1. לפניי בקשה להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים. עניינה של התביעה נזק שנגרם בתאונת דרכים לרכבו של התובע ולשני רכבים נוספים שהיו מעורבים בתאונה. לגרסת התובע, ביום 5.8.2009, בעודו נוסע בנתיב נסיעתו, רכב שנסע בכיוון נסיעתו בנתיב המקביל סטה לכיוונו ופגע ברכבו בצידו הקדמי השמאלי. התובע טען כי בשלב זה, וכתוצאה מההתנגשות, איבד שליטה על הרכב, סטה ימינה ואז שמאלה, עלה על אי תנועה ופגע ברכב שהגיע מהצד השני (להלן: רכב צד ג'). כתוצאה מהתאונה נגרם לרכבו של התובע נזק המוערך ב-38,620 ש"ח. כמו כן נתבע התובע על ידי רכב צד ג' ועל ידי נתבעת 3 (אשר ביטחה את רכב צד ג' באותה עת), וניתן נגדו פסק דין (בהסכמה) בו חויב לשלם 49,846 ש"ח. התביעה שלפניי הוגשה נגד הנהגת שנהגה ברכב שנטען כי פגע בתובע (להלן: נתבעת 1); נגד אלדן תחבורה בע"מ (להלן: נתבעת 2), שהרכב הנהוג בידי נתבעת 1 בבעלותה; ונגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: נתבעת 3) – אשר לטענת התובע, היא שביטחה את רכבו בזמן הנתון. מכתב התביעה עולה עוד כי התובע הגיש תביעה קודמת נגד נתבעת 1, אולם התביעה נמחקה מחמת חוסר מעש.

2. בכתב ההגנה מטעם נתבעות 1 ו-2 הוכחש כי נתבעת 1 היא האחראית לתאונה. לפי הטענה, המשטרה חקרה את האירוע ומצאה כי התובע הוא האחראי לתאונה ואף הוגש נגדו כתב אישום. עוד צוין כי ההליכים נגדו עוכבו היות והמשטרה לא הצליחה לאתרו. לחלופין טענו נתבעות 1 ו-2 כי הנזק הנטען הוא מופרז. בכלל זה, נטען כי חוות הדעת שצורפה לתביעה נערכה לאחר שהרכב תוקן; כי הערכת ירידת הערך לא התחשבה בתאונות קודמות; וכי לא צורפו קבלות על עלות התיקון בפועל. לבסוף נטען כי אין מקום להשית אחריות על הנתבעות בגין חבותו של התובע כלפי צד ג', הואיל והוא לא התגונן בפני התביעה.

3. נתבעת 3, היא חברת הביטוח, טענה שיש לדחות נגדה את התביעה על הסף, הואיל והתובע כלל לא היה מבוטח אצלה ביום התאונה. לטענת נתבעת 3, פוליסת הביטוח בוטלה ביום 16.4.2009, בידיעת התובע. זאת, לאחר שרכבו של התובע הוצת, והסתבר לנתבעת 3 שהוא מאוים. בנסיבות אלה, החליטה נתבעת 3 לממש את זכותה לפי סעיף 18(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, והודיעה לתובע על ביטול הביטוח. לגוף התביעה נטען כי על התובע לתבוע את נתבעת 1 – אשר, ככל שיימצא שהיא האחראית לתאונה, תושת עליה החובה לשאת גם בנזק שנגרם לצד ג'.

4. יצוין כי תביעה קודמת הוגשה על ידי נתבעת 2 נגד התובע בגין אותה תאונת דרכים (ת"א 47944-03-10). בתביעה זו נטען כי התובע הוא האחראי לתאונה, ולפיכך הוא התבקש לשפות את נתבעת 2 עבור הנזק שנגרם לרכבה (ושבו נהגה נתבעת 1). ביום 5.7.2013 הוגשה בקשה לאיחוד התיקים, תחת הכותרת של התיק הנוכחי. משלב זה התנהלו התביעות במאוחד.

5. ביום 7.4.2014 התקיים דיון בתביעות המאוחדות בפני כב' השופטת ש' רנר. במהלך הדיון התבררו הפרטים אודות התביעה הנפרדת שניהלה נתבעת 3 נגד התובע כמבטחת של רכב צד ג' (ת"א 46295-03-10, בית משפט השלום באשדוד). במסגרת ההליך ניתן פסק דין בהסכמה שחייב את התובע בתשלום לנתבעת 3 בגין הנזק שנגרם לרכב צד ג'. לטענת נתבעת 3, התובע לא פעל בהתאם לפסק הדין. לפיכך, ביקשה נתבעת 3 כי בית המשפט יורה לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיה בהליך זה, כתנאי להמשך ההליכים. בהמשך לדיון הוגשה על ידי כל הנתבעים בקשה משותפת להורות לתובע להפקיד בבית המשפט ערובה לתשלום הוצאותיהם. לטענת הנתבעים, הנתבע אינו מכחיש את חבותו בהתאם לפסק הדין אשר ניתן בהסכמה. למרות שלפי פסק הדין היה התובע אמור לשלם לנתבעת 3 בחודש יוני 2013 סך של 49,846 ש"ח (בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות), טרם שילם את חבותו לפי פסק הדין. בחודש יולי 2013 נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל ולמרות זאת טרם שולם הסכום האמור. לפיכך, נטען כי הואיל ונראה שהתובע מתחמק מהתשלום לפי פסק הדין – בין אם מנימוק כלכלי ובין אם מנימוק עקרוני – יש מקום לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעות.

בתגובה לבקשה טען התובע כי אין מקום לחייבו בהפקדת ערובה. לטענתו, הפסיקה בעניין זה קובעת כי חיוב בהפקדת ערובה ייעשה במקרים חריגים ועל יסוד הערכה של סיכויי התביעה. במקרה הנוכחי, נטען, לא ניתן להעריך את סיכויי התביעה הואיל ומדובר בטענות עובדתיות שיצריכו בירור. עוד נטען כי הלכה למעשה, נתבעת 3 הטילה עיקול על חשבון התובע ואף מימשה אותו, ובדרך זו גבתה 22,000 ש"ח. יצוין כי בתגובה שהוגשה מטעם נתבעת 3 לא התייחסה היא לטענה לפיה חלק מסכום התביעה נגבה על ידה בפועל.

דיון והכרעה

6. הסמכות להורות לתובע להפקיד ערובה כתנאי להמשך ניהול התביעה על ידו הוקנתה לבית המשפט בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סמכות מקבילה – אך שונה בתנאיה – הוקנתה בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ביחס לתובעת שהיא חברה בע"מ.

תקנה 519 קובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". מלשון התקנה ניתן ללמוד כי אין היא כוללת קריטריונים להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט. במשך השנים נקבעו בפסיקה אמות מידה שונות להפעלת סמכות בית המשפט בהתאם לתקנה 519, תוך איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע המתבקש להפקיד ערובה וחשש מפני פגיעה בזכותו לקניין, ובין הגנה על זכות הקניין של הנתבע, החושש שמא לא יוכל לזכות בהשבת הוצאותיו, היה ויזכה בהליך המשפטי. הנחת היסוד שהתפתחה בפסיקה היא שאין להורות על הפקדת ערובה, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות זאת (ראו, רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, פיסקה 5 להחלטת השופט צ' זילברטל והאסמכתאות המובאות שם (16.1.2013) (להלן: עניין יגרמן)). בין היתר, נקבע בפסיקה כי מצבו הכלכלי של התובע אינו צריך להוות שיקול בהחלטה אם להורות על הפקדת ערובה, ועוניו של אדם אינו עילה המצדיקה הפקדת ערובה (ראו, בין היתר, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ''ד נח(5) 865, פיסקה 5 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (30.5.2004)). עוד נקבע כי סיכויי התביעה מהווים שיקול בהחלטה אם להורות על הפקדת ערובה רק מקום בו מדובר בסיכויים נמוכים לקבלת התביעה ובהליך שהוא בעיקרו הליך סרק (ראו, עניין יגרמן, הנזכר לעיל). לפיכך, נקבע כי ככלל, בהיעדר טעמים מיוחדים, בית המשפט יורה על הפקדת ערובה מקום בו התובע נמנע ממסירת כתובתו או שהוא נמצא מחוץ לישראל (ראו, למשל, רע"א 3601/04‏ לין ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 להחלטת השופטת א' פרוקצ'יה (18.10.2007)).

7. יישום אמות מידה אלה על המקרה שלפניי מוביל למסקנה לפיה אין מקום להורות על חיוב בהפקדת ערובה. הטעם המרכזי שהוצג על ידי הנתבעים היה הימנעות התובע מתשלום פסק הדין שניתן נגדו בהליך הקודם בין חלק מבעלי הדין. התובע אינו מכחיש את חבותו לפי פסק הדין, ואף לא הכחיש כי נמנע מלשלם את פסק הדין עד כה. יחד עם זאת, מפרוטוקול הדיון מיום 7.4.2013 עולה כי בין הצדדים נפלה מחלוקת בשאלה אם נמסרו לתובע ההמצאות הנוגעות להליך שנפתח נגדו בהוצאה לפועל. יובהר כי גם אם צודק התובע בטענה שלא נמסרו לו האזהרות הרלוונטיות, אין בכך כדי להצדיק את העובדה שפסק הדין לא בוצע ללא צורך בפתיחה בהליכי הוצאה לפועל. בדיון עלתה עוד הטענה כי התובע אינו משלם את החיוב לפי פסק הדין משום שהוא מצוי במצב כלכלי שאינו שפיר. באת-כוח נתבעת 3 טענה בדיון כי "בהתאם למה שמסר הבנק שלו כנראה הוא במינוס בבנק" (עמ' 6, שורות 3-2 לפרוטוקול). הגם שאין לעודד אי-ביצוע פסקי דין, ככל שההימנעות מתשלום החיוב בפסק הדין נובעת ממצב כלכלי שאינו שפיר (ובעניין זה לא הוצג לפניי כל מידע), אין בנימוק זה כשלעצמו כדי להצדיק הפקדת ערובה. כפי שצוין לעיל, עוניו של אדם אינו מהווה עילה להורות על הפקדת ערובה. גם עצם העובדה שהתובע לא שילם את חובו לפי פסק הדין, אין בה די כדי להצדיק שימוש בכלי החריג של הפקדת ערובה. שהרי, לא ניתן לשלול את ההנחה שפסק דין לא שולם בשל קושי כלכלי.

8. אם בכל זאת היה עניין שהצדיק שקילת השימוש בסמכות להורות על הפקדת ערובה, הרי הוא נוגע לשאלה אם התובע נמנע ממסירת כתובתו. באת-כוח נתבעת 2 טענה בדיון כי ממידע שנמסר לנתבעת 2 על ידי משרד חקירות, ההליך הפלילי שנפתח נגד התובע בגין התאונה מושא תיק זה הותלה עקב אי איתור הנאשם. ככל שהיה בידי הנתבעים להראות כי התובע מתחמק ממסירת כתובת, או כי ישנו קושי באיתורו בהליך זה או בהליכים אחרים, ייתכן שהיה די בכך כדי להצדיק מתן הוראה על הפקדת ערובה. אלא שלא הוצג לפניי הדוח האמור של משרד החקירות, ולא נמסר כל מידע על ההליך הפלילי. בניגוד לטענת באת כוח נתבעת 2, טען בא-כוח התובע כי "כתב האישום נמחק ולא אותר כל התיק של התביעות" (עמ' 6, שורות 13-12 לפרוטוקול). בנוסף, במועד הדיון מסר התובע לפרוטוקול את כתובתו הנוכחית, ובא-כוחו הצהיר לפרוטוקול כי ככל שיש צורך בביצוע מסירות, ניתן לבצען דרכו. בנסיבות אלה, משלא הובא לפניי מידע ברור בנוגע לתיק הפלילי; משהתייצב התובע לדיון בתיק זה ומסר את כתובתו; ומשבא-כוחו הצהיר כי ניתן יהיה לבצע מסירות באמצעותו, אין מקום להורות על הפקדת ערובה מן הטעם שהתובע נמנע ממסירת כתובתו.

9. בשולי הדברים יוער כי גם סיכויי התביעה אינם כאלה המצדיקים הפקדת ערובה. כידוע, לסיכויי התביעה יהיה משקל בעיקר כאשר ניכר כי מדובר בתביעת סרק. בשלב הנוכחי בו מצויה התביעה, אין לומר כי אלה הם פני הדברים. אין חולק על כך שישנן שאלות לא פשוטות הצריכות הוכחה. שאלות אלה נוגעות הן לאופן קרות התאונה הן לכיסוי הביטוחי שהיה – או לא היה – לתובע בזמן התאונה. גם מבלי להביע עמדה על סיכויי התביעה, אין לומר כי מדובר בהליך סרק, המצדיק הפקדת ערובה.

10. ממכלול הטעמים האמורים, הבקשה נדחית. שאלת ההוצאות בגין בקשה זו תילקח בחשבון בסיום ההליך.

ניתנה היום, ד' חשוון תשע"ה, 28 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.