רקע עובדתי

1. מונחת בפני בקשתו של המבקש לתשלום פיצויים בגין הוצאות הגנתו וימי מעצרו על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2. ביום 29.03.10 הוגש כנגד המבקש, ביחד עם שני נאשמים נוספים, כתב אישום בו יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים, אותן ביצעו על פי הנטען ב - ד.ט. (להלן: "המתלונן") על רקע סכסוך כספי שפרץ ביניהם.

3. בקליפת אגוז, בכתב האישום נטען כי במועד בלתי ידוע בין סוף חודש דצמבר 2009 לבין ה-23.03.10 קשרו המבקש, שני הנאשמים הנוספים ואנשים נוספים, לסחוט את המתלונן באיומים במטרה לקבל ממנו כסף שלטענתם הוא חייב למבקש. עוד יוחס למבקש, יחד עם שני הנאשמים הנוספים, כי במהלך התקופה האמורה, במספר רב של הזדמנויות, איימו על המתלונן בביתו, בחנותו או בשיחות טלפון בפגיעה בגופו או ברכושו כדי להניע אותו לתת למבקש את הכסף שהוא חייב לו.

4. לאחר דחיות מעת לעת התיק נקבע למענה בפני ליום 26.05.10. המבקש כפר בעבירות המיוחסות לו. לדבריו הוא אומנם דרש מהמתלונן כספים שהוא חייב לו בעקבות המחאה שלא כובדה, אך לטענתו עשה זאת בדרכים לגיטימיות וללא שימוש באיומים.

5. לאור האמור התיק נקבע להוכחות בהתאם ליומנו של בית המשפט לתאריכים 30.01.11 ו-31.01.11.

6. בכתב האישום הופיעה רשימה של 7 עדי תביעה – המתלונן, בת זוגו ו-5 שוטרים. ביחס למתלונן ובת זוגו, שני עדי התביעה המרכזיים מטבע הדברים ושעל הודעותיהם מתבסס כתב האישום (להלן: "המתלוננים"), נכתב בכתב האישום כי המאשימה תדאג לזמנם לבית המשפט. על אף זאת למועד ההוכחות הראשון לא התייצבו המתלוננים לעדות לאחר שהמאשימה לא הצליחה לאתרם או ליצור עימם קשר.

7. בנסיבות הללו במועד ההוכחות הראשון העידה רק החוקרת רוית פציניאש. כמו כן, בהחלטתי ממועד הדיון האמור, לבקשת ב"כ המאשימה ביטלתי את דיון ההוכחות שנקבע ליום המחרת וקבעתי תזכורת ליום 23.02.11, לבחינת המשך ההליכים בתיק על ידי המאשימה.

8. עד לדיון התזכורת לא אותרו המתלוננים. לפיכך, בהתאם לבקשת ב"כ המאשימה נקבע מועד נוסף לתזכורת ליום 06.04.11 ו-3 מועדי הוכחות לתאריכים: 28.06.11, 04.07.11 ו-10.07.11. בהחלטתי בדיון זה נעתרתי לבקשת ב"כ המאשימה להוסיף ולנסות לאתר את המתלוננים והוריתי לה למסור הודעה על כך בדיון התזכורת הבא, כמו גם על עמדת המאשימה ביחס להמשך ההליכים בתיק.

9. בדיון התזכורת הבא הודיעה ב"כ המאשימה כי המתלוננים אותרו ועל כן ניתן להמשיך בניהול ההוכחות. לאור האמור קבעתי בהחלטתי כי בדיון ההוכחות שנקבע ליום 28.06.11 יעידו המתלוננים ויתר עדי התביעה. כמו כן קבעתי כי המתלוננים יוזמנו על ידי המאשימה והיא זו שתוודא את התייצבותם. בנוסף קבעתי כי הדיון שנקבע ליום 04.07.11 יוקדש לפרשת ההגנה ובדיון שנקבע ליום 10.07.11 יסכמו הצדדים את טענותיהם.

10. בדיון מיום 28.06.11 העיד תחילה החוקר בוריס ליבוביץ'. לאחריו העיד המתלונן בחקירה ראשית, וחקירתו הנגדית החלה אך לא נסתיימה. לפיכך, בסופו של הדיון קבעתי כי המשך חקירתו הנגדית של המתלונן יתקיים בדיון שנקבע ליום 04.07.11.

11. על אף האמור, לדיון שנקבע ליום 04.07.11 לא התייצבו המתלוננים. אשר על כן הודיעה ב"כ המאשימה כהאי לישנא: "בשלב זה נתהווה קושי ראייתי מהותי שעניינו בהיעדר התייצבות המתלוננים, חרף המאמצים הרבים שעשתה המאשימה להביאם היום לבית המשפט ועל כן המאשימה תמחק את כתב האישום". ב"כ המבקש בתגובה התייחס לטעם בגינו חזרה בה המאשימה מכתב האישום ואמר: "ההנמקה שהמתלונן לא הגיע היא בסדר גמור, לטעמי קושי ראייתי נובע גם מפני מה שנעשה פה בבית המשפט".

12. מכל מקום, לאור הודעת ב"כ המאשימה על חזרה מכתב האישום לאחר תשובת הנאשמים, ובהתאם לקבוע בסעיף 94(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ"), הוריתי על זיכויו של המבקש כמו גם על זיכויים של הנאשמים הנוספים.

13. לאור האמור, עותר המבקש לפצותו בגין הוצאות הגנתו ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לו מההליך הפלילי שנוהל נגדו, ושכאמור נסתיים בחזרתה של המאשימה מכתב האישום ובזיכויו.

המסגרת הנורמטיבית והדיונית

14. הבקשה לפיצוי נאשם שזוכה, מאוצר המדינה, מוסדרת בסעיף 80 לחוק העונשין ובפסיקה העניפה שבאה בעקבותיו.

15. סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

(ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.

16. בע"פ 5923/07 שיתאווי נ' מ"י (להלן: "עניין שיתאווי" או "פסק הדין"), בפיסקה 8 לפסק דינה, סיכמה כב' השופטת ארבל את רשימת התנאים שנקבעה על ידי המחוקק לאפשרות מתן פיצוי לנאשם מטעם המדינה: ראשית, "תנאי הסף" של זיכויו של הנאשם בדין או ביטול כתב האישום כנגדו בהסכמת הצדדים; שנית, התקיימותה של אחת משתי העילות הקבועות בחוק – עילת "היעדר יסוד להאשמת הנאשם" או עילת הסל של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"; שלישית, שיקול הדעת של השופט הדן בבקשה, נוכח לשון החוק הקובעת כי "רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם...". בנוסף, עמדה כב' השופטת ארבל על כך שגם אם יעמוד הנאשם בשלושת התנאים האמורים עדיין יוגבל בית המשפט לשיעורי הפיצוי המקסימליים הקבועים בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצוים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב – 1982 (להלן: "התקנות"). בנקודה זו יש להוסיף, כי הפיצוי על פי הסעיף האמור הינו ביחס לשני ראשי נזק בלבד – הוצאות הגנתו של הנאשם ופיצוי על ימי מעצרו או מאסרו.

17. לדברי כב' השופטת ארבל, רשימת תנאים זו שהציב המחוקק משקפת את האיזון הנדרש בין השיקולים הנוגדים העומדים ביסוד אפשרות מתן פיצוי לנאשם שזוכה.

18. מן הצד האחד של המשוואה עומד הנזק שנגרם לנאשם המזוכה שעצם העמדתו לדין פגעה בזכויות יסוד שלו כמו כבודו, שמו הטוב, פרטיותו, חופש עיסוקו, קניינו ואפילו חירותו. לדבריה, מנקודת מבט זו במקרה של זיכוי הנאשם "... תתעורר השאלה מדוע יגולגלו העלויות הנלוות לאינטרס הציבורי בדבר אכיפת החוק דווקא על הפרט הבודד, הנקי מאשמה, ולא על הקופה הציבורית, כך במיוחד לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עניין דבש, בעמ' 105; עניין יוסף בעמ' 519-518). במצב דברים זה מתעורר צורך לעשות כדי להשיב את מצבו של הנאשם שזוכה, ככל הניתן, לקדמותו, לאחר ששגרת חייו הופרעה ונתערערה מחמת ההליך שנוהל נגדו" (ראו פיסקה 9 לפסק הדין).

19. מן הצד השני ניצב החשש כי חיוב המדינה בפיצויים כל אימת שהנאשם מזוכה תוביל לחדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין ולפגיעה באינטרס הציבורי המובהק של אכיפת החוק. לדבריה: "כלל הקובע פיצוי אוטומטי כל אימת שמשפטו של נאשם מסתיים בזיכוי עלול להביא, נוכח המשאב התקציבי המוגבל, להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת כתבי אישום גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות" (ראו פיסקה 10 לפסק הדין).

20. בהמשך הדברים, שבה וסיכמה כב' השופטת ארבל את ההלכה הנוהגת מאז פסק הדין המנחה והמקיף בע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י (להלן: "הלכת דבש"), בנוגע לפרשנות שתי העילות החלופיות בהן נדרש לעמוד נאשם שזוכה ומבקש פיצוי.

21. אשר לעילה הראשונה לפיה נדרש נאשם שזוכה להראות כי "לא היה יסוד להאשמתו", נאמר בעניין שיתאווי כי מדובר ב"עילה מוגדרת ומתוחמת בגבולות צרים וברורים", במסגרתה עורך בית המשפט בחינה אובייקטיבית של התשתית הראייתית כפי שהייתה מונחת לפני תובע סביר ערב הגשת כתב האישום. בית המשפט נדרש להכריע "האם חומר הראיות שהיה בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום אמנם הצדיק את העמדתו לדין של הנאשם. לשון אחר: האם התשתית הראייתית הייתה מביאה תובע סביר למסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה" (ראו פיסקה 12 לפסק הדין). וכן: "על מבקש הפיצוי להוכיח כי גם בהסתמך על החומר שהיה לנגד עיני התביעה, בכוח או בפועל, לפני שעבר תחת מנגנון הבירור הדיוני, לא היה מקום להגשת כתב האישום נגדו".

22. במקרה דנן ב"כ המבקש לא טען כי לא היה יסוד לאשמה ועל כן לא ארחיב מעבר לאמור ביחס לעילה זו. אליבא דב"כ המבקש העילה לפיצוי מרשו במקרה דנן הינה התקיימותן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

23. להבדיל מעילת "היעדר יסוד לאשמה" העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" הינה עילת סל עמומה, המותירה בידיו של בית המשפט שיקול דעת גמיש ורחב האם להורות משיקולי צדק על פיצוי הנאשם שזוכה, גם היכן שהיה יסוד לאשמתו. לאורך השנים העמידה הפסיקה רשימה של שיקולי צדק אפשריים אותם ניתן למנות בבחינת התקיימותה של עילה זו. בסופו של יום חשוב לדעת כי כל רשימה שהיא "אינה רשימה סגורה או מחייבת, וכי טיב השיקולים ומשקלם ישתנו לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ראו פיסקה 18 לפסק הדין).

24. בע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מ"י, בהתייחסו לעילה זו מנה הנשיא ברק רשימת שיקולים אפשריים העשויים להביא לפסיקת פיצויים. בין היתר הזכיר מצב בו התביעה הכללית פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה, מקרים מסויימים של עיוות דין לנאשם בשל התמשכות הליכים, התרשלות בבדיקת טענת אליבי שהובילה לזיכוי, קביעה מוחלטת וברורה כי העבירה לא בוצעה או מצב בו הוכח לבית המשפט כי הנאשם נפל קרבן לעלילה שהטעתה את רשויות התביעה והמשטרה, כלומר זיכוי "מלא", להבדיל מזיכוי "טכני" או "פרוצדוראלי" או "מחמת הספק". בסוף דבריו ציין הנשיא ברק כי המדובר ברשימה ש"מטבע הדברים איננה סגורה, עם עבור הזמן בוודאי יתווספו עליה קריטריונים ושיקולים נוספים, אשר יהיה בהם כדי להגשים את האיזון עליה בנויה הוראת החוק".

25. ואכן, בפסק הדין המנחה בהלכת דבש, בניסיון "לעשות סדר" בעילה זו הורה כב' השופט חשין על חלוקת שיקולי הצדק העשויים להוביל לתוצאה של פיצוי ל-3 סוגים כדלקמן: נסיבות שעניינן הליכי המשפט, טיב ואופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות.

26. בעניין שיתאווי חזרה כב' השופטת ארבל על חלוקה זו ופירטה כדלקמן:

1. נסיבות שעניינן הליכי המשפט – במסגרת קבוצה זו יובאו בחשבון מן הצד האחד התנהלות גורמי החקירה והתביעה מבחינת אופן ניהול החקירה ואיסוף ראוי של הראיות, ומבחינת התמשכות יתר של ההליכים שלא באשמת הנאשם בעודו נתון במעצר. מן הצד האחר תילקח בחשבון התנהגותו של הנאשם בהליך: "במקרה שבו התנהגותו של הנאשם בטרם הגשת כתב האישום או במהלך המשפט תרמה להעלאת החשדות נגדו או פגמה ביכולת להגיע חקר האמת, עשויה להישלל זכותו לפיצוי"(ראו פיסקה 20 לפסק הדין).

2. אופי זיכויו של הנאשם – האם היה זה זיכוי מחמת הספק או שהיה זה זיכוי מוחלט, ואם היה זה זיכוי מוחלט האם מדובר בטעמים טכניים שהובילו אליו או שמדובר היה בהכרעה מהותית. בהקשר זה יצויין כי ההלכה הנוהגת בהתאם לדעת הרוב בהלכת דבש הינה כי טיבו של הזיכוי איננו קובע באופן אוטומטי את גורלה של בקשת הפיצוי, נתון זה מהווה רק שיקול אחד מיני רבים, שיקול חשוב אך לא בילעדי. מן הצד האחד זיכוי מחמת הספק לא יביא בהכרח לשלילת פיצוי, ומן הצד האחר זיכוי מוחלט לא יצדיק מעצמו פסיקתו של פיצוי: "כל שאומרים אנו אלא זה: שטיב הזיכוי – כל זיכוי, ונסיבות הזיכוי – כל הנסיבות, גם הזיכוי וגם הנסיבות שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי... על שיעורם של אלה" (פיסקה 57 לפסק דינו של כב' השופט חשין בהלכת דבש).

3. נסיבותיו האישיות של הנאשם – בהקשר זה אין לי אלא לצטט מדבריה של כב' השופטת ארבל בעניין שיתאווי, פיסקה 26: "השיקולים העומדים ביסוד רכיב זה פונים פעמים רבות אל מידת החסד והרחמים של השופט היושב בדין ובגדרם תיבחן השפעת ההליך הפלילי, לרבות מאסר או מעצר אם אלו הוטלו במסגרת ההליך, על הנאשם הספציפי. במסגרת זו יילקחו בחשבון, בין היתר, תוצאות ההליך על בריאות הנאשם, על התא המשפחתי ועל מצבו הכלכלי; ותינתן הדעת לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם עקב ההליך... ברור הוא כי ככל שמשך מאסרו או מעצרו של נאשם ארוך יותר, יקרין הדבר על מידת הפגיעה בו במסגרת עילה זו".

27. במקרה דנן, ביחס ל"נסיבות שעניינן הליכי המשפט" ציין ב"כ המבקש את הקשיים שחזרו ונשנו באיתורם של המתלוננים והבאתם לעדות ואת עינוי הדין שנגרם למבקש עקב כך.

28. בנוסף הצביע ב"כ המבקש על מחדלי חקירה שעלו במסגרת פרשת התביעה. בין היתר הצביע על ניגוד עניינים, במסגרתו חקירת המשטרה בתיק זה נוהלה על ידי משטרת ערד כאשר המתלונן ובת זוגו הינם מתנדבים בתחנה זו. כן טען כי בחקירתו במשטרה ביקש מרשו להגיש תלונה כנגד המתלונן על עבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי אך בקשתו זו לא זכתה לכל התייחסות. עוד לטענתו לא נעשה כל תרגיל חקירה ביחס למתלוננים כדי לאמת את תלונתם, ולא ביררו מדוע כבש המתלונן את תלונתו מתחילת מסכת האיומים כלפיו בסוף דצמבר 2009 ועד ל-23.03.10 כשהתלונן לראשונה.

29. בנוסף, לטענת ב"כ המבקש, המתלונן הציג את המתלוננת כעובדת שכירה בחנותו בעוד המדובר בבת זוגו. לטענתו, המדובר במצג שווא מצד המתלונן שדאג להסתיר עניין זה כדי להציג את המתלוננת כעדה נייטראלית. בכלל לטענתו, מעדותו של המתלונן עלה כי "המדובר בעד שקרן, מניפולטיבי…", ש"אינו מסתייג מלשקר במצח נחושה".

30. מכל האמור טוען ב"כ המבקש כי חזרתה של המאשימה מכתב האישום לא הייתה רק בגלל אי התייצבות המתלוננים לעדות אלא גם מטעמים מהותיים שעניינם מחדלי החקירה וטיב עדויות המתלוננים.

31. מבחינת נסיבותיו האישיות של המבקש, מלבד הוצאותיו הממוניות טען בא כוחו לעוגמת הנפש הרבה שאפפה אותו כמי שנעדר עבר פלילי, ולראשונה נעצר ועומד לדין.

32. מכל האמור טען ב"כ המבקש להתקיימותן של נסיבות המצדיקות את פיצויו של מרשו. ב"כ המאשימה בתגובתה טענה מנגד כי לא התקיימו במקרה דנן נסיבות כאמור, ועל כן ביקשה לדחות את בקשת המבקש לפיצויים. לאור האמור השאלה הטעונה הכרעה בענייננו הינה התקיימותן של נסיבות המצדיקות את פיצוי המבקש.

דיון והכרעה

33. לאחר שעיינתי בטיעוני ב"כ הצדדים ובפסיקה הרלוונטית מצאתי כי נתקיימו במקרה דנן נסיבות המצדיקות את פיצוי המבקש, באופן חלקי. להלן נימוקיי.

34. ראשית אומר כי לא היו אלה מחדלי החקירה ושאלת מהימנות המתלוננים עליהם הצביע ב"כ המבקש שהובילוני למסקנה האמורה. יש לזכור כי בסופו של יום הנאשם זוכה עקב חזרתה של המאשימה מכתב האישום, כשהיא מצהירה שהטעם לכך הינו אי התייצבות המתלוננים. המדובר אומנם בזיכוי מלא ומוחלט אך כזה שנובע מטעמים טכניים, ועל כן כלל לא נדרשתי להכריע מהותית בשאלת אשמתו של הנאשם על פי חומר הראיות שנאסף נגדו. בנסיבות הללו, בטרם הגיע הליך ההוכחות אל סיומו, אין בידי להתייחס לשאלת מהימנות המתלוננים ואשמת הנאשם. אין בידי לבחון את התקיימותם של מחדלי החקירה להם טען ב"כ המבקש, וגם אם התקיימו אין בידי להעריך את מידת פגיעתם בהגנת הנאשם ואת משקלם על החלטת הזיכוי, כפי שניתן היה לעשות אם היה זה זיכוי בתום הליך ההוכחות ובהכרעת דין מנומקת.

35. מבחינת נסיבותיו האישיות של המבקש, ברי כי מעצרו והעמדתו לדין שיבשה את שגרת חייו ופגעה במשפחתו, בשמו הטוב ובחירותו, ואילצה אותו להוציא סכומי כסף נכבדים למימון הגנתו. יחד עם זאת, מדובר בתוצאות נלוות שהן בגדר רע הכרחי של כל הליך פלילי הנפתח כנגד כל נאשם ובמקרה דנן לא הונחו בפני ראיות קונקרטיות בדבר סבל חריג ובלתי מידתי שנגרם למבקש.

36. במקרה דנן אין מחלוקת בין הצדדים בדבר אי התקיימותה של עילת היעדר יסוד לאשמת המבקש, בייחוד נוכח דבריו בחקירתו מיום 27.03.10 (ת/2 ש' 56-57), שם הודה כי ייתכן ותוך כדי קללות איים על המתלונן שיפגע בו אך זה לא היה בכוונה. כמו כן, כפי שעולה מטענות הצדדים והמסמכים שצירפו, המבקש נעצר ביום 24.03.10 וביום 29.03.10 הוגש נגדו כתב האישום יחד עם בקשה למעצרו עד תום ההליכים, אך כבר באותו היום, בהסכמת הצדדים, שוחרר בתנאים מגבילים, לא לפני שבא כוחו דאז הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. אומנם אין להקל ראש בכל רגע של שלילת חירות, אך בנסיבות האמורות 6 הימים בהם היה המבקש עצור לצורכי חקירה אינם עולים כדי נסיבה חריגה המצדיקה אוטומאטית את פיצויו חרף זיכויו בתום ההליך.

37. הצדקה לפיצוי המבקש מצאתי בעניין אי התייצבות המתלוננים לעדות ועינוי הדין שנגרם למבקש עקב כך. המאשימה היא זו שהייתה אמורה לדאוג להתייצבות המתלוננים שעל עדותם למעשה מבוסס התיק דנן. בין המענה של המבקש לכתב האישום למועד הראשון שנקבע להוכחות הייתה למאשימה תקופה של למעלה מ-8 חודשים לוודא התייצבות המתלוננים. המתלוננים לא התייצבו לעדות למועד ההוכחות הראשון שנקבע ליום 30.01.11 ועקב כך ירד לטימיון גם מועד ההוכחות שנקבע ליום המחרת. גם עד למועד התזכורת שנקבע לסוף פברואר 2011 לא אותרו המתלוננים וכך עד לסוף יוני 2011 לא התקיימו דיוני ההוכחות. כאמור, ב-28.06.11 התייצב המתלונן לראשונה לעדות אך כבר במועד ההוכחות שלאחריו לא הצליחה המאשימה להביאו, מה שגרר את חזרתה מכתב האישום ואת זיכוי המבקש. יצויין כי בכל התקופה האמורה היה אמנם הנאשם משוחרר אך נתון בתנאים מגבילים.

38. המאשימה אכן עשתה מאמצים לאיתור המתלוננים ולזימונם ולא ניתן לייחס לה את מחדל אי התייצבותם. מנגד, במצב בו עדי התביעה המרכזיים לא התייצבו לא יהיה זה צודק שלא לפצות את המבקש ולהטיל את כל עלויות והשלכות ההליך הפלילי שנסתיים בלא כלום רק על כתפיו. הנה דברים בעניין זה מפי כב' השופט מצא בע"פ 4492/01 עשור נ' מ"י (להלן: "פרשת עשור"): "...ואולם, הפיצוי והשיפוי, שבידי בית-המשפט לפסוק בהתאם לסעיף 80, אינם באים לכפר רק על נזק שנגרם עקב מחדלי התביעה. מטרת פסיקתם של פיצוי ושיפוי, כאמור, היא להעביר חלק מעלויותיו של הליך פלילי, שלאחר פתיחתו נתגלה כבלתי-צודק, מן הנאשם לקופת הציבור, אשר לטובתו נפתח ההליך מלכתחילה. כידוע, תשלום הפיצוי אינו מתבצע מתוך תקציב התביעה, אלא מאוצרה הכללי של המדינה. על כן, גם אי-צדק שאין מקורו בהתנהגות התביעה עשוי להצדיק פיצוי ושיפוי לפי סעיף 80".

39. לאור האמור הנני סבורה כי יש לפצות את המבקש, בשל אי התייצבות העדים חרף מאמצי המאשימה לאיתורם והבאתם ובשל אופי וטיב הזיכוי. בנסיבות שתוארו לעיל מצאתי שהפיצוי המגיע הינו חלקי ולא מלא.

40. לית מאן דפליג כי זיכוי עקב חזרתה של המאשימה מכתב האישום אחרי כפירתו של נאשם ובהתאם לסעיף 94(א) סיפא לחסד"פ עולה כדי זיכוי מלא ומוחלט, אך השאלה היא האם זיכוי שכזה עולה כדי "זיכוי מלא ומוחלט" גם ביחס לסוגיית הפיצוי על פי סעיף 80.

41. בפסק הדין בפרשת מקמילן (רע"פ 960/99), ניטשה מחלוקת בין השופטים אנגלרד ואור בסוגיה זו. השופט אנגלרד סבר כי התשובה לשאלה הנ"ל חיובית: "לטעמי, זיכוי במסגרת סעיף ‎94(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 הוא בבחינת "זיכוי מלא". המחוקק קובע בפשטות כי חזרת התובע מן האישום, לאחר תשובת הנאשם לאישום, מביאה איתה את זיכויו של הנאשם מאותו אישום. במסגרת זיכוי זה אין מקום לתת משקל למחשבותיה ולשיקוליה של התביעה בחזרה מן האישום. החזרה מן האישום מונעת מתן פסק-דין מנומק מאת בית-משפט. בנסיבות אלה יש להניח, לצורך זכותו של הנאשם להוצאות הגנה מאוצר המדינה, כי הזיכוי הוא מלא".

42. השופט אור לעומת זאת סבר אחרת, תוך שהביע חשש לתמריץ שלילי לתביעה לחזור בה מכתבי אישום היכן שהיא מוצאת לנכון: "קביעת כלל, על פיו כל מקרה של חזרת התביעה מאישום יחשב כהסכמה של התביעה לזיכוי "מוחלט", לא רק שאינו משקף את עמדת התביעה, הוא גם אינו ראוי. פרוש כזה לחזרה מאישום עלול להוות תמריץ שלילי לתביעה לחזור מן האישום, באותם מקרים אשר היא תהיה סבורה שיש הצדקה לכך. חוששני, שפירוש כזה יביא להימנעות מחזרה מאישום בשל המשמעות שיש לו לעניין חיוב המדינה לשאת בהוצאות ההגנה של הנאשם".

43. מעיון בפסיקה מאוחרת למחלוקת זו נראה כי הנטייה הינה להבחין לעניין פיצויים בין זיכוי טכני, גם אם מוחלט ומלא, לזיכוי מהותי, ובייחוד זיכוי טכני מחמת חזרתה של התביעה מכתב האישום. הנה למשל דבריו של כב' השופט מצא בפרשת עשור: "לכאורה, יפה דין זה גם בעניינו של המערער. לא הרי זיכוי מוחלט, מחמת חזרתה של התביעה מכתב האישום, כהרי זיכוי מוחלט המבוסס על הכרעה שיפוטית, כי הנאשם כלל לא ביצע את העבירה שיוחסה לו. אכן, אילו קבע בית-המשפט, באופן פוזיטיווי, כי המערער לא ביצע את העבירה שיוחסה לו, הרי שלפי הלכת דבש, קרוב להניח כי די היה בכך בלבד כדי להקים לו זכות לפיצוי ולשיפוי (שם, בעמ' 117); ולא כך אירע בפרשתנו. מאידך יש להטעים, כי מכך שזיכויו של המערער התבסס על החלטת התביעה לחזור בה מכתב האישום (ולא על הכרעה שיפוטית שהוא לא ביצע את העבירה שיוחסה לו) גם לא נובע כי אין לזכותו בפיצוי ושיפוי. כעולה מהלכת דבש, אף זיכוי מוחלט מסוג זה עשוי להישקל, בין כלל הנסיבות האחרות, כמצדיק פיצוי ושיפוי; שהלוא בהחלטתה לחזור בה מהאשמת המערער, לאחר שמיעת רוב ראיותיה, גילתה התביעה את דעתה כי לוא ידעה מראש את מה שנודע לה בדיעבד, הייתה נמנעת מהגשת כתב האישום (השוו לאמור בהערתי בפרשת דבש, בעמ' 133)" (ההדגשה שלי – ד.ב.א).  

44. כמו כן, הנה דברים בעניין זה מפי כב' השופט רובינשטיין בע"פ 1109/09 שיבלי נ' מ"י: "ברי כי אופי הזיכוי מהוה שיקול נכבד ב"קדירת השיקולים", אולם אין זיכוי מסוג אחד דומה למשנהו ועל בית המשפט לבחון את טיב הזיכוי עם יתר השיקולים. כך, למשל, אם נקבע באופן חד משמעי כי הנאשם לא עשה כל עיקר את המיוחס לו, או מקרים בהם התרשלה התביעה בבחינת נושא מהותי בתיק, קרוב אנכי להניח כי בית המשפט יפסוק לו פיצויים. יתכנו מקרים שבהם גם זיכוי מוחלט לא ישדר אותה תחושת עוול במישור האוביקטיבי, כגון כשהמדובר בזיכוי "טכני מוחלט"- מות אחד העדים ונפילת בניין הראיות בשל כך - או התישנות במקרים מסוימים" (ההדגשה שלי – ד.ב.א).

45. מכל האמור מצאתי כי אי התייצבות המתלוננים ועינוי הדין שנגרם למבקש עקב כך הינן בגדר נסיבות המצדיקות פיצוי. עם זאת, נוכח מאמצי המאשימה לאיתור המתלוננים ונוכח טיב הזיכוי אני סבורה כי הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאות הגנתו בתיק העיקרי בלבד בשיעור של 60% בהתאם לתקנות. בהיעדר קבלות בדבר הוצאות קונקרטיות הפיצוי בגין הוצאות ההגנה הינו עבור שכר טירחת עורך דין בלבד. לעניין ימי מעצרו לעומת זאת, נוכח תקופת מעצרו הקצרה באופן יחסי לצורכי חקירה, ההסכמה בשעתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה והיעדר מחלוקת בדבר היסוד להאשמה לא מצאתי לנכון לפצות את המבקש בגין ראש נזק זה.

46. סוף דבר, על פי סעיף 9(א) לתקנות יחד עם התוספת ובהתאם ל-7 הישיבות בתיק העיקרי אליהן התייצב המבקש (14.04.10, 26.05.10, 30.01.11, 23.02.11, 06.04.11, 28.06.11, 04.07.11), סכום הפיצוי המירבי בעניינו של המבקש בגין הוצאות הגנתו עומד על 3,853 ₪ על פי התחשיב הבא:60% x (2294 + 6 x 688) . יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן ומתוקף סמכותי על פי סעיף 9(ב) לתקנות מצאתי לנכון לפסוק למבקש סכום פיצוי גבוה ב-50% עבור שכר טירחת עורך הדין. אשר על כן יעמוד סכום הפיצוי על 5,779 ₪.

47. זכות ערעור בתוך 45 ימים מהיום.

48. עותק החלטה זו ישלח לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ג, 19 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.