בפני תובענה על סך של 112,600 ₪, אשר עניינה שיתוף פעולה בקשר לייבוא בגדים מהודו ומסין.

התובעת היא חברה אשר משמשת כסוכן – ספק עבור לקוחות בארץ ובחו"ל של ביגוד המיוצר בסין. הנתבע משמש גם הוא כסוכן בקשר לביגוד המיוצר בסין ובהודו.

העובדות כפי שנטענות על ידי התובעת

בתחילת שנת 2009 הזמינה התובעת באמצעות הנתבע חליפות קטיפה מהודו (להלן – ההזמנה הראשונה). בין הצדדים סוכם, כי על חשבון ההזמנה בסך 107,300 $ תשלם התובעת 15,000 $ וכי לאחר אישור הדוגמאות תבוצע השלמה ל- 35% מתמורת ההזמנה. ביום 09.02.2009 שולם לחב' Wisdom Glory Holdings Ltd. (להלן – חב' גלורי), באמצעות העברה בנקאית, סך של 15,000 $ כמקדמה עבור ההזמנה הראשונה. יצויין, שחב' גלורי היא חברה המצויה בבעלות הנתבע ואמו והיא רשומה בהונג קונג.

בחודש אפריל 2009 הוסכם בין הצדדים על הזמנת חליפות קטיפה מסין עבור לקוח של התובעת בסכום של 71,712 $. הלקוח העביר לחב' גלורי מקדמה על סך של 15,000 $ נוספים ביום 28.04.2009 (להלן – ההזמנה השנייה).

בחודש יוני 2009 התבצעה הזמנה נוספת עבור לקוח של התובעת, אשר העביר מקדמה לחב' גלורי על סך של 10,000 $ (להלן – ההזמנה השלישית).

במקביל התנהלו מגעים בין התובעת לבין הנתבע ביחס להזמנה נוספת של פיג'מות (להלן – הזמנת הפיג'מות).

מאחר ובמועד בו שולמו המקדמות עבור ההזמנה הראשונה והשנייה טרם הגיעו הדוגמאות לצורך אישור סופי, הודיעה התובעת לנתבע, כי תהיה מוכנה לבצע את ההזמנה של הפיג'מות עבור הלקוח שלה, בתנאי שהמקדמה תשולם לאחר קבלת הדוגמאות ואישורן על ידי הלקוח.

עד חודש מאי 2009 לא התקבלו הדוגמאות של ההזמנה הראשונה וההזמנה השנייה. בין התובעת לנתבע הוסכם על ביטול ההזמנות והוחלט, שהכספים אשר שולמו עד לאותו מועד ישמשו לטובת מקדמה להזמנה נוספת של חליפות קטיפה המיוצרות בסין עבור לקוח של התובעת ממקסיקו (להלן – ההזמנה או – ההזמנה הרביעית ו- הלקוח, בהתאמה).

במהלך חודש ספטמבר 2009 הושלמה ההזמנה והלקוח העביר לחב' גלורי סך של 20,000 $, אשר יחד עם המקדמות מהווים 50% מסכום ההזמנה. עם ביצוע התשלום יצאה הסחורה בדרכה למקסיקו על אנייה. ביום 22.10.2009 הועבר לחשבונה של חב' גלורי סך של 40,000 $ וביום 02.11.2009 הועבר לחשבונה סך של 11,240 $ ובכך היה כדי להשלים את מלוא התשלום עבור הסחורה. מיד לאחר שהועבר מלוא התשלום ביקשה התובעת מהנתבע, שידאג ל"טלקס ריליס" מיידי של שטר המטען וגם הפנתה את חברת השילוח ליצרן על מנת שימציא לה מסמך זה, בלעדיו לא ניתן לשחרר את המטען מהנמל. חברת השילוח פנתה ליצרן אשר השיב לה, כי הוא מסרב לחתום על טלקס ריליס, מאחר וחסר סך של 42,046 $ לתשלום מלוא התמורה עליה סוכם עמו.

התובעת פנתה בעצמה ליצרן על מנת שיפנה לנתבע בכדי שיאשר שהעבירה את מלוא התמורה, אך היצרן סירב לשתף פעולה. התובעת פנתה לנתבע אשר טען, כי לא ידאג לטלקס ריליס עד שהתובעת תעביר לידיו סך של 18,000 $ בגין הזמנת הפיג'מות. לטענת הנתבע, דאג להמציא דוגמאות והשקיע בהזמנת הפיג'מות זמן וכסף על סמך התחייבות התובעת לשלם מקדמה. נוכח העלויות הגבוהות של אפסון הסחורה בנמל והנזקים הצפויים מהאיחור במסירת הסחורה אשר נועדה להימכר לפני חג המולד, ביקשה התובעת מחברת השילוח למסור את שטר המטען המקורי בנמל היעד במקסיקו מבלי להמתין לטלקס ריליס, בכפוף להבטחתה המפורשת של התובעת כי היא אחראית כלפי חברת השילוח לכל נזק אשר ייגרם לה. חברת השילוח הסכימה והמטען יצא אל הלקוח מהנמל ביום 14.11.2009 באיחור של 11 ימים והגיע ללקוח ביום 18.11.2009. האיחור גרם נזק ללקוח והנתבעת נאלצה לפצותו וויתרה על עמלתהבגין עסקה זו בסך של 10,000 $.

על אף מגעים בין כל הצדדים, סירב הספק הסיני להמתין לתשלום. הנתבע סירב להעביר את יתרת הכספים והודיע לתובעת, כך לטענתה, כי הוא "קונס" אותה בסך של 10,000 $. הספק הסיני הגיש ביום 27.11.2009 נגד חברת השילוח תובענה על סך של 42,046.6 $ בשל שחרור המטען ללא קבלת טלקס ריליס ממנו והטיל עיקול על סכום זה המהווה את יתרת החוב כלפיו. התובעת מציינת, כי על פי הדין הבינלאומי, חל איסור מוחלט על חברות שילוח למסור את שטר המטען לנמען ללא טלקס ריליס מהספק והדבר מהווה עבירה.

לחברת השילוח לא הייתה כל הגנה מפני תביעת הספק והיה ברור, כי עליה לשלם לספק את מלוא סכום התביעה ובנוסף את הוצאותיו המשפטיות. לפיכך, חברת השילוח פנתה לתובעת וביקשה ממנה לשאת בכל העלויות אשר נגרמו לה, כפי שהבטיחה. מספר ימים לאחר מכן העבירה התובעת לחברת השילוח סך של 30,000 $. בין לבין, הספק קיבל מהנתבע סכום של 32,000 $ ועל כן, חייב את חברת השילוח בסכום של 10,046 $ בלבד ובהוצאות משפט.

הסכום שהועבר לחברת השילוח לא הוחזר לתובעת. סך של 10,046 $ שימש לתשלום לספק. סך של 10,000 $ נועד לתשלום ההוצאות המשפטיות של חברת השילוח והיתרה שמשה פיצוי על התביעה שהוגשה נגד חברת השילוח. בנוסף טוענת התובעת, כי נגרם לה נזק נוסף בסך של כ-10,000 $, שווי העמלה מהלקוח עליה ויתרה.

על פי טענת התובעת, כל נזקיה נגרמו כתוצאה מהפרת ההסכם עם הנתבע, אשר לא עמד בהתחייבויותיו כסוכן-ספק לספק במועד את הסחורה שהוזמנה וזאת על אף ששולמה לו כל התמורה החוזית עליה סוכם עמו בנוגע להזמנת החליפות.

לטענת התובעת, התקשרה עם התובע עצמו ולא עם חברת גלורי.

לטענת התובעת, לו היה הנתבע עומד בהתחייבויותיו מיום 20.11.2009 להעביר באופן מיידי סכום של 32,000 $ לספק, תביעת הספק לא הייתה מוגשת ונזקי התובעת היו מסתכמים ב- 20,046.6 $: 10,000 $ בגין ויתור על העמלה מהלקוח ו- 10,046.6 $ שדרש הנתבע מהתובעת שלא כדין.

לטענת התובעת, כל נזקיה נגרמו כתוצאה מרשלנותו של הנתבע, אשר במעשיו ובמחדליו גרם הן לאיחור במסירת הסחורה בנמל היעד, הן להגשת תביעת הספק נגד חברת השילוח והן לנזקים העקיפים שנגרמו לתובעת בשל הצורך לפצות את הלקוח ואת חברת השילוח.

לטענת התובעת, העובדה שבהסכמי הפרפורמה מופיע שמה של חב' גלורי כ"מוכר" אינה גורעת מאחריותו של הנתבע כ"סוכן-ספק" וזאת בהתאם למנהג הסוחרים בתחום זה. לו רצה הנתבע להגביל אחריותו, היה עליו לציין זאת במפורש, שכן מדובר בסטייה ניכרת מהנהוג והמקובל בענף.

לחלופין טוענת התובעת, כי נתבע התחייב אישית שהוא אחראי באופן אישי לכל הזמנה ולכל נזק שייגרם לתובעת ובכך לקח על עצמו את התחייבויותיה של גלורי כאמור בסעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. לטענת התובעת יש לייחס אחריות לנתבע גם מכוח חוק השליחות, התשכ"ה - 1965 והפרת חובת הנאמנות. עוד טוענת התובעת, כי יש לייחס לנתבע אחריות אישית מאחר ולא קיים חובתו לנהוג בתום לב במשא ומתן עמה.

עיקר טענות הנתבע מופנות נגד חיובו באופן אישי, כאשר לטענתו, התובעת התקשרה עם חברת גלורי ואיתה בלבד. לגופו של עניין טוען הנתבע, כי התובעת חבה לו כספים על עסקת הפיג'מות ועל כן עיכב בידיו את הכספים וכי תובעת ממילא לא הוכיחה את נזקיה.

דיון

עיכוב הכספים על ידי הנתבע נעשה שלא כדין. הנתבע עיכב כספים ששולמו בגין העסקה הרביעית בטענה, שהתובעת חייבת לו כספים עבור עסקת הפיג'מות. מדובר בעסקאות נפרדות לחלוטין, כשלא ברור על בסיס מה עיכב הנתבע את הכספים. עסקת הפיג'מות כלל לא יצאה לפועל, כאשר הצדדים חלוקים בדבר חובת התובעת לשלם כספים כלשהם עבור עסקה זו וחלוקים ביחס לגובה התשלום, אם אכן חבה התובעת בתשלום. בנוסף, לקוחות התובעת בכל אחת מהעסקאות הם לקוחות אחרים. מחומר הראיות ברור, שעכוב הכספים נעשה על מנת להפעיל לחץ כלכלי על התובעת. הדבר נעשה ללא בסיס בדין ובחריגה בוטה מכל נורמה עסקית או משפטית.

יתרה מכך, הנתבע אף מודה, כי עיכב סכום גבוה בהרבה מהסכום המקסימאלי אותו סבר שעל התובעת לשלם לו עבור עסקת הפיג'מות, כיוון שידע שכך יופעל לחץ על התובעת:

"ש. אם באותו שלב אתה טוען שמגיעים לך 18,000 $ למה עכבת לצ'ינגדאו 42,000 $, למה לא העברת 24,000 $ ואמרת ש- 18,000$ הנותרים זה מה שאתה חייב לך על הפיג'מות?

ת. אני עכבתי 42,000 $ כי ידעתי שאם יעוכב רק 18,000 $ יכול להיות שהיצרן הסיני יוותר צ'ינגדאו שהוא בעל הסחורה. ידעתי שאם אעכב סכום יותר גדול 42,000 $ שזה 40% מהסחורה, היצרן הסיני לא יוותר.

ש. חיפשת להפעיל לחץ גדול על ההזמנה המקסיקנית כדי לקבל תשלום להזמנת המפיג'מות?

ת. לא לחץ גדול. בגלל שזאת היתה הזמנה אחרונה אם לא הייתי מפעיל לחץ לא הייתי רואה מעולם את ה- 18,000 $" (עמ' 23 לפרוטוקול).

טענות הנתבע הועלו בהתכתבויות דוא"ל מיום 28.10.2009 (נספח ז' לתצהיר הנתבע) ומיום 26.10.2009 (נספח יג'). בדוא"ל מיום 29.10.2009 הודיע מנהל התובעת לנתבע, כי אין בכוונתו לשלם את המקדמה על הזמנת הפיג'מות מאחר ואין בידיו בטוחה, כי יקבל את המוצר בטיב המצופה, נוכח אכזבתו מהזמנה קודמת. באותו דוא"ל נותן הנתבע לתובעת שתי אפשרויות: האחת, לשלם מקדמה ולהמשיך עם ההזמנה. השנייה, להשיב לנתבע את הכספים שהפקיד בידי המפעל ואת הוצאותיו. הנתבע המשיך לקבל כספים מהתובעת ומהלקוח ורק לאחר שהיה בידיו כל הסכום עבור ההזמנה הרביעית, הודיע על העיכוב. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב, לא בניהול משא ומתן ולא בקיום חוזה.

כמו כן יש בהתנהלות זו משום גרימת נזק אשר התובעת עשתה חסד עם הנתבע וכינתה אותו תוצאה של רשלנות. על מנת לקבוע אחריות על פי עוולת הרשלנות, כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, יש להוכיח התקיימותה של חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרה של חובה זו וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק אשר נגרם לניזוק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ).

אין ספק, כי הנתבע חב בחובת זהירות כלפי התובעת מקום בו לקח על עצמו לקבל לידיו כספים מידי התובעת ולקוחותיה ולהעבירם ליצרנים בסין בתמורה לסחורה שתועבר לתובעת. הנתבע היה המוציא והמביא מטעם חב' גלורי, נטל תפקיד מרכזי בכל הקשור לעסקיה מול התובעת ובניהול ענייניה בכלל. מכאן שברור, כי הוא נושא הן בחובת זהירות מושגית והן בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. ודאי שעיכוב כספים בידיו שלא כדין, עולה כדי הפרה של חובה כזו והוא מהווה לכל הפחות התרשלות.

הנתבע אינו מכחיש ומודה, כי לא היה זכאי למלוא הסכום אשר עיכב בידיו. בעל משרה בחברה יימצא כמפר את חובת הזהירות בה הוא חב כלפי החברה או מוטביה מקום בו הוכח, כי פעל בגדר תפקידו בחוסר תום לב, מתוך שרירות, גחמנות, מטרה זרה וכיוצ"ב (ע"א 54/96, ע"א 959/96 הולנדר נ' המימד החדש תוכנה בע"מ, פ"ד נב(5) 673, 702). דברים אלה אשר נאמרו ביחס לביטול החלטת דירקטוריון, יפים גם לעניינינו. כאמור, התנהלותו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב, ואף נהג מתוך שרירות וגחמנות. מכאן, שפעולות הנתבע עולות כדי רשלנות, לכל הפחות.

השאלה היא האם יש לייחס מעשים אלה לחב' גלורי או לנתבע באופן אישי.

הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה, כי ההתקשרות נעשתה עמו באופן אישי או כי ערב באופן אישי להתחייבויות הצדדים. איני נדרש להכריע בסוגיה זו, שכן אף אם נקבל את טענת הנתבע, כי התובעת התקשרה עם חב' גלורי ואיתה בלבד והמעשים נעשו על ידי הנתבע בכובעו כאורגן של החברה, הרי שעדיין יש לייחס לו אחריות אישית.

בד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו נקבע, כי "כל אימת שמנהל עשה או נמנע מעשיית מעשה שיש בו כדי להטיל אשם או חבות אישית לפיצויים, שרירה וקיימת אחריותו האישית, ומעמדו בתאגיד אינו מקנה לו, כמובן, חסינות כלשהי" (עמ' 695). כך גם נקבע בע"א 4114/90 בן שושון נ' כריכה קואופרטיבית בע"מ, מח(1) 415).

בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי, מח(5) 661, נאמר כדלהלן:

"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשים שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריות. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות (ע"א 725/78). עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא...".

עוד נקבע, כי המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על האורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזקין – התקיימותו של יסוד האחריות ואורגן אשר ביצע עוולה יחוב מכח הכלל הרגיל, כי אדם חב על פעולותיו (שם, עמ' 697).

אין חולק, כי הנתבע הוא אורגן בתאגיד- חב' גלורי, בהיותו מנהל בה. ההתנהלות המתוארת לעיל, שלכל הפחות יש לראות בה רשלנות נעשתה על פי החלטת הנתבע ובוצעה על ידו. על כן, אין בהיותו אורגן של חב' גלורי, כדי לשחררו מאחריות אישית ואין בה כדי להקים לו חסינות כלשהי.

לטענת הנתבע, עילת התובענה היא הפרת הסכם בין הנתבע לבין התובעת, התחייבות אישית וחוק השליחות בלבד. לטענתו, התובעת מעולם לא טענה בכל כתבי טענותיה, כי עילת התובענה נגדו היא כמי ששימש אורגן בחב' גלורי והנתבע אף לא נחקר על כך. על כן טוען הנתבע, שטענות התובעת בכל הנוגע לאחריות אישית הן בגדר הרחבת חזית ולפיכך יש לדחותן.

דין הטענה להידחות.

בכתב התביעה טוענת התובעת באופן מפורש, כי "כל נזקיה ... נגרמו כתוצאה מרשלנותו של הנתבע..." (סעיף 50 לכתב התביעה). בכתב התביעה מצוין באופן מפורש, כי "אף אם תתקבל טענת הנתבע כי ההתקשרות נעשתה בין התובעת לבין חברת גלורי, הרי שאז כל התנהלותו של הנתבע מול התובעת בשלב המשא ומתן נעשתה בכובעו כמנהלה של חברת גלורי, אולם הנתבע לא עמד בחובתו לפעול בדרך מקובלת ובתום לב – כאמור בסעיף 12 (א) לחוק החוזים...". התובעת גם מפנה לפס"ד פנידר ומציינת, כי פסק הדין עוסק ב"חבות אישית מכוח סעיף 2(ב) לחוק החוזים ... על מנהל חברה אשר פעל מטעם תאגיד ואשר הפר את חובת היושר וההגינות" (סעיף 55 לכתב התביעה).

משמע, הטענות מופיעות בכתב התביעה ועל כן אין מדובר בהרחבת חזית.

למעלה מן הנדרש יצוין, כי אף אם היה נקבע, כי הטענה שלנתבע אחריות אישית בהיותו אורגן בחברה, טענה חדשה היא, גם אז ניתן היה להידרש לה, שכן אין מדובר בעילת תובענה חדשה, אלא במסקנה משפטית העולה ממסכת העובדות והטענות כפי שמופיעה בכתב התביעה (ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, סעיף 19 לפסק הדין). התובענה הוגשה באופן אישי נגד הנתבע. הטענה, כי הפעולות שנעשו עולות כדי רשלנות וחוסר תום לב מופיעות גם הן בכתב התביעה וייחוס אחריות לנתבע למעשים אלה היא מסקנה משפטית ולא עילת תובענה.

בנוסף, טענה בדבר הרחבת חזית אינה יכולה לעמוד מקום בו הנושא המדובר היה מעיקרי המחלוקת בין בעלי הדין והם התייחסו אליו הן בעדויותיהם והן בסיכומיהם (ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ). בעניינינו אחריותו האישית של הנתבע קיבלה התייחסות נרחבת בכתבי בי-דין בסיכומי הצדדים. המעשים אשר ביססו אחריות זו קיבלו התייחסות בעדויות הצדדים וגם מטעם זה אין מדובר בהרחבת חזית. הטענה, כי הנתבע נהג כלפי התובעת בחוסר תום לב והטענה, כי פעל ברשלנות נמצאות בגדר כתב התביעה. מסכת העובדות הרלוונטית נפרשה בפני בית המשפט ולצדדים הייתה הזדמנות מלאה להתמודד עמה. משכך, אין לקבל את טענת הנתבע, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.

נוכח האמור שוכנעתי, כי ככל שנגרמו לתובעת נזקים כתוצאה מעיכוב הכספים בידי הנתבע/חב' גלורי, הנתבע אחראי כלפי התובעת הן מכוח דיני הנזיקין והן מכוח חובת תום הלב באופן אישי.

הנזק

התובעת טוענת, כי הנזקים אשר נגרמו לה מסתכמים בסך השווה ל - 30,046.6 $: 10,000 $ בגין ויתור על עמלה מהחברה המקסיקנית כפיצוי על האיחור במשלוח הסחורה. 10,046.6 $ תשלום לספק באמצעות חברת השילוח להשלמת כל התמורה לה היה זכאי הספק וסך של 10,000 $ בגין הוצאות משפט אשר חברת השילוח גבתה מהתובע. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה סכומים אלה וגם מטעם זה דין התובענה להידחות.

מנהל התובעת פירט את נזקיו בסעיפים 43-49 לתצהירו. הוא גם נחקר על כך בחקירה נגדית וטענותיו לא נסתרו. לתצהיר התובעת צורפו מסמך מהלקוח המקסיקני על פיו הלקוח לא ישלם לתובעת את עמלתה בסך של 10,000 $. בנוסף, צירפה התובעת את התביעה ותרגום של התביעה אותה הגיש הספק הסיני נגד חברת השילוח (נספח יט 1 ו-יט 2). כמו כן צורף מכתב מחברת השילוח לתובעת, מיום 09.12.2009, על פיו היא דורשת, כי יועבר לה סך כולל של 52,046 $ המורכבים מיתרת התמורה לה זכאי הספק הסיני וסך של 10,000 $ הוצאות משפטיות (נספח כ'). התובע צירף אישור העברה בנקאית על סך של 30,000 $ לחברת השילוח מיום 21.12.2009.

נוכח כל האמור שוכנעתי, כי התובעת הוכיחה את נזקיה.

סוף דבר

הנתבע ישלם לתובעת סך של 30,046.6 $ (סעיף 49 לתצהיר התובעת, סעיף 58 לכתב התביעה), על פי השער היציג של הדולר ביום הגשת התובענה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התובענה, 28.3.2012, ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, הנתבע ישלם לתובעת סך של 21,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ‏י"א תשרי תשע"ג, ‏27 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.