לפני כב' השופטת הבכירה ריבה ניב

תובעת אירית וידר

ע"י ב"כ עו"ד שמואל גלינקא

נגד

נתבעת מלכה דודוביץ

ע"י ב"כ עו"ד מאיר רובין

פסק דין

1. התובעת והנתבעת ומשפחותיהן מתגוררות בשכנות זו לזו, ברח' נורדאו 44 ב' הרצליה ובתיהן מצויים בחזית ובעורף הכתובת הנ"ל. הכניסה לביתה העורפי של התובעת הינה באמצעות שביל גישה (לרכב ולרגל) המצוי במקרקעין בו נמצאים הבתים. בין התובעת לבין גיסתה של הנתבעת, בעלת הבית בו מתגוררת הנתבעת, פרץ סכסוך קניני הנוגע לזכות המעבר בשביל גישה זה, וזכויות קנייניות אחרות הנובעות מהסכם שיתוף שביניהן. הסכסוך מתברר בערכאות שונות, ובעטיו מצויות משפחות התובעת והנתבעת, המתגוררת בקביעות בבית גיסתה, במאבק אישי ביניהן.

2. ביום 6.10.08 הגישה הנתבעת תלונה במשטרת ישראל כנגד התובעת. בתלונה, טענה הנתבעת כי כאשר יצאה התובעת יום קודם מביתה, פגעה בה עם רכבה ודרסה אותה. כתוצאה מהפגיעה, כך נטען, נהדפה הנתבעת אל הקיר ונפגעה באופן חמור.

התובעת זומנה לחקירה, נדרשה ליתן טביעות אצבעות וערובה להבטחת התייצבותה לחקירה או לדין. לטענת התובעת הייתה התלונה שקרית, ופרטיה נבדו ע"י הנתבעת בזדון.

3. לאחר שנחקרה התובעת והציגה את סרט מצלמות האבטחה שברשותה (שני הצדדים התקינו מצלמות אבטחה לתיעוד), נסגר תיק התלונה. התובעת מצידה אף היא הגישה תלונה כנגד הנתבעת ולטענתה אף נפתחה כנגד הנתבעת חקירה בגין מסירת עדות כוזבת, בידוי ראיות ושיבוש הליכי חקירה. לטענת התובעת מהווה תלונתה השקרית של הנתבעת כנגדה - הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965, רשלנות, הפרת חובה חקוקה של ס' 243,244 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 ונגישה.

תביעתה של התובעת בגין נזקיה הממוניים ושכאלה שאינם ממוניים הועמדה על סכום של 60,000 ₪.

4. הנתבעת טוענת כי התובעת ובעלה מתנהגים כבריונים ומתעללים בה ובבני משפחתה. לשיטתה, נוקטים התובעת ובעלה בהליכים משפטיים מרובים נגדה ונגד גיסתה וכי הסכסוך פרץ עקב פעולות שנקטו בהם התובעת ובעלה.

לגוף התלונה במשטרה טוענת הנתבעת כי היא נכונה וכי פעלה בתום לב. עוד טענה כי התובעת לא הוכיחה את שמה הטוב וכי מי שמתנהג בבריונות כפי שעשתה התובעת, ממילא אינו נהנה משם כזה.

בנוסף טענה כי אף היא מתכוונת להגיש תביעה נזיקית בגין הפגיעות שנפגעה באותו אירוע.

5. דיון

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה -1965 (להלן "החוק") קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדן.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית, ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו,נטייתו המינית או מוגבלותו".

הנני סבורה כי אין מחלוקת כי זימונה של התובעת לחקירה במשטרה ועיכובה שם למשך מספר שעות, יש בהם להשפילה , לבזותה ואף לפגוע במשלח ידה (רופאת שיניים).

6. ת/1 הוא תלונתה של הנתבעת: "אני רוצה להתלונן בגין תקיפה מצד אירית וידר השכנה...וכשראיתי שהיא ממשיכה לעמוד ניגשתי לכיוון המצלמה...ואז היא נסעה קדימה ופגעה בי עם האוטו כי הדפה אותי ואני נהדפתי לגדר וקיבלתי מכה בגב ובכתף ובמרפק שלי ואני לא מצליחה להתאושש ואז היא עושה רוורס ובאה עוד פעם לדרוס אותי אז נתליתי החזקתי את הרכב והתחלתי לצרוח לבעלי....ואני מחזיקה את הרכב עומדת ליפול והיא ממשיכה להזיז את הרכב ולהמשיך לסוע מבלי לדבר איתי...בשלב מסויים היא נסעה."

7. מסרט האבטחה שצולם במצלמת התובעת ניתן לראות את רכבה יוצא ממקום החניה ברוורס ומתקדם באיטיות לעבר היציאה, מקום בו מותקנת מצלמתה של הנתבעת. כאן, עצרה התובעת את רכבה ובנה אשר ישב ברכב הוציא את ידו ואת פלג גופו העליון, על מנת לכסות את עינית מצלמת הנתבעת. בשלב זה יצאה הנתבעת מביתה וביקשה לתעד את הדברים בצילום נוסף (ר' עדותה) מן הבית.

8. למרות שהדברים מצולמים בחשיכה ובאופן לא ברור, נראה כי מכוניתה של התובעת לא פגעה בנתבעת. הדברים אף עולים בקנה אחד עם טענת התובעת כי הנתבעת עמדה על שפת השביל, מקום בו מותקנת אדנית המוגבהת מפני הקרקע, באופן שמכונית התובעת לא פגעה בה כלל.

9. סרט אבטחה זה נבחן ע"י משטרת ישראל אשר לא מצאה לנכון לנקוט בהליכים כנגד התובעת. לטענת הנתבעת נהנית התובעת ממהלכים כאלה ואחרים במשטרה, בגינם נמנעו מלנקוט כנגדה בצעדים כלשהם. לראיה, הציגה את סרטון האבטחה ממצלמתה אלא שגם מסרטון זה לא נצפית פגיעה כלשהי בנתבעת.

10. עדותה של הנתבעת והכחשותיה, לא היו בהם להואיל לה : "הרכב נגע בי ואני זזתי הצידה. לא זוכרת לאן זז הגוף שלי במדויק. הלכתי למיון בשלב יותר מאוחר לפני המשטרה, שם אמרו לי לפנות למיון." עדות זו, ללא תיעוד רפואי כלשהו, איננה תומכת בניסיון לחבלה חמורה אותו תיארה הנתבעת בהודעתה במשטרה. מכאן, שטענתה כי העובדות שמסרה במשטרה נכונןת- נדחית.

11. בין ההגנות שמונה החוק נכללת הגנת תום הלב. אחד מסעיפי המשנה של ס' 15 דן בזכות הנתבע להגיש תלונה במשטרה על עבירה שבוצעה כנגדו. הגנה זו קבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע לפיו:

"הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה על נפגע, או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה...". לטענת התובעת הגישה הנתבעת תלונת שווא ובדתה ראיות ביודעה כי אין בהן ממש.

12. בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב), פד"י ל"ו (2) 141, עמ' 148 (להלן: "פס"ד רימר") נקבע כי :

"כידוע, המושג תום-לב אינו בעל משמעות אחידה (בג"צ 59/80 [2], בעמ' 833). יש שהמשמעות הניתנת לו היא בעלת גוון סובייקטיבי, כגון, בדיני האחיזה כשורה שבשטרות, ויש שהמשמעות הניתנת לו היא בעלת גוון אובייקטיבי, כגון, בכללי המשא והמתן ההוגן והביצוע ההוגן של החוזה (ע"א 701/79 [3], בג"צ 59/80 [2] ה"ל). על-כן מקובל להבחין בין "תום-לב אובייקטיבי" לבין "תום-לב סובייקטיבי"... על-כן, לא רק שאין לזהות את תום הלב בחוק זה עם תום הלב בחוקים אחרים, אלא שגם במסגרת החוק עצמו עשויה להיות למושג "תום הלב" משמעות שונה על-פי ההקשר, בו מופיע ביטוי זה. כך, למשל, חוסר אמונה בנכונות הפרסום עשוי לגור בכפיפה אחת עם תום-לב של מפרסם לשון הרע, אם הפרסום נעשה כלפי אדם, שאליו הופנה הפרסום מכוח חובה חוקית לעשות כן (סעיף 15(2) לחוק).... לעומת זאת, כפי שנראה, חוסר אמונה באמיתות הדברים אינו עולה בקנה אחד עם תום-לב לעניין ההגנה, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. אכן, המחוקק קיבץ במסגרת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע רשימה של מצבים שונים, אשר בהם ניתנת הגנה למפרסם, אם פירסם דבר המהווה לשון הרע, אך עשה כן בתום-לב. המשותף לכל המצבים הללו הוא, שאם הפרסום נעשה בתום-לב, ניתנת למפרסם הגנת החוק. אך בצד עיקרון משותף זה קיים שוני רב בין המקרים, עד כי לימוד גזירה שווה מהאחד לשני הוא מסוכן. כן מסוכנת ההסתמכות על המשפט האנגלי בסוגיה זו (ראה ע"א 723/74 [5], בעמ' 299). דומה כי כל שניתן לומר בדרך של הכללה הוא, כי בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15לחוק חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי "תום-לב" עשוי להתפרש באופנים שונים.

2.סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".

13. פירוש תום הלב בהקשרה של הגנה זו מתייחס לאמונת המפרסם באמיתות הפרסום קרי, הידיעה של המתלונן ביחס לאמיתות תלונתו. בהקשר זה יש להבחין בין מצב שבו העובדות שביסוד התלונה הינן בידיעתו האישית של המתלונן לבין מצב שאינן בידיעתו. בענייננו, המדובר בעובדות אשר מצויות בידיעתה האישית של הנתבעת.

14. זאת ועוד, הלכה היא כי גם אם היה המניע להגשת התלונה פסול ובא מתוך רצון לפגוע או נקמה, גם אז יכולה לעמוד לנתבעת הגנת תום הלב לו הייתה מאמינה בנכונותה. (ר' ע"א (חי') 2141/05 שרון נ' פישר [פורסם בנבו], 16.1.07) : "הרציונל שבבסיס ההגנה, הוא האינטרס הציבורי שיתאפשר לכל אדם מן הציבור להגיש תלונה, ללא מורא וללא חשש שמא ייחשף לתביעה אזרחית או לקובלנה פלילית, כך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהם הן מופקדות. מטעם זה, אין נפקא מינה מה המניע להגשת התלונה, אם למטרה נעלה של "תיקון עולם" והגשמת שלטון החוק, או בשל יצר נקמנות ושנאה או מניע אישי אחר, ובלבד שהמתלונן האמין בתום לב באמיתות תוכן התלונה. זאת, מאחר שלרשויות המוסמכות יש ענין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול - ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981)".

משקבעתי כי הנתבעת מסרה במתכוון תלונת שווא, אין היא יכולה ליהנות מהגנת תום הלב.

15. התובעת טוענת, גם לעילות נוספות. כך למשל, עוולת הנגישה לפי ס' 60 לפקודת הנזיקין (נ"ח)תשכ"ח- 1968. בסיכומיו, מודה ב"כ התובעת כי הינו מודע לכך ש"הפרשנות לתחולתו של סעיף זה על הגשת תלונת שווא במשטרה הינה מצומצמת" אולם לשיטתו יש להחילה על הנתבעת שלא עמדה בנטל ההוכחה להראות כי פעלה בתום לב. אינני מקבלת טענה זו שכן עוולת הנגישה כוללת מספר יסודות מצטברים הכוללים פתיחת שווא של הליך פלילי בזדון.

16. עוד נטענה טענת רשלנות. לשיטת התובעת הגשת תלונת השווא במתכוון מטילה על הנתבעת אחריות בנזיקין לנזקי התובעת. לנוכח קבלת התביעה בעילה של הוצאת לשון הרע וסכומה המצומצם, ובהעדר הוכחת נזק- סברתי כי אין צורך להתייחס גם אליה.

17. התובעת טענה כי התלונה פגעה בשמה הטוב והשחיתה את זמנה היקר. משכך, עתרה למצער לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ או לכפל הפיצוי, משום כוונת הזדון של הנתבעת. "בית המשפט רשאי להניח, כי תובע בתביעת לשון הרע נהנה בטרם הפרסום משם טוב, כפי שנהנה ממנו אדם ממוצע. עם זאת, נפגע בעל מעמד ציבורי מיוחד הנובע ממקצועו, מעיסוקו, מתאריו, ממעשיו בעבר או מהמוניטין שצבר, רשאי להסתמך על אותו מעמד בתביעתו לקבל פיצוי גדול במיוחד. אמנם למעמדו הציבורי של הנפגע אין חשיבות מבחינת הפגיעה ברגשותיו, אולם ככל ששמו של הנפגע ידוע יותר לציבור, כך גורם פרסום לשון הרע לפגיעה חמורה יותר בשמו הטוב. על רקע כלל זה הכירו בתי המשפט בהיותו של תובע עורך דין כנסיבה המצדיקה את הגדלת הפיצוי בתביעות דיבה." (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ/ 379).

18. הנני סבורה כי יש לפצות את התובעת, רופאה, שהשוטרים באו לביתה על מנת להזמינה לחקירה בתלונת שווא, ואף נעדרה מעבודתה לצורך כך, בגין הפגיעה בשמה הטוב, בסכום של 40,000₪.

בנוסף, תישא הנתבעת באגרות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ג, 15 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.