מבוא

1. ענייננו בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפיצויים).

2. התובע, יליד 14.1.1990, נפגע ביום 2.2.2006 בתאונת דרכים, כאשר אוטובוס בו נסע במהלך טיול ביה"ס, התנגש באוטובוס אחר.

בעת התאונה היה התובע כבן 16 וכיום הינו בן 27.

3. נטען כי במהלך התאונה נפגע התובע בחלקים רבים בגופו ונגרמו לו נזקי גוף.

4. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת גובה הנזק.

שיעור נכותו הרפואית של התובע

5. תיעוד רפואי בדבר פנייה לטיפול- ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים פורייה. לדברי התובע נחבל בפניו עת נסע באוטובוס ונחבט בחלון סמוך. שולל אובדן הכרה, בחילות והקאות. מתלונן על כאב צוואר, גב תחתון ובחזה משמאל. נמצא חתך שטחי בשפה עליונה משמאל ללא דימום כלשהוא, אין הגבלות בפתיחת הפה ובתנועות הלסת. מהלך בכוחות עצמו וזוכר את האירוע (ר' נספחים א' ו-א1 לכתב התביעה).

ביום 3.2.2006 פנה התובע לרופאת המשפחה, ד"ר פרנקל. לדבריו נפל קדימה מהמכה, מאז כאבי גב תחתון וצוואר אחורי, היה גם דימום אף. חזר עם תלונות על חוסר שינה כאבי גב וצוואר (נספח ב' לכתב התביעה).

ביום 18.12.08, פנה לנוירולוג, ד"ר מסאלחה (נספח ג',ד' לכתב התביעה). סיבת הביקור, רעד בידיים בעיקר בזמן תנועה וגם רעד ברגלים בזמן אקסטינציה ותנועות קלוניות. לפי דבריו לאחר תאונת דרכים נחבל קשות בראש ובצוואר. איבד הכרה, נבדק במיון. התלונן על נימול ורדימות בידיים וברגליים כאבי גב תחתון. יושם לב כי התובע טען לראשונה בפניה זו כי איבד את ההכרה והוסיף על תלונותיו הקודמות.

ביום 22.4.09 פנה לד"ר מסאלחה לשם הפנייה לבדיקת CT. התובע הוסיף על תלונותיו כי הוא מתעייף מהר ומאז התאונה חלה ירידה בתפקוד בבית הספר והפרעה בהתנהגות, ירידה בזכרון ובריכוז (נספח ה', נספח ו' ביקור נוסף ביום 10.6.09).

בהתאם לבדיקת רופאה פסיכיאטרית ד"ר ברזק אילנה ,מיום 19.6.09 , התובע סובל מהפרעה פוסט טראומטית קשה כרונית (PTSD), לאחר תאונה משנת 2006. בנוסף ישנם תסמינים דיכאוניים וירידה בתפקודים קוגנטיביים הכולל ירידה בזכרון ובריכוז (נספחים י' ו-יא' לכתב התביעה). מסמך זה מובא על ידי כאסמכתא על פנייה לטיפול ולא כחוות דעת. אבי התובע לא ידע להשיב מדוע הפנייה לפסיכיאטרית נעשתה רק בשנת 2009.

לטענת ב"כ הנתבעת, על בית המשפט לתת דעתו לכך כי במשך שלוש שנים לאחר התאונה, לא פנה התובע לטיפול רפואי כלשהוא, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנפשי. אכן, אין בפני תיעוד של טיפולים רפואיים ככל שהיו, ממועד התאונה (2/2006) ועד לחודש 12/2008.

6. לשם קביעת נכותו הרפואית של התובע ,כתוצאה מן התאונה, מונו מומחים בתחומי הנוירולוגיה, אורטופדיה ופסיכיאטריה.

7. בתחום הנוירולוגיה, מונה פרופ' ריכנטל. בחוות דעתו מיום 8.5.11, ציין המומחה כי התובע בא בליווי אחיו, שמלווה אותו לכל מקום, כך אמר. התובע מיעט לדבר. אחיו דיבר במקומו ומסר כי התובע מטושטש מאז התאונה נמצא בחרדה ומפחד, התובע יושב בבית ואינו עושה דבר. לפני התאונה ידע לדבר עברית אך מאז חדל. אחיו מסר בשמו כי סובל מידי פעם בהיקף הראש. לפעמים כואב ולפעמים לא. מקבל תרופות הרגעה לדברי אחיו "עושה בלגן".

המומחה קבע כי בהתאם לגרסת התובע בזמן אמת, מדובר בחבלת פנים קלה, ללא איבוד הכרה או שינויים במצב הכרתו (15 בסולם גלזגו). עוד קבע המומחה כי הסימפטומטולוגיה של ירידה כללית במצבו לרבות דיכאון וירידה בתפקודיו הקוגנטיבים, אינם נובעים מבעיה אורגנית נוירולוגית שכן בעת התאונה הנדונה לא היתה פגיעה מוחית.

על כן, פרופ' ריכנטל לא פסק לתובע נכות נוירולוגית.

8. בתחום האורטופדיה, מונה ד"ר רוברט לוי, כמומחה בית המשפט.

בחוות דעתו מיום 15.1.2011, ציין המומחה כי התובע הלין בפניו על כאבים בצוואר, בגב ולאורך רגל שמאל. הכאבים מופיעים בעמידה או בהליכה ממושכת. המומחה קבע כי תנועות הצוואר מלאות ללא חסר נוירולוגי.

מנגד, בתנועות הגב התחתון, נמצאה הגבלה קלה בלבד. הבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה, למעט ירידה בתחושה בצד הלטרלי של ירך שמאל. בדיקות העזר הדגימו מספר בלטי דיסק בכמה גבהים של עמוד השדרה המותני והצווארי. הממצאים הקלינים בעמוד השדרה הצווארי אינם מצדיקים מתן אחוזי נכות. האירוע החבלתי הוא הסיבה לפריצת דיסק בחוליה 4-5 L ולתלונות על כאבי גב וקרינת כאבים לירכיים.

על כן, קבע המומחה בתחילה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי סעיף 37(7) בגין הגבלה בתנועות הגב התחתון.

ד"ר לוי נחקר על חוות דעתו. המומחה העיד כי ביסס את חוות דעתו על בדיקתו, הממצאים בבדיקות דימות ועל חלק מתלונות התובע (עמוד 27 ש' 18). התובע שיתף פעולה באופן מלא בבדיקה. המומחה העריך את בדיקתו כאמינה ואת התובע כאמין לגמרי (עמוד 28 ש' 9, עמוד 29 ש' 13, עמוד 34 ש' 3).

בחקירתו הנגדית תיקן המומחה את חוות דעתו וקבע כי לנוכח פגיעה קודמת משנת 2004 ובהמשך לתשובותיו לשאלות ההבהרה, יש להעמיד את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה, על שיעור של 7% בלבד.

ב"כ התובע לא חלק בסיכומיו על שיעור זה (עמוד 34 ש' 6).

מנגד, נטען על ידי הנתבעת, כי נפלו פגמים בחוות דעתו של ד"ר לוי. המומחה התעלם מכך שתלונות התובע לא תאמו את ממצאי הבדיקות האובייקטיביות שביצע וקיבל את תלונות התובע ככתבן וכלשונן. המומחה התעלם מכך שהתובע הסתיר תאונה קודמת משנת 2004, עת נפגע בגבו בעת הרמת חפץ כבד. לשיטתה לנוכח העדר אמינות התובע, יש לשלול את הנכות הרפואית האורטופדית, אף בשיעורה המתוקן.

בתשובה לכך העיד המומחה כי הוא לא רואה בכך הסתרה אלא שכחה, שאינה מפתיעה, בפרט לילד בן 16 (עמוד 28 ש' 16). עוד העיד כי התובע אמין בעיניו וכי חוות הדעת של הפסיכיאטר והנוירולוג והאמור בהן, אינן רלבנטיות לבדיקתו (עמוד 28 ש'9, 25 וכן ר' עמוד 32 ש' 23).

נטען על ידי הנתבעת כי המומחה אישר כי מצא בבדיקתו טווח מלא למעט הגבלה קלה בכיפוף הגב. מנגד, תקנה 37 לתקנות המל"ל קובעת 10% נכות בגין הגבלה בכל תנועות הגב. על כן על המומחה היה להתאים את הנכות ולהפחיתה. המומחה העיד כי אין די בתוצאת מדידה תקינה (מבחן שיבר), אלא יש את ההתרשמות הקלינית הכללית, שזו גם התנועתיות של הגב ולפיה זו הגבלה קלה (עמוד 30 ש' 1 ואילך). המומחה מצא התאמה בין התלונות והממצאים (עמוד 30 ש' 12).

לעניין שיעור קביעת הנכות, העיד המומחה כי לתובע יש פריצת דיסק והגבלת תנועות וסימנים של גירוי עצבי בעת בדיקתו. כל זה מצביע על פריצת דיסק. על כן, הערכתו היתה כמכלול ולא כחלקיק נכות (עמוד 30 ש' 16 ואילך). המומחה העיד כי ניצל את הסעיף הזה והכניס לתוכו את הגירוי העצבי שנמצא בבדיקה ותלונות שמתאימות לגירוי העצבי (עמוד 31 ש' 9).

לטענת הנתבעת, על המומחה היה לבצע בדיקת אי אם ג'י, אשר הינה בדיקה נחוצה לחוות דעתו. המומחה אישר כי בדיקה זו יכולה לאשר נזק עצבי. המומחה העיד כי לא הוצגה לו בדיקת אי אם גי' והוא לא ראה לנכון לבקש, שכן בדר"כ על מומחה להסתפק בחומר הרפואי הקיים (עמוד 31 ש' 32, עמוד 32 ש' 12). בד בבד, העיד המומחה כי את הבעיה העצבית ביסס על בדיקת אל אס אר וכן על הירידה בתחושה (עמוד 31 ש' 14). עוד ציין כי אינו סבור כי

אי אם גי' שלילי שולל גירוי עצבי (עמוד 32 ש' 13).

לטענת הנתבעת, בבדיקת אל אס אר שבוצעה על ידי אורטופד קופ"ח משנת 2009, נמצאה מדידה שווה של שתי הרגליים, ממצא השולל פגיעה עצבית. בבדיקתו ציין המומחה שוני בבדיקה בין שתי הרגליים, אך לא ידע לציין את ממצאי הבדיקה ברגל ימין ולא תיעד ברישומיו בדיקה זו.

דא עקא, הנתבעת אינה מדייקת. המומחה העיד כי אילו היה ממצא חיובי ברגל ימין, היה רושם זאת. המומחה העיד כי זה היה שלילי ברגל ימין ולא היה צורך לציין זאת (עמוד 31 ש' 24). המומחה העיד כי הבדיקה מ-2009 אצל אורטופד אחר לא הוצגה לו (עמוד 32 ש' 4). עוד העיד כי אצל אותו אדם יכולה להיות תמונה זו או אחרת בזמנים שונים (עמוד 32 ש' 17).

לטענת הנתבעת המומחה התעלם מכך שבדיקת התובע בדבר כאבים בגב הועלתה לראשונה כשלוש שנים לאחר התאונה ולא נתן הסבר מתקבל על הדעת מדוע קבע קשר סיבתי בינה לבין התאונה. זאת ועוד מעדות אבי התובע עולה כי התובע המשיך ללכת מדי יום קילומטר הליכה לבית הספר לכל כיוון (עמוד 23 ש' 6).

המומחה העיד כי ראה את התלונה בדבר כאבי הגב המקרינים לרגלים, ב-2008 או 2009 (עמוד 28 ש' 31). המומחה העיד כי הוא רואה קשר סיבתי לנוכח תלונות התובע ב-2006 אשר נמשכו והחמירו עד 2009 (עמוד 33 ש' 1 ואילך). בהמשך כאמור ייחס חלק מהנכות לתרומת האירוע מ-2004 ותיקן את שיעור הנכות לכדי 7%. עוד העיד המומחה כי בעית גב, אין משמעותה כי אינו יכול ללכת (עמוד 30 ש' 32).

התובע העיד כי הוא צולע, לא יכול ללכת, כאוב, יש לו ארבע פריצות דיסק. זה הכל מהתאונה (עמוד 15 ש' 29 ואילך, עמוד 17 ש' 7). השוואת עדות התובע אל מול חוות דעת ד"ר לוי מעלה כי התובע לא הלין בפני המומחה האורטופדי על צליעה וגם אין תיעוד על כך. על פי המומחה, רק פריצת הדיסק בחוליה L4-5 קשורה לתאונה. המומחה ציין כאבים בהליכה ממושכת, אך לא קבע כי התובע אינו יכול ללכת.

הנני מקבלת את עדות המומחה, המבוססת כדבעי על נסיונו ועל ממצאיו.

קביעתו של ד"ר רוברט לוי, אשר העריך את נכותו הנוכחית של התובע, בשיעור של 7%- לא נסתרה.

אשר על כן, הנני קובעת כי הנכות הרפואית בתחום האורטופדי הינה בשיעור של 7%.

9. בתחום הפסיכיאטריה, מונה ד"ר טארק פהום. ד"ר פאהום נתן שתי חוות דעת, מיום 8.12.11 ומיום 4.6.14.

בחוות דעתו הראשונה, קבע ד"ר פהום כי עולה תמונה לא אחידה ומורכבת.

באבחנה מבדלת מדובר באפשרות ולפחות בחלק מהסימפטומים ב- MALINGERING (התחזות-ל.ב.ש), בשל סיבות ותמריצים חיצוניים, כלכליים ואחרים להשיג הטבות. אבחנה זו מתחזקת עקב הרושם להתנהגות מגמתית ונטייה להגזמה בסימפטומים.

המומחה התרשם מסימנים פוסט טראומטים PTSD המלווים במצב רוח ירוד ללא הצפה רגשית או רמת חרדה גבוהה, הסימנים הפוסט-טראומטיים קשורים סיבתית לתאונה. הסימפטומים הם יחסית קלים ולא משפיעים על חיי היום יום בצורה משמעותית.

אפשרות אחרת שמדובר בהפרעת אישיות לא בשלה רגשית עם קווים הסטוריונים ונטיה לסומאטיזציה והפרעה קונברסיבית. הפרעת אישיות זו לא קשורה סיבתית לתאונה.

יתכן וקיים רווח משני מתלונותיו. כמו כן חבלת הראש היתה קלה ביותר.

ד"ר פהום קבע נכות נפשית זמנית כוללת בשיעור של 15% מתוכה מחצית יש לייחס לתאונה, עקב הסימנים הפוסט-טראומטיים והאפשרות לתגובה דכאונית.

עוד המליץ ד"ר פהום על טיפול פסיכולוגי של 20 מפגשים אחת לשבוע, או המשך טיפול לפי המלצת הפסיכולוג המטפל.

10. ד"ר יוסף נאשף, פסיכולוג קליני-חינוכי, טיפל בתובע בעקבות הפניית ד"ר פהום. הוגשו סיכום טיפול מיום 15.2.14 וכן דו"ח אבחון פסיכודיאגנוסטי מיום 17.2.14, אשר נערך לאחר ראיון קליני, תצפית ומבחנים שונים. ד"ר נאשף לא נחקר.

11. ד"ר נאשף כתב בסיכום טיפול מיום 15.2.14, כי בתקופת הטיפול חל שינוי קל במצב רוחו של התובע ובמצבו הנפשי. הוא מתפקד באופן עצמאי בחלק מממדי חייו, אך הקושי המרכזי כיום הוא הפסיביות, הפחדים, והאפקט הדיספורי שמבטא התובע. הוא מבטא רצון לשינוי בחייו אך בפועל אינו מצליח לנקוט צעדים כדי ליישם את השינוי. הוא משתף פעולה במהלך הטיפול ומוכן להסכים לנסות שילוב במרכז שיקום תעסוקתי. בדר"כ נושאי הטיפול הינם סביב פחדים ומאורעות מעוררי פחד שמתרחשים בסביבתו (תאונות דרכים, רצח). בדר"כ מגיע אפקט פסימי ודיספורי ומתלונן על כאבים (בעיקר ברגל ובגב) ונדודי שינה ורק לעיתים לאחר הפגישה הטיפולית, יש שיפור במצב רוחו.

הומלץ לתובע ואביו על שילובו ההדרגתי של התובע במסגרת שיקום תעסוקתי, על מנת לרכוש הרגלי עבודה וסדר יום פעיל ולבדוק בפועל את יכולותיו.

12. בדו"ח אבחון פסיכודיאגנוסטי מיום 17.2.14, קבע ד"ר נאשף כי התמונה המתקבלת מהאבחון היא של תגובה בתר-חבלתית כרונית, המטופלת באופן חלקי ולא מספק. התובע הינו בעל תפקוד קוגנטיבי גבולי, הנמוך מהפוטנציאל התקין שלו, כשההנמכה והפער מוסברים על ידי מצבו הנפשי.

התגובה הבתר-חבלתית באה לידי בטוי לא רק בהנמכה בתפקוד ובכוחות האגו הנמוכים, אלא גם בכך שרבים מהגרויים הופכים למאזכרים ומפריעים לו להשאר עם המשימה.

הזכרונות חוזרים וצפים למרות רצונות לקבל מנוחה. הוא סובל מחרדות ופחדים ומנסה לעמעם אותם באיטיות ובהימנעות מיוזמה. הוא ממלא אחר הסולם של הפרעה פוסט-טראומטית. בגלל שדמויות ההורים מגדירות אותו חולה ומזדהות עם מצבו ואינן מצליחות לסייע לו להתגבר עליו, הוא זקוק לדמויות חיצוניות שייסיעו. הקושי בגיוס בא מפני שהוא פוחד ממפגש עם זכרונות, מחשבות ודכאון, אולם מחפש סיוע מפני שנשאר חסר מנוחה ומוצף בזכרונות, בדמיונות ובפחדים. הוא זקוק לשילוב במרכז שיקום.

13. בחוות דעתו המשלימה של ד"ר פהום מיום 4.6.14 , קבע מומחה בית המשפט כי מצבו הנפשי נותר כשהיה בעבר וללא שינוי משמעותי. המומחה ציין כי הוא מסכים עם ד"ר נאשף, לפיה התמונה המתקבלת היא של תגובה בתר-חבלתית כרונית, המטופלת באופן חלקי ולא מספק.

יחד עם זאת, בבדיקתו מיום 8.4.14, התרשם מנטיה להגזמה, דרמטיזציה והעצמה בתלונות, אישיות ילדותית ולא בשלה. באבחנה מבדלת, צריך לקחת בחשבון את האפשרות ולפחות בחלק מהסימפטומים מ-MALINGERING , בשל סיבות ותמריצים חיצוניים. כמו כן אפשרות שמדובר בהפרעת אישיות לא בשלה רגשית עם קווים הסטוריונים ונטייה לסומטיזציה שאינם קשורים סיבתית לתאונה. גם רווח משני מתלונותיו כך הוא נהנה להישאר בבית ולא מקבל אחריות על לימודים או עבודה.

המומחה קבע כי מסקנותיו נותרו כפי שהיו בחוות דעתו הראשונה.

על כן, קבע מומחה בית המשפט, נכות נפשית צמיתה כוללת בשיעור של 15%, כאשר מחציתה בשיעור של 7.5% הינה כתוצאה מהפגיעה בתאונה ועקב הסימנים הפוסט-טראומתיים.

14. ב"כ התובע קיבל בסיכומיו את קביעת ד"ר פהום, היינו כי יש לייחס לתובע נכות נפשית בגין התאונה בשיעור של 7.5%.

מנגד, נטען על ידי ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי לא נותרה נכות נפשית לתובע בעקבות התאונה. לדידו, שגה מומחה בית המשפט בכל הרכיבים הנבחנים לשם קביעת אבחנת PTSD ( קוגנטיבי, רגשי וחברתי).

נטען כי בהיבט הקוגנטיבי, שגה ד"ר נאשף לגבי גילו של התובע בעת התאונה, שכן התובע היה בכיתה י' ולא בכיתה ו' במועד התאונה. כמו כן,כפי שאישר המומחה, היה עליו לעיין בתיעוד מבית הספר הדרוש . לו בדק, היה נוכח לדעת כי התובע היה תלמיד חלש עוד קודם לתאונה. לפיכך נטען כי מסקנתו של ד"ר נאשף, בה נעזר מומחה בית המשפט, התבססה על מידע שקרי שנמסר לו על ידי התובע ומשפחתו. על כן, לא חלה ירידה בהיבט הקוגנטיבי של התובע בעקבות התאונה אלא להיפך.

בהיבט הרגשי, הנתבעת מפנה לעדות המומחה אשר אישר כי לא מצא אצל התובע את האפקט הרגשי שציפה לו (נ' מפנה ל- עמוד 39 ש' 11-16).

בהיבט החברתי, נמצאה אי התאמה בין התנהגות התובע בפני המומחה כעולה מהתלונות הסוביקטיביות, לבין התיאור העולה מתיעוד בית הספר. העדר אמינות התובע הוא הסיבה לחוסר התאמה זה.

אשר על כן, נטען כי על מומחה בית המשפט היה לקבוע כי התובע התחזה.

15. דיון-

הלכה פסוקה היא כי שאלת קיומה של נכות נפשית היא שאלה שבמומחיות רפואית (ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 12.10.2008)). בניגוד לתחומי רפואה אחרים, המתבססים על בדיקות מעבדה מדויקות ואובייקטיביות, התחום הנפשי אינו מדע מדויק ולעיתים נדרשות בדיקות נוספות ומבחני עזר דיאגנוסטיים כדי לבסס מסקנות כאלו או אחרות. מכאן, שאלת קיומה של נכות נפשית ושאלת ההתחזות הכרוכה בה, הינן שאלות רפואיות ולעניין זה יש חשיבות למשקלה של חוות הדעת הרפואית ועדות המומחה (ע"א 851/05 ברנר נ' אביטל (פורסם במאגרים, 8.7.2007)). אכן נכון, ההשלכות התפקודיות הגלומות בנכות נפשית עשויות להיות פחות גלויות לעין מאשר בנכות פיזיולוגית ומכאן, החשש להתחזות במקרים אלו והקושי בגילויים ברור ומובן. דרך ההתמודדות עם קושי מובנה זה, היא שימוש בכלים מקצועיים, קרי: עדות המומחה הרפואי על מכלול המסמכים שהוצגו לו וכל שעל התובע לשכנע הוא, כי סובל מנכות נפשית בהתאם למאזן ההסתברויות (רע"א 10560/07 מנצורי נ' לוי (פורסם במאגרים, 24.1.2008), ת"א

(י-ם) 3177/09 פלוני נ' לוי מאיר (פורסם במאגרים, 24.12.12)).

16. ד"ר נאשף מציין בסיכום טיפול כי התובע בן 23 בעת סיכום הטיפול (בשנת 2014) וכי התאונה ארעה ביום 2.2.06. בדו"ח האבחון ציין כי תאריך לידתו של התובע הינו ביום 14.1.90 , בן 23 ומועד התאונה 2.2.06. על כן, ד"ר נאשף לא טעה לגבי תאריך לידת התובע ומועד התאונה. ד"ר נאשף לא טעה גם לגבי ציון גילו של התובע במועד עריכת המסמכים. אומנם הכיתוב כיתה ו' אינו עולה בקנה אחד עם גילו של התובע במועד התאונה, אך יתכן והטעם לכך פשוט כטעות סופר (כיתה י'), אפשרות אותה מעלה ד"ר פהום (עמוד 40 ש' 18). אפשרות אחרת הינה טעם מהותי אחר שלא הובא בפני. דא עקא, הנתבעת נמנעה מללבן את הדברים גם בנקודה זו ולעמתם באמצעות חקירה נגדית של ד"ר נאשף. על כן, אינני מייחסת משקל לטענה זו.

17. ד"ר פהום העיד כי התמונה מורכבת ולא אחידה. מדובר בשילוב של שלוש אבחנות נפרדות.

האפשרות הראשונה, לאור המסמכים והתלונות, היא PTSD הקשורה לתאונה.

האפשרות השניה הינה אישיות לא בשלה וילדותית עם קווים היסטוריונים, הקשורה לרמתו ההתפתחותית. ההתפתחות הרגשית שלו, החינוך והרקע התרבותי שלו, מידה של חסכים סביבתיים וקונפליקטים של אדם עם עצמו מלידה.

האפשרות השלישית היא התחזות (מלינג'רינג). המומחה הבהיר כי כיוון להתחזות אפשרית בחלק מהסימפטומים. יש אפשרות שהוא משקר ומגזים קצת. מנגד אצל הפסיכולוג אפשרות זו כלל לא עלתה (ר' עמוד 36 ש' 14 עד עמוד 37 ש' 18, עמוד 43 ש' 23 ואילך).

המומחה העיד כי פגיעת התובע היתה קלה, פצע בשפה, ללא פגיעת ראש או פגיעה גופנית קשה. אבל אצלו יש נטיה או קווים הסטוריונים. ילדותי, אין לו שום אחריות לעבודה וההסברים שלו ילדותיים ולא בשלים (עמוד 37 ש' 2).

לעניין הקשר בין PTSD, לבין אישיות לא בשלה, השיב כי אדם עם כוחות אגו יותר חזקים, אישיות יותר בשלה, ההתמודדות שלו עם טראומה תהיה יותר סבירה ויעילה (עמוד 37 ש' 23).

המומחה העיד כי האבחון הפסיכודיאגנוסטי שונה מראיון קליני. הבדיקה הקלינית חשובה להתרשמות הפסיכיאטר ולקביעה האם הליווי הרגשי תואם לתכנים שהנבדק מוסר, אך ניתן לפעמים להצליח לשקר בה. האבחון הוא בדיקת עזר. האבחון יותר מעמיק ונותן תמונה אמיתית יותר בשל האמצעים הנעשים בו (עמוד 38 ש' 27 ואילך, עמוד 45 ש' 14).

אשר לאבחנת PTSD, העיד המומחה כי הפוטנציאל הקוגניטיבי שלו על פי האבחון הוא גבולי וכן קיימת בעיית קשב וריכוז. בהתאם לפסיכולוג, התגובה הבתר חבלתית שלו באה לידי ביטוי בכך שרבים מהגירויים הופכים למאזכרים ומפריעים לו להתרכז ולהתמיד במשימה. התובע סובל מחרדות, פחדים, ומנסה לעמעם אותם באיטיות ובהימנעות מיוזמה, דבר המחזק את האבחנה של PTSD.

הירידה הקוגנטיבית נקבעה על ידי ד"ר נאשף לאור פערים בין תת המבחנים השונים לבין הראיון הקליני, בו ניתן היה להתרשם מרמת אינטיליגנציה יותר גבוהה ( עמוד 38 ש' 14, עמוד 39 ש' 17 ואילך, עמוד 40 ש' 12).

אשר לביטוי הדבר בציונים בבית הספר, הסביר המומחה כי הישגי ילד עם אי קיו גבולי, גם אם הפוטנציאל שלו גבוה יותר, אמורים להיות פחות מילד עם רמת אינטלגנציה יותר גבוהה. ההשוואה נעשית בין שניים שמשקיעים באותה מידה וההוריהם עוזרים ומעודדים (עמוד 39 ש' 26). ד"ר פהום הציע הסבר נוסף של חסכים סביבתיים, אשר לא הועלה על ידי הפסיכולוג (עמוד 37 ש' 30).

עיון על ידי בית המשפט בתעודות בית הספר (נ/1-נ/2) מעלה כי לכאורה ציוניו היו יפים בבית הספר היסודי. כבר במהלך כיתה ט', בטרם התאונה, ישנה ירידה במרבית ציוניו במקצועות השונים. עם זאת מידת הירידה תלויה במקצועות הלימוד. יתכן, אך הדבר לא נטען, כי הירידה בלימודים נבעה מהמעבר לתיכון. בהמשך שנות הלימוד בתיכון ולאחר התאונה, נמשכה והעמיקה מגמת הירידה בציונים.

התובע הצהיר כי במועד התאונה היה תלמיד כיתה י'. בעקבות התאונה נעדר מהלימודים מספר חודשים לסירוגין. כששב ללימודים לא היה לו שום רצון ללמוד, לא יכול היה להתרכז, השתעמם והפריע. סבל מעצבים ודכאונות וגם מכאבי גב קשים. שנתיים לאחר התאונה סיים בציונים נמוכים מאוד את לימודיו התיכוניים. לבחינות בגרות ניגש רק בחלקן כי לא היה מסוגל מעבר לכך. התובע לא זכר אלו בחינות בגרות עשה. לגבי המבחנים העיד כי המצב הנפשי שלו לא היה טוב. פעם בא ופעם לא. אין לו את הציונים להראות (עמוד 19 ש' 5). התובע העיד כי אילו היה היום לומד היה מקבל ציונים הנמוכים אף יותר מהציונים שקיבל בטרם התאונה( עמוד 18 ש' 24).

אבי התובע העיד כי לאחר התאונה, התובע סיים כיתה יב', אך לא ידע לומר אלו בחינות בגרות עשה. כל הזמן התובע נעדר מבית הספר. המנהל היה מתקשר אליו על מנת שיבוא ויקח אותו. הוא אמר שהוא נרדם בכיתה ולא מרגיש טוב (עמוד 23 ש' 10 ואילך).

ד"ר פהום העיד כי עיון בתעודות בית הספר על ידי הפסיכולוג בעת ביצוע האבחון מספר שנים לאחר התאונה, היה מסייע להעריך את הדברים בצורה יותר מדוייקת ואמיתית(עמוד 40 ש' 3, עמוד 41 ש' 12).

ד"ר פהום העיד כי לא היו בפניו תעודות בית הספר בעת נתינת חוות הדעת. ד"ר פהום עיין בתעודות בעת מתן העדות. ד"ר פהום הסכים כי הציונים מצביעים על תלמיד חלש וכי מה שרשום באבחון הפסיכולוגי, שונה ממה שרשום בתעודות עצמן. עם זאת, ד"ר פהום הסביר כי אין די באבחון הפסיכולוגי אלא צריך לפעמים גם דו"ח פסיכוסוציאלי, על מנת להעריך את הפוטנציאל והסיבות להנמכתו (עמוד 41 ש' 13 ואילך). המומחה העיד כי בעת עריכת חוות דעתו לקח בחשבון גם את הרקע המשפחתי.

בנוסף, יש סימנים פוסט טראומתיים, פחד מאוטובוסים והימנעות מנסיעה בהם, מפגיעה גופנית, מחשבות חודרניות וזכרונות סביב התאונות. כמו כן ישנן תלונות סובייקטיביות על ניתוק קשר חברתי עם החברים והשארות בבית (עמוד 38 ש' 19).

מנגד, ישנה תגובה דכאונית של חוסר שמחת חיים ומעט הצפה, שאינה מגעת לכדי דיכאון מג'ורי. בהיבט זה לא היתה התאמה או ליווי ריגשי, היינו ללא התאמה במימיקה של הפנים ובשפת הגוף. בבדיקה השניה ההתנהגות לא תאמה כאשר הגיע עם קפוצ'ון בחודש אפריל החם (עמוד 39 ש' 1 ואילך).

המומחה העיד כי בבדיקותיו התובע המעיט בדיבור ספונטני ללא אי שקט פסיכומוטורי, נראה מעט שמחת חיים. המומחה העיד כי יש השפעה גם לאישיות לפני התאונה (עמוד 41 ש' 20 ואילך).

המומחה עומת עם מכתב מורה לאנגלית אשר לימדה את התובע בבית הספר התיכון , במשך השנים 2006-2008 (חלק מ-נ/1-נ/2). המכתב הוזמן על ידי אבי התובע ונושא כותרת חוות דעת. המורה לא מסרה תצהיר ולא העידה כעורכת המסמך בבית המשפט. על פי המכתב התובע היה תלמיד חלש מבחינה לימודית ונהג להפריע לה בשיעורים. הוא היה מדבר הרבה בכיתה ומפריע לה אישית, צוחק כל הזמן על כל מיני דברים סתמיים ובתקופה האחרונה בכיתה י"ב היה מתחצף, יוצא ונכנס לכיתה בלי אישורה.

המומחה העיד כי ההתנהגות המתוארת במכתב מתאימה להתנהגות התובע , כפי שנצפתה על ידו ועל ידי הפסיכולוג. המומחה העיד כי התנהגות זו מתאימה לילד חלש שלא רוצה ללמוד (עמוד 42 ש' 1 ואילך).

המומחה העיד כי שיעור הנכות הוא שקלול של האנמנזה, המסמכים הרפואיים, העדר מסמכים מ-2006 עד 2008, אך מנגד מסמך של פסיכיאטרית מ-2009 לפיו התובע בדיכאון וירידה בתפקודים קוגנטיביים (עמוד 43 ש' 7 ואילך). המומחה הבהיר בהקשר זה כי במגזר הערבי פונים לטיפול אחרי חלוף זמן רב (עמוד 44 ש' 26). המומחה הבהיר כי השיקום תעסוקתי חסר השלכה ומשמעות לעניין שיעור הנכות (עמוד 44 ש' 8 ואילך).

בסופו של יום, גם לאחר שהמומחה עומת עם תעודות בית הספר ומכתב המורה לאנגלית, לא שינה ד"ר פהום ממסקנותיו בחוות הדעת ובקביעת שיעור הנכות.

להשלמת התמונה, בתשובה לשאלות שונות העיד התובע כי אינו זוכר, או שוכח מה קרה אתמול. קו זה אינו עולה בקנה אחד עם העדר נכות במישור הנוירולוגי ואי פגיעה מוחית אורגנית. לכאורה, לא ניתן לתלות שכחה זו במלואה, בנכות הפסיכיאטרית.

אומנם ניתן למצוא בעדות התובע החמרה או האדרה של חלק מהתלונות אותן ייחס לתאונה, שיש בהן כדי לפגוע באמינותו. כמו כן, פרק הזמן הממושך בו לא פנה התובע לטיפול רפואי, אף בתוך כותלי המגזר הערבי, אומר דרשני.

אולם, אין בכך כדי להביא לקריסת גרסתו של התובע מכל וכל, בין השאר על רקע חוות דעתו ועדותו של ד"ר פהום. על כן, הנתבעת לא הוכיחה לטעמי כי עסקינן בהתחזות.

שוכנעתי, בהתאם למאזן ההסתברויות, כי התובע סובל מנכות נפשית הקשורה לתאונה ועקב הסימנים הפוסט-טראומתיים.

לפיכך, הנני מבכרת את עמדתו של מומחה בית המשפט לעניין שיעור הנכות מתוקף משקלו ומעמדו כמומחה בית המשפט וכידו הארוכה, ולאחר שלא נסתרה חוות דעתו.

אשר על כן, הנני קובעת כי הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה הינה בשיעור של 7.5%.

18. מכל האמור לעיל, יוצא כי נכותו הרפואית של התובע תועמד על שיעור של 7%

בתחום האורטופדיה ו-שיעור של 7.5% בתחום הפסיכיאטריה.

על כן, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע תועמד על שיעור של 14% (במעוגל).

שיעור נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מיכולת השתכרותו

19. תכליתה של הנכות הרפואית לאמוד את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע, בשים לב לכך שמידה זו לא זהה בהכרח לשיעור הנכות הרפואית שנקצב לנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, אליעזר ריבלין תאונת הדרכים- תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (להלן: ריבלין) בעמ' 633 (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012)).

20. קביעה בדבר הפגיעה התפקודית מסורה לבית המשפט, על פי שיקול דעתו וזאת בהתחשב בכישוריו ובסגולותיו האישיים של הנפגע על רקע עיסוקו כמו גם בהתחשב בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מה' 3 485 (תשס"ה)).

21. בבואי לאמוד את נכותו התפקודית של התובע וכפועל יוצא מכך את שיעור הגריעה מיכולת השתכרותו נדרשתי למכלול הנתונים הבאים:

התובע הצהיר כי הוא עדיין מתגורר בבית הוריו. כתוצאה מהתאונה אין לו כוח פיזי או נפשי לעסוק בעבודה כלשהיא. התובע הצהיר כי הוא סובל מכאבי גב חזקים המקרינים לרגל ימין אשר מתווספים אליהם דכאונות ופחדים שהוא סובל מאז התאונה וכתוצאה ממנה.

התובע הצהיר כי ניסה להשתלב בעבודה, עבד כחמישה חודשים ב"הום סנטר" כעוזר עובד במחלקת המכירות אך לא הצליח לקלוט עבודה זו ולהתמיד בה.

לאחר מכן, בשנת 2011 ניסה לעבוד במשחטה אך הפסיק לאחר 4 חודשים בגלל כאבי גב ודכאון. באותם חודשים לא עבד רצוף אלא בסביבות 10 ימים בכל חודש. אביו חזר על דברים אלה בתצהירו. התובע הצהיר כי קיבל בגין עבודה חלקית זו שכר של 1,700 ₪ לחודש.

התובע העיד כי אחרי התאונה ניסה לעבוד ולא הצליח בשל מצבו הנפשי. היו לו כאבים. הוא צולע בהליכה. כל הזמן בדכאון. הראש שלו לא בעבודה. כל הזמן חושב על התאונה כי מצבו התדרדר (עמוד 12 ש' 20, עמוד 14 ש' 10).

לגבי התקופה בין 2008 ל-2011 העיד התובע כי ניסה לעבוד. לא מקבלים אותו מנהל העבודה אומר שאינו מתאים. איננו זוכר אם ניסה ללכת לעבודה במקום אחר לפני המשחטה. אף אחד לא מקבל אותו. התובע העיד כי אחרי התאונה יש לו הרבה בעיות בראש, הוא בנאדם סובל. מאז התאונה ועד היום לא עבד. ניסה לעבוד פעמיים שלוש אך לא יכל. המצב הנפשי קשה. החיים שלו הפוכים קם בבוקר ולא יכול לישון. התובע העיד כי רוב הזמן הוא ישן וחי על זריקות וכדורים (עמוד 13 ש' 4 ואילך, ש' 27, עמוד 15 ש' 25).

התובע לא הציג תלושי שכר או מכתב סיום עבודה מהמשחטה או מהום סנטר.

התובע העיד כי אין לו זכרון ללמודים. כוונתו בטרם התאונה היתה לסיים בית הספר ולהיכנס לצבא (עמוד 14 ש' 25, עמוד 18 ש' 28).

התובע העיד כי נסע כמה פעמים לירדן, לתקופות שונות,לשם טיפול רוחני של קרוב משפחה דתי (עמוד 14 ש' 15).

אבי התובע הצהיר כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה השתנתה עד בלי היכר התנהגותו ואישיותו של התובע. התובע מתלונן כל הזמן על כאבים בגב ובצוואר. מילד מנומס הפך לילד עצבני עם התקפי דכאון וכן חסר סבלנות.

אביו של התובע העיד כי התובע לא עשה כלום בבית. רוב הזמן הוא ישן. הוא לוקח כדורים. הוא כל הזמן בבית. (עמוד 22 ש' 27 ואילך).

לפני התאונה, הוא היה ילד טוב ושקט. לא היו בעיות איתו, גם התיק הרפואי שלו היה נקי (עמוד 23 ש' 28). במשך שלוש שנים לא הרגיש טוב. היו לו כאבים. היה הולך לשייח בירדן לטיפול רוחני (עמוד 24 ש' 3).

לאחר מכן, עבד בהום סנטר ובעוף (עמוד 23 ש' 32, עמוד 24 ש' 2). כולם דאגו שימצא עבודה ושיהיה לו טוב. חודשיים עבד היה מסודר. לאחר מכן, ראו שהוא לא מצליח, כל פעם מפטרים אותו. הוא לא היה מתאים (עמוד 24 ש' 29 ואילך).

יודגש כי התובע לא הציג תלושי שכר או מכתב סיום עבודה מהמשחטה או מהום סנטר, כמו גם ראיות נוספות בדבר פניותיו שנדחו למקומות עבודה שונים.

אינני סבורה כדעת ב"כ התובע, כי גורלם התעסוקתי והאישי של בני משפחתו רלבנטי. לא שוכנעתי כי יש לגזור מכך את תוצאות התאונה והשלכותיה התפקודיות על התובע.

לעניין השיקום העיד התובע כי בגלל שהיה לו קשה ללכת לא פנה לשיקום (עמוד 18 ש' 14). אביו העיד כי אם התובע רוצה שהוא ילך. הוא חולה ואינו יכול לקחת אותו. התובע אמר להם כי הוא לא יכול ללכת בשל כאבים (עמוד 25 ש' 23). הסברו זה אינו עולה בקנה אחד עם הקביעה בחוות דעת האורטופדית. לא שוכנעתי כי קיימת הייתה מניעה מהתובע למצות את הליכי השיקום. מנגד, על פי קביעת המומחה הפסיכיאטרי, לא היה בשיקום כדי לשנות את שיעור הנכות. על כן, לכאורה לא היה בו כדי להביא להקטנת הנזק בפועל.

הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו ((ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם במאגרים, 21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין) וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם במאגרים, 25.7.10) פסקה 8 לפסק-הדין). הנחת מוצא זו תקֵפה ביתר שאת בעניינם של קטינים ושל צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית, ומכאן שבעיקרו של דבר לגבי קטינים וצעירים קיימת זהות בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, ובין שתי אלה לגריעה מכושר ההשתכרות (לסקירת הפסיקה ראו: ע"א 9873/06 כלל נ' פפו (פורסם במאגרים, 22.3.09)); חריגה מכלל זה שמורה למצבים שבהם ברור שהנכות אינה תפקודית.

התובע ואביו, האדירו בעדויותיהם את מגבלותיו הרפואיות של התובע. לגבי התובע, יתכן והטעם לכך נעוץ חלקית בנכותו הנפשית, אשר אינה קשורה לתאונה. נכותו של התובע אינה מהווה הסבר ראוי לכך שהוא אינו עובד מאז בגרותו ועד היום, למעט תקופות קצרות עליהם הצהיר.

מנגד, אין בכך כדי להוות הצדקה לסטייה מהערכת המומחים את נכויותיו הרפואיות של התובע ובחינת הפגיעה בתפקודו בהתאם להן, בפרט לנוכח גילו הצעיר. עיקר תלונותיו של התובע ואביו מהימנות ואף אם נסירה מהן את ההיבט המעצים, עדיין נותרה לתובע נכות תפקודית ממשית.

מכל האמור ובין השאר לנוכח גילו של התובע, יוצא כי שיעור נכותו התפקודית של התובע זהה לנכות הרפואית ויועמד בנסיבות העניין על 14%.

בסיס שכר-

22. בהלכת אבו חנא נקבעה החזקה בדבר העמדת פוטנציאל השתכרותם של קטינים כגובה השכר הממוצע במשק. על המבקש לסטות מחזקה זו, מעלה או מטה, רובץ נטל ההוכחה. בחלוף השנים מאז ניתן פסק הדין בעניין אבו חנא, הוחלה החזקה גם על צעירים אשר חצו את סף הקטינות וניתן לומר כי הם טרם החלו לכתוב את סיפור חייהם; ניזוקים אשר נמצאים בתקופת הצבא, לימודים וטרם החלו במיצוי פוטנציאל השתכרותם (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' אבו חנא וערעור שכנגד (פורסם במאגרים, 27.9.05)). בעניין זה ראו ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטארו סעיף 9 לפסק דינו של כב' השופט ד' חשין (פורסם במאגרים, 25.11.09):

"העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק".

כן ראו רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' סעיף 6 להחלטתו של כב' השופט א' ריבלין (פורסם במאגרים, 28.12.11):

"... אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש".

נכונים הדברים לגבי התובע אשר היה רק בן 16 בעת האירוע וכיום הינו בן 27. לפיכך, לאור גילו הצעיר של התובע במועד האירוע, אעמיד את בסיס השכר לעתיד בגובה השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס, בסכום של 8,202 ₪ ממועד מתן פסק הדין ועד הגיעו לגיל 67 (השכר הממוצע ברוטו, נכון למועד פסק הדין עומד על 9,328 ₪, לפי לוח 4.1 לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כולל משרות עובדים זרים).

הפסדי השתכרות ואובדן השתכרות לעתיד

23. בשוקלי את מכלול השיקולים ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר

ואובדן השתכרות לעתיד בסכום גלובלי. עיקר הטעמים לכך הם העדר הוכחת הפסדי ההשתכרות לעבר, העדר רציפות תעסוקתית ותשתית עובדתית חלקית ועמומה שבפני. מאידך גילו הצעיר של התובע, נכותו תולדת התאונה, קיומה של נכות נפשית שאינה קשורה לתאונה. מעבר לכך, הסבירות כי כאשר נדרש או ידרש התובע לחפש עבודה תהא לנכותו השפעה על כושר השתכרותו. בעת הערכתי שימשו הנכות התפקודית ובסיס השכר, כפי שנקבעו לעיל, מדד וקנה מידה, להערכה זו. על כן הנני פוסקת בראש זה פיצוי בסכום גלובלי של 250,000 ₪.

הפסד הטבות סוציאליות ואובדן פנסיה

24. אשר להפסד הטבות סוציאליות ופנסיה הרי שהפרשות אלה הן חובה שבחוק ומכאן יש לפסוק פיצוי בגינן (לעניין הפסד הטבות סוציאליות בעניינים של צעירים וקטינים שטרם השתלבו במעגל העבודה ראו ב: ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר (לא פורסם, 15.4.07); ע"א 7157/07 אי.אי.ג'י. ביטוח זהב הע"מ נ' ניזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל (לא פורסם, 17.3.08)).

25. בנסיבות העניין, בקיזוז החיסכון בהפרשות התובע מהפסד הפרשות המעביד, ובהתחשב בכך כי פסיקת הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק מגלמת בתוכה ממילא התחשבות בתנאים סוציאליים הנלווים לשכר, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 20,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

26. לטענת התובע, כתוצאה מ-PTSD, יש לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה, שכן נותר לגור בבית הוריו, סמוך על שולחנם ותלוי מאוד באימו. מנגד נטען להעדר ראיות ואי העדת אימו. עוד נטען כי לתובע לא נותרה נכות המצדיקה פיצוי בגין ראש נזק זה.

לא שוכנעתי כי נכותו של התובע במישור הפסיכיאטרי מצדיקה פיצוי בגין ראש נזק זה.

אשר לנכותו האורטופדית, בשים לב למהות נכותו ושיעורה, יפוצה התובע בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא בסך של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות,נסיעות והוצאות משפט לעבר-

27. לאחר עיון בסיכומי הצדדים, הנני פוסקת לתובע את הסכומים אשר הוציא, כמפורט בסעיף 11 לתצהירו הנתמכות בקבלות, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה על הוצאות אלה, בסך כולל של 27,872 ₪.

הוצאות רפואיות בעתיד

28. תרופות- אבי התובע העיד כי התובע מקבל כדורים נגד דכאון וכאבי גב. הפסיכיאטרית הראשונה ב-2009 נתנה לו מרשם ואמר לו שימשיך ליטול את התרופה כל חיים. רופא המשפחה המשיך את הטיפול (עמוד 25 ש' 5 ואילך). עת נשאל התובע לגבי קבלות ומרשמים של זריקות ותרופות הפנה בתשובתו לעו"ד שלו (עמוד 16 ש' 4 ואילך).

טיפולים פסיכיאטרים- התובע הפנה למכתב קופ"ח מאוחדת, לפיה עליו לפנות לאחת מן התחנות הממשלתיות של בריאות הנפש. מומחה בית המשפט, ד"ר פהום, הפנה בחוות דעתו מיום 4.6.14, קבע כי יש לפעול בעתיד לפי המלצותיו של ד"ר נאשף. בהתאם להמלצות אלה כפי שהובאו בחוות הדעת, השיקום המקצועי עליו הומלץ, צריך להיות מלווה בתמיכה נפשית, והמשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי לפי הצורך. כאמור, התובע דחה את השתלבותו במסגרת שיקום מקצועי, ללא טעם רפואי מספק. לכאורה, על פי חוות הדעת הנשענת על המלצות ד"ר נאשף, השיקום המקצועי נחזה כעיקר והטיפול הפסיכיאטרי נלווה אליו.

בחוות הדעת הפסיכיאטרית לא היתה המלצה פרטנית אשר למסגרת הטיפולית ותדירות הטיפולים. המומחה העיד בחקירתו כי תדירות הטיפול הינה מידי שלושה חודשים וכי מחיר טיפול הממוצע הינו 350-400 ₪. המומחה לא הבהיר בעדותו את מידת הצורך בתדירות זו.

29. בשים לב לנכותו הרפואית והתפקודית של התובע, העדויות והראיות שהוצגו כתימוכין לכך, בהתחשב באספקת טיפולים בתחום בריאות הנפש על ידי משרד הבריאות ובהשתתפות קופות החולים במסגרת ההסדר עימן לגבי יתר ההוצאות הרפואיות, לא התרשמתי כי הונחה התשתית הראייתית להצדקת ראש נזק זה בהיקף הנטען על ידי התובע.

30. אשר על כן, בהתחשב במכלול הנתונים שהובאו לעיל, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה ולהעמידו על סך של 15,000 ₪ לעתיד.

כאב וסבל

31. התובע זכאי בראש נזק זה לפיצוי על פי שיעור נכות רפואית של 14% נכות,

מכאן שגובה הפיצוי בגין כאב וסבל יעמוד במעוגל על סך של 30,096 ש"ח.

סוף דבר

32. התובע זכאי לקבל מן הנתבעת פיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה, כדלקמן:

1. הפסדי השתכרות לעבר ואובדן השתכרות לעתיד 250,000 ₪
2. הפסד הטבות סוציאליות ופנסיה 20,000 ₪
3. עזרת הזולת לעבר ולעתיד 10,000 ₪
4. הוצאות עבר 27,872 ₪
5. הוצאות רפואיות לעתיד 15,000 ₪
6. כאב וסבל 30,096 ₪

=======

ובסה"כ: 352,968 ₪

33. על סכום הפיצויים בסכום של 352,968 ₪, יתווסף שכר טרחת עו"ד בסכום של 53,686 ₪ (כולל מע"מ).

34. הסכומים האמורים יישאו ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד לתשלומם בפועל.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין.51293467

ניתן היום, ה' שבט תשע"ז, 01 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.