1. התובע, יליד 17.1.1953, נפגעה בתאונת דרכים ביום 14.2.2009. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבותה של הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המחלוקת מתמקדת בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע עקב פגיעתה בתאונה.

הנכות הרפואית

1. מטעם בית המשפט מונו מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה והנוירולוגיה.
2. המומחה בתחום האורטופדיה, פרופ' עמוס פייזר, קבע בחוות דעתו כי נכותו של התובע עקב התאונה היא בשיעור 5% "בגין כאבי צואר קורנים ליד שמאל ומלווים הגבלה מזערית בתנועות הצואר". המומחה ציין כי יש אזכור לכאבי צואר קורנים לכתף שמאל שנים רבות טרם התאונה, אך לא נותרה נכות בגין כאבים אלו.
3. המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופ' תמיר בן-חור, ציין בחוות דעתו כי התובע נחבל בראשו בתאונה והפגיעה גרמה לדימום סוב-דורלי. התובע נזקק לניתוח לצורך ניקוז הדם ובבדיקתו מצא "סימנים נוירולוגים רזידואלים של פגיעה מוחית המיספרלית ימנית המשקפים את הנכות הכרונית שנותרה בעקבות הדמם הסוב-דורלי". המומחה התייחס גם לקיומה של נכות נוירולוגית עקב פגיעה צווארית. לסברתו, מנגנון הפגיעה, הכולל חבלת ראש וחבלה לכתף שמאל, מאפשר פגיעה צווארית. לאחר בחינת התיעוד הרפואי ובדיקות העזר המתאימות סבר המומחה כי יש מקום לקבוע נכות נוירולוגית קלה גם בגין פגיעה עצבית ביד שמאל. לסיכום קבע המומחה נכות נוירולוגית בשיעור 30% בגין נזק מוחי עקב דמם סוב-דורלי טראומתי. כאמור בחוות הדעת, נכות זו כוללת את חולשת הצד הקלה, כאבי הראש וקשיי הריכוז והזיכרון. כמו כן נקבעה נכות בשיעור 5% בגין פגיעה טראומתית שורשית/פלקסופתית קלה ביד שמאל.
4. לבקשת הנתבעת זומן המומחה לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו הבהיר המומחה כי הנכות בשיעור 30% שקבע נותנת ביטוי בראש ובראשונה להפרעות הקוגניטיביות, קרי קשיי הריכוז הארגון והזכרון, לאחר מכן לחולשת הצד הקלה ולבסוף לכאבי הראש (עמ' 14 לפרוטוקול, שו' 32-26). המומחה ציין כי הנכות שנתן בגין סימני צד בפלג גוף שמאלי ניתנה אמנם חרף העדר תלונות מובהקות של התובע, אך ציין כי אין המדובר במרכיב המרכזי בקביעת הנכות אלא במרכיב משני (עמ' 14, שו' 9-6). באשר לנכות הנוספת שקבע בשיעור 5% בגין הפגיעה העצבית-השורשית ביד שמאל סבר המומחה שקיימת חפיפה בין נכות זו לבין הנכות שקבע האורטופד פרופ' פייזר בחוות דעתו. לאחר שהמומחה בחן את חוות הדעת של פרופ' פייזר מסקנתו היתה שהחפיפה אינה מלאה ולדעתו יש מקום לקבוע 2% נוספים בשל הפגיעה השורשית מעבר ל-5% שנקבעו ע"י פרופ' פייזר (עמ' 15, שו' 7-1; עמ' 18, שו' 19-1). המומחה ציין עוד כי התובע שיתף פעולה בבדיקה וניכר היה שעשה כמיטב יכולתו גם בבדיקה הגופנית הנוירולוגית וגם בבדיקה הקוגנטיבית (עמ' 16, שו' 19-17). כאשר נשאל המומחה כיצד מתיישבת קביעתו לעניין שיעור הנכות עם העובדה שהתובע ממשיך לעבוד כנהג מונית כבעבר, השיב המומחה כי כאשר מנכים את המרכיבים האחרים של הנכות, מהווה המרכיב הקוגנטיבי כ- 15% עד 20%, וכאשר אדם לא נזקק להפעיל את התפקודים הקוגנטיביים שלו ביתר במסגרת עבודתו, ניתן להכיר ביכולתו להמשיך לנהוג למרות הליקוי הקוגניטבי (עמ' 28-9). המומחה הוסיף ואמר, כי הוא יכול להניח שיש הבדל ברמה הקוגניטיבית בין תפקודו של התובע בשעות הבוקר לבין שעות אחר הצהריים המאוחרות, בהן הוא בדק אותו. הפגיעה בתחום הקוגניטיבי, כך אמר, יכולה להתבטא בעייפות מוקדמת, איבוד ריכוז לאחר מספר שעות והשלכות לעתיד, קרי הזדקנות המוח בגיל צעיר עקב החבלה המשמעותית שעבר התובע (עמ' 17, שו' 22-11).
5. סיכומו של דבר, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, לאחר שהובאה בחשבון החפיפה בין קביעותיו של המומחה בתחום האורטופדיה לבין קביעותיו של המומחה בתחום הנוירולוגיה בהתאם להסבריו של המומחה בחקירתו, היא בשיעור 35% (30% נכות נוירולוגית בהתאם לקבוע בחוות הדעת + 5% נכות אורטופדית + 2% נכות נוירולוגית בהתאם לקביעתו של המומחה בחקירתו).

הפסד שכר ואובדן כושר השתכרות

כללי

1. מחלוקתם של הצדדים בתביעה זו נגעה בעיקרה לתפקודו של התובע ולפגיעה בכושר השתכרותו.
2. כידוע, לא בהכרח קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות. בבוא בית המשפט לקבוע הפסד כושר השתכרות של נפגע, עליו לבחון את שיעור הפגיעה וטיבה ולתת את הדעת לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו ולנסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו, השכלתו, גילו, מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצועו, יכולתו לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי יוכל להמשיך ולעבוד (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792).
3. התובע טען בתצהירו, כי לפני התאונה עבד כנהג מונית שכיר והשתכר שכר חודשי ממוצע של כ-3,400 ₪ נטו לחודש. עקב התאונה נעדר מעבודתו למשך שלושה חודשים ובמהלך ימי אי הכושר פוטר מעבודתו. בחודש מאי 2009 החל לעבוד כנהג מונית בחברת קדוש אליאור ושם הוא עובד עד היום. לטענת התובע בתצהירו, עקב התאונה הוא מוגבל בעבודתו כנהג, שכן עבודה זו מצריכה ריכוז רב והנעת הצוואר. לדבריו, הוא מתקשה בעבודתו עקב כאבי הראש החזקים התוקפים אותו לעתים קרובות, קשיי הריכוז, בעיות הזיכרון, חולשת פלג הגוף השמאלי וההגבלה בתנועות הצוואר. התובע הוסיף וטען, כי קודם לתאונה עבד כ-9-8 שעות ביום וכן בימי שישי ושבת ובשעות הערב, ואילו כיום הוא עובד חמישה ימים בשבוע, בין 5 ל-6 שעות ביום, בשעות הבוקר, כיוון שהנהיגה קשה לו יותר בשעות הערב עקב קשיי הריכוז והעייפות. לדבריו, יש ימים בהם אינו מסוגל לעבוד בשל כאבי ראש או מגבלה בתנועות הצוואר או קשיי ריכוז. התובע טען, כי אילו יכול היה לעבוד בהיקף שעבד לפני התאונה יש סיכוי יותר מסביר שהיה מרוויח שכר גבוה בהרבה משכרו כיום.
4. הנתבעת טענה, כי לנכות שנקבעה לתובע אין משמעות תפקודית, שכן ניתן להיווכח שהתובע עובד כיום באותו היקף בו עבד קודם לתאונה. לטענת הנתבעת, מתלושי השכר שצורפו ניתן ללמוד כי התובע עובד 8 שעות ביום ושכרו עלה ביחס לשכרו קודם לתאונה. בדיון הוצג לתובע סרטון בו הוא נראה במהלך יום עבודתו והתובע אישר כי ישנם ימים שבהם הוא עובד החל מהשעה 06:00 ועד השעה 14:00 לערך ועושה 3-2 נסיעות מנתניה לתל-אביב וחזרה. הנתבעת טענה, כי פיטוריו לאחר התאונה אינם קשורים למצבו עקב התאונה אלא לכך שמעסיקו הקודם חלה ומכר את המונית. כן נטען, כי הניסיון הנצבר בשנים שחלפו מאז התאונה מלמד שאין פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע ולפיכך ביקשה הנתבעת שלא לפסוק לו פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות ולכל היותר לפסוק סכום גלובלי נמוך בהתחשב בשכרו, בנכותו ובתקופת העבודה הצפויה עד גיל 67.
5. מתצהירו של התובע, מתלושי השכר שצורפו לו ומחקירתו עלה, כי קודם לתאונה השתכר התובע סך של 3,600 ₪ לחודש (השכר ברוטו, כאשר מסכום זה לא נוכה מס הכנסה). התובע טען כי בחודש מרץ 2009, זמן קצר לאחר התאונה, פוטר מעבודתו. בחקירתו אישר התובע כי מעסיקו מכר את המונית עקב בעיות בריאות שהיו לו והודיע לו על פיטוריו, אם כי לא ידע לומר מתי בדיוק היה הדבר. אין חולק כי ב-17.5.2009, כ-3 חודשים לאחר התאונה, החל התובע לעבוד אצל מעסיק אחר, באותה עבודה ובאותו שכר (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 14.3.13, שו' 26-19). על פי תלושי השכר שהמציא התובע עולה כי בשנת 2012 עמד שכרו החודשי ע"ס 4,200 ₪.

הפסד שכר בעבר

1. אף שהוכח כי פיטוריו של התובע מעבודתו אצל המעסיק הקודם לא נבעו בהכרח ממצבו לאחר התאונה, הרי שעקב התאונה ומצבו באותה עת יש להניח כי נבצר מהתובע לדאוג לענייניו באופן מיטבי ולמצוא מקום עבודה חלופי, כפי שאמנם עשה זמן קצר יחסית לאחר מכן. בנסיבות אלה, יש לייחס את הפסדי השכר שלו באותה עת לפגיעתו בתאונה. חישוב הפסד השכר ייעשה על ידי הצמדת השכר למדד מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין והוספה של ריבית בלבד מאמצע התקופה (ר' ע"א 6754/10 עמרי גיא בע"מ נ' יהודה (פורסם במאגרים)). שכרו של התובע, כשהוא צמוד למדד, עומד ע"ס 4,008 ₪. הפסד השכר עבור תקופה של 3 חודשים עומד, אם כן, ע"ס 12,024 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, דהיינו מיום 1.4.2009. סה"כ הפסד השכר לתקופה זו הוא 12,780 ₪.
2. התובע טען בנוסף להפסד שכר ביחס לתקופה בה לא עבד במשך כחודש וחצי, מספטמבר 2009 ועד מחצית אוקטובר 2009. המומחה, פרופ' בן-חור, התייחס בחוות דעתו לאירוע של אובדן הכרה ממנו סבל התובע בתאריך 1.9.2009 ובעקבותיו אושפז לבירור והגיע למסקנה שאין קשר בין אירוע זה לתאונה הנדונה. בנסיבות אלה, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השכר בתקופה זו.

אובדן כושר השתכרות

1. כפי שניתן ללמוד מהראיות, התובע חזר לעסוק באותו מקצוע והכנסותיו מעבודה אינן נופלות מהכנסותיו קודם לתאונה. ואולם, אין בעובדה זו כדי לשלול מהתובע פיצוי בשל הפסד כושר ההשתכרות. ראשית אומר, כי יש להעריך את חזרתו המהירה של התובע לעבודה, חרף נכותו הלא מבוטלת ומגבלותיו וחרף המאמץ הכרוך בכך, ועובדה זו אינה צריכה להיות לו לרועץ בבואו לקבל פיצוי בגין פגיעתו (השווה ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, התשס"ג), בעמ' 207). מעבר לכך, לא ניתן לקבוע כי יעלה בידו של התובע להתמיד בעבודתו באותו היקף לאורך ימים ושנים. נוכח דברי המומחה בחקירתו יש מקום לסבור כי ככל שחולפות השנים יכול ולנכותו של התובע במישור הקוגנטיבי (שהיא לדברי המומחה המרכיב המרכזי בקביעת הנכות ואותה העריך בשיעור 15% עד 20% מתוך סך הנכות שקבע) יהיה ביטוי ברור יותר, ויתכן כי בהתקרב גיל הזקנה יגדלו הקשיים וישליכו על היקף עבודתו של התובע או אף על עצם יכולתו לעבוד בעבודתו הנוכחית, הדורשת ערנות וריכוז, ועל מועד פרישתו של התובע. כמו כן, יש לקחת בחשבון כי לתובע לא מובטחת קביעות בעבודתו ואין לדעת מה ילד יום. מעסיקו של התובע הוא אדם פרטי ולא גוף או מוסד ציבורי, ואם יפוטר התובע מסיבה זו או אחרת, אין להתעלם מהקשיים בהם הוא עשוי להיתקל במציאת עבודה במומו, בפרט ככל שיחלפו השנים.
2. עוד יש לקחת בחשבון את האפשרות כי אלמלא מומו יכול היה התובע לעבוד יותר שעות ולהשתכר שכר גבוה יותר בשנים שחלפו מאז התאונה, ואף לעניין זה יש לתת ביטוי בעת פסיקת פיצוי ברכיב זה.
3. בהתחשב בכל השיקולים שפורטו הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובע סכום של 100,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות.

עזרת הזולת

1. התובע טען בתצהירו כי לאחר התאונה, ובעיקר בתקופת אי הכושר הראשונה, נזקק לעזרה גדולה מבני משפחתו ובעיקר מבת זוגו, שהינה גם רופאה במקצועה והעריך את היקף העזרה בתקופה זו בהיקף של 4 שעות ביום לפחות. התובע טען, כי לאחר מכן נזקק לעזרה פחותה, אך יש ימים בהם הוא סובל מהגבלה בתנועות הצוואר ויד שמאל או מכאבי ראש חזקים ואז הוא נזקק לעזרה רבה יותר במשך היום.
2. בת זוגו של התובע, גב' מרינה לוסין, הגישה עדותה בתצהיר ופרטה את היקף העזרה לה נזקק התובע, כאשר על פי הנטען בחודשים הראשונים לאחר התאונה נזקק התובע לעזרה רבה. לדבריה, לפני ניתוח הראש שבוצע לתובע בחודש אפריל 2009 היה מצבו הרפואי חמור ביותר, הוא היה מרותק למיטה ומוגבל בהליכה והיא עזרה לו להתנייד בתוך ביתו. לאחר מכן ועד לסוף חודש יוני טיפלה בו, לטענתה, באופן צמוד ואינטנסיבי. גב' לוסין הוסיפה וטענה, כי לאחר החודשים הראשונים הלך היקף העזרה וקטן וכיום התובע נזקק מידי פעם לעזרה, כאשר הוא סובל מכאבי צוואר וכאבי ראש, עזרה שהוא מקבל בעיקר ממנה.
3. הנתבעת טענה, מנגד, כי אופי הנכות שנקבעה לתובע אינו מצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד. בגין העזרה שקיבל התובע בעבר מבני משפחתו נטען כי יש לפסוק לכל היותר סך של 1,500 ₪.
4. בנסיבות העניין ובהתחשב במצבו של התובע בחודשים שלאחר התאונה, יש להניח כי נזקק לעזרת בני המשפחה בהיקף ניכר. ביחס לתקופה שלאחר מכן, יש לקחת בחשבון את אופי נכותו של התובע, שהינה בעיקרה במישור הקוגנטיבי, אך לה גם מרכיבים אחרים, בהם חולשת צד קלה, כאבי ראש והגבלה מזערית בתנועות הצוואר. יתכן כי בכל אחד ממרכיבי הנכות כשלעצמו לא היה כדי להצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת, וזאת בהתחשב בקביעות המומחים בחוות הדעת ובדברי המומחה בתחום הנוירולוגיה בחקירתו, אך שילובם של כל אלה מצדיקים לטעמי פסיקת פיצוי מסויים בגין עזרת הזולת.
5. נוכח השיקולים שפורטו, אני פוסקת לתובע סך של 30,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד.

הוצאות

1. התובע טען כי עקב התאונה נגרמו לו הוצאות רבות, בהן קניית תרופות, ביקורי רופאים, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים, נסיעות לטיפולים וכיו"ב. התובע טען כי לא שמר קבלות, אך בשים לב לחומר הרפואי יש לקבל כי הוצאו על ידו הוצאות בעקבות פגיעתו בתאונה.
2. בנסיבות העניין ובהתחשב בתקופת אי הכושר ובטיפולים להם נזקק התובע, אני פוסקת לתובע בעבור הוצאות רפואיות, לרבות נסיעות לטיפולים, סכום של 3,000 ₪ כערכו היום.

כאב וסבל

1. בהתחשב בנכות רפואית בשיעור 35% ו-6 ימי אשפוז ובהתאם לקבוע בתקנות, אני פוסקת לתובע בגין הנזק הלא ממוני סך של 49,360 ₪, נכון להיום.

סוף דבר

1. לסיכום כל האמור, הפיצוי לו זכאי התובע הוא כמפורט להלן:

א. הפסד שכר בעבר- 12,780 ₪;

ב. אובדן כושר השתכרות- 100,000 ₪;

ג. עזרת הזולת- 30,000 ₪;

ד. הוצאות- 3,000 ₪;

ה. כאב וסבל- 49,360 ₪;

________

סה"כ 195,140 ₪.

בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 29,935 ₪.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ג, 03 יולי 2013, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.