). בנוסף, השלכות הפגיעה אינן משפיעות על תפקודו של התובע ואינן מגבילות אותו בשגרת חייו ולכן נכותו התפקודית הינה בשיעור של 8% .

נתבעת 2 טענה, כי נתבעת 1 נושאת באחריות לקרות התאונה, מאחר שהייתה הבעלים של מתקן הטלפון הציבורי אשר הותקן על-ידה ללא היתר. בנוסף, הטלפון לא הוסר כתוצאה ממעשי ונדליזם כטענת נתבעת 1, אלא הוסר על-ידה מבלי שתוקן.

עוד מוסיפה נתבעת 2, כי אף אם נעקר כתוצאה ממעשה ונדליזם, נתבעת 1 אינה פטורה מאחריות לתקינות מכשיריה, אחריות הכוללת מעקב, רישום מסודר ובדיקת המכשירים על-ידה באופן שגרתי יזום וללא תלות באזרחים והרשויות המקומיות.

לטענת נתבעת 2, מעדות התובע, עולה כי המדרכה ומכשיר הטלפון היו תקינים זמן קצר לפני התאונה (מפנה לפרוטוקול הדיון, מיום 05.03.13, עמוד 12, שורות 11-14), לפיכך טענת נתבעת 1, כי עיריית נתניה לא עשתה דבר לתיקון המדרכה במשך חודשים ארוכים אינה נכונה.

בנוסף, טענת התובע 1 לפיה מקום התאונה לא היה מואר הינה עדות כבושה אשר נטענה לראשונה בתצהירו. קרי, חמש שנים לאחר האירוע. כמו-כן, לתובע אשם תורם בקרות התאונה המתבטא בהתנהגות פזיזה ורשלנית.

לשאלת הנזק, הצטרפה נתבעת 2 לטיעוניה של נתבעת 1.

ג. ראיות הצדדים:

1. במסגרת הראיות אשר צורפו על-ידי תובע 1 הוגשו: תמונות ממקום התאונה אשר צולמו לטענתו למחרת התאונה , תעודות רפואיות, אישור מעסיק על תקופת עבודה, החלטת ועדה רפואית של המל"ל, פירוט תשלומי גמלאות, קבלות עבור הוצאות נסיעה. חוו"ד אורתופד ד"ר גורן צבי.

ד"ר צבי גורן, העריך בחוו"ד מיום 08.11.07, את דרגת נכותו האורתופדית של התובע, "... דרגת נכות צמיתה בשיעור של: 30% לפי סעיף 35 (1) (ד), לתקנות הביטוח הלאומי, בגין מצב לאחר פגיעה מורכבת בברך ימין (שבר מרוסק של הפיקה, נזק של ACL)+ 2 ניתוחים. כמקובל במקרים דומים יש להפעיל את תקנה 15 בהיקף מלא".

1. במסגרת הראיות אשר צורפו על-ידי תובע 2 הוגשו: תמונות ממקום התאונה, סיכומי מחלה, תעודות רפואיות, תביעות התובע למל"ל, פירוט התגמולים ודמי הפגיעה אשר שולמו לתובע בגין התאונה וכן החלטות הוועדות הרפואיות אשר יפורטו בהמשך פסק הדין.
2. במסגרת ראיות ההגנה מטעם נתבעת 1 הוגש תצהיר עדות ראשית מר שמעון דודסון- רפרנט נזקים מחוז צפון. בנוסף, הוגשה תכתובת דואר אלקטרוני בין מר דודסון לבין נציגת בזק הגב' מיכל אסקין.
3. במסגרת ראיות ההגנה מטעם נתבעת 2, הוגש תצהיר עדות ראשית מר אליהו דגן- מנהל סיכונים בעיריית נתניה , פירוט תגמולי מל"ל, תביעות למל"ל וחוו"ד אורתופד פרופ' נרובאי .

פרופסור נרבואי העריך בחוו"ד מיום 06.01.09, את דרגת נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 35 (1) (ב), לתקנות הביטוח הלאומי. כמו-כן, סבר כי אין להפעיל את תקנה 15 מאחר שהתובע מסוגל לעבוד .

1. נוכח הפערים בין חוות הדעת מונה ביום 04.09.09, ד"ר נחום הלפרין כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורטופדיה וזאת במקביל להגשת חוו"ד מטעם הצדדים.

ד"ר הלפרין העריך את נכות התובע בשיעור של 15% כפי שיפורט בפרק ו' לפסק הדין.

1. מן האמור לעיל עולה, כי הצדדים חלוקים במספר שאלות עיקריות:

      האם קיים מפגע בטיחותי במדרכה?

    האם לתובע אשם תורם בקרות התאונה?

האם חבות הנתבעות באחריות בגין התאונה?

אם כן, מהי חלוקת האחריות בין הנתבעות ?

     משך התקופה לחישוב הנכות הזמנית?

      מה שיעור נכותו הרפואית והתפקודית של התובע? ונזקיו כתוצאה מכך.

ד. דיון והכרעה:

1. האם המפגע מצדיק חיוב בנזיקין?

לעניין האבחנה בין מפגע המצדיק חיוב נזיקי לבין מפגע שאינו מצדיק חיוב נזיקי, ראו ע"א (ת"א)  2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, פ"ד תשס"ב (2) 97, בעמוד 106, שם נקבע כי:

"ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו."

עיון בתמונות ובראיות הצדדים, מעלה כי הבור שנפער כתוצאה מעקירת עמוד הטלפון הציבורי והותרת עמוד הטלפון על המדרכה,  מהווים סכנה בלתי רגילה, היוצרת סיכון שאינו נמנה על הסיכונים היומיומיים. מפגע שכזה דורש נקיטת אמצעי זהירות סבירים כגון: תיקון נאות, גידור/תיחום, תאורה וכיוצ"ב, על מנת להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה.

אף לשיטת נתבעת 2, עסקינן במפגע מסוכן. כך למשל העיד מר אליהו דגן לעניין זה בזו הלשון:

"ש. מציג את ת/1 ובו רואים את עמוד הטלפון שוכב על הרצפה ולידו מרצפות חסרות, מאשר?

ת.     מאשר שאתה מראה לי את התמונה.

ש.     מי מהעירייה שהיה עובר ורואה מפגע כזה היה מדווח עליו?

ת.     בוודאי. מדובר בסיכון חיי אדם. "

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, עמוד 22, שורות 7-10).

אשר על כן, מדובר במפגע שנראה היטב בתמונות ושוכנעתי, כי מדובר במפגע שהיה קיים במקום טרם התאונה והינו מהווה מכשול מהותי.

נתבעת 2 טענה, כי  עדותו של תובע 1, לפיה התאונה אירעה בשעות הערב וכי לא הייתה תאורה במקום נטענו לראשונה בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע והיה עליו להעלותה בכתב התביעה. יחד עם זאת, גרסת עד הגנתה שומטת את הקרקע מטענתה היות ועד ההגנה מר דגן מסר לעניין זה בחקירתו הנגדית, כי תאורת הרחוב אינה בתחום אחריותו ועל אף שקרא את תצהיר תובע 1 לא ביקר במקום, לא בדק את תאורת הרחוב וכן לא בדק האם המפגע תוקן.

וכך העיד בנושא זה:

"ש.      האם נכון שלפני שנערך תצהירך עיינת בתצהיר התובע?

ת.        יש להניח.

ש.        יש טענה בתצהיר התובע שהמקום אינו מואר, מדוע לאור אמירה זו לא הלכת בשעות החושך למקום כדי להתרשם מהטענה?

ת.        נניח שהיום הייתי מוצא שהכל מואר, האם זה אומר משהו על שנת 2006?

ש.        אם היית מוצא שהיום לא מואר מה זה היה אומר לנו?

ת.        לא מתפקידי להאיר רחובות. תפקידי אם אני רואה מפגע להודיע למוקד שיתקנו. יש פינות חשוכות ויש מוארות. אתה שואל 6 שנים אחורנית.

ש.        אני שואל האם לאור מה שנכתב בתצהיר, טענת התובע, האם לא ראית לנכון לתת דעתך לשאלה זו, לבקר במקום?

ת.        לא. "

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, עמוד 23, שורות 7-17)

ובהמשך לעדותו:

"ש.      אמרת שאתה בד"כ מגיע למקום לבדוק כאשר יש תלונה, כאשר הציגו לך תמונה שנמצאת אצלך מדוע לא הלכת לבדוק?

ת.        מאחר והתלונה הייתה 6 שנים אחורנית לא בדקתי. אני בטוח שהדברים האלה תוקנו. נכון שזה תחום אחריותי בעירייה. לא טרחתי ללכת למקום לראות את המפגע ואיני יודע אם הוא תוקן. אני מניח שתוקן. "

(שם, עמוד 23, שורות 29-30 ועמוד 24 שורות 1-3).

עדות התובע בשילוב גרסתו לאורך כל ההליך המשפטי ובפרט בתצהיר אשר היה מונח לפני הנתבעות טרם הליך ההוכחות, טרם הכנת תצהירים מטעמם ובנוסף הכרת המל"ל במקרה כתאונת עבודה, מחזקים את מסקנתי, כי הטענה לפיה המקום היה חשוך אינה בבחינת עדות כבושה כפי שטענה נתבעת 2 ולכן הנני נותנת אמון בגרסת תובע 1 אף אם לא נטענה קודם לכן .

בנוסף, טענת התובע מתיישבת עם נסיבות האירוע לפיהן, האירוע אירע בחודש פברואר, בתום יום עבודה ולכן מתקבל על הדעת, כי לפי תנאי מזג האוויר ירד גשם, היה חשוך ובמקום לא הייתה תאורה נאותה לתנאי המקום, כך שלא הבחין בבור שנוצר במדרכה כתוצאה מנפילת מתקן (עמוד) שבבעלות הנתבעת 1.

למעלה מכך, עיון בראיות ובעדויות המצויות בתיק מלמד על כך, כי נתבעת 2 לא פעלה לתיקון המפגע עד ליום שמיעת הראיות. כך למשל, עולה מעדותו של מאיר דגן ומהתמונות אשר הוגשו ביום 05.03.13, במסגרת נ/2 2, כי לכל הפחות בשנת 2008 בעת שצולם מקום האירוע, עמוד הטלפון השייך לנתבעת 1 הוסר ממקום התאונה ואילו הבור שנפער באדמה טרם תוקן.

כמו-כן, מתמונות אשר הוגשו ביום 05.03.13, אשר סומנו ת/1, לא ניתן להבחין כי במקום קיימים עמודי תאורה אף על פי שהמפגע נמצא בסמוך למרכז מסחרי וחרף העלאת הטענה על ידי התובע עוד במועד הגשת התצהיר מטעמו, לא טרחה הנתבעת 2 לבצע בדיקה ביחס לטענה זו ממילא לא לבצע בדיקה של התאורה נכון למועד הגשת התצהירים מטעמה לצורך סתירת הטענה.

אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי עסקינן במפגע המצדיק חיוב בנזיקין וגרסת התובע באשר להיעדר תאורה במקום מתיישבת עם נסיבות המקרה והראיות בתיק. בשולי הדברים אציין, כי לאור נסיבות האירוע, ראוי היה כי נתבעת 2 הייתה בודקת את תנאי התאורה ותיקון המפגע על דעתה בעיקר לאחר שהייתה ערה לקיומו של ההליך לפני.

1. אחריות הנתבעות: כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם על מי מהם מוטלת האחריות להסרה והרחקת המפגע ועל מי מהם חלה החובה לנקוט באמצעי הזהירות אשר פורטו לעיל.
2. אחריות נתבעת 1:

לנתבעת 1 מספר רב של מתקנים ומכשירים הפזורים בכל רחבי הארץ ודרישה לחייב את נתבעת 1 להיות מודעת למצב מתקניה בכל רגע נתון אינה סבירה מבחינה של שיקול הקצאת משאבים. יחד עם זאת, נתבעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח מהן הנסיבות בעטיין נותר עמוד הטלפון הציבורי והבור שנפער סביבו במקום התאונה ולכך חשיבות רבה לבחינת חובת הזהירות המושגית ואפרט: לו הטלפון הציבורי הוסר ממקום התאונה בשל ונדליזם כפי שטענה נתבעת 1 והדבר לא הובא לידיעתה אזי היה ניתן לשקול שלא לחייבה בחובת זהירות מושגית.

יחד עם זאת, טענה זו נטענה בעלמה ועדות יחידה לכך ניתן למצוא בתצהירו של מר דוידסון, לפיו נטען כי משיחות שערך עם בעלי עסקים במקום עולה, כי בני נוער עקרו את הטלפון ממקומו. נתבעת 1 לא טרחה להזמין עדים לצורך הוכחת טענה זו ולפיכך, הנני דוחה אותה.

יתרה מכך, מחומר הראיות עולה, כי קיימות עדויות סותרות באשר להסרת הטלפון הציבורי. מחד, נטען על-ידי מר דוידסון, כי מבדיקה שערך לא ידוע לנתבעת 1 על הסרת מתקני טלפון מאזור התאונה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה. מאידך, מ נ 1/1  (תכתובת בין עובדי הנתבעת ) ניתן ללמוד, כי במקום הוצב טלפון ציבורי שהוסר וכיום נמצא בסיס הטלפון ואבני הרחוב לא הושלמו.

לשם לכך אפנה למייל מיום 25.11.08 כמו-כן, מהתכתובת מיום 18.07.11 ניתן ללמוד, כי הנתבעת הסירה את מתקן הטלפון הציבורי ואצטט את תוכן ההתכתבות: "מצ"ב תביעה בגין נזקי גוף, אשר אירעו כתוצאה מנפילה לבור במדרכה ברחוב רוטנברג בנתניה. הבור נפער כתוצאה מעקירת טמ"כ שהוצב במקום, מעשה ונדליזם של חבורת נערים. פינוי הטמ"כ נעשה על-ידי בזק, אך אף גורם לא דאג לתיקון המפגע (התביעה הוגשה כנגד בזק וכנגד עיריית נתניה). עוה"ד המייצג אותנו בתיק מטעם חב' הביטוח מבקש לקבל פרטים ביחס לנוהל הסרת טמ"כ וטיפול בפגע שנוצר כתוצאה מכך. על מי מוטלת האחריות?" 

מר דוידסון מסר בעדותו, כי לאחר כתיבת המייל לעיל נערכה בדיקה ממנה עלה, כי תוכן ההתכתבות שגוי.

נתבעת 1, שבה על הטענה, כי יש לה קושי לבדוק את נסיבות הסרת הטלפון הציבורי לאשורן, מאחר שחלפו הרבה שנים מיום התאונה, חסר מידע במערכת המחשב וכן העובדים שעבדו בעת הרלוונטית לכתב התביעה אינם עובדים בחברה.

מכל האמור לעיל, לא עלה בידי נתבעת 1 להוכיח וליתן הסבר מניח את הדעת מדוע אין להטיל עליה אחריות בנסיבות המקרה דנן. מגרסת הנתבעת לא ניתן לשלול הטלת אחריות מושגית וקונקרטית, מעצם היותה בעלת מתקן ציבורי אשר ביצעה עבודה ברשות הרבים. כאשר לגבי מבצעי עבודות כגון דא, נקבע בפסיקה, כי המבצע עבודות ברשות הרבים צריך לצפות, כי עוברי אורח עלולים להיפגע מביצוע לא נאות של עבודתו, לרבות בשל אי שמירת נהלי בטיחות (ת"א 5792/93 בתיה פשפיורקה נגד מ.ת.ב ואח', מיום 04.01.98, פסקה 7).

1. אחריות נתבעת 2:

השאלה לגבי אחריות העירייה במקרים בהם מתרחשות תאונות דומות ברחבי העיר, כמו גם שאלת אשמם התורם של ההולכים בדרך, נדונה רבות בפסיקת בית המשפט.

אין חולק, כי המקום בו נפל התובע מצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת-2. הלכה היא, כי על העירייה מוטלת חובת זהירות מושגית ביחס להולכים ברחובותיה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז 757 (3)), בעמוד 766. משכך, יש לבחון קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שהרי אחריות העירייה איננה אחריות מוחלטת. נפסק לא אחת, כי כבישים ומדרכות אינם שטח סטרילי ראו בע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת-גן ואח', מיום 21.01.98, בעמוד 1:

"רחובות ומדרכות עיר אינם משטח סטרילי ואין מקום להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים... אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטייה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים היא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך".

            אכן, לא ניתן לצפות מרשות מקומית הפועלת בתקציב המוגבל מטבעו למנוע כל מפגע, אך שיקולי תקציב אינם יכולים להעניק לה פטור אוטומטי מאחריות. חובת העירייה לבדוק ולדאוג במסגרת הסביר לתקינותן של המדרכות בתחום שיפוטה. ולכן, על העירייה להוכיח, כי פעלה במסגרת הסביר, וכי היה בידה מנגנון סביר לאיתור מפגעים או לתיקונם.

בעניינו, בין אם מעד התובע כתוצאה משקע במדרכה או כתוצאה מכך שנתקל בעמוד הטלפון, הרי שהמדובר בטענה המתייחסת למדרכה או מתקן אשר נמצא בתחומי הרשות וכאמור לעיל, על פי הפסיקה על הרשות מוטלת אחריות לתחזוקת המדרכה ולטיפול בתחזוקת מתקנים אשר נמצאים בתחום שיפוטה.

על כן, יש לבחון האם במקרה דנן, הפעילה הרשות מנגנון סביר לאיתור המפגע.

לעניין זה העיד מטעם נתבעת 2, מר אליהו דגן אשר בעדותו מסר, כי לעירייה אגף פיקוח, המעסיק עשרות פקחים אשר מחולקים לאזורי עבודה שונים ותפקידם למסור מידע אודות מפגעים למחלקה הרלוונטית בעירייה.

בנסיבות המקרה דנן, כפי שפורט בסעיף 16 לפסק הדין, עולה כי גם נכון למועד מסירת העדות , נתבעת 1 לא ערכה ביקור במקום ולא ערכה בדיקה מקיפה ויסודית האם המפגע תוקן וזאת מן הסיבה, כי חלפו מס' שנים מיום התאונה. כך הוסיף העד, לשאלה זו:

"ש.      האם בדקת האם בכל השנים האלה יש מידע על כך שבעירייה מישהו ידע על המפגע הזה?

ת.        אם בעירייה היו יודעים על זה אני משער שהיו מטפלים בזה.

ש.        האם בארבע שנים אלו אתה בדקת אם היה רישום על מפגע במקום הזה?

ת.        אמרתי שלא. אין לי מה לבדוק אבל אם היה מפגע והיו מתקשרים למפגע העירייה הייתה מטפלת בזה.

ש.        אמרת שבדקת עם שתי גברות ואמרו שלא הייתה שום הודעה על מפגע?

ת.        במוקד אמרו שלא קיבלו שום הודעה. "

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, עמוד 21, שורות 26-32).

מעדותו עולה, כי במקרה זה העירייה מודעת למפגע גם כיום מבלי שיהא צורך בהקצאת משאבים ואינה פועלת להסרת המפגע. מהתמונות אשר הוצגו בפני ניתן ללמוד, כי המפגע נמצא במדרכה סמוכה לחנויות, במקום נראה לעין. אשר על כן, היה באפשרותה לצפות את התאונה ולמנוע אותו בהפעלת אמצעים סבירים.

מאחר והגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעות נושאות באחריות לקרות התאונה, הנני קובעת שחלוקת האחריות ביניהן תהא זהה ובחלקים שווים ביניהן.

למסקנה זו הגעתי, בעיקר בשל כך שהנתבעת 2 כרשות מקומית לא דאגה לתאורה מספקת במקום המשמש מרכז מסחרי וממילא לא דאגה להסיר את המכשול והבור שנפער, לאחר שהוסר עמוד הטלפון שהיה באחריות ובבעלות נתבעת 1, גם אם לדידה היא אינה האחראית לכך, באשר מסכנת היא בכך את תושבי העיר ואת התובע, שבתחום שיפוטה מצוי המפגע המסכן חיי אדם ( כפי שהעיד מצהיר הנתבעת 2 ).

1. אשם תורם:

בפסיקה נקבע, כי מגורים בסמוך למקום המפגע אינם מטילים אשם תורם באופן ישיר, כך נקבע בע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם, מיום 30.03.95, עמוד 1:

"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זה דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה".

בעניינו העיד התובע, כי התאונה אירעה סמוך לביתו. במועד תאונה נשוא כתב התביעה, התובע ראה את העמוד שעה שפסע על המדרכה, אך לדבריו לא שם לב לכך שבקצה העמוד ישנו בור. כך היטיב לתאר בעדותו בזו הלשון:

" נכון שהמכשול גדול ובולט?

ת.         כן. העמוד בולט. הבור לא בלט.

ש.        נתקלת בעמוד?

ת.         בבטון.

ש.        ראית את העמוד?

ת.         את העמוד ראיתי אבל כשהולכים וממהרים ולא רואים את הבור, זה חשוך ומים נראים כמו רצפה בחושך, זה היה נראה כמו משטח. אני לא הולך בדרך הזאת יום יום.

ש.        האם תוך כדי הליכה ראית את העמוד?

ת.         רואים רק את הקצה של העמוד בחושך, את החלק הסופי של העמוד שיש בו בטון לא ראיתי.

ש.        אין תאורת רחוב מספקת?

ת.         אין.

ש.        כמה שנים גרת שם?

ת.         לא הרבה, שנה בערך.

ש.        כתושב הרחוב הכרת את העמוד, ידעת שהוא שוכב שם?

ת.         ראיתי אותו פעם פעמיים כך, לא התייחסתי לכך, לא עניין אותי."

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, עמוד 8, שורות 18-32, עמוד 9 שורה 1).

מאחר שהתובע מסר בעדותו, כי הבחין בעמוד המונח על המדרכה והמדרכה הינה מדרכה רחבה וניתן ללמוד כי לתובע הייתה אפשרות לצעוד בצידה השמאלי של המדרכה או להאט את קצב הליכתו בעת שהבחין בעמוד בוודאי להיזהר. בנסיבות אלו הנני קובעת, כי לתובע אשם תורם בשיעור של 25% לקרות התאונה.  

ו. נכותו הרפואית והתפקודית של התובע:

נכות רפואית ונכות תפקודית:

נכותו הרפואית של התובע הוערכה על-ידי מספר גורמים רפואיים ולכך ניתן למצוא ביטוי בחוו"ד אשר הוגשו לבית משפט, בתעודות הרפואיות ובהחלטות הוועדות הרפואיות של המל"ל.

בענייננו, ויתרו הצדדים על חקירתם של המומחים, על אף שהייתה שמורה להם הזכות לחקור את מומחי הצדדים ואת המומחה מטעם בימ"ש בניסיון לסתור את ממצאיהם ומסקנותיהם.

כאמור, נוכח הפערים בין חוו"ד אשר הוגשו על ידי הצדדים, מונה ביום 04.09.09, ד"ר נחום הלפרין כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורטופדיה וזאת במקביל להגשת חוו"ד מטעם הצדדים (להלן: "חוו"ד של ד"ר הלפרין").

ד"ר הלפרין העריך בחוו"ד מיום 17.10.10, את נכותו הרפואית של התובע באופן הבא:

" לאור כל האמור לעיל ועל סמך קובץ התקנות של המוסד לביטוח לאומי, אני מעריך את ההפרעה הקיימת בכושר הפעילות מיום 08.02.06 ב- 15% נכות לפי סעיף 35(1) בין ב' ל-ג' ועוד נכות אסתטית של 3% על צלקת בקדמת הברך". 

חוו"ד של ד"ר הלפרין נערכה, לאחר שהיו בפניו דוחות הועדה הרפואית של ביטוח לאומי, סיכום ביקור של ד"ר סלעי, חוו"ד של פרופ' נרובאי (מטעם נתבעת 2), הפניות ותוצאות בדיקות וצילומי הדמיה.  כמו-כן, ד"ר הלפרין ערך לתובע בדיקות גופניות ביום 23.03.10 וביום 05.10.10 ובדיקות עזר אשר כללו צילומי רנטגן.

מהבדיקה הגופנית עולה, כי לתובע צלקת באורך 13 ס"מ לא רגישה ומעט מכוערת, קיימת רגישות בקדמת ברך ימין, התובע מתהלך עם צליעה קלה ואינו מסוגל לרדת לכריעה מלאה על ברך ימין. בדיקות העזר נערכו ביום 01.08.10, מהן עולה, כי בברך ימין ישנה בעיית שחיקה בשלושת מרכיבי הברך וקיימת התבהרות סחוסית בעצמות המרכיבות את הברך. 

עוד הוסיף ד"ר הלפרין, כי לא מצא עבר רפואי רלוונטי לפני התאונה נשוא התביעה ואינו צופה שיפור במצבו של התובע וקיימת אפשרות להחמרה עקב שינויים הנובעים משחיקת המפרק.

ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002) (להלן: "פס"ד שטרן"):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..."

הנני מאמצת את האמור בחוות דעתו של ד"ר הלפרין מאחר שחוות דעתו מקיפה, מתבססת על נתונים אובייקטיבים בדבר עברו הרפואי של התובע. חוות דעתו מבחינה כרונולוגית הינה מאוחרת בזמן ומשקפת את מצבו הרפואי של התובע .

             התובע טוען, כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית:

בסיכומיו טען התובע, כי נכותו התפקודית הינה בשיעור מינימאלי של 25%. התובע הינו  בן 53 , בעל השכלה בסיסית ויכולת התעסוקה שלו חייבת להתבסס על עבודה פיזית אולם כיום מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה מגביל אותו לעסוק בעבודות כגון דא.

בעדותו הוסיף, כי לפני התאונה עבד כטכנאי מזגנים, מסגרות, שיפוצים והתקנת שלטים. לאחר התאונה, ניסה לעבוד בייצור שלטים אך פסק בגלל כאבי רגליים, עבד לסירוגין בקיוסק וכיום אינו עובד.

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, עמוד 9, שורות 25-32, עמוד  10, שורות 1-11).

הנתבעות טוענות, כי מחקירתו הנגדית של התובע עולה, כי התובע אינו מוגבל מלעבוד בעבודה פיזית רק בשל נכותו כתוצאה מהתאונה, אלא הוא מוגבל מאחר שהינו סובל מבעיות לב בגינן הוא מוכר כנכה בענף נכות כללית.

הלכה היא, כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות (על ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 572, ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 ).

בית המשפט לא יטה לסטות מהנכות הרפואית בהיעדר נימוקים כבדי משקל שינעוהו מלעשות כן.

במקרה דנן, לא הוכחו הטענות כגון דא ואפרט:

עיון בראיות הצדדים ובעדות התובע לעניין כושרו התפקודי מעלה, כי התובע סבל לאחר התאונה מבעיות רפואיות נוספות אשר הגבילו את כושרו התפקודי, וכך תואר על ידי התובע: 

              " ש.    מפנה לסעיף 15 לתצהירך, למה לא יכולת לעבוד בייצור?

ת.         ניסיתי, עבדתי כשנה וחצי, לא יכולתי להתגבר על הכאבים ברגל שאני סובל מהם עד היום וגם הגיל הכניע אותי. עברתי בתקופה זו צנתור, התקף לב. יש לי גם אישורים על כך. לא רציתי לפנות לביטוח, אבל לא מקבלים אותי בכל מקום. היום אני מקבל קצבה מביטוח לאומי מנכות כללית בגין סעיפים של הלב, הרגל ועוד פציעה שעברתי ברגל וביד שעברתי לפני 8 חודשים בגין תאונה שנפלתי מסולם שעליתי בבית להחליף מנורה והחלקתי.

ש.        מה הנכות הכללית שלך?

ת.         זמנית עד יוני 100%."

(פרוטוקול הדיון מיום 05.03.13, עמוד 6-12). 

אשר על כן, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כי כושרו התפקודי נפגע כתוצאה מהתאונה בשיעור גבוה מכושרו הרפואי כפי שנקבע על-ידי ד"ר הלפרין. יתרה מכך, במסגרת קביעת הנכות הרפואית, ד"ר הלפרין נתן דעתו למגבלות התפקודיות בעבודה הקשורה במאמץ ועל בסיס שיקולים אלו העריך את ההפרעה הקיימת בכושר פעילותו של התובע עקב הפגיעה ב- 15% נכות לפי סעיף 35 (1) בין ב' ל-ג'.

באשר לנכות הפלסטית- פרופ' הלפרין העריך, כי יש לקבוע לתובע 3% נכות- בגין צלקת בקדמת הברך.

לא שוכנעתי, באמצעות ראיות נוספות כי יש בנכות הפלסטית כדי לפגוע בתפקודו כלל ולהגבילו בכל אופן אחר, לרבות עבודה בעתיד. כמו-כן, לא הוכח כי כיום זקוק התובע להנעלה מיוחדת. אשר על כן, קיומה של הצלקת יהווה משקל לפסיקת פיצויי בראש נזק "כאב וסבל" בלבד.  

   ז. נזק:

הפסד שכר:

הפסד שכר לעבר:

התובע טען, כי כתוצאה מהתאונה שהה באי כושר עבודה עד ליום 23.12.07 לכן זכאי לטענתו להפסד שכר בגין תקופה זו בסכום  184,866 ₪.

בחודש אפריל 2008 עד יולי 2009 עבד בחברת "המשלט" בשכר ממוצע של 9,856 ₪ לכן זכאי לטענתו להפסד שכר בגין תקופה זו בסכום של  168,068 ₪.

סה"כ הפסד שכר לעבר בסכום כולל של 352,934 ₪.

נתבעת 1 טענה, כי לצורך קביעת בסיס השכר יש ליתן משקל למס' פרמטרים: התובע בעברו שהה בבתי-כלא, לא שרת בצה"ל, בעל השכלה בסיסית, בעיות רפואיות ולא הציג תלושי שכר. שכרו הממוצע ( 6,800 ₪ ) עובר למועד התאונה משקף את הפסד השכר רק לתקופה הסמוכה לתאונה.

בנוסף טענה נתבעת 1, כי התובע לא הציג אסמכתאות המעידות על אי כושר עבודה לתקופה של 20 חודשים. לכן, יש לפסוק לתובע הפסד שכר מלא בגין 3 חודשים בלבד, כפי שנקבע על-ידי המל"ל בסכום של 24,189 ₪.

עיון בראיות התובע 1 מעלה, כי אכן התובע לא צירף תלושי שכר מפורטים ומסודרים לצורך חישוב הפסד שכר לעבר. יחד עם זאת, צורפו:

אישור מעסיק על תקופת עבודה בחברת "רנדל שלטים" לפיו התובע עבד בחברה מיום 17.12.00 ועד יום 08/02/06.

פירוט שכר 4 חודשים עובר למועד התאונה לפיו שכרו הממוצע בתקופה זו 5,555 ₪.

פירוט הכנסות לפי דו"ח ביטוח לאומי (נכון לתאריך 14.02.11), אשר הוגש ביום 05.03.13 וסומן (ת/2) לפיו:

התובע עבד משנת 2001 עד 02/2006 בחברת "רנדל שלטים": שנת 2001 שכר ממוצע 5,921 ₪, שנת  2002 שכר ממוצע 5,759 ₪, שנת 2003 שכר ממוצע 6,056 ₪, שנת  2004 שכר ממוצע 6,705 ₪, שנת 2005 שכר ממוצע 6,905 ₪. מהנתונים עולה כי שכרו של התובע עובר לתאונה בתחילת שנת 2006 פחת לעומת שכרו בשנת 2004-2005, זאת בלי קשר לתאונה. ברם שכרו עלה מידי שנה ולכן לא נכון יהיה להתחשב בשכרו לחודש ינואר כאינדיקציה לשכרו השנתי, כפי שיכול היה להיות לולא התאונה.

אשר על כן, הנני קובעת כי בסיס השכר לחישוב הפסדי העבר הינו שכר של 7,000 ₪. משוערך להיום: 8,408 ₪ ( מדד בלבד).

שלוש תקופות לחישוב:

תקופה 1- חישוב הפסד עבר מיום התאונה 08.02.06 עד לתום תקופת הנכות הזמנית 09.05.06:

לעניין הנכות הרפואית הזמנית קבע ד"ר הלפרין: "נכויות זמניות לפי תעודות חופש מחלה אשר קבל מהרופאים המטפלים".

עיון בדו"ח סיכום מחלה מיום 19.02.06- מעלה, כי התובע אושפז מיום 08.02.06-14.02.06.

כמו-כן, שהה בימי מחלה במועדים: 09.02.06-09.04.06, 23.04.06-09.05.06.

סה"כ- 3 חודשי מחלה בגינם התובע יפוצה בסכום של 25,224 ₪ , בצירוף הפרשי ריבית סך של 29,950 ₪ .

תקופה 2- מתום הנכות הזמנית קרי, 09.05.06 עד למועד שהחל לעבוד בחברת "א.מ. המשלט בע"מ" 04/2008 וכן התייחסות לתקופה שבה עבד אצל האחרונה עד לחודש 12/09:

מאחר שבמהלך תקופה זו נקבעו לתובע נכויות זמניות וכן נכות בצירוף תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי וגופו של התובע טרם הסתגל למצבו הרפואי. הנני קובעת, כי בגין תקופה זו יחושב הפסד לעבר לפי נכות בשיעור 25% באופן הבא:

23 חודשים * 8,408 ₪ * 25%= 48,346 ₪ , בצירוף הפרשי ריבית מאמצע תקופה 50,060 ₪.

סה"כ בצירוף הפרשי ריבית עד היום 54,950 ₪ .

בין המועדים 04/2008-12/2008, התובע עבד בחברת "א.מ. המשלט בע"מ", במומו השתכר בשכר ממוצע  8,971 ₪, בסה"כ השתכר 80,741 ₪.

בין המועדים 01/2009-07/2009, התובע שב לעבוד בחברת "א.מ. המשלט בע"מ", במומו השתכר בשכר ממוצע 9,856 ₪, בסה"כ השתכר 68,992 ₪.

בחודש 12/2009, התובע לא עבד והוגדר בדו"ח המל"ל כמובטל- לא הוכח קשר סיבתי בין עזיבתו למצבו הרפואי של התובע.

מאחר שהתובע שב לעבודה ובמומו שכרו השביח אני סבורה, כי יהיה נכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין תקופה זו בשיעור של 15,000 ₪.

סה"כ בגין תקופה שנייה :

29,950 ₪ + 54,950 ₪ + 15,000 ₪ = 99,900 ₪ .

תקופה 3 חישוב הפסד עבר מיום סיום עבודתו בחברת א.מ. המשלט קרי, 07/2009 עד למועד פסק הדין:

שיעור הנכות לצורך קביעת ההפסד בתקופה זו יחושב לפי שיעור הנכות התפקודית, כפי שנקבע בפסק הדין. דהיינו, 15% נכות.

48 חודשים * 8,408 ₪ * 15%= 64,098 ₪. ( בצירוף הפרשי ריבית ). סה"כ בצירוף ריבית מחצית תקופה סכום של 65,900 ש"ח .

- אשר על כן, הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר כדלקמן: 165,800 ₪ = 65,900 ₪ + 99,900 ₪

הפסד שכר לעתיד:

התובע עתר בגין ראש נזק זה לסכום של 386,305 ₪ , מאחר שנותרו לו 15 שנות עבודה.

נתבעת 1, טענה כי לא הוצגו תלושי שכר לתצהיר התובע לכן מבוקש לקבוע,ששכרו של התובע דומה לשכרו בעבר ועל כן בסיס השתכרותו הינו 5,000 ₪ ומבוקש לפסוק בגין ראש נזק זה, 54,800 ₪.

תובע 1 יליד 1960, כיום בן 53 ללא השכלה אקדמית וללא הכשרה מקצועית.

בעברו עבד בהתקנת שלטים. התובע לא צירף ראיות להוכחת ראש נזק זה, עיון בדו"ח ביטוח לאומי מיום 14.02.2011, המפרט את הכנסות התובע מעלה, כי לאחר שנת 2008-2009 התובע עבד במומו בחברת "א.מ. המשלט בע"מ". בתצהירו ועדותו הוסיף, כי עבד במחלקת ייצור, פוטר מעבודתו ואינו מסוגל לשוב לעבוד בעבודה פיזית לכן עבד לסירוגין בקיוסק בשכר 2,000 ₪. התובע לא הציג מכתב פיטורין מחברת רנדל ולא הוכיח, כי הסיבה בעטייה פוטר מעבודתו הינה בשל אי יכולתו להשתלב במקום העבודה כתוצאה מהתאונה.

מעיון בשכרו של התובע בתקופה בה כן עבד, ניתן ללמוד על רצף תעסוקתי קרי, עבודתו כמתקין שלטים בחברת "רנדל תעשיות" בין השנים 2001-2006, מלמד על כך, כי מגמת העלייה בשכרו הינה מתונה.

כמו-כן, מאחר שהתובע לא הציג תלושי שכר מהם ניתן ללמוד על שכרו, בסיס השכר אשר נקבע לעבר ישמש להערכת ראש נזק זה.

8,400 ₪ * 15%* 139.0058= 175,147 ₪.

עזרת קרובים לרבות צד ג' לעבר ולעתיד:

התובע טען, כי עקב מגבלותיו וכאביו הוא מסתייע בעזרת קרוביו לפעולות יומיומיות. לכן, עותר התובע לפסיקת סכום פיצויים גלובאליים מתקופת התאונה ועד היום עבור שמונה שעות שבועיות בעלות של 35 ₪ לשעה ובסה"כ 24,640 ₪. את העזרה לעתיד העריך התובע בהיקף של 6 שעות שבועיות עד לגיל 88 והעריך את הזק בסכום של 63,159 ₪. ובסה"כ 87,799 ₪.

נתבעת 1, טענה, כי התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרת הזולת ואף לא הגיש לבית המשפט עדות בני משפחה לעניין זה. כמו-כן, לא הציג קבלות על העסקת עזרה. לכן, מבקשת לפסוק 3,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרת הזולת בתקופה שלאחר התאונה ואף לא הגיש לבית המשפט עדות קרוב משפחה לעניין זה.

יחד עם זאת סבורני , כי לאחר פציעתו ולאחר הניתוח נזקק לעזרה מאחר שנפגע ברגלו ואושפז כ- 10 ימים.

אין אינדיקאציה ראייתית (קבלות, תצהירים וכיוצ"ב) לעזרה קבועה וחריגה בגינה עותר התובע כתוצאה מנכותו. יחד עם זאת, מחוו"ד של ד"ר הלפרין עולה, כי קיימת אפשרות להחמרה ולא ניתן לשלול ניתוח בעתיד.

אשר על כן, הנני סבורה כי פיצוי בסך 25 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד:

התובע טען, כי לא שמר את כל הקבלות ומבקש לפסוק סכום גלובלי בסך של 45,000 ₪ .

נתבעת 1, טענה כי רוב הוצאות התובע מוכרות על-ידי המל"ל. כמו-כן, הוצאותיו בגין חוו"ד מומחים אינן ברות פיצוי מאחר שהן חלק מנזקי התובע והוצאות המשפט שלו. לכן, יש לפסוק לתובע 1,000 ₪ עבור הוצאות הנתמכות בקבלות בלבד.

לצורך הוכחת הוצאות ניידות- צורפו קבלות עבור ניידות בעבר שאינן קריאות ואינן מסוכמות או ערוכות באופן מסודר. כמו-כן, לא הונחה תשתית ראייתית לגבי הוצאות העתיד.

לצורך הוכחות הוצאות רפואיות צורפו קבלות עבור:

חוו"ד מומחה מטעם בימ"ש- ד"ר נחום הלפרין- 1547 ₪ כולל מע"מ.

חוו"ד מומחה מטעם התובע- ד"ר גורן- 3,537 ₪ כולל מע"מ.

אכן לא הוכח על ידי התובע צורך בהוצאות רפואיות עתידיות מנגד, עיון בחוו"ד של ד"ר הלפרין מעלה, כי האחרון המליץ על טיפולי פיזיותרפיה בעתיד וכן אינו שולל ניתוח בעתיד.

עוד, יש להתחשב בכך שמדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לפיצוי בגין הוצאותיו מהמל"ל.

אשר על כן, בגין ראש נזק זה יפסק לתובע פיצוי בסך של 15,500 ₪, כולל הוצאות בגין חוה"ד המומחים.

כאב וסבל:

התובע עתר לפיצוי בסך 120,000 ₪ מאחר שבעקבות התאונה עבר שני ניתוחים ואושפז למשך עשרה ימים.

נתבעת 1, טענה כי יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה הפסד לפי 17.5% נכות ובסה"כ  30,000 ₪.

התובע טען בתצהירו, כי חודשיים לאחר התאונה התגרש מאשתו אך יחד עם זאת לא הוכח קשר סיבתי בין שני המקרים.

כתוצאה מהתאונה, התובע עבר שני ניתוחים, אושפז 10 ימים, נקבעו לו 3 חודשי אי כושר עבודה מלאים, נכויות זמניות וקבועות על-ידי המל"ל, ד"ר הלפרין המליץ בחוו"ד על טיפולי פיזיותרפיה ותרופות נגד כאבים. כמו-כן, בבואי לקבוע את שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה, ניתן משקל לנכות הפלסטית בגין הצלקת בקדמת ברך ימין בשיעור 3%, אשר נקבעה לתובע על-ידי ד"ר הלפרין.

אשר על כן, הנני סבורה כי פיצוי בסך של 90 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה.

סה"כ נזקי התובע:

הפסד שכר לעבר- 165,800 ₪ .

הפסד שכר לעתיד- 175,147 ₪ .

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד- 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד- 15,500 ₪ .

כאב וסבל- 90,000 ₪ .

בסה"כ: 471,447 ₪ .

ז. סוף דבר:

מסכום זה ינוכה אשם תורם של התובע, כפי שנקבע לעיל בשיעור של 25% .

כמו-כן, מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל בסך 237,992 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון להיום.

ליתרת הסכום יש להוסיף שכר טרחה בשיעור 23.6% כולל מע"מ ואגרה ששולמה על-ידי תובע 1 .

בסכום זה ישאו הנתבעות בחלקים שווים ביניהן.

שעה שקיבלתי את התביעות שתיהן, על הנתבעות לשאת בחלקים שווים ביניהן גם ביחס לתשלומים ששילם תובע 2 לידי התובע 1 , בצירוף כל ההוצאות שנאלץ התובע 2 לשאת בהן לצורך הגשת התביעה ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% כולל מע"מ.

התובעים יגישו פסיקתה לחתימתי בהתאם לפסק הדין תוך 20 יום.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ג, 08 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.