ע"י ב"כ עוה"ד חשן דוד ואח'

1. התביעה שבפניי עניינה שתי בקשות לביצוע שטר אשר הוגשו ע"י התובעת (להלן: "התובעת" או "טמפו") כנגד הנתבע/החברה לה ערב הנתבע (להלן: "הנתבע"). הבקשה האחת שמספרה 44397-03-10 עניינה שטר חוב ע"ס 179,000 ₪ שנעשה ביום 24.4.2003 (להלן "השטר"). שטר זה הוגש לביצוע, כפי שעולה ממכלול הראיות, בגין יתרת חוב שנותרה מהלוואות שנתנה התובעת לנתבע. הבקשה השנייה שמספרה 8141-03-10 עניינה על פי בקשת הביצוע שני שטרי חוב, האחד ע"ס 50,000 ₪ והשני ע"ס 8,787.51 ₪ (להלן "השטרות הנוספים"). גם לבקשת ביצוע זו צורף שטר החוב מיום 24.4.2003. הסכום הנתבע בתיק זה תואם את יתרת החוב המופיעה בכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבע אצל התובעת (להלן: "הכרטסת") והעומדת על סך של 58,787.51 ₪ והנובעת מחוב בגין אספקת סחורה.

למעשה, שתי הבקשות נובעות מאותה מערכת יחסים שהייתה בין התובעת לנתבע. בשני התיקים הוגשה התביעה כנגד הנתבע כערב לחובות חברת "מ.מ מסעדות בע"מ" (להלן: "החברה") שהייתה החייבת העיקרית ושנוהלה ע"י הנתבע. החברה התקשרה בהסכם עם התובעת לאספקת משקאות ושתי הבקשות שהוגשו לביצוע, הוגשו בגין חובות, אשר לטענת התובעת, נותרו לחברה לאחר סיום ההתקשרות, ואשר הנתבע ערב לחובות אלו.

הדיון בשתי הבקשות (אשר לאחר שהתקבלה הבקשה להתנגדות לביצוע שטר, הפכו למעשה לשני תיקים) התנהל במאוחד וגם פסק הדין ניתן במאוחד (למרות שלא בוצעה קשירה טכנית מלאה במערכת נט המשפט).

1. תמצית טענות התובעת:

מטעם התובעת הוגש תצהיר ע"י רמי פירקה, אשר מכהן כמנהל ערוץ תדמית לילה אצל התובעת (להלן: "רמי"). רמי פירט את החוב שנותר לנתבע אצל התובעת בסעיף 5 לתצהירו כדלקמן:

"בקוד הלקוח הנ"ל נותרה יתרת קרן חוב בסך של 219,080 ₪.

א. 160,292 ₪ יתרה חוב בגין הלוואה שלא הושבה.

ב. 71,008 ₪ בגין חשבוניות שלא נפרעו ושיקים מחוללים".

החברה והנתבע חתמו על שטרי חוב להבטחת התחייבויות החברה במסגרת ההסכם לאספקת משקאות שהיה בין התובעת לחברה.

תיק הוצל"פ 2600783103, אשר בעקבותיו נפתח תיק אזרחי 44397-03-10 מבוסס על שטר חוב בסך של 179,000 ₪ (להלן "השטר הראשון").

לחברה נותר חוב בגין אספקת סחורה שסופקה לה בין התאריכים 8.4.2003-18.12.2003. החוב הינו בסך של 58,787.51 ₪ (נכון ליום 31/07/05).

חוב ההלוואה:

1. התובעת תארה את החוב כדלקמן: "בתחילת 1999 חתם הנתבע על הסכם הלוואה שקיבל מהתובעת במסגרתו נתנה לו התובעת הלוואה בדרך של הקדמת הנחות לנתבע ע"ס של 200,000 ₪ (להלן "ההלוואה הראשונה"). כאמור, הלוואה זו עתידה הייתה להיות משולמת באמצעות צבירת הנחות לרכישות מוצרים שיבצע הנתבע מהתובעת" (סעיף 10 לסיכומי התובעת).

ההלוואה השנייה ניתנה ביום 1.5.2003 ע"ס של 179,000 ₪ והיא הייתה עתידה להיפרע בתשלומים עד ליום 15.1.2007. סכום זה מורכב מיתרת החוב בגין ההלוואה הראשונה בסך של 96,760 ₪ וסכום של 82,240 ₪, אשר ניתן כהלוואה נוספת שאמורה הייתה להיפרע אף היא בדרך של צבירת הנחות (סעיף 11 לסיכומי התובעת).

כנגד ההלוואה השנייה נתנה החברה לתובעת 15 שיקים בסכום כולל של ההלוואה.

9 שיקים חוללו ע"י הבנק הנפרע ואת שאר השיקים בחרה התובעת שלא להפקיד מאחר שהתברר שהחשבון ממנו נמשכו היה מוגבל (סעיף 12 לסיכומי התובעת).

מאחר ולנתבע הייתה יתרת זכות אצל התובעת יתרת קרן החוב בגין ההלוואה עומדת ע"ס של 160,292 ₪ (סעיף 13 לסיכומי התובעת).

1. מעדויות הצדדים, כולל עדויות הנתבע, עולה כי הנתבע ידע את תנאי ההלוואה ואופן השבתה והוא ידע על חובו לתובעת, הדבר עולה גם מעדותו של שותפו של הנתבע, צוקי קצב.
2. עיקרה של תביעה זו בהפרת הסכמי ההלוואה שבין התובעת לחברה אשר הביאו למימוש שטרי החוב שנחתמו ע"י הנתבע. החוב הנתבע הינו החוב המופיע בכרטסת שצירפה התובעת. היות ומדובר בעילה שטרית הרי שנטל ההוכחה מוטל על הנתבע, אם רצה להוכיח שהמצב שונה מזה המופיע בכרטסת ובשטרי החוב.
   
3. העדר ראיות בידי הנתבע:

על הנתבע, כאמור, מוטל נטל ההוכחה בתביעה שטרית. במקרה הנדון לא עלה בידיו להרים נטל זה. הנתבע לא הביא ראיות לתמיכה בטענותיו, כאשר לדבריו רואה החשבון אותו שכר לא היה כשיר לבוא להעיד, אך לא ברור מדוע לא זומן עובד אחר ממשרדו. בנסיבות אלו הרי שאין ביסוס לטענות הנתבע לעניין גובה החוב.

שיהוי:

התובעת כופרת בטענת הנתבע, כי השתהתה כ-7 שנים עד שהגישה את התביעה, שכן על החברה לפרוע את חוב ההלוואה עד ליום 15.1.2007 והתביעה הוגשה בשנת 2010, דהיינו כ-3 שנים לאחר שהתגבשה עילת התביעה. ההיפך הוא הנכון, התובעת חיכתה עד לסיום תקופת התשלומים על מנת לאפשר לחברה ו/או הנתבע לפרוע את החוב.

לאור האמור לעיל, לטענתה, יש לדחות את טענות הנתבע, אשר לא הרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליו, ולקבוע שיש לשפעל את תיקי ההוצל"פ בגין חובות הנתבע לתובעת.

תמצית טענות הנתבע:

1. שיהוי:

לטענת הנתבע, תיקי ההוצל"פ נפתחו כ-7 שנים לאחר המועד בו לכאורה נעשה השטר על פיו נפתחו תיקי ההוצל"פ וכ-3 חודשים בלבד ממועד התיישנות עילת התביעה ע"פ השטר. לטענת הנתבע, לא ניתן הסבר המניח את הדעת לשיהוי זה ובהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה, הרי שמדובר בשיהוי המצדיק את דחיית התביעה. עוד לטענתו, שיהוי זה גרם לו לנזק ראייתי הפוגע בשורש טענות הגנתו.

לגופו של עניין:

לטענת הנתבע, הוא "שילם את מלוא התמורה אשר ניתנה בעד השטר ומכאן שאין התובעת זכאית להיפרע עוד בעד השטר כאשר טענתו הינה כישלון תמורה מלא" (סעיף 8 לסיכומי הנתבע). עוד לטענת הנתבע, הוא עמד בהתחייבויותיו כלפי התובעת כפי שניתן ללמוד מעדותו שלו ומעדות שותפו.

1. הנתבע מוסיף, כי השטרות שהוגשו לביצוע נערכו להבטחת התחייבותו לרכוש סחורה (משקאות אלכוהוליים וכד') מהתובעת. התובעת הייתה נותנת לנתבע הנחות בכפוף לכמות מסוימת של משקאות שהיה עליו להזמין. בתחילת כל תקופה הייתה התובעת מעריכה את היקף ההנחות שהגיעו לנתבע בגין התקופה הנדונה ומשלמת לו את הסכום הכולל של ההנחות לאותה תקופה. שטרי החוב נעשו להבטחת התחייבות הנתבע לביצוע הזמנות אצל התובעת. לטענת הנתבע, הוא עמד בכמות שהתחייב להזמין ואף הזמין מעבר לכך. שטרי החוב שהוגשו לביצוע אינם קשורים להסכמים שהציגה התובעת והתאריכים אשר צוינו עליהם נרשמו ע"י התובעת או מי מטעמה כך שניתן יהיה להגישם לביצוע במועד המאוחר בו הוגשו.
2. הימנעות מלהביא עדים:

התובעת לא זימנה לעדות את אותם גורמים ב"טמפו" אשר היו מעורבים ישירות בעסקאות עם הנתבע והחברה. אין לקבל את הטענה כי העובדים אינם עובדים יותר אצל התובעת שכן ניתן היה לאתר אותם ע"פ הפרטים הידועים לגביהם.

התובעת אף לא הציגה את הכרטסת המלאה של רכישות הנתבע והחברה מהתובעת, כך שלא ניתן אף לבדוק על סמך הראיות שהוצגו את מצב הרכישות של הנתבע אצל התובעת. לאור הזמן הרב שעבר לא יכול היה הנתבע להוכיח באמצעות מסמכים, כי פרע את התחייבותו כלפי התובעת במסגרת צריכת משקאות התואמת להסכם. בעניין זה השיהוי הרב בהגשת התביעה גרם לנתבע לנזק ראייתי מהותי.

השטרות הוגשו לביצוע לא על מלוא הסכום, שכן גם התובעת מודה שרכישת המשקאות ע"י הנתבע הקטינה את סכום ההתחייבות אך מאחר והתובעת נמנעה מלהגיש את כרטסת ההזמנות המלאה, לא ניתן לעשות חישוב מדויק של הרכישות, והשיהוי הרב מנע אף מהנתבע לנסות ולערוך חישוב זה.

1. הפרשי הצמדה וריבית:

"תיק הוצל"פ אינו יכול לשמש "תכנית חסכון" לזוכה אשר ימתין פרק זמן ממושך, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית". על הזוכה חלה חובת ניהול הליכים משפטיים בתום לב ושיהוי במימושם נוגד עקרון זה.

אין זה סביר שלו היה קיים חוב של כ-200,000 ₪ הייתה מחכה התובעת 7 שנים לפני שהחליטה לממש את זכויותיה.

בשיהוי הרב בהגשת התביעה יש משום ויתור על העילה מצד התובעת, וביצירת מצג כלפי הנתבע לפיו לא קיימת עילת תביעה ומטעמים אלו מבוקש לדחות את התביעה.

1. דיון:

בדיון שהתקיים בפניי העידו מטעם התובעת מר רמי פירקה, כאמור לעיל. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו ומי שהיה שותפו, מר צוקי קצב.

מעדויות הצדדים עולה, כי בין התובעת לחברה (להלן בהקשר זה: "הנתבע") נקשר הסכם לפיו סיפקה התובעת משקאות למועדון שנוהל ע"י הנתבע באמצעות החברה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי נקשר ביניהם הסכם לאספקת משקאות וכי בפועל אכן סופקו משקאות לחברה ע"י התובעת. בהתאם לכרטסת, שצורפה כנספח 12 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, הסתיים הקשר העסקי בתחילת שנת 2004 שכן הסכום האחרון המופיע הינו מה- 15.4.2004. יש לציין בהקשר זה, כי ייתכן שבפועל מערכת היחסים בין הצדדים הגיעה לסיומה עוד בסוף שנת 2003. למרות האמור לעיל, טען הנתבע, כי הבעלים החדש של המסעדה/פאב המשיך באותו קשר עסקי עם טמפו עד שנת 2009 וכלשונו "אני דאגתי שהחברה והמקום ימשיכו לעבוד עם טמפו עד 2009" (פרוטוקול עמוד 18 שורה 12).

הנתבע אמנם לא כפר בכך שחתם על שטרי החוב שהוגשו לביצוע והמהווים את עילת התביעה בשני התיקים, אלא שלטענתו, שטרי החוב אינם קשורים לחוב הנתבע, אלא באו לשמש כבטוחה לקיום התחייבות הנתבע לכמות רכישת המשקאות והבלעדיות. לטענתו, הוא לא נותר חייב סכום כלשהו לתובעת.

לאור האמור, הצדדים חלוקים בשאלה המתייחסת למהות שטרי החוב, דהיינו האם באו שטרי החוב להוות בטוחה לתשלום חובות החברה לתובעת, או לחלופין מהווים הם בטוחה לביצוע התחייבויות החברה כלפי התובעת בהתאם להסכם שבין השניים ?

1. חוב החשבוניות:

לטענת התובעת, בסיום ההתקשרות נותר חוב בגין חשבוניות ושיקים מחוללים בסך 71,000 ₪. התובעת צירפה צילומי שישה שיקים ע"ס 12,000 ₪ כל אחד אשר חוללו ע"י הבנק מהסיבה שחשבון הנמשך (החברה) היה מוגבל או ללא כיסוי. כמו כן, צורפו שישה שיקים אשר חמישה מהם ע"ס 12,000 ₪ והאחד ע"ס של 11,000 ₪. שיקים אלו לא הופקדו בבנק מאחר ולאחר שחזרו השיקים הראשונים, לא הפקידה התובעת שיקים נוספים.

בנוסף טענה התובעת, כי נותר חוב בגין חשבוניות פתוחות.

התובעת אמנם צירפה את העתקי השיקים ואת החשבוניות אך לא מצאתי פירוט לחוב שנותר וממה בדיוק הוא נובע.

לא מצאתי בתצהיר התובעת ובמסמכים שצירפה פרוט מסודר של החוב הנתבע. המסמך היחיד שנותן אינדיקציה לחוב שנותר הוא כרטסת הנהלת החשבונות שצורפה כנספח 12 לתצהיר התובעת, ולפיו נותרה יתרה לתשלום בסך של 58,787.51 ₪. הנתבע טען שלא יתכן שהתובעת הייתה ממשיכה לספק סחורה לו היה נותר חוב קודם בעד סחורה שסופקה, ובלשונו "החוק שלהם הוא שאם אתה מקבל סחורה ואתה לא משלם את החשבון של החודש הזה אתה לא מקבל יותר סחורה, ולכן לא יכול להיות כזה חוב כזה גדול" (פרוטוקול עמוד 19 שורות 22-24). לעניין זה אני מקבלת את טענת התובעת, הנתמכת בכרטסת הנהלת החשבונות, שכן עיון בכרטסת מעלה התנהלות רישומית מסודרת בה קיימת מידי פעם יתרת חוב, ובהיקפי המסחר שהיו בין הצדדים לא מדובר ביתרה חריגה.

לאור האמור לעיל, ובמיוחד מאחר ועסקינן בתביעה בעילה שטרית הרי שהנתבע לא הרים את נטל ההוכחה בעניין יתרת החוב בגין אספקת סחורה. לפיכך אני מקבלת את התביעה ככל שהיא נוגעת ליתרת החוב בגין רכישת סחורה, דהיינו סך של 58,787.51 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה בלבד, לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה, שכן חוב זה נוצר בתחילת שנת 2004 ואילו תיקי ההוצל"פ נפתחו בתחילת שנת 2010.

1. החוב בגין ההלוואה:

לטענת התובעת, היא נתנה לנתבע שתי הלוואות. ההלוואה הראשונה ניתנה בשנת 1999 ע"ס של 200,000 ₪. יתרת החוב, לטענתה, עומדת על סך של 96,760 ₪. אולם, לא מצאתי כל פירוט של התשלומים ששולמו או של אלה שלא שולמו , אלא צוין סכום מבלי שניתן בגינו כל פירוט.

לטענת התובעת, בשנת 2003 נתנה היא הלוואה נוספת בסך של 179,000 ₪. סכום זה מורכב מיתרת חוב בגין ההלוואה הראשונה וסכום של 82,240 ₪ שניתן להחברה בצ'ק מזומן של התובעת. גם לגבי הלוואה זו לא ניתן פירוט על התשלומים ששולמו ועל אלה שעוד נותרו לתשלום.

לעניין זה העיד העד מטעם התובעת כדלקמן:

"ש. האם יש לכם את כרטסת הלקוח על מנת להראות שהחברה באמת לא רכשה מוצרים בהיקף כזה שמזכה אותה בהנחה ?

ת. יש לנו כרטסת, לא אמרתי שהוא לא זכאי להנחות. הוא לא עבד את התקופה, בתקופה שהוא עבד יש לנו את הדוח שמראה לנו מה הוא קנה ומה הוא צבר.

ש. מחירון של המוצרים באותה תקופה יש לכם ?

ת. כרגע אין, אני יכול להמציא."

(פרט' עמ' 12 שורות 7-12)

דהיינו, מדברים אלה עולה, כי קיימת כרטסת מסודרת המתייחסת להלוואות וההחזר שניתן בגינן אם בדרך של זיכוי על עמידה במכסות ואם בדרך אחרת. כרטסת זו לא צורפה לתצהיר התובעת ולא הוצגה בפני בית המשפט. אם התכוון העד לכרטסת נספח 12 לתצהירו, הרי שיתרת החוב בה עומדת על סך 58,787 ₪ בלבד ולסכום זה התייחסתי לגבי החוב שנבע מאספקת סחורה.

1. התובעת התבססה בתביעתה על שטרי החוב ולטענתה שטרי החוב בצירוף כרטסת הנה"ח מהווים ראיה מספיקה לגובה החוב. אינני יכולה לקבל טענה זו. למרות שנטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבע בתביעה שטרית, אין בכך פטור מכל נטל שמוטל על התובעת / הזוכה.

על התובעת להניח תשתית עובדתית בסיסית המהווה את עילת התביעה. בכפוף לקיומה של תשתית כזו, הרי שעל הטוען כנגדה מוטל נטל ההוכחה להוכיח מדוע אין בה משום הוכחה מספקת לקיום החוב. צודקת התובעת, כי בתביעה שעילתה שטרית נטל ההוכחה מוטל על הנתבע, אך עדיין אין בכך פטור מוחלט מפירוט תשתית עובדתית מינימלית המהווה את עילת התביעה, במיוחד כאשר מדובר בתביעה בין צדדים קרובים עליהם חלים דיני החיובים גם כשהתביעה היא בעילה שטרית (ר' לענין זה רע"א 2443/98 מאיר ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לקוח מפדאור)).

1. עסקת ההלוואות:

לטענת התובעת, נתנה היא הלוואה ע"ס 200,000 ₪ לחברה בשנת 1999. באותו מועד לא נחתם שטר חוב. לטענת התובעת, נותר בגין אותה הלוואה חוב של 96,760 ₪. אך שוב, לא ניתן פירוט מה שולם, כמה שולם ומתי.

לטענת התובעת, בשנת 2003 ניתנה הלוואה נוספת, הכוללת סכום של 82,240 ₪ בשיק שנמסר לנתבע ע"י התובעת. כנגדו מסר הנתבע שיקים מעותדים לתשלום ההלוואה.

אין למעשה מחלוקת, על כי שיקים אלו לא נפרעו. חלקם חוללו ע"י הבנק מהסיבה של אין כיסוי מספיק וחשבון מוגבל, חלקם האחר לא הוגש לבנק לאחר שהשיקים הראשונים חוללו, כאמור.

1. הנתבע בתצהירו טען, כי הסכמי ההלוואה נעשו "למראית עין". בדרך זו מימנה התובעת את ההנחות שהתחייבה לתת לנתבע בגין הבלעדיות שהעניק לה. התובעת שחששה מהוראות הרגולטורים, ביקשה לתת לאותה הנחה כסות של הלוואה, אך לא מדובר בהלוואה עסקית מקובלת.
2. הנתבע איננו מכחיש, כי אם לא היה עומד במכסת המשקאות שהתחייב לקנות מהתובעת היה עליו להחזיר את אותם סכומים שכביכול ניתנו לו בהלוואה ולטענתו ניתנו לו על מנת לשוות לעסקה מראה של עסקת הלוואה.

התובעת כופרת בטענה זו של הנתבע ולטענתה ניתנו הלוואות בפועל אשר על החברה היה להשיב לתובעת. התובעת אמנם צירפה שיקים המעידים כביכול על מתן סכומי ההלוואה, אך לא מצאתי פירוט לגבי החזרת אותן הלוואות.

1. כשרות השטרות:

המכנה המשותף לכל השטרות הינו, כי פרטים רבים ומהותיים מולאו ע"י התובעת עצמה. הנתבע אינו חולק על כי חתם על השטרות, אך לטענתו התובעת היא זו שהוסיפה את הסכום והתאריך.

בעניין זה אני מקבלת את טענת התובעת שלאור פקודת השטרות רשאי המחזיק בשטר למלא פרטים גם אם הם מהותיים שלא מולאו ע"י עושה השטר לאחר שהשטר ניתן לו כשהוא חתום כדין.

אך דווקא מסיבה זו יש לבדוק את מהות החיוב וגובהו הנתבע ע"פ שטר שאת עיקר הנתונים בו מילא הזוכה בעצמו.

1. נטל ההוכחה:

צודקת התובעת, כי באופן עקרוני בתביעה שטרית נטל ההוכחה מוטל על החייב. יחד עם זאת, כפי שכבר פירטתי, אין בכך משום מתן פטור מכל חובת הוכחה על הזוכה ועליו להציג תשתית עובדתית לכאורית. הדבר נכון עוד כפל כפליים כאשר מדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי שהוא על סף מועד ההתיישנות.

1. שיהוי:

אחת הטענות המרכזיות של הנתבע הייתה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב על סף תקופת ההתיישנות. התובעת, לעומתו, טענה שיש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד האחרון בו היה על הנתבע לשלם את התשלום האחרון של ההלוואה, ותשלום זה, לטענתה, היה רק בשנת 2007, דהיינו התביעה הוגשה כ-3 שנים לאחר שנולדה עילת התביעה ומכאן שיש לדחות את טענת השיהוי.

1. אינני יכולה לקבל טענה זו של התובעת, שכן עילת התביעה נולדה מרגע שלטענת התובעת הפסיק הנתבע לשלם את התשלומים בגין ההלוואה, ומכל מקום עילת התביעה לגבי רוב רובה של התביעה נולדה עוד לפני מועד התשלום האחרון של תשלום ההלוואה השנייה, שכן אין מחלוקת שהפעילות העסקית שבין הצדדים נפסקה כבר בתחילת שנת 2004.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבע שהתביעה הוגשה בשיהוי רב על גבול תקופת ההתיישנות.

1. הנפקות המשפטית להגשת תביעה בשיהוי:

המחוקק קבע את תקופת ההתיישנות ל-7 שנים, כך שהכלל הוא שכל תביעה שהוגשה לפני תום תקופת ההתיישנות שהינה 7 שנים, הוגשה כדין. יחד עם זאת קבע המחוקק כי לעיתים ניתן לדחות תביעה בטענה של שיהוי, דהיינו גם תביעה שהוגשה בגין עילה שנולדה זמן רב לפני הגשת התביעה אך עדיין לפני תקופת ההתיישנות. דחיית או מחיקת תביעה בגין כך שהוגשה בשיהוי נעשית רק לעיתים רחוקות ובמקרים יוצאי דופן, אך קיימות גם נפקויות משפטיות נוספות להגשת תביעה בשיהוי רב.

במקרה הנדון לא מצאתי, כי נכון יהיה לדחות את התביעה בעילת השיהוי, אך בעת בחינת הראיות התייחסתי לעובדה שהתביעה אכן הוגשה בשיהוי רב, במיוחד הדבר נכון כשמדובר בתביעה שטרית בה לכאורה נטל ההוכחה מוטל על החייב, אשר ככל שירחק המועד מהתאריך בו נולדה עילת התביעה, יקשה עליו להביא את אותן ראיות הסותרות את התשתית הלכאורית שהגיש הזוכה.

במקרה הנדון אני מקבלת את טענת הנתבע, שהשיהוי הרב בהגשת התביעה מנע ממנו הגשת ראיות המעידות על כי לא נותר חייב כספים לתובעת, ובנסיבות אלו גם כאשר מדובר בתביעה שטרית, נטל ההוכחה המתייחס לתשתית העובדתית הבסיסית גבוה יותר מהנטל המוטל בד"כ על הזוכה בתביעה שטרית. לא ניתן להגיש תביעה בשיהוי כה רב ולא לצרף את כל המסמכים הרלוונטיים מהם ניתן יהיה לערוך את החישוב המדויק של סכום התביעה.

במקרה הנדון מצאתי, כי לגבי החוב בגין אספקת הסחורה, גם בהתחשב בטענת השיהוי, יש לקבל את התביעה. אולם, לגבי החוב המתייחס להלוואות- נדחית התביעה, בין היתר בהתחשב בטענת השיהוי, אשר הקשתה על הכנת ההגנה על ידי הנתבע, ובמיוחד בהתחשב בהיעדר תשתית עובדתית מספקת שנמצאת בכתבי הטענות של התובעת.

1. כמו כן, בתביעה המוגשת בשיהוי, יש להקטין את הפרשי ההצמדה והריבית המוטלים על סכום התביעה המקורי, שכן אין מטרתו של ההליך המשפטי להוות "תכנית חסכון" לזוכה אשר בחר לדחות את מימוש זכויותיו למשך שנים רבות.

האמור לעיל כפוף לנסיבות כל מקרה ומקרה, אך במקרה הנדון לא מצאתי כל הצדקה לעיכוב שחל בהגשת התביעה ובפנייה ללשכת ההוצל"פ, אם אכן סברה התובעת שקיים לה חוב בסכום הקרוב ל-200,000 ₪. לא ברור מה הייתה הסיבה שבחרה התובעת לחכות ולהגיש את תביעתה ערב ההתיישנות. בנסיבות אלו אמנם לא דחיתי את התביעה בהתבסס על טענת השיהוי, אך מצאתי כי על התובעת היה מוטל נטל גבוה יותר של הוכחה מזה המקובל בתביעה שטרית ואכן על בסיס זה בסופו של דבר נדחתה התביעה ככל שהיא מתייחסת לנושא ההלוואות. כמו כן קבעתי שלאור השיהוי בהגשת התביעה יש להוסיף לסכום הקרן הפרשי הצמדה בלבד.

24. סוף דבר:

התביעה מתקבלת ככל שהיא מתייחסת לסכום יתרת החוב בגין אספקת הסחורה. על הנתבע לשלם לתובעת סך של 58,787.51 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, מיום 15.4.04 ועד התשלום בפועל. התשלום יבוצע תוך 60 יום.

לאור התוצאות, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.