מבוא וטענות הצדדים

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף, והודעה לצד שלישי, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
2. הדיון בתביעה פוצל, ובשלב זה נדונה שאלת החבות בלבד [החלטה מיום 2.3.06, פרוטוקול עמ' 7].
3. התובע טוען כי ביום 21.10.98 נסע ברכב מסוג טנדר סובארו, מ"ר 26-381-54 (להלן: "הטנדר"), שהיה נהוג בידי הנתבע 1. אירעה תאונה, בה נגרם לתובע נזק-גוף. הוברר כי הרכב לא היה מבוטח. לפיכך טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי מידי הנתבע 1, אשר נהג בטנדר ללא רישיון-נהיגה תקף וללא ביטוח, ואשר גרם לתאונה; או מידי הנתבעת 2, קרנית, הנושאת בחבות הסטטוטורית לפיצוי בהיעדר ביטוח, בהתאם לסעיף 12 בחוק הפלת"ד. התובע מסתמך על הכרעת-הדין ב-ת"פ (כפ"ס) 1189/02, שבה הורשע הנתבע 1, לפי הודאתו, כי גרם לתאונה בהיותו הנוהג בטנדר. לטענת התובע, הגם שניתנה רשות להביא ראיות לסתור הכרעת-דין זו – היא לא נסתרה. עוד טוען התובע כי הרישום בתעודת חדר-מיון, כאילו נפגע כהולך-רגל, אינו נכון, ואינו מתיישב עם אופי הפגיעה בגופו. מכל-מקום, הדברים לא נמסרו מפיו, ונסיבות הרישום אינן ידועות לו.
4. הנתבע 1 טוען כי לא הוא, אלא התובע בעצמו, הוא אשר נהג בטנדר; כי הטנדר לא היה בבעלותו; וכי לא ידע שהטנדר מחוסר ביטוח. לטענתו, הודאתו בהליך הפלילי הייתה לצורך השגת הסדר טיעון מקל, ולא שיקפה את האמת.
5. הנתבעת 2 (להלן: "קרנית") טוענת כי התובע לא הוכיח את יסודות חבותה של קרנית כלפיו, באשר לא הוכיח כי היה נוסע בטנדר, להבדיל מן הנוהג בו. קרנית שלחה הודעה לצד שלישי נגד הנתבע 1, אביו ואחיו; ונגד הבעלים הרשום של הטנדר. בהודעה טוענת קרנית כי ככל שייקבע שהנתבע 1 נהג בטנדר – הרי שהוא ידע על היעדר ביטוח, ושאר הצדדים השלישיים ידעו גם הם על היעדר ביטוח, והתירו את השימוש בטנדר לנתבע 1. לפיכך עליהם לשפות את קרנית בגין הפיצוי לתובע.
6. הצדדים השלישיים 1­-3, בני משפחת דסוקי, טוענים כי הטנדר לא היה בבעלותם או בחזקתם, וכי לא התירו את השימוש בו לאיש. לטענתם, הטנדר היה בבעלותו של קרוב-משפחתו של התובע, הצד השלישי מס' 4, מר עאוני.
7. הצד השלישי מס' 4, מר עאוני, לא התגונן בהליך זה; אך העיד במסגרתו כי רכש את הטנדר למטרת פירוק ומכירת חלקיו, ומכר אותו לשם כך בתחומי הרשות הפלסטינית. לדבריו, הרכב לא היה כשיר לנסיעה בתקופה זו, קרי: במועד התאונה [פרוטוקול מיום 11.7.11, עמ' 6].
8. בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

דיון בגרסאות העובדתיות

1. מקובלת עליי טענת התובע כי יש לדחות את הגרסה העולה לכאורה מן הרישום הרפואי, כאילו התובע נפגע בהיותו הולך-רגל [האני/4]; משום שגרסה זו אינה תואמת את היעדרה של פגיעה מתועדת בגוף התובע מתחת לגובה הצלעות.
2. בכך אין כדי לומר שאני מאמין לעדות התובע כי לא הוא מסר גרסה זו לסגל הרפואי, עובר לרישומה כאמור. התובע היה בהכרה כשהתקבל לחדר מיון [האני/4; עדותו בפרוטוקול מיום 21.4.09, עמ' 26]. חזקה על הסגל הרפואי שגבה מן התובע את "תלונות הנבדק", ובכלל זה – ראיין אותו, ולו ברמה בסיסית, בדבר נסיבות הפגיעה. הליך אנמנסטי זה מתחייב לצרכים דיאגנוסטיים. לא סביר בעיניי, אפוא, כי הסגל הרפואי הסתפק בדבריו מלווה אלמוני, בשעה שהמטופל עצמו בהכרה ויכול להשיב על שאלות אנמנסטיות בעצמו. אולם, משהתאונה אירעה ברכב בלתי מבוטח, ואולי גם על ידי נהג שלול-רישיון, ומי-יודע באילו נסיבות עלומות נוספות הקשורות ברכב ובפעילותם של המעורבים עובר לתאונה – לא מן הנמנע כי היה לתובע אינטרס לחפות על עצמו או על חברו, ולהשמיע בבית-החולים את גרסת הפגיעה כהולך-רגל, חרף אי-אמיתותה.
3. האפשרות כי התובע עצמו מסר פרטים אלו לסגל מתחזקת נוכח האזכור החוזר של פרטים אלה ברישומים רפואיים נוספים ומאוחרים לרישום בתעודת חדר-מיון. אין מדובר בהעתקה גרידא, משום שהאזכור החוזר אינו זהה בפרטיו לרישום הראשון [ראו התזה המעניינת העולה מקו-החקירה הנגדית של התובע, פרוטוקול עמ' 29­-30].
4. חיזוק נוסף לכך שהגרסה שלפיה התובע נפגע כהולך-רגל אינה אמת מצוי לנו גם בגרסתו התאומה של הנתבע 1, שאותה מסר בראשונה במשטרה. לפי גרסתו הראשונה האמורה של הנתבע 1 – הוא נפגע בתאונה הנדונה "כתוצאה מפגיעת רכב בלתי מזוהה, בשעה שהלך שתוי על הכביש". בגין גרסה זו הורשע הנתבע 1 במסירת ידיעה כוזבת ובשיבוש הליכי משפט [כתב האישום המתוקן – האני/2, סעיפים 4­-6; הכרעת-דין – האני/3]. נראה, אפוא, כי גרסת ההיפגעות בתאונה כהולכי-רגל תואמה בין התובע והנתבע כדי להרחיק את שניהם מאחריות לגרימתה.
5. נותרו, אפוא, שני תרחישים אפשריים: האחד – כי הנתבע 1 הוא שנהג ברכב, כגרסת התובע; והשני – כי התובע הוא שנהג ברכב, כגרסת הנתבע 1.
6. גרסת התובע נתמכת, לכאורה, בהודעתו במשטרה של צד ג' 4, מר עאוני, שלפיה הוא מכר את הרכב לצד ג' 3, מר מורד דסוקי, לפני התאונה; וכי במועד התאונה נקלע לזירה, וחילץ את התובע מן המושב שליד הנהג, בעוד אחרים מחלצים מישהו ממשפחת דסוקי ממושב הנהג. דא-עקא, שהודעתו זו של מר עאוני אינה בגדר ראיה קבילה בתיק; משום שבמסגרת עדותו מסר מר אעוני כי אינו זוכר דבר מנסיבות התאונה [פרוטוקול מיום 11.7.11, עמ' 6­-7], ובעקבות כך הודעתו במשטרה לא התקבלה כראיה.
7. העדות הקבילה היחידה של מר עאוני המונחת לפניי היא כי רכש את הטנדר, שלא היה כשיר לנסיעה, לשם מכירת חלקיו כחלפים; וכי אמנם מכר את הטנדר למטרה זו בתחומי הרשות הפלסטינית [עדותו, פרוטוקול מיום 11.7.11, עמ' 6]. דא-עקא, שעדות קבילה זו אינה מהימנה. בהליך שלפניי אין חולק עוד כי התאונה התרחשה בטנדר הנדון, כקביעת המשטרה [דו"ח פעולה מיום 21.10.98, שצורף לתיק המוצגים מטעם התובע]. לא ייתכן, אפוא, כי הטנדר היה בלתי-כשיר לנסיעה וכי נמכר לפירוק בתחומי הרשות הפלסטינית.
8. גרסאותיו של מר עאוני, אפוא, אינן מקדמות את קביעת הממצאים העובדתיים בענייננו.
9. הגרסה שלפיה הנתבע 1 נהג ברכב נתמכת על ידי עדותו של התובע. לכאורה, המדובר בעדות יחידה של בעל-דין. נוכח החשד כי התובע מסר לסגל הרפואי גרסה שאינה אמת, כדי לחפות על פעילות בלתי חוקית [כמבואר לעיל בפסקה ‎10]; ונוכח הרקע העברייני של התובע [עדות התובע, פרוטוקול מיום 21.4.09, עמ' 23­-26] – לכאורה אין מקום להסתמך על עדות יחידה זו של התובע, ולקבוע ממצא עובדתי על פיה.
10. אולם, יש לזכור כי לצורך זכייה בתביעתו – התובע לא נזקק לגרסתו האמורה דווקא. התובע היה עשוי לזכות בתביעתו גם על יסוד הגרסה שלפיה נפגע על ידי רכב אלמוני בהיותו הולך-רגל, כפי שנמסר לסגל הרפואי. חרף זאת, בכל ההקשרים שבהם נחקר התובע לפני איש-מרות בדבר נסיבותיה של התאונה הנדונה – חזר על גרסתו כי נפגע בתוך הטנדר שעה שהיה נהוג בידי הנתבע 1.
11. גרסת התובע תואמת את גרסתו השנייה של הנתבע 1, שלפיה הורשע הנתבע 1 בגין נהיגתו ברכב בתאונה הנדונה, ואשר באה תחת גרסתו הראשונה של הנתבע 1, שלפיה נפגע מרכב אלמוני בהיותו הולך-רגל [האני/2, סעיפים 1­-2; האני/3, סעיף 3].
12. הנתבע 1, שגם עדותו בענייננו הנה עדות יחידה של בעל-דין, הודה בחקירתו בשלל גרסאותיו אודות נסיבות התאונה [פרוטוקול מיום 11.7.11, עמ' 11­-12 ו-15]. עדותו לא עשתה עליי רושם חיובי. הנתבע 1 הודה כי גם לו עבר פלילי [שם, עמ' 13]. במהלך ההליך הפלילי בעניינו של הנתבע 1, בקשר עם התאונה הנדונה – מעולם לא השמיע את הגרסה השלישית, שלה טען בהליך שלפניי, כאילו התובע הוא שנהג בטנדר במועד התאונה.
13. איני מוכן, אפוא, לסמוך על עדותו של הנתבע 1 לפניי, שבה מסר לראשונה את גרסתו השלישית, הכבושה, בדבר נסיבותיה של התאונה הנדונה; ולקבוע לפיה ממצאים עובדתיים הסותרים את הרשעתו הפלילית. אני מעדיף עליה את גרסתו של התובע, העקבית-יחסית, והבלתי-נחוצה למימוש האינטרס הכספי של התובע, אשר תואמת את הרשעתו הפלילית של הנתבע 1.
14. אף צד לא הביא לעדות מי מעדי-הראיה הרבים לתאונה. בכלל זה, קרנית לא הביאה לעדות חוקר פרטי כלשהו שיעיד על דברים שנמסרו לו על ידי מי מן המעורבים או העדים. לפיכך, המשמעות הראייתית השלילית של הימנעות מלהביא ראיה שמצופה להביאה – מתקזזת בין בעלי-הדין ואין בה כדי להטות את המאזן הראייתי לצד כלשהו.
15. מסקנתי, אפוא, ברמת הסתברות שמעבר למאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי, היא כי הנתבע 1 נהג ברכב בעת התאונה. מכיוון שהנתבע 1 היה שלול-רישיון – בדה את הגרסה כי הוא, וחברו התובע, נפגעו כהולכי-רגל מרכב חולף; והשיא את התובע למסור אותה גרסה בדויה בבית-החולים. אולם, במשטרה ובהליך שלפניי דבק התובע בגרסה כי הנתבע 1 נהג בטנדר. גם הנתבע 1, כמו התובע, המיר את גרסת ההיפגעות מרכב אלמוני בגרסה שלפיה הוא (הנתבע 1) אכן נהג בטנדר; ולפי גרסה זו הורשע. רק בהליך שלפניי העלה הנתבע 1 לראשונה גרסה כבושה כי התובע הוא שנהג בטנדר. נסיבות אלה מקנות לגרסת התובע, שלפיה הנתבע 1 נהג בטנדר בעת התאונה, עדיפות על גרסתו הנגדית של הנתבע 1, כאילו התובע נהג בטנדר בעת התאונה.
16. לא נסתרה, אפוא, ההוריה הראייתית לענייננו של הרשעתו הפלילית של הנתבע 1 בגין הנהיגה בטנדר בעת התאונה. לפיכך, הרשעה זו תומכת בגרסתו של התובע, שלפיה היה נוסע בלבד בטנדר בעת התאונה [פקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, סעיף 42א].

שיקולי מדיניות ונטל הראיה

1. חוק הפלת"ד מבטא בחירה חברתית לפרוש רשת ביטחון סוציאלית תחת נפגעיהן של תאונות-דרכים, בין אם התאונה אירעה באשמו של הנפגע ובין אם לאו. עקרון התועלת השולית הפוחתת מורה כי עדיף פיזורם של נזקים, כגון באמצעות ביטוחם או העתקתם לקופה הציבורית, כדי להקטין את הנזקים ולמנוע היווצרות נזקים משניים עקב הקושי בהטבת נזקים מרוכזים שלא פוזרו או הועתקו ל"כיסים עמוקים". לפיכך, התוצאה שלפיה נפגע בתאונת-דרכים זכאי לפיצוי בגין נזק-הגוף שנגרם לו, מידי מבטח; ובהיעדר מבטח, מידי קרנית – עדיפה על תוצאה שלפיה יהא עליו לשאת בנזקו בעצמו.
2. החריגים לכלל זה פורטו בסעיף 7 בחוק הפלת"ד. לענייננו רלבנטי סעיף-קטן (5), הקובע כי "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" – אינו זכאי לפיצוי לפי החוק.
3. כל חריג מתפרש בצמצום, והנטל להוכיח את תחולתו מוטל על הטוען לו. במיוחד אמורים הדברים נוכח האמור לעיל בדבר עדיפות התוצאה שלפיה הנפגע יפוצה על נזק-הגוף שנגרם לו בתאונת-דרכים על פני היפוכה. לפיכך, על קרנית הראיה כי התובע דווקא, ולא הנתבע 1, הוא אשר נהג בטנדר הבלתי-מבוטח.
4. כאמור לעיל, ראיתי להעדיף את גרסת התובע, שלפיה לא הוא אשר נהג בטנדר בעת התאונה. אולם, בענייננו יש מקום לטוען לטעון כי קיימת עמימות בשאלה זו. כך עולה לכאורה נוכח ריבוי הגרסאות בענייננו; בשים לב לכך שגרסת התובע היא כנראה גרסה שנייה של בעל-דין עם רקע עברייני; ובשל העובדה כי הרשעת הנתבע 1 לא נבעה מראיות פוזיטיביות אלא מהודאתו, שבעצמה הייתה אחת משלוש גרסאות של אדם בלתי אמין ובעל רקע עברייני. מכל-מקום, גם נוכח עמימות כאמור יש לקבוע כי קרנית לא הרימה את הנטל הרובץ עליה להוכיח את הגרסה שלפיה התובע דווקא נהג בטנדר בעת התאונה, ולפיכך אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפלת"ד חרף היותו 'נפגע' בתאונת-דרכים. כמו-כן, קרנית לא הוכיחה כי בהנחה שהנתבע 1, ולא התובע, נהג בטנדר – התובע ידע, או היה עליו לדעת, שהנתבע 1 שלול-רישיון ושהטנדר מחוסר-ביטוח [חוק הפלת"ד, סעיף 7א].
5. התוצאה של קבלת גרסת התובע מתלכדת עם אימוץ הקביעה, מושא הרשעתו הפלילית של הנתבע 1, שלפיה הוא, ולא התובע, נהג בטנדר בעת התאונה. אמנם, ניתנה רשות להביא ראיות לסתור קביעה זו. אולם, כאמור, לא הורם נטל הראיה הכרוך בסתירתה. שיקולי מדיניות של "יישור-קו" משפטי בין הרשעות פליליות לבין קביעות עובדתיות המשמשות מסד להליכים משפטיים אזרחיים מחייבים, בהיעדר ראיה לסתור, להסתמך על קביעות כאלה. לפיכך יש לומר כי משקרנית לא הוכיחה, באופן פוזיטיבי, גרסה עובדתית שונה מזו שעליה התבססה הרשעתו בפלילים של הנתבע 1 – יש להסתמך, בענייננו, על התשתית העובדתית שנקבעה באותה הרשעה.
6. סיכומו של הדיון בתביעה העיקרית הוא כי משהוברר ללא ספק שלתובע נגרם נזק-גוף בתאונת-דרכים, תוך שימוש בטנדר ללא ביטוח; משלא הוברר כי הוא נפגע באחת הנסיבות המנויות בסעיף ההחרגות בחוק הפלת"ד; ומשגרסתו שלפיה נפגע כנוסע בטנדר נמצאה עדיפה על הגרסה הנגדית שלפיה נהג בטנדר, ואף נקבעה על פיה הרשעה בהליך פלילי – זכאי התובע לפיצוי לפי חוק הפלת"ד, מידי קרנית.

ההודעה לצד שלישי

1. קרנית שלחה הודעה לצד שלישי, שבה היא תובעת מן הצדדים השלישיים שיפוי בגין הפיצוי לתובע, אם תחויב בו. לפיכך, על קרנית הנטל להוכיח את תביעתה זו.
2. בסיכומיה מבקשת קרנית לחייב את צד ג' 4, מר אעוני, בתור בעלי הטנדר שהתיר לאחר לעשות בו שימוש ללא ביטוח, לאחר שמר אעוני כלל לא התגונן מול ההודעה לצד ג'. אולם, אין מחלוקת שמר אעוני לא נהג בטנדר, ואין טענה כי נהג בטנדר מישהו מטעמו. אין אפילו בדל ראיה כי התיר למאן-דהו לנהוג בטנדר. בין לפי הגרסה כי מכר את הטנדר לשטחי הרשות הפלסטינית, ובין לפי הגרסה כי מכר אותו למר מוראד דסוקי – אין לפניי גרסה אחרת – אין בכך כדי לסבך את מר אעוני בזיקה כלשהי לחבות בגין היעדר הביטוח.
3. הצדדים השלישיים 1­-3, בני משפחת דסוקי, לא טענו כי קיים קשר כלשהו בין הטנדר למר אעוני. כמו כן, הם הכחישו כל קשר לטנדר הנדון במועד התאונה. לא אוכל לומר שעדותם עשתה עליי רושם חיובי. אולם, עדותם זו לא הופרכה.
4. כאמור לעיל [בפסקאות ‎14­­-‎15], גרסתו הקבילה היחידה של מר אעוני לא ייחסה למי מן הצדדים השלישיים 1­-3 בעלות או חזקה בטנדר במועד התאונה. קרנית חושדת כי גרסה זו אינה אמת [פרוטוקול מיום 11.7.11, עמ' 6]. נראה שיש ממש בחשד [כלעיל בפסקה ‎15]. אולם, בהיעדר ראיה פוזיטיבית קבילה לביסוס טענתה של קרנית – אין בחשדות האמורים כדי להרים את נטל הראיה הרובץ על קרנית לצורך זכייה בהודעתה לצד שלישי נגד הצדדים השלישיים 2 ו-3.
5. שונים הדברים ביחס לצד ג' 1, הוא הנתבע 1. לפי הגרסה שנמצאה עדיפה, במאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי; ואשר עמדה ביסוד הרשעתו הפלילית של צד ג' 1, שהורייתה הראייתית לענייננו לא נסתרה – הוא-הוא אשר נהג בטנדר בעת התאונה, בלא להחזיק ברישיון-נהיגה בר-תוקף, ובלא שהשימוש בטנדר יהיה מבוטח בביטוח בר-תוקף. לפיכך, דין ההודעה לצד שלישי נגד הצד השלישי 1 להתקבל.

סיכום

1. אין מחלוקת לפניי על כי ביום 21.10.98 נפגע התובע בתאונת-דרכים, עקב שימוש ללא ביטוח בטנדר סובארו, מ"ר 26-381-54; וכי בתאונה זו נגרם לתובע נזק-גוף.
2. גרסתו של התובע, שהושמעה בעקביות כל אימת שהתובע נחקר לפני אנשי-מרות, היא כי בעת התאונה היה הנוסע בטנדר, שהיה נהוג בידי הנתבע 1 והצד השלישי 1. גרסה זו נמצאה עדיפה על גרסתו הנגדית של הנתבע 1 והצד השלישי 1 בהליך שלפניי, שלפיה הנוהג בטנדר היה התובע דווקא. גרסת התובע גם נתמכת על ידי הרשעתו בפלילים של הנתבע 1 והצד השלישי 1 בגין הנהיגה הנדונה.
3. לא הוכח כי מי מן הצדדים השלישיים האחרים התיר את השימוש בטנדר שגרם לתאונה.
4. לפיכך אני קובע כי קרנית נושאת בחבות לפצות את התובע בגין נזק-הגוף שנגרם לו בתאונה, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. אולם, הצד השלישי 1 חב בשיפויה של קרנית בגין כל סכום שתחוב בו בגין הפיצוי כאמור, בתוספת הוצאות המשפט שייפסקו – גם בגין הדיון בחבות – בתום הדיון בנזק ובשים לב לסכום שייפסק.
5. נוכח האמור לעיל [בפסקאות ‎10­-‎12], וההשפעה שהייתה לגרסה שלפיה התובע נפגע כהולך-רגל על הארכת ההליך וסרבולו – איני פוסק הוצאות לזכות התובע בגין הדיון בחבות.
6. הוראות בדבר המשך הדיון בהליך זה, במישור הנזק, יינתנו בהמשך.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.