התובע באמצעות ב"כ עו"ד ש. ביטון

הנתבעים באמצעות ב"כ עו"ד ע. שפילינגר ואח'

1. התובעת, ילידת 9.6.81, נפגעה בתאונת דרכים ביום 26.2.09. ברכב בו נפגעה, נהג מר לוי דניאל (שהיה בן זוגה באותה עת וכיום הוא בעלה) והתובעת ישבה לצדו. בסעיף 2 לתביעה - נטען כי למר לוי היה רישיון נהיגה וכי הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת. באשר לחבות הנתבעת - לשלם בגין נזקי התאונה, לא הועלו טענות במהלך ההליך. רק לעת הסיכומים ובשפה רפה, נרמז כי קיימת אפשרות שאין על המבטחת לשלם, מאחר ולא הוצג רישיון הנהיגה של מר לוי. די בכך שהטענה הועלתה בשיהוי ניכר, כדי שלא להידרש אליה. לפיכך תעסוק הכרעה זו רק בשאלת גובה הנזק.
2. התאונה ארעה בצומת אשתאול בשעה 18:40. רכב שנסע מאחור, פגע ברכב בו הייתה התובעת ישובה. התובעת טענה בתביעתה, כי עקב כך נגרמו לה חבלות בחלקי גוף שונים, בגב, בצוואר, כתפיים וירכיים. נטען כי היא סובלת מכאבי גב תחתון, כאבים בצוואר ומגבלות תנועה קשות, במפרק ירך שמאל. בהתאם למסמכים שצורפו לכתב התביעה - התקבלה התובעת ביום התאונה לבית חולים הדסה בסמוך לשעה 19:45 ושוחררה בשעה 02:10 בלילה. בגיליון השחרור נרשם כי התובעת היא אחרי תאונת דרכים קלה, במנגנון אחורי, ללא עדות לטראומה משמעותית. הומלץ על קבלת אקמול או אופטלגין וחזרה לחדר מיון במקרה של החמרה. עוד ניתנה המלצה למנוחה של שלושה ימים. על בסיס האמור בגיליון השחרור, התבקש גם שחרור אורתופדי ואכן זה ניתן בסמוך. בהמלצה שם, נרשם כי יש לפנות לביקורת אורתופדית בקופת החולים, בתוך חמישה ימים וכן לפנות לפיזיותרפיה בקופה.

המומחה מטעם בית משפט וקביעותיו;

1. ביום 14.12.10 מצא כב' הרשם מ. בורשטיין (כתוארו אז), כי קיימת ראשית ראיה, לאפשרות קיומה של נכות אורתופדית. עם זאת, בשים לב למסמכים שהוצגו באשר לעבר הרפואי של התובעת ולנוכח ספק באשר לקשר הסיבתי בין הנכות הנטענת והתאונה, הוא מצא להורות כי שני הצדדים יישאו בחלקים שווים, בשכר טרחת המומחה. לאחר שהתובעת לא הפקידה את חלקה, ניתנה החלטה על הגשת תחשיבי נזק. גם לאחר שהתובעת ביקשה עיון חוזר בהחלטה, לא מצא כב' הרשם לשנות את ההוראה. הודגש באותה החלטה הספק באשר לקשר הסיבתי והעדר אסמכתאות למצב כלכלי דחוק, אשר לו טענה התובעת. בהמשך לאמור ולאחר שהשלימה התובעת הפקדת חלקה בשכ"ט המומחה, מונה לבסוף ביום 15.2.12 ד"ר אמיר רובין - כמומחה מטעם בית משפט.
2. המומחה ציין את התלונות של התובעת והפנה לבדיקת C.T מיום 20.5.09. אותה בדיקה הדגימה לחץ קל על השק התקלי מדיסק בולט בגובה L4-5 , לחץ דומה בגובה L5-S1 . עוד היא הדגימה, היצרות ניוונית של תעלת המוצא של שורשי העצבים, באותו גובה. המומחה ציין כי לפי דברי התובעת, הכאב מחמיר משנה לשנה, אך היא לא יכלה לקבל טיפול בגלל הריונות תכופים, זה אחר זה. לדברי התובעת - זריקות וולטרן מאפשרות הקלה, לפרק זמן מוגבל. באשר למגבלות אותן תיארה - ראה המפורט בשולי עמ' 2 לחוות הדעת. המומחה תיאר כי התובעת נכנסה לחדרו כאשר היא מתנשמת בכבדות מכאב ומתיישבת מאוד לאט, בהסיבה על צד שמאל. בזמן הבדיקה, היא גם שינתה תנועה בתכיפות, קמה בכבדות, הלכה לאט וצלעה על רגל ימין. בבדיקה מצא רגישות עזה ומפוזרת במישוש הגב, שהודגמה באופן אחיד בבדיקות חוזרות והתאימה לעוצמת המגע. המומחה מצא גם הגבלה בינונית, בכיפוף הגב לפנים ולא מצא חוסר עצבי. בחלק הסיכום שבחוות דעתו, הוא ציין כי לא מצא סימנים ברורים של האדרה בבדיקה. עוד ציין כי תוצאות בדיקת ה-CT אינן מעלות ואינן מורידות לעניין הערכת המצב הרפואי של התובעת, בעקבות התאונה. בבדיקתו מצא - "הגבלה בינונית בטווח התנועה, כפי שהיה בבדיקות קודמות שנעשו סמוך לפני הבדיקה שלי".
3. המומחה ציין עוד בלשונו כדלקמן:

"אם נקבל את הצגת הדברים כהווייתה, יש לקבוע שלגברת לוי נכות בשיעור 20% לפי סעיף 37(7)(ב) לתקנות... על סמך תיאור הדברים מפיה, אין לצפות בסבירות גבוהה להטבה במצבה או להחמרה בו.

ברם, האם באמת ניתן לקבל את הצגת הדברים כהווייתה?

גברת לוי מתארת תלונות שמתאימות לתסמונת צליפת שוט בגב התחתון, תסמונת שרק לעיתים נדירות מתבטאת בכאב כה חמור. בחלק גדול מהמקרים של כאב ניכר, עקב תסמונת צליפת שוט, מוגשת תביעה לפיצוי חומרי על הכאב והמגבלה. הצגת התלונות במקרים אלה, יכולה לבטא נאמנה את החומרה האמיתית של המגבלות; היא יכולה להיות הצגה של תלונות שאינן קיימות כלל; והיא יכולה להיות הצגה מוגזמת, רוצה לומר- התלונות אמיתיות, אך אינן כה חמורות.

בהתבסס על ההתרשמות הסובייקטיבית שלי מדרך הצגת התלונות והתגובות בבדיקה, אני מציע לבחור כאן באפשרות הראשונה, דהיינו לקבל את התלונות של גברת לוי כמייצגות מצב אובייקטיבי ולקבל את הנכות שצוינה לעיל. אני מציע לבית המשפט להתייחס לנכות התפקודית, כחמורה יותר מהנכות הרפואית. על הנ"ל יש להוסיף נכות זמנית בשיעור 100% למשך שבועיים ובשיעור 50% למשך שבועיים נוספים".

(ההדגשות לעיל שלי - ע.ז.).

1. אני מוצאת להעיר כבר בשלב זה, כי מי מהצדדים לא הפנה שאלות הבהרה למומחה וזה גם לא זומן לחקירה. האמור היה חרף הלבטים שהעלה כאמור בחוות הדעת וחרף הטענות שנשמעו, עובר למינוי, בדבר עבר רפואי רלוונטי והעדר קשר סיבתי לתאונה. בהתאם להבנתי את חוות הדעת - לא קיימת קביעה על בסיס בדיקתCT , כי אכן הנכות עומדת על 20%. קיימת קביעה שה- "התרשמות הסובייקטיבית" של המומחה, בצירוף העובדה שתגובות בבדיקה תאמו התלונות, תומכים בכך שיש להאמין לתובעת. בהמשך לכך, בשים לב לצירוף התלונות, המסמכים והבדיקות - אזי ראוי להעמיד את הנכות על 20%. כפי שיובהר להלן, בתום חקירת התובעת ובעלה, נותר לטעמי ספק האם אין מקום לשקול לאמץ דווקא את החלופה האחרונה, אליה הפנה. דהיינו, שאכן קיימות תלונות אמיתיות, אך הן אינן חמורות כפי שהוצג בפני המומחה.

תצהירי התביעה:

1. מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובעת ושל בעלה, הנתבע 1 . התובעת הצהירה כי כיום שמה לוי חסיה-רות. בעת התאונה עוד לא היו בני הזוג נשואים. כתוצאה מהמכה שקיבל הרכב בו נסעה, מרכב אחר, נע גופה קדימה ואחורה, בצורה חזקה והיא חטפה מכה בגב ובצוואר מהכיסא עליו ישבה. כתוצאה מהמכה, הרכב שפגע בהם, גרר אותם כשנים-עשר מטרים קדימה. התובעת הוסיפה כי הגיעה למקום ניידת מד"א. היא זוכרת שנשאלה למצבה, ברם, אין היא זוכרת מה ענתה, אם בכלל. התובעת הבחינה ששמו לנתבע 1 מעין צווארון והוציאו אותו על אלונקה. היא חששה שהוא נפגע באופן חמור. מישהו סייע לה לצאת מהאוטו והעלה אותה לניידת. השניים פונו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים הדסה עין כרם. בחדר המיון נבדקו השניים ושוחררו לאחר שלוש-ארבע שעות, עם המלצה למשככי כאבים. התובעת החלה לסבול מכאבים חזקים, כחודש לאחר התאונה והכדורים לא סייעו לה בכך. היא פנתה לאורתופד שהפנה אותה לביצוע בדיקת CT. התובעת קיבלה זריקת וולטרן וכדורים נוספים שונים, אך הכאבים לא חדלו. עד היום, היא סובלת ממגבלת תנועה בצד שמאל של הגב. התובעת הצהירה כי היא אינה יכולה לקלח את ילדיה, להרים אותם או לשאת - משקל העולה על חמישה ק"ג. היא מתקשה בעמידה ובישיבה ממושכת ולעיתים היא מתקשה אף לקום ממיטתה, מעוצמת הכאבים. עובר לתאונה הייתה התובעת בריאה. היא למדה באוניברסיטה בבריה"מ ומחזיקה בתואר ראשון בכלכלה (צורף וסומן א'). נישואיה לנתבע הם נישואיה השניים. מנישואיה הראשונים יש לה ילדה בת תשע, נכה 100%. מנישואיה לנתבע יש לה עוד שני ילדים - בת שנתיים וארבעה חודשים ובן שנה וארבעה חודשים. נכון להכנת התצהיר הייתה התובעת גם בהיריון בחודש מתקדם (עד למועד חקירתה, אכן נולד כבר ילד נוסף - ע.ז.). כתוצאה מהתאונה, נפגע הרכב עד כדי השבתתו. הנתבע (בעל התובעת),חתם אף הוא על תצהיר, בו חזר על טענות דומות.

דגשים ביחס לחקירות ולטענות שעלו במסגרתן:

1. התובעת ובעלה נחקרו בדיון מיום 6.11.14. במהלך חקירת התובעת היא הדגימה, לטעמי, באופן מופגן - כאבים, מהם לטענתה היא סובלת. בדומה לתיאור המומחה, כך גם בבית המשפט - היא התנשפה, העבירה את משקל גופה מצד אל צד וביקשה לשבת, כבר לאחר קטע קצר של החקירה. בהמשך, לאחר שעלה כי עבודה בה עסקה בעבר, הייתה בישיבה, ביקשה בסמוך לעמוד ואמרה שגם ישיבה ממושכת קשה לה (ר' עמ' 3 ש' 1 וכן עמ' 5 ש' 7). התובעת התפרצה גם בבכי שהיה נראה מלאכותי (ר' - בשולי עמ' 8). כן העלתה טענות אשר קשה לקבלן; כך, על אף שעלה שממועד חתונתה השנייה (קצת יותר משנה לאחר התאונה) נולדו לה ברציפות, במשך כ-4 שנים, 3 ילדים, היא טענה כי אין היא מרימה מי מהילדים ואין היא מקלחת אותם. לטענתה, אפילו את הילד הצעיר ביותר שהוא רק בן 5 חודשים, אין היא מרימה: "אני לא יכולה, אם הייתי יכולה הייתי מרימה" (ר' עמ' 10 ש' 11). ויוטעם, לא מדובר בתובעת הטוענת כי בהעדר ברירה היא מרימה את ילדה חרף הכאב, אלא מדובר בתובעת הטוענת כי על אף שהיא אם ל-3 ילדים צעירים מאוד, מסופקת לה עזרה, המאפשרת לה שלא להרים מי מהם כלל. טענה זו היא יותר ממסופקת, בעיני.
2. אותו ספק, מקבל חיזוק מסתירות ברורות שנמצאו בין עדות התובעת ועדות בעלה;

התובעת טענה כי למעשה כמעט בכל שעות היום, נמצא איתה אדם נוסף, אשר יכול לספק לילדים, את הטיפול שהיא אינה יכולה לתת. היא הסבירה כי עד לשעה 16:00 נמצא עמה הבעל (אשר רק אז הולך לעבודה). מהשעה 16:20 כבר נמצאת עמה אמה, לאחר שזו סיימה לעבוד (ר' עמ' 11 ש' 20-18). בניגוד לאותם דברים - עלה מעדות הבעל כי אין הוא יוצא לעבודה רק בשעה 16:00 ובדרך כלל הוא יוצא בשעה יותר מוקדמת, בסביבות 14:30-15:00 ולפעמים אפילו בשעה 13:30 (ר' עמ' 14 ש' 24). כאשר נשאל בהקשר זה מתי מגיעה אם התובעת כדי לסייע בידיה, לאחר שהוא יוצא, אמר בתחילה כי הדבר הוא אחר הצהרים, לאחר שהיא מסיימת לעבוד. נראה שכדי להתאים את שעת יציאתו, לשעת הגעת האם המחליפה, הוא אמר, בניגוד לדברי אשתו, כי האם מגיעה: "לפעמים באחת וחצי או בשלוש" (ר' עמ' 15 ש' 1). כאשר הופנה לכך שאשתו אמרה בצורה ברורה, שהאם מסיימת לעבוד רק בשעה 16:00, הסתכמה תשובתו במילה: "תלוי" (ר' עמ' 15 ש' 3).

בנוסף, בעוד התובעת הציגה מצג שבכל עת נמצא ביחד עמה בבית הבעל, הרושם מעדות הבעל היה שונה. כך הבעל אמר שהתובעת קובעת בדיקות רפואיות בשעות שהוא בבית (ר' עמ' 14 ש' 29). ממשפט זה ניתן להסיק כי אין הוא נמצא בבית תמיד ביחד עמה, אלא רק פועל להחליפה, כאשר היא נאלצת להעדר, מחמת יציאה לבדיקה רפואית.

1. עוד עלתה אי בהירות באשר לפניות התובעת לקבלת טיפולים רפואיים; כאשר נשאלה התובעת לטיפולים להם נדרשה, היא ציינה טיפולים שונים. עם זאת הדגישה, כי מאחר ובזמן שחלף מאז התאונה, עברה שלושה הריונות ולידות, היא נאלצה להסתפק בחלק מהתקופה - רק באקמול. כאשר נשאלה מתי בפעם האחרונה פנתה לטיפול פיזיותרפיסט, השיבה שהדבר היה בערך כחצי שנה לפני עדותה. כאשר הופנתה לבעל שאלה דומה - הן באשר למהות הטיפולים, אליהן פונה התובעת והן באשר לתדירותן, הייתה תגובתו מתמיהה. הבעל טען שאין הוא יכול לזכור עד מתי עברה אשתו טיפולי פיזיותרפיה. כאשר הוא נשאל כמה טיפולים בערך, עברה בשנה האחרונה (ובית המשפט אף הבהיר לעד כי ניתן להסתפק בהערכה כללית וזאת רק כדי ללמוד על תדירות הטיפולים - האם מדובר בטיפול אחד בשנה, או שמדובר בטיפול אחד לחודש, או לשבוע וכיו"ב) הייתה תשובתו: "לא זוכר. אני מאוד עסוק. אני יודע שהיא הולכת, אבל לא יכול להגיד סדר גודל, אם פעם בשבוע או פעם בשנה" (ר' עמ' 14 ש' 12-11, ההדגשה שלי - ע.ז). על רקע דבריו הקודמים, כי התובעת מתאמת את יציאותיה לטיפולים, לשעות בהן הוא מחליף אותה בבית, קיים קושי לקבל ו/או להסתפק בתשובה זו.
2. ועוד;

ההנחה הייתה שאם קיימת מגבלה רפואית לתובעת הרי יסודה של זו, בכאבי הגב ובתאונת הדרכים. התובעת מצידה, לא ציינה כל מגבלה נוספת. חרף זאת, עלה מחומר שהוגש ממקום עבודתה האחרון, כי בחודש העבודה האחרון שם, היא נעדרה על בסיס תעודת מחלה, ברציפות, למשך 16 יום (ר' אישור מחלה, בתוך מוצג א'). כאשר נשאלה התובעת מה עמד מאחורי אותה היעדרות ממושכת, היא מצאה לציין, רק אז, ובשולי עדותה, כי סבלה ממיגרנה (ר' עמ' 12 ש' 14). דברים אלה, התיישבו היטב עם העובדה שעת נחקר בעלה, על יציאותיה לטיפולים רפואיים, הוא אמר באופן מפתיע: "בתקופה האחרונה היו לה טיפולים, כל הזמן הלכה לרופאים בעקבות כאבי ראש ואמרה שבעקבות התאונה יש לה כאבים" (ר' עמ' 14 ש' 5-4). עוד אמר באשר לאותם כאבי ראש: "בשנה האחרונה הייתה כמה פעמים אצל נירולוג בשביל כאבי הראש וגם כאבי גב" (ר' עמ' 14 ש' 13). אמירה ספונטאנית זו, המפנה דווקא לכאבי ראש ודווקא לטיפולים אצל נוירולוג (דהיינו לא פניה לטיפול עקב נכות שהוכרה בתיק זה), יש אף בה, ללמד על המצב הרפואי של התובעת. כלל הדברים המובאים לעיל, פגעו באמינות שניתן לייחס לטענות התביעה. המצגים המופרזים של התובעת בעת עדותה, העדר התאמות בין עדותה ועדות בעלה, האמירה הספונטאנית של הבעל - המפנה כאמור, דווקא לכאבי ראש ולפניה לנוירולוג - גרמו כולם לכך שנותר ספק, האם אכן צדק המומחה מטעם בית משפט, בבחירתו בחלופה הראשונה, מבין שלושת החלופות שהציע בחוות דעתו.

1. מהתצהירים והחקירה עלה כי התובעת מטופלת היום ב-4 ילדים; מעבר לילדה בוגרת יותר, שנולדה מהנישואין הקודמים, יש לה עוד 3 ילדים. הגדולה ביניהם היא כבת 3 והיא הולכת כל יום לגן ושני הקטנים (האחד כבן שנתיים והאחר כבן 5 חודשים, ר' עמ' 3 ש' 4) - מטופלים בבית.

כאמור לעיל, נותר ספק באשר לטענה כאילו קיימת חפיפה של צד ג' נוסף, העוזר בטיפול באותם שניים, במשך כל שעות היום, מחמת מגבלות התובעת. באשר לבת הבגירה יותר, עלה כי זו אובחנה כסובלת מאוטיזם ולפיכך היא לומדת בבית ספר מיוחד. אותה ילדה, מגיעה מבית שמש לירושלים ובחזרה, באמצעות הסעה מיוחדת. ילדה זו חוזרת הביתה בסמוך לשעה 17:00 (ר' עמ' 9 ש' 15-14). מיותר לציין כי מאחר והתובעת כיום כבת 33 בלבד, אין לשלול אפשרות שתוסיף ללדת ילדים נוספים.

1. אני מוצאת להפנות עוד לכך שעלה מעדות הבעל - כי בני הזוג התגוררו עד לאחרונה בדירה המצויה בקומה רביעית. במהלך חייהם באותה דירה, אף נולדו הילדה השנייה והילד השלישי. אכן לא ניתן לשלול שהמגורים שם, היו מחמת העדר יכולת כלכלית (עלה כי בני הזוג התגוררו ומתגוררים, גם כיום, בדירה שמספקת להם עמידר). ברם, העובדה שהיה ניתן ללדת שני ילדים ולגדלם בעודם רכים, בדירה המצויה בקומה כה גבוהה, מקשה אף היא לקבל הטענה בדבר העדר כל יכולת, להרים ילד ולו תינוק בן חודשים ספורים.
2. באשר לתעסוקת התובעת עלו הדברים הבאים;

התובעת עלתה ארצה בשנת 2004, סמוך לאחר שסיימה לימודיה לתואר באוניברסיטה בברית המועצות. היא התחילה לעבוד בארץ, אך לאחר מכן חזרה שוב לארץ הולדתה, למשך כשנה וחצי. לדבריה, עשתה כן, מאחר וסברה ששם תוכל להתגרש ביתר קלות מבעלה. כאשר חזרה שוב לארץ והייתה מטופלת גם בילדה הבכורה, היא עבדה בחברת ביו-מטריקס. באותה חברה החלה לעבוד באוקטובר 2007 והפסיקה לעבוד ביום 19.12.08. ממסמכים שהוגשו מאותו מקום עבודה - עלה כי היא פוטרה. התובעת טענה בעדותה, שביסוד הדבר, עמד המצב הכלכלי של מקום העבודה וצמצומים בעקבותיו. לא הובאה כל תמיכה בטענה זו. העדה מטעם מקום העבודה (ר' להלן), אף לא נשאלה על צמצומים שכביכול היו באותה עת.

עלה מעדות גב' עירית אבנון, שהתייצבה מטעם אותו מקום עבודה, כי באותה תקופת זמן קצרה שעבדה התובעת שם, היא עבדה בעבודת ייצור. עבודה זו, אינה דורשת הכשרה, או השכלה קודמת, מעבר להכשרה ממוקדת, הניתנת במקום העבודה, בתחילת העבודה. בהתאם לאותה עדות - די לראות שלפונה לעבודה, קיימת יכולת ידנית לבצע פעולות פשוטות ואז ניתן לקבלו לעבודה ולהעסיקו (ר' עמ' 3). עוד עלה - כי מדובר בעבודה המבוצעת בישיבה, כאשר זו ממוקדת בעבודות הדבקה מסוימות (ר' בשולי עמ' 6). אמנם אותה עדה לא הכירה את התובעת באופן אישי, ובמועד העסקתה, עדיין לא עבדה במחלקת כוח אדם, אך היא העידה את דבריה - על יסוד חומר שהיה מצוי באותה חברה, ביחס לעבודת התובעת שם. דבריה - לא נסתרו. נאמר כי גם בדרגה גבוהה יותר, של מנהלת קו יצור, מדובר למעשה באותה עבודה, בתוספת האחריות של פיקוח על עובדים נוספים. מחומר שהוגש באמצעות אותה עדה - עלה כי בשנת 2008, השתכרה התובעת בממוצע כ-4,605 ₪ לחודש. התובעת טענה שהסתפקה בעבודה זו, מאחר ובאותה עת, הייתה רמת העברית שלה נמוכה. בנוסף, היא הייתה חייבת לעבוד בכל עבודה שהיא, לנוכח הליך הגירושין, שעברה במקביל.

1. ב"כ התובעת טען כי לנוכח השכלת התובעת מחו"ל, הרי שיש לשום את שכרה - על בסיס השכר הממוצע במשק. נטען, כי על אף שהתובעת לא עסקה בתחום אותו למדה, במשך כ-11 שנה, מתום הלימודים - אין להסיק מכך דבר. בהקשר זה הפנה לכך שהתובעת הייתה אז טרודה בגירושין, בפגיעה מהתאונה ובלידות שלאחר מכן. ביחס לדברים אלה - ראוי לתת את הדעת לעובדה שהתובעת למדה מקצוע ספציפי של - "כלכלנית בבנייה" (ר' עמ' 7 ש' 5). התובעת הסבירה כי מדובר בביצוע הערכות כלכליות, באשר לכדאיות של פרויקט בנייה, זה או אחר. כאשר הופנתה לכך שלא הספיקה למעשה לעבוד במקצוע זה, היא ציינה כי שלושה חודשים, במהלך הלימודים, היא עברה סדנא. היא טענה כי לא חיפשה עבודה באותו תחום, עד היום - מאחר ובעבר לא הייתה לה עברית מספקת וכיום מאחר והיא מוגבלת ומתקשה לשבת, או לעמוד, הרבה זמן. "איך אני יכולה ללכת לבנייה ולעשות שם משהו, אם אני לא מסוגלת לעשות" (ר' עמ' 7 ש' 24). היא הסכימה שהיא לא מכירה למעשה מישהו בארץ, שיש לו תואר דומה, אך אמרה שמאחר והתואר הראשון שלה הוכר בארץ: "אז כנראה מכירים בזה... אני לא מכירה, אבל כנראה שיש" (ר' עמ' 8 ש' 10-9). היא לא יכלה להפנות גם לחברות או גופים בארץ, המעסיקים כלכלנים בתחום הבנייה. בתשובה לשאלות בהקשר זה, הפנתה לכך שהיה מקרה אחד, בו התייעץ איתה קרוב משפחה.
2. יש לתת את הדעת לעובדה, שעל אף שהתאונה הייתה בתחילת שנת 2009, בעוד התובעת נישאה רק באמצע שנת 2010 ואת ילדה הראשון ילדה רק בשנת 2011 - היא לא פנתה לכל עבודה, במשך כל אותה תקופת זמן שחלפה מאז התאונה. בתום שמיעת הראיות - איני סבורה שיש מקום להנחה שהתובעת הייתה שבה לעבודה, לולא התאונה. זאת, בשים לב למצב המשפחתי/אישי - הנוכחי. התרשמותי הייתה - כי בהיותה מטופלת בילדים רכים (בין אלו שנולדו ובין ילדים נוספים ככל שייוולדו), נמצאת התובעת בביתה, מבחירה, כדי להעניק להם את הדרוש בגיל זה. ראוי לתת את הדעת לעובדה שכאשר נשאלה התובעת, על אפשרויות לתעסוקה עתידית, היא בחרה להדגיש מספר פעמים, כי זו תהיה אפשרית, רק אם היא תעבוד מביתה (ר' לדוגמא עמ' 11 ש' 10). דברים אלה אינם ברורים שכן, גם אם קיים קושי בעמידה, או ישיבה ממושכת, הרי שכשם שבבית ניתן מעת לעת לקום ולשבת וחוזר, כך ניתן לעשות גם במקומות עבודה שונים (בכלל זה גם עבודות משרדיות שונות). הרושם שניסתה התובעת ליצור במהלך עדותה, כי תוכל להשלים היום את לימודי הכלכלה עד לתעודה של רואה חשבון, או מנהל חשבון - לא היה משכנע. קשה להלום שבגיל זה וכאשר היא מטופלת ב-4 ילדים צעירים, תצליח התובעת להתגבר על בעיות השפה (אשר מטבע הדברים נותרו, מקום בו אין היא ילידת הארץ) ולהשלים לימודים לא קלים, הנדרשים לאותם מקצועות.
3. במהלך העדות עלה - כי מעבר לעבודה בביו-מטריקס עבדה התובעת, רק בעבודות שאינן דורשות הכשרה מיוחדת. עבודה אחת כמט"בית, המטפלת באנשים מבוגרים והעבודה השנייה בחברת קייטרינג. למען שלמות התמונה, יצוין כי מהחקירות עלה, שבעל התובעת, עובד כמשגיח כשרות וזאת מספר שעות ביום. הנ"ל סובל בעצמו מנכות, פרי תאונת עבודה שעבר. באשר לתאונה דנן, בה היה כאמור מעורב אף הבעל, לא נותרה אצלו נכות ותביעתו הסתיימה בהסכמה, בערכים תואמים.

הכרעה והדרשות לרכיבי הפיצוי:

1. טרם פניה לרכיבי הפיצוי שהתבקשו - אני מוצאת להוסיף עוד מספר מילים - באשר לנכות הרפואית, התפקודית ובסיס השכר הראוי. על יסוד המודגם לעיל, נותר ספק לא מבוטל, באשר להנחת המומחה שניתן להניח על בסיס התרשמות סובייקטיבית, כי יש ממש בתלונות התובעת ועל בסיס זה - לקבוע 20% נכות. לא רק שעלו קשיים בעדויות (ר' הדוגמאות לעיל) ולטעמי היה ניכר כי התובעת מפריזה בטענותיה ובנסותה להדגים כאב בלתי פוסק, אלא יש לזכור גם כי התובעת ובעלה, שוחררו בסמוך מאוד לתאונה מבית החולים. את התלונות שמעלה כעת התובעת, היא החלה לעלות, רק לאחר כחודש. כאמור לעיל, עת נשאל בעלה על הטיפולים הנוכחיים, הוא הפנה באופן ספונטאני בעיקר לכאב ראש ופנייה לנוירולוג ולא לכאבים, להם טענה התובעת, כפועל יוצא מהתאונה. כאשר נותר ספק, האם היה מקום לעצם קביעת המומחה, ממילא איני מוצאת לקבל את הטענה - שיש לשקול אף קביעת נכות תפקודית גבוהה יותר. התרשמותי הייתה שונה.
2. עוד יש קושי לקבוע מהו בסיס השכר אשר ישמש, לעת שומת הנזק; טענת ב"כ התובע, כי יש לשום את הפגיעה על בסיס השכר הממוצע במשק, בשים לב לתואר של התובעת - אינה נקייה מספקות. כנגד העובדה שהתובעת אכן סיימה בחו"ל תואר, יש לתת את הדעת למצבור הדברים הבאים: חרף העובדה שהתאונה הייתה כאשר לתובעת מלאו כ- 28 שנה, הרי שעד לאותו מועד, היא עבדה רק בעבודות שאינן דורשות כל הכשרה ובצדן שכר נמוך, בהתאמה. חרף העובדה שמאז התאונה חלפו עוד כחמש שנים - נראה כי לא נעשה כל ניסיון מצד התובעת לחפש מקום עבודה (גם לא בשנתיים בטרם הייתה מטופלת בילדים קטנים). מקום בו מטופלת כעת התובעת בשלושה ילדים צעירים, אשר נולדו בתוך פרק זמן קצר מאוד, ספק אם קיימת אפשרות מעשית מבחינתה, לצאת לעבודה. עבודה, אשר יש מקום להנחה, כי לפחות בתחילה, לא תישא בצידה שכר גבוה. הדברים יפים בבחינת קל וחומר, אם תבחר התובעת להביא לעולם ילדים נוספים. אפילו יונח כי התובעת תפנה לשוב לשוק העבודה, כאשר היא עדיין צעירה ופנויה להתמודד עם הקשיים והאתגרים הכרוכים בכך - לא ברי באיזו עבודה תוכל לעסוק. קיימת כאמור הסכמה שהתובעת בעצמה אינה מכירה בארץ מישהו שעובד במקצוע אותו למדה ו/או מישהו בעל תואר של כלכלנית בנייה. אף שאכן עלה כי התובעת דוברת כיום עברית טובה, לא ברי, האם זו מספקת לעבודה המושתת על שפה ודיוק בה. כאמור, התובעת אינה ילידת הארץ ועד היום לא עבדה, בעבודה ממין זה. בשים לב לכלל הערות אלה, הרי שפניה לשכר הממוצע במשק, אינה נראית לי הולמת את נסיבות המקרה ונראה ראוי יותר לבחון את שכר התובעת עובר לתאונה, עם הנחה מטיבה, כי בעתיד קיים פוטנציאל מסוים, להגיע לשכר גבוה יותר.
3. אני מוצאת להעיר, כי יש לתת את הדעת לא רק לבסיס הראוי של השכר, אלא גם למועד עתידי אשר בו - יש מקום להנחה, שהתובעת הייתה אולי פונה, לשוק העבודה, לולא פגיעתה. כאמור לעיל - בשים לב לבחירה להביא לעולם מספר ילדים ברציפות ולטפל באלה בבית, הנחתי היא כי גם לולא התאונה, לא הייתה התובעת פונה לעבודה, זאת לא רק בשנים שחלפו עד עתה, אלא גם בעוד מספר שנים לא מבוטל בעתיד. על יסוד כלל האמור עד כה - אפנה כעת לרכיבי הפיצוי שנתבעו, בהתאמה לתחשיב הנזק מטעם התובעת;
4. כאב וסבל - על אף הספק שנותר כאמור באשר לאחוזי הנכות שנקבעו, בהתחשב באלה, ובבקשת התובע בתחשיבו, מועמד הפיצוי על סך מעוגל של - 35,000 ₪.
5. הוצאות רפואיות בעבר - לא הוצגו ראיות להוצאות ובנסיבות אלה, על דרך אומדן, בגין נסיעות לטיפולים, נפסק סך גלובאלי של 500 ₪.
6. אובדן השתכרות -

באשר לעבר - נטען בתחשיב שיש מקום לפיצוי בסך 3,475 ₪. סכום זה נטען על יסוד הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחה ובשים לב לשכר לפני התאונה (אשר נטען כי עמד על 4,500 ₪). אין מקום לפסוק סכום זה, כאשר אין מחלוקת שהתובעת פוטרה מעבודתה עוד עובר לתאונה ולא פנתה לעבודה חדשה, לאחר מכן. ממילא לא היה באותה נכות זמנית - לגרום להפסד שכר. כמובהר, התובעת לא פנתה גם במועדים מאוחרים יותר לעבודה וזאת לנוכח הלידות.

באשר לפגיעה העתידית בכושר ההשתכרות - מצאתי לפסוק לתובעת בראש זה סך גלובאלי ומעוגל של 165,000 ₪. סכום זה נפסק לנוכח כלל הדברים שהובאו לעיל ובהם -

• הספק באשר לעצם הנכות, שהוכרה על בסיס "התרשמות סובייקטיבית" של המומחה. זאת, אף בשים לב לכך שאותה התרשמות, הושתתה גם על תגובות בבדיקות. הובא בחשבון שהמומחה בחר שלא לציין רק את הנכות, אלא לשטוח באופן חריג גם את לבטיו, כדי להניח תמונה מלאה, ככל הניתן, בפני בית משפט,
• מנגנון התאונה עצמה, השחרור המידי מבית החולים ודבר העלאת התלונות, רק כחודש לאחר התאונה,
• הספק אם בכוונת התובעת לפנות כלל לעבודה בעתיד,
• הערכתי כי גם אם תעשה כן, לא תעשה כן לפני גיל 45,
• הספקות באשר לשכר אליו יכולה הייתה התובעת להגיע לולא פגיעתה; בגדר ספקות אלה יש לשקלל את הערכתי כי אם תצא התובעת לעבודה, יהא זה למעשה לראשונה בגיל מבוגר יחסית. הערכתי כי לא תוכל לעסוק במקצוע אליו הוכשרה. הערכתי כי מקום בו עברית אינה שפת האם שלה, ממילא תהא מוגבלת, ביחס למקצועות מסוימים. העובדה שעובר לתאונה ועד לגיל 28 - היא השתכרה רק שכר נמוך והספק אם המוגבלות לה היא טוענת כיום, אין יסודה בעיקר בכאבי ראש, או בעיה נוירולוגית כלשהי.

כטבעם של דברים, טען כל צד לתוצאה התואמת את אינטרס הצד אותו הוא מייצג -

הנתבעים טענו - כי בהתייחס לכלל הנסיבות והעדר ראייה לשכר גבוה עד היום (גיל 33) - יש מקום לערוך את התחשיב על בסיס שכר מינימום. בהתחשב ביתר השיקולים, יש לגזור גם מכך, פיצוי על בסיס רבע תחשיב אקטוארי (נטען כי אין מקום לפיצוי העולה על 50,000 ש"ח).

התובעת טענה מנגד - כי יש לערוך את התחשיב על בסיס השכר הממוצע במשק. לטעמה, יש הסברים מספקים, מדוע לא הגיעה עובר לתאונה וגם עד היום, לשכר זה (נטען לפיצוי בסך 556,257 ₪).

הסכום דלעיל נפסק לאחר שבחנתי שתי חלופות; האחת - הנחה כי התובעת תצא לעבודה בגיל 45, פוטנציאל שכרה אז יהא 6,000 ₪ (על אף ששכרה בעבר עמד על כ- 4,500 ₪ וזאת לנוכח חלוף הזמן ופוטנציאל לשכר גבוה יותר) ונכותה התפקודית אז, תעמוד על כמלוא הנכות הרפואית (20% - והיוון כפול). השנייה - שליש תחשיב אקטוארי ביחס לשכר הממוצע במשק, החל ממועד מתן פסק הדין ועד גיל 67. הנגזרת בשליש, בחלופה זו, מביאה לידי ביטוי את כלל הלבטים דלעיל (ובעיקר באשר לעצם היציאה לעבודה, המועד בו יהא הדבר, השכר אז ועצם המוגבלות). התוצאה שהתקבלה בשתי חלופות אלה - דומה ועל יסוד אותן תוצאות ועיגול למעלה - נקבע הסכום הגלובאלי דלעיל.

1. עזרת הזולת בעתיד - באשר לרכיב זה, טענה התובעת לפיצוי גלובאלי בסך 100,000 ₪. בתצהיר לא היה זכר לטענה כי אם התובעת מתייצבת בביתה, מידי יום, לסייע בכל הכרוך בטיפול בילדים, לאחר שבעלה יוצא לעבודה. אכן, ב"כ הנתבעים התנגד לשינוי חזית. כאמור לעיל, עלה ספק באשר לטענה זו, מקום בו עלו סתירות בין התובעת ובעלה, באשר לשעות העבודה של הבעל ושל האם. לא רק שלטענה זו, לא היה זכר בתצהירים, אלא גם לא הוגש תצהיר מטעם האם. המחסור בראיה זו - דינו להיזקף כנגד התובעת. יוטעם, כי האם המתינה מחוץ לאולם ביום הדיון, עם ילדי התובעת וממילא אין מקום לטענה שהיה קושי להביאה לבית המשפט. יוער כי לא ברי - מדוע לא נותרו הילדים בבית, עם הסבתא בזמן הדיון, ככל שיש ממש בטענה שהם רגילים להיות תחת השגחתה, שעות רבות כל יום. מכל מקום, אף בהתעלם מכלל האמור - עלה כי גם לגרסת התביעה, אף עובר לתאונה, נהגה האם להתייצב ולעזור בגידול הבת הבגירה (ר' עמ' 11 ש' 22 - שם אמרה כי כך נהגה עוד מאז לידת הבת הבכורה). לא מצאתי אפוא לפסוק פיצוי על בסיס טענה לעזרת האם והערכת שוויה, אלא בשים לב לגובה הנכות והנחה כללית כי מסופקת עזרה מסוימת, העולה על המצופה מקרוב משפחה. בראש זה נפסק פיצוי גלובאלי בסך - 30,000 ₪ (לאחר בחינת הערך המתקבל בגין 100 ₪ לחודש ותוחלת החיים הצפויה).
2. טיפולים רפואיים בעתיד - לא ברי לאיזה טיפולים תידרש התובעת בעתיד ואשר את עלותם לא ניתן לקבל באמצעות קופת חולים. כאמור, טענות הבעל בעדותו כי אין הוא יכול להשיב מה תדירות הטיפולים, להם נזקקת התובעת, היו מתמיהות. כמו כן - עת בחר להתייחס לטיפולים, דיבר בעיקר על כאבי ראש וטיפול נוירולוג (דהיינו מחושים, שאינם פועל יוצא מהתאונה). בהעדר ראיה באשר לעצם הטיפולים, תדירותם ואיזה חלק מהם אינו מכוסה באמצעות הקופה, לא מצאתי לפסוק פיצוי בראש זה.
3. בהמשך לכל האמור ישלמו אפוא הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת פיצוי בסך 230,500 ₪. כן יחזירו לתובעת האגרה ששילמה והחלק בו נשאה בשכר המומחה - כאשר כל תשלום ישולם, בתוספת הצמדה וריבית מיום התשלום. בגין שכר ב"כ התובעת, ישולם עוד 15.34% - מהסכום דלעיל.
4. אעיר, כי לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם ביום 6.11.14 - ניתנה להם אפשרות להשלים טענות וכן להגיש חומר נוסף שזומן מהמל"ל ולא התקבל עד למועד ההוכחות. בתחילה - ניתנה אפשרות לעשות כן עד ליום 30.11.14. לאחר מכן, הוארך המועד עד ליום 21.12.14. עד למועד מתן פסק הדין, לא הוגשו טענות נוספות.

פסה"ד יומצא לצדדים.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ה, 22 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.