1. עסקינן בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") שהגיש התובע לפיצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, על פי הנטען, ביום 12.12.2006, כשנפגע כהולך רגל בחניון ה"סטאר סנטר" באשדוד מרכב שנסע לאחור (סעיפים 4-3 לכתב התביעה).

1.1 על פי הנטען פרטי הרכב הפוגע וזהות הנהג, אשר המשיך בנסיעה, אינם ידועים לתובע ועל כן הוגשה תביעתו כנגד "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הנתבעת"), זאת מכוח הוראת סעיף 12(א)(1) לחוק.

2. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את הנטען על ידי התובע באשר לנסיבות פציעתו וטענה כי "לא אירעה כלל תאונת דרכים ו/או לא אירעה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק... ו/או לא ארעה תאונה המקימה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת" (סעיף 5 לכתב ההגנה).

3. בהתאם להוראות החוק עתר התובע עם הגשת תביעתו למינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי.

בקשתו נעתרה על ידי בית המשפט ובהחלטה מיום 26.01.2011 מונה פרופ' יגאל מירובסקי לשמש כמומחה בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה").

המומחה מצא לקבוע לתובע נכות רפואית צמיתה בקשר עם החבלה בתאונה בשיעור 5% בגין הגבלה קלה בתנועות בעמוד הצווארי (ראה חוות הדעת הרפואית מיום 19.06.2011).

4. במצב דברים זה משקיימת מחלוקת הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק, אדרש בראש ובראשונה, לדיון ולהכרעה בשאלת החבות.

חבות

5. גרסתו של התובע באשר לנסיבות בהן נחבל פורטה בכתב התביעה –

"ביום 12.12.06, בשעות הלילה של יום שלישי, יום חורפי עשה התובע את דרכו לבילוי שגרתי שנהג לבצע כל יום שלישי.

עת חצה התובע דרך החניה של "סטאר סנטר" באשדוד, פגע בו רכב אשר נסע לאחור וכאשר התובע היה עם הגב אליו.

...

כתוצאה מפגיעת הרכב בו, נפל התובע בעוצמה על הקרקע. כתוצאה מפגיעת הרכב בו ומעוצמת הנפילה נפגע התובע בכל חלקי גופו, ובעיקר מחבלות קשות בגב התחתון ובאגן.

לאחר פגיעת הרכב בי היה התובע שרוי במעין הלם, אך כל שהוא זוכר לעניין פרטי הרכב הפוגע, כי הוא היה רכב פרטי-משפחתי בצבע בהיר. בשל היות התאונה בשעות הלילה ובתחילת עונת החורף, וכן בשל ההלם בו היה שרוי התובע ועצם היותו לקוי ראייה, לא מצליח התובע לעמוד על מלוא הפרטים המדויקים של הרכב הפוגע"

( סעיפים 4-3, 7-6 לכתב התביעה) (ההדגשה שלי – ש.י).

5.1 עוד תאר התובע בכתב התביעה כי "ממקום התאונה, ולאור ההלם בו היה התובע שרוי אשר לא ידע והבין את שקרה לו הוא המשיך למקום המפגש ם מכריו שם סיפר להם את שקרה לו" וכן כי רק "יום למחרת כאשר הבין ועיכל התובע את שאירע, הוא פנה לטיפול רפואי אצל רופאת המשפחה אשר הפנתה אותי לחדר המיון בבית החולים קפלן..."

( סעיפים 9 ו- 11 לכתב התביעה) (ההדגשה שלי – ש.י).

6. גרסה זהה באשר לנסיבות אירוע התאונה ניתן למצוא בתצהיר נסיבות שנערך על ידי התובע (תצהיר חתום מיום 1.12.2009 – נ/1) עוד בטרם הגשת התביעה (התביעה הוגשה ביום 25.3.2010) –

"ביום 12.12.06, בשעות הלילה של יום שלישי, הייתי בדרכי לבלוי שיגרתי שאני מבצע כל יום שלישי. אני זוכר כי היה זה יום חורפי.

לצורך הגעה למקום הבילוי חציתי דרך החניה של "סטאר סנטר" באשדוד. במהלך חצייתי את החניה פגע בי רכב אשר נסע לאחור וכאשר אני הייתי עם הגב אליו.

...

כתוצאה מפגיעת הרכב בי, נפלתי ארצה ונפגעתי בעיקר מחבלות קשות בגב התחתון ובאגן.

אוסיף, כי לאחר פגיעת הרכב בי הייתי שרוי בהלם ולא כל כך הבנתי מה קרה. לכן, המשכתי למקום הבילוי.

כל שאני זוכר מהאירוע הוא, כי הרכב אשר פגע בי היה רכב פרטי-משפחתי בצבע בהיר. בשל היות התאונה בשעות הלילה ובתחילת עונת החורף, וכן בשל ההלם בו הייתי שרוי ועצם היותי לקוי ראייה, אני לא מצליח לעמוד על הפרטים המדויקים של הרכב הפוגע.

...

יום למחרת כאשר הבנתי את שאירע, פניתי לטיפול רפואי אצל רופאת המשפחה אשר הפנתה אותי לחדר המיון בבית החולים קפלן..."

(סעיפים 3-2, 7-5 ו-9 ל- נ/1)

7. בתצהיר נוסף שערך התובע ביום 19.11.2012, אשר שימש כעדותו הראשית (ת/1), תאר את שארע, תוך שבניגוד לגרסתו בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות ציין כי לאחר הפגיעה שב לביתו (לא נזכר כי המשיך לבילוי המתוכנן ופגש בחבריו)–

"ביום 12.12.06, כאשר חציתי דרך מגרש החניה של מתחם "סטאר סנטר" באשדוד פגע בי רכב אשר נסע לאחור, כאשר אני עם הגב אליו" (סעיף 2 לת/1).

...

"בגלל ההלם בו הייתי שרוי כתוצאה מהתאונה, הלכתי הביתה כשאני סובל מחבלות וכאבים כתוצאה מהתאונה" (סעיף 7 לת/1) (ההדגשה שלי – ש.י).

8. לסתירה זו נדרש התובע בחקירתו הנגדית ועמד על גרסתו כפי שבוארה בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות-

"לשאלות ביהמ"ש:

ש. איזה משתי הגרסאות נכונות, זו שמונח בתצהיר בפנינו היום.

ת. הגרסה הראשונה שעוה"ד שאלה אותי. לא הלכתי מיד הביתה. בסוף המסלול ששיתפתי חברים הם אמרו לי שאני נראה בהלם ונראה לבן.

ש. מהחניון לא הלכת הביתה אלא לבילוי ושם פגשת חברים וסיפרת להם.

ת. כן.

ש. החברים האלה יבואו להעיד.

ת. אם הם יזומנו אני מאמין שכן, ההגנה קיבלה את השמות. אחד מהם חי בארה"ב, שניים נמצאים והם יבואו להעיד על מה שסיפרתי להם. "

(ראה עמ' 5 לפרוטוקול דיון ישיבת יום 28.02.2013)

9. סתירה נוספת נתגלעה במהלך חקירתו הנגדית של התובע עת עומת עם דברים שמסר, על פי הנטען, לחוקר מטעם הנתבעת (התקיימה בחודש אפריל 2008 - החוקר לא העיד ודו"ח החקירה לא הוצג) ולפיהם המשיך ממקום הפגיעה למסעדת "פאשה", בה נוהג הוא לסעוד, וכלל לא הזכיר אותו בילוי בפאב בשם "פיגאל" (ראה עמ' 13 לפרוטוקול דיון ישיבת יום 23.01.2014).

10. בהתייחס לסתירה זו העיד התובע כי למיטב ידיעתו נפגש חוקר מטעם הנתבעת עם אותם חברים עימם בילה בפאב ובכך יש לראות משום ראיה ניצחת לעובדה כי בשיחתו עם החוקר התייחס גם התייחס לבילוי בפאב, אליו הגיע לאחר הפגיעה, ולאותם חברים שפגש שם-

"ת. הנה ב"כ ההגנה אומר שכן סיפרתי והחוקרים הלכו לעדים וחקרו אותם.

ש. לשאלת בית המשפט מתי סיפרת את זה

ת. כנראה לפני שהמשרד אמר לי לתת להם לטפל בענין ולפי מה שאני שומע, אני דיברתי ואני מוקלט גם. לא זכור לי סדר הארועים מתי אמרו לי לא לדבר יותר. אם נתתי את כל זה לפני שאמרו לי לא לדבר אני לא יודע מה היה הטעם לשלוח עוד פעם".

(עמ' 14-13 לפרוטוקול דיון ישיבת יום 23.01.2014) (ההדגשה שלי – ש.י.)

התובע ביקש להסביר את ריבוי הגרסאות בקווי אישיותו ובמגבלות הראייה הקשות מהן סובל–

"את מבקשת את ההסבר שלי כביכול לריבוי גרסאות. יכול להיות שזה קוצר הסבלנות שלי החזרה על הנסיון לערער. עוד פעם לחזור על הענין. הגרסה שנקראה פה ושאני מאשר זה מה שהיה"

(עמ' 16 לפרוטוקול דיון ישיבת יום 23.01.2014)

"ש. לשאלת בית המשפט אני מקבלת את מה שאתה אומר.

אני ("לא" – ש.י.) מצליחה להבין איך הגרסה המלאה הזו לא מצאה ביטוי בתצהירים שערכת שהם תצהירים באזהרה של לומר את האמת.

ת. לא אני ניסחתי ולא אני קראתי ואני לא יודע מה כתוב. אני חותם בתום לב. משכתבתי את הנוסח נעשה על-ידי מישהו שצריך לשמור על האינטרסים שלי. אין לי ענין לתת גרסה שנוגדת את מה שהיה.

ש. לשאלת בית המשפט לא הקריאו לך על מה אתה חותם

ת. יכול להיות בחלק מהמקרים הקריאו לי.

ש. לשאלת בית המשפט יש לנו שני תצהירים תצהיר אחד של עו"ד לובודה ואחד של עוה"ד פה. לא הקריאו לך על מה אתה חותם.

ת. יכול להיות שהקריאו. השחיקה וההתשה שלי לא היה לי כוח. אני סובל מבעיות קשב וריכוז"

(עמ' 17-16 לפרוטוקול דיון ישיבת יום 23.01.2014)

11. בסופו של יום, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע, נחה דעתי כי אין לייחס את הסתירות שנתגלעו לחוסר אמינות אלא להתנהלותו השונה מה של התובע, אשר התקשה להציג עדות סדורה, קושי אשר להערכתי נובע, בין היתר, מקווי אישיותו ומגבלת הראייה, בהם ניתן היה להבחין בנקל בעת מתן עדותו.

12. ליבת גרסתו של התובע באשר לנסיבות החבלה זוכה לתימוכין בתיעוד הרפואי מזמן אמת.

א. בתעודת חדר המיון (בית החולים "קפלן") נרשם על גבי המדבקה כי התובע התקבל ביום 14.12.2006 בשעה 12:09.

תחת הסעיף "רשומת אחות ממיינת – תלונה נוכחית" נרשם כי התובע "אתמול נפגע ממכונית. הולך רגל פגיעה בגב התחתון".

תחת הסעיף "תלונה עיקרית" נרשם על ידי הרופא שבדק את התובע, ד"ר בוריס פיסרנקו – אורטופד, כי "שלשום נפגע בת.ד כהולך רגל רכב ב Revers ... בם. כאבים בגב כאבי ראש..."

(נספח ב ל- ת/1) (ההדגשה שלי – ש.י.)

ב. תיאור דומה לנסיבות התאונה מתועד ברשומה רפואית מיום 27.03.2007 –

"החולה עבר תאונת דרכים לפני כ 3 חודשים: בחניה איזה אוטו עשה רברס ופגע בנ"ל, הוא נפל על הגב..." (נספח ב ל- ת/1).

ערה אני לעובדה כי הרישומים בכל הנוגע למועד בו ארעה התאונה אינם אחידים.

בחלק מהרשומות נרשם ה- 13 לדצמבר ובחלקם ה- 12.

המקור לאי האחידות טמון, לדידי, בתעודת חדר המיון בה בנשימה אחת נרשמו שני המועדים גם יחד ("אתמול" קרי; 13.12 ו"שלשום" קרי; 12.12).

מכל מקום אינני סבורה כי אי התאמה זו יורדת לשורש הגרסה ומקעקעת אותה.

13. כך גם זכתה גרסתו של התובע ולו בחלקה לאישוש בעדותו של מר יובל נבון (ת/2), מחבריו של התובע, אשר פגשו בו בפאב לאחר החבלה –

"ראיתי אותו (את התובע – ש.י.) קצת נסער והוא סיפר שמישהו פגע בו עם רכב וברח. שאלתי אותו אם הוא לקח מספר אז באותה הזדמנות גילנו שהוא לא רואה. הוא פשוט הסתיר את זה מאיתנו"

(עמ' 18 לפרוטוקול דיון ישיבת יום 23.01.2014)

עד זה אומנם נקרא להעיד בשלב מאוחר (לאחר קבלת רשות בית המשפט להוסיף ולהביא ראיות), דבר הגורע ממשקל עדות.

עם זאת יש ליתן את הדעת לעובדה כי העד נחקר על ידי חוקר מטעם הנתבעת (ראה עמ' 17 לפרוטוקול ישיבת יום 23.01.2014) ובמהלך חקירתו הנגדית לפני לא מצאה ב"כ הנתבעת לעמתו עם גרסה שונה מזו שמסר בבית המשפט, דבר המחזק ומבסס עדותו.

לא למותר לציין כי הנתבעת אף נמנעה מלהעיד את החוקר וממילא להגיש את דו"ח החקירה, על כל הנובע ומשתמע מכך.

14. בהינתן כל האמור לעיל ולאחר בחינת כלל הראיות שבאו לפני, סבורה אני כי התובע השכיל להוכיח הן את עצם אירוע התאונה והן את נסיבותיה, אשר יש בהם כדי להטיל חבות על הנתבעת מכוח הוראת סעיף 12(א)(1) לחוק.

כאן המקום לציין כי הנתבעת זנחה בסיכומיה את הטענה לפיה התובע "צריך היה ויכול היה לזהות את נהג הרכב... ולהפנות תביעתו, אם בכלל כלפי מבטחת הרכב, ואם לא עשה כן מנוע התובע מלטעון כי הרכב ו/או הנהג ברכב הינם אלמוניים" (סעיף 6 לכתב ההגנה – ההדגשה במקור) ועל כן, אינו זכאי לפיצוי על פי החוק ויש לראותה, איפוא, כמי שאינה חולקת על זכאותו לפיצוי מכוח הוראת סעיף 12(א)(1) לחוק.

הנזק

15. הנכות הרפואית

15.1 התובע פנה לקבלת טיפול רפואי בקופת החולים למחרת התאונה (13.12.06) בתלונות על "כאבי גב, עצם הזנב, צלעות, אגן, כתף ימין והעורף" ובבדיקה נמצאה "רגישות מעל הצלעות והחוליות ללא עדות קלינית לשבר" (ראה עמ' 2 תחת הסעיף "פרטי הארוע" בחוות הדעת הרפואית מיום 19.06.2011).

ביום 14.12.2006 פנה התובע לחדר המיון בבית החולים "קפלן" ובבדיקה נמצא כי הוא סובל מ"רגישות לאורך ע"ש מותני וגבי", אך משצילומי עמוד השדרה הצווארי והמותני לא הדגימו שברים, שוחרר לביתו בהמלצה לשימוש במשככי כאבים ומעקב רופא מטפל (ראה נספח ב ל- ת/1).

15.2 עתירתו של התובע למינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי נעתרה ובית המשפט מינה את פרופ' יגאל מירובסקי (להלן: "המומחה").

התובע נבדק על ידי המומחה ביום 07.06.2011 למעלה מארבע וחצי שנים לאחר התאונה.

בחוות הדעת מיום 19.06.2011 פרט המומחה את תלונותיו של התובע –

"כאבים בגב, עצם הזנב, הצלעות, אגן, כתף ימין והעורף, כאבים שהתמקדו בהמשך בצוואר ובגב התחתון" וכן "לחץ בגולגולת, כאבים בצוואר וכאבים בעקב רגל שמאל, מתקשה בישיבה ארוכה עקב כאבים באגן ובגב. חש הקרנות לרגל ימין. חש קושי בשינה ובתפקוד היום יומי, תופעות המלוות אותו עוד מילדותו על רקע פגיעה פוסט-טראומטית בגיל 5".

כמו גם את ממצאי בדיקתו הקלינית –

"הצוואר רגיש באזור מרכזי ותחתון. כיפוף עם הסנטר עד בית החזה. יישור בן 30, הסיבוב בן 70 לכל צד. הטיות בנות 45 לכל צד.

בגב התחתון רגישות מרכזית נמוכה. כיפוף בן 80 בשיאו הגיע עם אצבעות הידיים לחלק המרוחק של השוקיים, יישור בן 30.

מבחן הרמת רגל ישרה, התחושה וכח שרירי הגפיים תקינים, החזרי ביספס, טריספס וברכיורדיאליס, החזרי פיקה ואכילס הופקו שווים."

על יסוד ממצאי הבדיקה הקלינית קבע המומחה כי לתובע לא נותרה כל נכות בגב התחתון, שכן התובע "מסוגל היה (למרות משקל היתר) לטווחי כיפוף ויישור בתחום הנורמלי וללא חסר נוירולוגי" וכי ההגבלות שנמצאו בתנועת הצוואר (הגבלות בתנועות הסיבוב והן ביישור) נובעות בחלקן "מהשינויים הניווניים שנמצאו בצילומי CT של עמוד השדרה הצווארי בסגמנטים C3-C6" ובחלקן קשורות "קרוב לוודאי לחבלה בצווארו שעבר לדבריו כ-3 חודשים לאחר התאונה" ועל כן מצא לייחס לחבלה בתאונה מושא התביעה נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% בהתאם לסעיף 37(5) א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל).

המומחה לא נדרש לחקירה על קביעותיו ומשכך ישמשו אלה יסוד ומסד להכרעתי.

16. הנכות התפקודית

16.1 התובע, רווק, יליד שנת 1956, עלה לישראל מרוסיה בשנת 1959, מתקיים מקצבת נכות כללית (100%) בגין ליקוי ראיה ומספר ליקויים נוספים (ראה תביעה לקצבת נכות צורפה כמוצג מטעם הנתבעת).

16.2 בעדותו הראשית, אשר נערכה בתצהיר (ת/1) ציין התובע כי "הנכות הרפואית שנגרמה לי הינה כאין וכאפס לעומת נכותי התפקודית", שכן בעקבות התאונה דנן הוא "מתקשה לתפקד וסובל מכאבים קשים. בין היתר בישיבה, הרמת חפצים, כאבים בצוואר ובגב" (ראה סעיף 24 ל- ת/1).

עוד ציין התובע כי עובר לאירוע התאונה עבד בעבודות שאינן סדירות, כך למשל עסק בסבלות והשתכר בסך של 200 ₪ ליום (סעיף 27 ל- ת/1).

16.3 עדותו של התובע באשר לקשייו התפקודיים והשלכותיהם על מהלך חייו בעקבות החבלה מושא התביעה לא נתמכה בכל ראיה.

התובע בחר מטעמיו שלא להעיד עדים מטעמו בכל הנוגע לתפקודו בחיי היום יום ואף לא הציג כל ראיה על כך שעבד עובר לאירוע התאונה בעבודות מזדמנות.

עדותו בעניין זה נותרה עדות יחידה של בעל דין, על כל הנובע ומשתמע כך לעניין משקלה הראייתי, מה גם שעל פי ההלכה הנוהגת "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנעה מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736).

16.4 זאת ועוד.

הקשיים התפקודיים אותם מייחס התובע לחבלה בתאונה מושא התביעה אינם נתמכים בממצאי הבדיקה הקלינית שערך המומחה לתובע –

"הצוואר רגיש באזור מרכזי ותחתון. כיפוף עם הסנטר עד בית החזה. יישור בן 30, הסיבוב בן 70 לכל צד. הטיות בנות 45 לכל צד.

בגב התחתון רגישות מרכזית נמוכה. כיפוף בן 80 בשיאו הגיע עם אצבעות הידיים לחלק המרוחק של השוקיים, יישור בן 30.

מבחן הרמת רגל ישרה, התחושה וכח שרירי הגפיים תקינים, החזרי ביספס, טריספס וברכיורדיאליס, החזרי פיקה ואכילס הופקו שווים."

(ראה סעיף הבדיקה בחוות הדעת הרפואית של המומחה מיום 19.06.2011).

לא למותר לציין כי המומחה מצא לקבוע כי בהתאם לבדיקה הקלינית שערך לתובע לא נותרה לו נכות בגב תחתון "שכן הוא מסוגל היה (למרות משקל היתר) לטווחי כיפוף ויישור בתחום הנורמלי וללא חוסר נויורולוגי".

המומחה אף מצא לקבוע כי ההגבלות שנותרו לתובע בצוואר נובעות בחלקן גם "מהשינויים הניווניים שנמצאו בצילומי CT של עמוד השדרה הצווארי בסגמנטים C3-C6" ובחלקן הן קשורות "קרוב לוודאי לחבלה בצווארו שעבר לדבריו כ-3 חודשים לאחר התאונה" (ראה סעיף סיכום ומסקנות בחוות הדעת הרפואית של המומחה מיום 19.06.2011).

16.5 לא זו אף זו.

מעיון בהחלטת המוסד לביטוח לאומי בתביעה לקצבת נכות כללית שהגיש התובע עולה כי עובר לאירוע התאונה ובמשך שנים רבות לא עבד והלכה למעשה איבד כליל את כושר עבודתו –

"מדובר בגבר בן 50, רווק, בהשכלתו 10 שנ"ל. אינו עובד ... ע"פ חוו"ד עובדת שיקום מדובר באדם אשר עבד בעבודות טבחות שונות. אינו עובד שנים. בשל מצבו הרפואי לא יכול לשוב לעבודתו ..."

(ראה סעיף ז' להחלטה ודרגת אי כושר בתביעה לקצבת נכות - צורף כמוצג מטעם הנתבעת) (ההדגשה שלי – ש.י.)

16.6 על יסוד כל המבואר לעיל, סבורתני כי לא הונח המסד הראייתי הצריך לקביעה כי נכותו התפקודית של התובע עולה על נכותו הרפואית כפי שנקבעה.

בשים לב לנכותו הכוללת של התובע (לתובע נקבעה עובר לתאונה נכות כללית בשיעור של 100%), אשר אך חלקה הקטן מיוחס לחבלה בתאונה מושא התביעה (5%), כמו גם לטיבה של הנכות ולהשלכותיה התפקודיות (נכות אורטופדית בעמוד השדרה הצווארי), דומה עלי כי נכון יהא להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בעטייה של החבלה בתאונה על שיעור נכותו הרפואית (5%).

(לאבחנה בין "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"שיעור גריעה מכושר ההשתכרות" ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792)

17. ראשי הנזק

התובע עתר לפיצוי במספר ראשי נזק – הפסד שכר לעבר ולעתיד, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות, נסיעות וכאב וסבל.

17.1 הפסד שכר לעבר ולעתיד

התובע עתר בסיכומיו לפיצוי גלובאלי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.

הנתבעת מתנגדת לפסיקת פיצוי בראש נזק זה, זאת משלטענתה "דרישת התובע בראש נזק זה הינה ניסיון שלא בתום לב לקבלת פיצוי (אפילו גלובאלי)", שכן "המדובר בראשי נזק שאינם נזכרים בכתב התביעה שהוגש ובהתאם מדובר באופן חד משמעי בהרחבת חזית" (ראה סעיף 38 לסיכומי הנתבעת).

הדין עם הנתבעת בעניין זה.

יגעתי טרחתי ולא מצאתי בכתב התביעה עתירה לפיצוי בראש נזק זה ומשכך אכן מדובר בהרחבת חזית, לה התנגדה ב"כ הנתבעת עוד בישיבת ההוכחות מיום 28.02.2013.

דין התביעה בראש נזק זה, איפוא, להידחות וכך אני מורה.

17.2 הוצאות רפואיות / נסיעות עבר ועתיד

התובע עתר לפיצוי על דרך האומדנא בסך של 30,000 ₪ עבור "ביקורים רפואיים, תרופות וטיפולי רפואה משלימה" ולפיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין נסיעות "לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מעקבים ובדיקות רפואיות... אשר צפויות להימשך נוכח מצבו הרפואי הקשה..." (סעיפים 63-62 ו- 68-67 לסיכומי התובע).

התובע צרף לתצהיר עדותו הראשית (ת/1) קבלות על סך של 387 ₪ בלבד והעיד בחקירתו הנגדית כי קיבל "במסגרת הקופה ... שלוש טיפולי שיאצו שזה טיפולים יקרים. אני מטופל על ידי גורמי רווחה. הגעתי באמצעות חברים למטפל שהבין את המצב ובא לקראתי ועשה בהתנדבות ונתן לי חמישה טיפולים הוליסטיים ועשה את זה לשם שמיים" (ראה עמ' 6 לפרוטוקול ישיבת יום 28.02.2013).

בהעדר תשתית ראייתית הולמת לעתירותיו של התובע, לרבות כל אינדיקציה בדבר הצורך בטיפולים רפואיים בעתיד ו/או בדיקות רפואיות הכרוכות בנסיעה, מעמידה אני את הפיצוי בראש נזק זה (לעבר ולעתיד) על סך של 2,000 ₪ נכון למועד פסיקתי.

17.3 עזרת הזולת עבר ועתיד

לטענת התובע כתוצאה מהתאונה הוא "מתקשה לבצע פעולות פשוטות בהן היה מורגל בעבר" ועל כן הוא נאלץ להיעזר בקרובי משפחה ומכרים "לצורך ביצוע עבודות משק הבית".

דומה כי התשתית העובדתית שהונחה בהתייחס לראש נזק זה דלה ביותר.

התובע לא קרא לעדות מי מבני משפחתו ו/או מכריו לתמיכה בטענה זו, על כל הנובע ומשתמע מכך.

אציין כי בשים לב לשיעור נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה (5%) ולטיבה אך ניתן להניח כי מירב העזרה לה נזקק ויזקק בעתיד באה בגדרה של אותה עזרה המצופה מבני משפחה בצוק העיתים ואשר אינה בת פיצוי (ראה: ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580).

במצב דברים זה ובשים לב לשיעור הנכות שנקבעה לתובע ולהיבטיה התפקודיים, מוצאת אני לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה (לעבר ולעתיד) בסכום גלובאלי של 10,000 ₪ נכון למועד פסיקתי.

17.4 כאב וסבל

בהתאם לגילו של התובע (יליד שנת 1956) ולשיעור נכותו הרפואית הצמיתה (5%), עומד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 8,192 ₪ נכון למועד פסיקתי.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל מחייבת אני את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כמפורט לעיל.

כמו כן תישא הנתבעת בתשלום הוצאות משפט (החזר אגרת משפט ) ושכ"ט עו"ד על פי הוראות הדין.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים