תביעת שיבוב של הביטוח הלאומי לקבלת שיפוי בשל תגמולים ששילמו ליורשיו של אדם שנהרג בתאונת דרכים. השאלה המרכזית שבמחלוקת היא האם ובאילו נסיבות רשאית מבטחת לחלוק על קביעתו של המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כי תאונת דרכים אינה תאונת עבודה?

הרקע לתביעה

1. ב-30/3/03, בשעה 23:00 לערך, ארעה תאונת דרכים קטלנית בה קיפח את חייו מר שיבלי שיבלי ז"ל, שהיה מפעיל קיוסק בצומת גולני שבצפון (התאונה והמנוח).
2. אלמנתו ובתו של המנוח הגישו למל"ל תביעה לקבלת קצבת שארים. התביעה התקבלה, והמל"ל שילם וצפוי לשלם להן סכום של כ-732,236 ₪.
3. היורשות הגישו גם תביעת נזיקין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כנגד הנתבעות שביטחו את הרכב המנועי בביטוח חובה (ת.א. 1099/04). תביעתן הסתיימה בפשרה (11/12/07). במסגרת הסכם הפשרה דרשו הנתבעות מהיורשות לפנות למל"ל בתביעה לקבלת גמלת תלויים לנפגע עבודה.
4. ב-11/4/10 הגישו היורשות תביעת תלויים בענף נפגעי עבודה במל"ל. התביעה נתמכה בשלושה תצהירים – האחד של שומר בעסק אחר הנמצא בצומת גולני (השומר), שמסר כי פגש את המנוח לפני יציאתו לנסיעה וזה אמר לו שהוא יוצא לזמן קצר בלבד אך לא מסר את מטרת הנסיעה; ושני תצהירים של אחי המנוח שמסרו כי מצב הקיוסק העיד שהמנוח יצא לזמן קצר ו"העריכו" כי הסיבה לנסיעה הקצרה היתה השלמת סחורה שחסרה בקיוסק, ומכאן שנעשתה במסגרת העבודה.
5. המל"ל קיים חקירה בה נחקרו אחי התובע, השומר והאלמנה. האלמנה מסרה כי אינה יודעת את סיבת הנסיעה; השומר אישר את האמור בתצהירו; ואילו אחי התובע הכחישו כי חתמו על התצהירים וטענו שחתימתם זויפה. אחי התובע הבהירו כי אינם יודעי מה היתה מטרת הנסיעה, וכן חזרו בהם מתוכן התצהירים והכחישו אותו. נוכח טענת האחים נחקר עורך הדין שאישר את התצהירים (עו"ד ויסאם מוקטארן, שייצג את האלמנה) שטען כי התצהירים אושרו כדין. כמו כן הוגשו למל"ל תצהירי האלמנה ובתה שטענו כי היו עדות לחתימת האחים על תצהיריהם וכי לימים נתגלע סכסוך בינן לבין אחי המנוח וכי מטעם זה מנסים אלה לפגוע בהן.
6. בתום החקירה החליט פקיד התביעות של המל"ל כי לא הוכח שהמנוח ביצע את הנסיעה עקב עיסוקו במשלח ידו או בדרך לביתו, ולכן אין מדובר בתאונת עבודה.

התביעה והמחלוקת

1. כידוע, בין הצדדים נחתם הסכם שמכוחו התחייבו המבטחות לשפות את המל"ל על חלק מהתגמולים ששילם למי שנפגעו בתאונת דרכים (ההסכם). אין חולק כי הסכם זה חל בענייננו וכי סעיף 3 בו קובע כי על הנתבעות לשפות את המל"ל בשיעור של 55% מן התגמולים ששולמו ליורשות. עם זאת, בסעיף 4 להסכם נקבע חריג ולפיו הנתבעות פטורות משיפוי מקום בו התאונה ארעה במסגרת עבודתו של הנפגע וברכב המעביד.
2. המל"ל קבע, כאמור, שהתאונה אינה תאונת עבודה ולכן הוא דורש מן הנתבעות כי ישפו אותו בהתאם לסעיף 3 להסכם. אלא שהנתבעות טוענות כי המל"ל טעה בסיווג התאונה וכי התאונה היא תאונת עבודה ולכן חל סעיף 4 להסכם. מכאן המחלוקת, ועיקרה בטענת המל"ל כי משהכריע פקיד התביעות בסיווג התאונה וקבע שאין מדובר בתאונת עבודה אין הנתבעות רשאיות לחלוק על קביעתו. המל"ל תומך טענתו בלשון ההסכם ובתכליתו ובהוראות הדין, לרבות ההלכות בדבר חזקת תקינות ההליך המנהלי. הנתבעות מצדן טוענות כי למל"ל עניין מהותי בסיווג התאונה והן סבורות כי הואיל וקיימות ראיות שתומכות בטענה כי מדובר בתאונת עבודה יש לבטל את קביעת פקיד התביעות ולהביא את הראיות בפני בית-המשפט על מנת שיכריע בסיווג התאונה. לטענתן, פקיד התביעות נסמך על דברי האחים שחזרו בהם מן התצהירים בלא שחקר את האלמנה והבת על נסיבות החתימה, ומכאן שעמדה בפניו מסכת עובדתית חלקית וההליך שקיים היה פגום עד כדי ביטולו.
3. לאחר בחינת העובדות ושקילת טעות הצדדים מצאתי לקבל את התביעה. אף שמקובלת עלי עמדת הנתבעות כי ניתן – גם אם במקרים חריגים ומצומצמים – להשיג על קביעת המל"ל בנוגע לסיווג התאונה, במקרה הנוכחי אין כל ראיה לכך שהחלטת המל"ל היתה לקויה או נגועה בחוסר תום לב או בחוסר סבירות. נהפוך הוא, מחומר הראיות עולה כי הטענה שמדובר ב"תאונת עבודה" עלתה רק בשל דרישת הנתבעות בהסכם הפשרה עם היורשות, וכי מדובר בספקולציה שאין כל בסיס עובדתי שיתמוך בה.

המסגרת המשפטית

1. המסגרת המשפטית לדיוננו כבר נתחמה במספר פסקי דין שדנו במחלוקות דומות. נקודת המוצא היא כי על דרך הכלל יש לאמץ את קביעות המל"ל וכי התערבות בית-המשפט היא חריג השמור למקרים מיוחדים כגון קנוניה, פעולה בחוסר תום-לב או חריגה מסמכות (ע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין, פ"ד כו(2) 841 [1972]).
2. מקורה של הלכה זו בחזקות הנוגעות לתקינות ההליך המנהלי וביעילות השיפוטית, וכוחה הלך והתחזק עם חתימת הצדדים על ההסכם שתכליתו לחסוך בהתדיינויות משפטיות וההוצאות הכרוכות בהם (דנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט, פ"ד ס(4) 132 [2006]; ע"א 9946/01 אררט נ' המל"ל, פ"ד נח(1) 103 [2003]; 110-109 [2003]); רע"א 8354/11 המל"ל נ' חנין [2012]). במסגרת ההסכם – שנכרת בין צדדים ראציונליים ושווי כוחות – הסכימו המבטחות לקבל את קביעות המל"ל בנוגע לזכאות הנפגעים לגמלאות בתמורה לויתור המל"ל על חלק מהותי מן השיפוי המגיע לו על-פי החוק. משמעות ההסכמות והויתורים היא, בהכרח, צמצום משמעותי של יכולתן של המבטחות להשיג על החלטת פקיד התביעות בנוגע לסיווג התאונה, שאם לא כן תתערער תכלית היעילות של ההסכם. אכן, "טענת הנתבעות לפיה לא ייתכן שתימנע מהן הזכות להתגונן מפני החלטת פקיד התביעות אינה במקומה, שכן זו בדיוק מהות ההסכם עליו חתמו הצדדים" (תא"ק (שלום ימ') 19237/08 המל"ל נ' הדר [2011]). "קביעת פקיד התביעות של התובע בנוגע לסיווג הפעולה שבה נפגע המנוח, מחייבת ביחסים שבין התובע לבין הנתבעים ...[ו]לא ניתן לקיים דיון מחדש בשאלת סיווג התאונה שבה נפגע המנוח במסגרת תביעת השיבוב על פי ההסכם" (תא"ק (שלום ימ') 21107/08 המל"ל נ' הפניקס [2012]). עם זאת, ברי כי החלטת המל"ל אינה בלתי ניתנת לסתירה, שכן הסכמים יש לקיים בתום לב ובהתאם לחוק, ולכן, עדיין רשאית המבטחת להשיג על החלטת המל"ל אולם מוטל עליה הנטל לשכנע כי המל"ל פעל בחוסר תום לב, בחריגה בסמכות או בקנוניה (כאמור בפרשת מורגנשטרן לעיל).
3. משמעות הדברים היא כי הנתבעות רשאיות אמנם לתקוף את החלטת המל"ל בנוגע לסיווג התאונה רק במקרים בהם פעל המל"ל בקנוניה, בחריגה מסמכות או בחוסר תום לב. הנטל להוכיח חריגה שכזו מוטל על הנתבעות, והוא אינו נטל של מה בכך.

מן הכלל אל הפרט

1. משעמדנו על המסגרת המשפטית נפנה לעובדות שהוצגו ונבחן האם האם בנתוני המקרה הראו הנתבעות כי החלטת המל"ל שהתאונה אינה תאונת עבודה התקבלה מטעמים בלתי עניניים, בחוסר תום לב, בקנוניה או בחריגה מסמכות?

עיון במסמכים שהציגו הצדדים שכנעו כי התשובה לשאלה זו היא שלילית וכי החלטת פקיד התביעות, שנעשתה לאחר חקירה ודרישה, היא סבירה ביותר בנסיבות העניין ומבוססת על מלוא המסמכים והראיות שהובאו.

1. התאונה ארעה בשעת לילה מאוחרת בנתיב שאינו נתיב נסיעתו של המנוח לביתו. איש אינו יודע מה היתה מטרת הנסיעה. האלמנה עצמה סברה מייד לאחר התאונה שהתאונה אינה קשורה בעבודתו של המנוח, ובא כוחה, עו"ד ויסאם מוקטרן, הודיע בכתב כי "מרשתי לא הגישה תביעה לגימלת תלויים בעבודה מכיוון שלתאונה בה נהרג המנוח אין קשר לעבודה" (מכתב מ-25/5/03). טענת האלמנה שמדובר בתאונת עבודה באה לעולם כשבע שנים אחרי התאונה ורק בעקבות דרישת המבטחות בהסכם הפשרה. אלא שטענה זו נטענה ללא כל בסיס עובדתי, והאלמנה מודה שאינה יודעת מדוע יצא בעלה מהקיוסק. אעיר כי בניגוד לטענות הנתבעות האלמנה דווקא כן נחקרה במל"ל (ב-25/5/10) והבהירה כי אינה יודעת מה מטרת הנסיעה, וכשנשאלה על האפשרות שהמנוח נסע לקנות סחורה לקיוסק השיבה "לא יודעת. לא יכולה לענות לך כי אני לא יודעת". גם השומר, שהיה היחיד שפגש את המנוח, העיד כי המנוח אמר לו שיחזור תוך זמן קצר אך לא סיפר מה מטרת הנסיעה. למעשה, המקור היחיד לטענה שמדובר בתאונת עבודה הוא תצהירים שהגישו שני אחיו של המנוח בהם נרשם כי "להערכתי יציאתו ... הייתה חייבת להיות קשורה לעבודתו". מלשון התצהיר ניתן להבין שמדובר בהשערה ולא בידיעה אישית, וכי הערכה זו מתבססת על העובדה שהמנוח עזב את הקיוסק לזמן קצר והאחים משערים כי נסע כדי להשלים סחורה. הא ותו לא. בהקשר זה אציין כי על פי גרסתו של עו"ד מוקטרן במל"ל התצהירים הוכנו בידי ב"כ הנתבעות.
2. לימים אף טענו אחיו של המנוח כי לא חתמו על התצהירים וחתימתם זוייפה. לצורך הדיון, ומבלי לקבוע ממצאים בדבר, אני נכון לקבל את עמדת הנתבעות ולהטיל ספק בגרסה זו שבאה על רקע סכסוך בין האלמנה לבין האחים. עם זאת אין בכך כדי לשנות את המסקנה שהחלטת פקיד התביעות היתה סבירה שכן גם אם נקבל את תצהירי האחים ככתבם וכלשונם עדיין אין בהם כדי להוכיח שמדובר בתאונת עבודה, שכן האחים הבהירו במפורש שאינם יודעים מדוע עזב המנוח את הקיוסק ומה היתה מטרת נסיעתו. בנסיבות אלו לא מצאתי שהחלטת פקיד התביעות שלא לחקור את האלמנה והבת על נסיבות חתימת התצהירים מביאה לבטלות החלטתו, בוודאי נוכח העובדה שעו"ד מוקטרן והשומר כן נחקרו בסוגיה זו.
3. מן האמור לעיל עולה שהתאונה הקטלנית ארעה בשעה מאוחרת בנתיב נסיעה שאינו משוייך באופן ברור לעבודת התובע. העובדה היחידה שידועה היא שהמנוח עזב את הקיוסק בשעה 22:30 לערך במטרה לשוב אליו כחצי שעה מאוחר יותר, אך אין כל ראיה בנוגע למטרת הנסיעה. גם האלמנה טענה תחילה שהתאונה אינה קשורה לעבודתו של המנוח וטענתה השתנתה שבע שנים אחרי התאונה ורק נוכח דרישת הנתבעות. אלא שהבסיס לטענה שמדובר בתאונת עבודה הוא חלש ביותר – השערה שהועלתה בתצהירי אחיו של המנוח שחוברו בידי הנתבעת (ושלימים האחים חזרו בהם), בלא ממצא שיתמוך בה.
4. המל"ל בחן את מכלול העובדות, חקר את השומר, האלמנה, האחים ואת עו"ד מוקטרן, ולאחר כל אלה הגיע למסקנה שלא הוכח שהמנוח נסע במסגרת עבודתו. מדובר בהחלטה סבירה, שנעשתה לאחר חקירה ודרישה והליך הולם, ובוודאי שלא ניתן לומר שניתנה בחוסר תום לב או בקנוניה שיצדיקו התערבות בשיקול דעתו של המל"ל. אעיר כי נתתי דעתי ושקלתי בכובד ראש את העובדה שהמל"ל הוא בעל עניין מהותי בסיווג התאונה, וכי במקרה הנוכחי ניתנה החלטתו לאחר שידע כי היורשות כבר מקבלות קצבת שארים ומתוך מודעות למחלוקת למול הנתבעות. אין ספק כי מצב דברים זה – שמקורו בחוק – יוצר תחושה לא נוחה, אולם בנסיבות המקרה אין די בתחושה זו כדי להצדיק התערבות בהחלטה, בעיקר כשלמדנו שטענת היורשים כי מדובר ב"תאונת עבודה" נטענה ביוזמת הנתבעות בהסכם הפשרה.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור לעיל שוכנעתי כי במקרה הנוכחי הנתבעות לא הוכיחו שהחלטת המל"ל, שהתאונה אינה תאונת עבודה, התקבלה בחוסר תום לב, בחוסר סבירות או בחריגה מסמכות. נהפוך הוא, דווקא הטענה שמדובר בתאונת עבודה הועלתה בעלמא וללא בסיס עובדתי ראוי. בנסיבות אלו, ובהתאם להסכם שבין הצדדים, זכאי המל"ל לשיפוי.
2. התביעה מתקבלת. הנתבעות ישלמו לתובע סך של 749,332 ₪ בצירוף ריבית הסכמית מיום 18/4/12 ועד ליום התשלום בפועל, ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ ומע"מ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.