1. התובעת הגישה ללשכת ההוצל"פ שטר לביצוע שמשכה, לפי הטענה, הנתבעת.
   מדובר בשטר על סך 130,000 ₪, שנמשך לפקודת התובעת ביום 15.2.08, מחשבון 105233870 בבנק הבינלאומי סניף 31-003 (להלן: "השטר"), ע"פ פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: :"הפקודה").
2. הנתבעת ביקשה רשות להתנגד לביצוע השטר.
   במסגרת הבקשה טענה הנתבעת בתצהיר, כי מעולם לא נתנה את השטר האמור, כי כתב היד איננו שלה ומדובר בזיוף, כי התובעת כלל איננה מוכרת לה ולא נתקבלה כל תמורה עבור השטר. עוד ציינה הנתבעת, כי בכוונתה להגיש תלונה בגין גניבת השטר וזיופו.
3. ביום 10.12.10 ניתנה בהסכמה רשות להתנגד לשטר ונקבע כי השטר יהווה את כתב התביעה וההתנגדות תהווה כתב ההגנה.
4. בדיון ביום 11.4.11 הסכימו שני הצדדים, כי ימונה מומחה בתחום השוואת כתבי יד אשר יקבע אם החתימה על גבי השטר מזויפת. עוד ניתן צו המורה לבנק הבינלאומי למסור לידי בא כוח התובעת את השיקים המקוריים מאותו פנקס ממנו נמשך השטר נשוא התובענה.
5. בדיון נוסף מיום 12.9.11, נקבע כי המומחה יקבל את כל פנקס השיקים מאותה סדרה של השטר נשוא התביעה, יקבע אם החתימה המתנוססת על השטר היא חתימת הנתבעת, וכן יקבע אם קיימות המחאות שנפרעו בחשבון הנתבעת הנושאות חתימה זהה לחתימה המופיעה על גבי השטר.
6. בהמשך התקיימו התדיינות רבות בקשר להמצאת השיקים האחרים, אשר לא הומצאו כנדרש.
7. חוות דעת המומחה
   ביום 18.12.13 התקבלה חוות דעתה של סימה אנקונה, מומחית להשוואת כתבי יד ובדיקת מסמכים.
   המומחית קיבלה לבדיקה את השטר המקורי נשוא התובענה, וכן 14 שיקים מקוריים נוספים. בנוסף היא ערכה הכתבה לנתבעת.
8. המומחית הכריעה בחוות דעתה בשני העניינים:
   1. ראשית נקבע, כי לא נמצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימה נשוא המחלוקת לבין כתב ידה של הנתבעת. על סמך ממצאי הבדיקה, אי ההתאמות שנמצאו הן בכמות ובאיכות המאפשרות לקבוע כי החתימה נשוא המחלוקת לא נכתבה על ידי הנתבעת.
   2. שנית נקבע, כי הכתב והחתימה על גבי השטר, מתאימים לכתבי היד והחתימות על גבי 14 שיקים מקוריים שהועברו לבדיקת המומחית מאותו חשבון, ולדעתה הם נכתבו על ידי כותב אחד.
9. ההליכים -
   בדיון ביום 11.3.14 העלתה התובעת לראשונה טענה, כאילו אף שאין מדובר בחתימה של הנתבעת, הרי שמדובר בחתימה של אדם אחר שחתם בהרשאתה של הנתבעת.
   בדיון הציעה התובעת כי ההכרעה תינתן על יסוד סיכומים ללא ראיות.
   מאחר והצדדים לא הגיעו להסכמות, הורה בית המשפט על שמיעת הוכחות בתיק, ועל הגשת ראיות. נקבע במפורש כי לא תורשה השמעת עדות שלא הוגשה בתצהיר או הגשת מוצג שלא נכלל בתיק המוצגים, אלא ברשות בית המשפט לאחר הגשת בקשה כדין.
10. ביום 24.3.14 הודיע ב"כ הנתבעת, כי הוא מסכים כי פסק הדין ינתן על יסוד סיכומים בכתב. בהחלטות מיום 24.3.14 ומיום 21.5.14, קבע בית המשפט כי כל עוד אין מדובר בהסכמה דיונית של שני הצדדים ישמעו הראיות כמתוכנן.
    בהחלטה מיום 19.8.14 התרה בית המשפט, במותב הנוכחי, על כך שהצדדים עדין לא הגישו הסדר דיוני.
    בהחלטה מיום 27.10.14 התרה בית המשפט על כך שעדיין לא הוגשו ראיות.
    
    רק בעקבות החלטה זו, הגישה התובעת הודעה, לפיה קיימת הסכמה של הצדדים: "כי כב' בית המשפט יתן פסק דין מנומק, על סמך החומר המצוי בתיק, תוך ויתור על הגשת תצהירים וחקירות ולאחר הגשת סיכומי הצדדים בכתב".
    בית המשפט קבע כי הסיכומים ישמעו בעל פה.
11. ביום 11.11.2014 טענות ב"כ הצדדים את סיכומיהם לתובענה.
12. יודגש כבר כאן, כי בנסיבות שנוצרו, בהתאם להסכם הדיוני בין הצדדים, אין למעשה בידי בית המשפט כל ראיה שהיא, למעט כתב התביעה, ההתנגדות וחוות דעת המומחית שמונתה על ידי בית המשפט.
    
13. סיכומי התובעת
    התובעת טענה בסיכומיה, כי למרות שהמומחית קבעה, כי אין מדובר בחתימתה של הנתבעת, הרי שיש לחייב את הנתבעת בתשלום השטר, מכוח הרשאה שנתנה לאדם אחר, כנראה בעלה, לחתום בשמה על השטר.
    התובעת הדגישה כי שיקים אחרים מאותו פנקס עם אותו חותם נפרעו, והשטר הנוכחי חזר בהעדר כיסוי מספק.
    התובעת טענה איפוא, כי עצם העובדה ש-14 שיקים נוספים, המגיעים לידי 180,000 ₪, נפרעו בחשבונה של הנתבעת מספטמבר 2007 ועד לינואר 2008, כאשר לא הוגשה כל תלונה לגבי אותם שיקים, מחזקת את התחושה כי אף השטר הנוכחי נחתם בהרשאה.
14. התובעת הפנתה להוראת סעיף 92 (א) לפקודה, לפיה מסמך שנדרשת לגביו חתימה של אדם, אין צורך שיחתום עליו בידו, אלא די שהחתימה נכתבה על ידי אדם אחר בהרשאתו.
    סעיף 23 (א) לפקודה מוסיף וקובע, כי חתימה מזויפת על גבי שטר, או שאיננה בהרשאתו אינה מקנה זכות להחזיק בשטר, אולם הוא מסוייג אם האדם כנגדו באים, מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה.
    התובעת טענה כי הנתבעת מנועה מלטעון טענת זיוף או טענת העדר הרשאה.
    התובעת טענה כי הנסיבות מלמדות, כי ניתנה הרשאה על ידי הנתבעת לחתימה על השטר, שהרי כל השיקים האחרים באותו פנקס נחתמו על ידי אותו חותם ע"פ חוות הדעת, אולם נפרעו כדין. הדבר מלמד כי גם השטר נשוא המחלוקת נחתם בהרשאה.
15. התובעת הוסיפה וטענה להשתק ומניעות. נטען שהנתבעת מנועה מלטעון כעת טענת זיוף או טענת העדר הרשאה, מאחר ולא נקטה באמצעים הדרושים במועד, נוכח הזיוף או העדר ההרשאה, לא הודיעה בזמן אמת את טענותיה בדבר אובדן פנקס השיקים, לא ביטלה את השיקים ואף לא התלוננה במשטרה על זיוף השטר.
    נטען כי התנהלות זו משתיקה את הנתבעת מלטעון כעת טענות אלו.
16. סיכומי הנתבעת
    ב"כ הנתבעת סומך ידיו על חו"ד המומחית.
    לטענתו מרגע שנקבע כי השטר לא נחתם על ידי הנתבעת, אין מנוס מדחיית התביעה.
    ב"כ הנתבעת הסביר כי באותה תקופה הוצאו כספים רבים מהחשבון, ולכן הנתבעת לא שמה ליבה לעניין משיכת השיקים האחרים. מכל מקום, לטענת הנתבעת, אין הדבר משליך לגבי השטר הנוכחי, שלא נחתם על ידה ולא הוכח כי הנתבעת נתנה הרשאה למאן דהוא לחתום עליו בשמה.
17. ב"כ הנתבעת הוסיף וטען, כי טענות התובעת מבוססות על השערות והנחות ולא על ראיות. לאחר שהצדדים הסכימו לוותר על הגשת ראיות וחקירות, אין כל ראיה באשר להרשאה שניתנה על ידי הנתבעת לאדם אחר לחתום על השטר נשוא התובענה.

ההכרעה

1. למרות שנסיבות העניין אכן מעוררות חשד כבד כי ניתנה הרשאה לחתום על השטר, הרי שלאחר שהצדדים ויתרו הדדית על הגשת ראיות, לא ניתן לבסס הכרעה משפטית במחלוקת, על יסוד השערות בלבד, בהעדר ראיות מתאימות.
   בפני בית המשפט עומדת תביעה שטרית, והתנגדות בטענת זיוף. הראיה היחידה שהוגשה לתיק היא חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, הקובעת כי החתימה איננה חתימתה של הנתבעת. היות החתימה זהה לחתימות אחרות באותו פנקס שיקים שנפרעו, היא ראיה נסיבתית, אך אין בה כדי להרים את הנטל לשכנע כי השטר נחתם בהרשאה כדין מטעם הנתבעת.
2. יכולים להיות הסברים שונים לתהיות שהעלתה התובעת באשר לשיקים האחרים שנפרעו: יתכן שאותו אדם שגנב או מצא את פנקס השיקים האבוד חתם על כל השיקים באותו פנקס ללא הרשאה, והיא לא שמה לב למשיכתם ; יתכן שהנתבעת נתנה הרשאה לאדם אחר לגבי החתימה על השטרות האחרים, אולם לא נתנה הרשאה לחתימה על גבי השטר הנוכחי ; יתכן והנתבעת נתנה הרשאה לאדם אחר וביטלה את ההרשאה לאחר מכן, שהרי השטר האחרון מהשטרות האחרים נמשך ביום 19.1.08 והשטר נשוא התובענה נמשך ביום 15.2.08.
   מכל מקום, הנטל על התובעת להוכיח כי ניתנה הרשאה, ולא הובאה כל ראיה לעניין זה.
3. הרשאה -
   סעיף 92 (א) לפקודת השטרות קובע, כי שטר המחייב חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די בחתימתו שנכתבה בידי אדם אחר בהרשאתו או על פיה.
   ואולם, כלל זה מחייב הוכחה כי היתה הרשאה ולא היתה חריגה מההרשאה.
   בעניין ורד הלבשה (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח (5) 799 (29/12/1994)), נקבע כי נקודת המוצא של דיני השליחות, היא כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולת השלוח, הרי שסיכון החריגה מהרשאה, מוטל על הצד השלישי. נפסק כי הקצאת נטל הסיכון העקרוני – זהה בין דיני השליחות הכלליים ודיני השליחות השטריים.
   היקף הנטל המוטל על הצד השלישי, מותנה בידיעתו של הצד השלישי אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה, ולא היה עליו לדעת עליה, הוא רשאי לראות את השלוח כבעל דברו.
   העקרון בדיני השליחות הכלליים הוא, שחריגה מהרשאה, איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו, או פעל בהיעדר כל הרשאה, אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן.
   במקרה זה (רשלנות שולח), יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם (ע"א 1286/90 הנ"ל, פסקה 11, ההדגשות אינן במקור).
4. הענקת הרשאה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת ואין הכרח שתהיה מגובה במסמך בכתב (שלום לרנר, דיני שטרות (מהד' שניה 2007), עמ' 379).
   
   עם זאת, יש לבסס קיומה של הרשאה בהוכחות מספקות ואין די בטיעונים בעלמא ובמסקנות ערטילאיות.
   נקבע כי כאשר מתעוררת מחלוקת בשאלה אם ניתנה הרשאה כדין - המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו. כיוצא בזה בעניין הרשאתו של אדם לפעול בשמו של אחר, כגון רשותו של מנהל לחתום בשם חברה – מי שמסתמך על החתימה ותובע על פיה, חייב להוכיח כי ניתנה לאותו אדם ההרשאה לחתום (יואל זוסמן, דיני שטרות (מהד' שישית) ע' 50).
5. ברוח זו קבעה הפסיקה כי: "הנטל להוכיח טענה של חתימה בהרשאה, מקום שבו טענה זו מוכחשת על ידי מושך השיק, מוטל על כתפי התובע, בשונה מן הנטל הנהוג בתביעה שטרית רגילה..." (ת"א (של' ת"א) 48920-05-13 יוסף אלירז נ' אורלי ליבה שגב, (01/10/2014)).
   ועוד נקבע קונקרטית לגבי בני זוג: "במקרה דנן בבקשה לביצוע השיק, אשר עם הגשתה התנגדות הופכת לכתב התביעה, לא נטען כלל, כי יאיר חתם על השיק בשמה של איטה ובהרשאתה. כל שנטען הוא, שיאיר ואיטה חתומים על השיק. מרגע שאין כל מחלוקת, כי איטה אינה חתומה על השיק, וכי מי שחתם עליו היה יאיר, יש מקום לסלק התביעה, ככל שהיא נוגעת לאיטה... ...גם אם יוכח, שאיטה ידעה על עצם משיכת השיק, הרי שאין בכך כדי ללמד על כך שנתנה ליאיר הרשאה לחתום על השיק בשמה ולהקים לה חבות שטרית לפרעון השיק..." (ת"א (של' פ"ת) 21665-12-09 - אקמה טריידינג בע"מ נ' יאיר אקסלרוד (17/09/2013)).
6. גם בעניין בליזובסקי (ת"א (ת"א) 29520-11-09 קטי בליזובסקי נ' לימור מור וליק כהן, (10/06/2012)), עליו נסמכה התובעת בסיכומיה, התקבלה ההכרעה לנוכח העדויות שנשמעו.
   בית המשפט קבע בעניין בליזובסקי, כי נטל הוכחת ההרשאה מוטל על הטוען לקיומה, ואם כפרה הנתבעת בקיומה של הרשאה, על התובעת מוטל הנטל להוכיח הקנייתה של הרשאה זו.
   נקבע כי במקרה שעמד שם בפני בית המשפט, עלה מהעדויות שהאדם שחתם נהנה מ"יד חופשית" בחשבון, לרבות שימוש בשיקים. עדותה של הנתבעת לפיה היא לא נתנה לו את הרשאתה - נדחתה.
   
7. עוד נסמכה התובעת על פרשת גריידי (ע"א (מח' ת"א) 2146/06 גריידי איתן נ' כרמל אולפינים בע"מ (17/06/2009)).
   דא עקא, שבפרשת גריידי נשמעו ראיות ונחקר בעל החשבון. בית המשפט הכריע נוכח הראיות שעמדו בפניו, כי אכן ניתנה הרשאה.
   בפסק הדין בעניין גריידי מצויינת שורה של נסיבות העולות מהראיות שהוצגו במהלך ההוכחות, המובילות למסקנה זו.
   לא כך בענייננו, בתביעה בה הסכימו הצדדים כי לא יוגשו כל ראיות.
8. מכאן שהנטל על התובעת להוכיח את ההרשאה – ונטל זה לא הורם.
   
9. השתק ומניעות -
   התובעת טענה, כי לאחר שהנתבעת לא נקטה באמצעים במועד בקשר לזיוף השטר, היא מנועה מלטעון לזיוף.
   התובעת נסמכה על עניין פרל (ע"א 372/77 פרל אינשורנס נ' רפאל קנטי, פד לג (3) 38 (26/03/1979), להלן: "עניין פרל").
   אכן, בעניין פרל נקבע כי קיימות נסיבות של התעלמות ומחדל, המונעות טיעון מאוחר. שם מדובר היה בחברת ביטוח שידעה כי סוכן שלה מפיץ תעודות ביטוח בניגוד לנוהל, ולא עשתה דבר למנוע זאת. בית המשפט העליון קבע כי דיני המניעות כשלעצמם, מספיקים כדי להשתיק את טענת חברת הביטוח, משום שהימנעות מנקיטת צעדים או פעולות, כאשר הדבר היה מחוייב המציאות, מתוך ידיעת מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה, או כקבלת הדין, המונעת מהצד הנוגע בדבר, לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה.
   הודגש בעניין פרל, כי סעיף 23 (א) לפקודת השטרות קובע שחתימה שזויפה, או נחתמה שלא ברשות, אינה מחייבת את האדם שהחתימה נחזית כשלו - אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו, מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה. גם מי שחתימתו זויפה יכול להתנהג כך, שיהיה מנוע מלהשמיע את הטענה שהחתימה שלו זוייפה. כך למשל, אם לקוח של בנק ידע שחתימתו זויפה, והוא שתק, ושתיקתו גרמה לבנק נזק, הרי הוא מנוע מטענה שחשבונו חוייב בשיקים מזוייפים.
   בית המשפט העליון הוסיף, שטענת המניעות מצליחה, לא רק כאשר השתיקה היתה תוך ידיעה ממשית, אלא גם כשהיא היתה תוך ידיעה מיוחסת, דהיינו ידיעה אשר לקוח יכול היה להשיגה אילו נהג בזהירות סבירה (ע"א 372/77 עניין פרל הנ"ל פסקה 9).
   עם זאת, נראה לי כי אין הנדון דומה לראיה.
   לא הוכח כי הנתבעת ידעה במועד מוקדם יותר על השטר נשוא תובענה זו. הנתבעת נקטה בכל ההליכים לדיווח ותלונה, מיד כשנודע לה על השטר נשוא התובענה. טענת התובעת נוגעת לשטרות אחרים, לגביהם לא הוכח דבר וחצי דבר (זולת כי נחתמו ע"י אותו חותם).
10. לעומת עניין פרל, בעניין אספיץ (ת"א (של' ת"א) 15465/03 אספיץ הגומא בע"מ נ' סנדר הרט (15/01/2008), נדחתה טענת מניעות והשתק, לאחר שנקבע כי לא ניתן ללמוד רק מנסיבות על מתן הרשאה לחתום על שטרות מחשבון הנמשך, ולכן לא חלה גם מניעות לטעון להעדר הרשאה.
11. כפי שצויין לעיל, התנהלותה של הנתבעת בקשר למשיכת שיקים אחרים מאותו חשבון, שנחתמו ע"י אותו חותם, היא אכן מתמיהה, אולם יכולים להיות הסברים שונים להתנהלות זו, לא די בתמיהות.
    
12. סיכומו של דבר
    בענייננו, התובעת הגישה את השטר לביצוע במסגרת תביעה שטרית בלבד.
    הנתבעת טענה כי לא מדובר בחתימתה ועל כן לא ניתן לחייב אותה.
    ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בטענה זו.
    המומחית קבעה כי אכן כי אין מדובר בחתימתה של הנתבעת.
    התובעת שינתה טעמיה, וטענה כי אף אם אין מדובר בחתימת הנתבעת, הרי שמדובר בחתימה שנעשתה בהרשאתה.
    בנסיבות אלה, ע"פ ההלכה הפסוקה, הנטל עובר חזרה לתובעת, להוכיח כי מדובר בחתימה שנחתמה בהרשאה חוקית מאת הנתבעת.
    התובעת לא הרימה נטל זה.
    תהיות והשערות אינן מחליפות ראיות.
    לא הוצגה כל ראיה ממשית, שיש בה כדי ללמד על הרשאה שניתנה על ידי הנתבעת לאדם אחר לחתום על השטר נשוא התובענה.
    
    
    
    
13. בנסיבות אלו אין מנוס מדחיית התביעה.
14. נוכח העובדה שבתיק לא נוהלו הוכחות, ועיון בהתנהלות התובענה מלמד כי הנתבעת גרמה לסרבולים רבים בבירור המחלוקת, יהיו ההוצאות בתיק מתונות.
    התובעת תשלם הוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 2,950 ₪, וכן תשיב את החלק היחסי משכ"ט המומחית ששולם על ידי הנתבעת.
    
    
    

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ה, 03 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.