לפני תביעה בגין נזק שנגרם לתובע, לטענתו, עקב עיקולים שהטילה הנתבעת על חשבונות הבנק שלו, לגביית קנס חניה שלא שולם.

רקע:

1. בבסיס ההשתלשלות העומדת ברקע הגשת התביעה, עבירת חניה שביצע התובע, לפי הנטען, ביום 13.3.96, בגינה הושת עליו קנס בסך 497 ₪.

2. הנתבעת טוענת כי המציאה לתובע הודעת קנס כנדרש בדין, אך הקנס לא שולם על-ידו, ולפיכך הפך חלוט. עוד טוענת הנתבעת, כי במהלך השנים שלאחר מכן שלחה לתובע שורה של התראות ודרישות לתשלום, אולם הקנס לא שולם. כפי שיפורט בהמשך, הנתבע מכחיש טענות אלה וטוען כי לא קיבל לידיו את הודעת הקנס כמו גם את דרישות התשלום.

3. ביום 9.9.02 הוציאה הנתבעת מכתב דרישה לתובע לתשלום הקנס. אין חולק כי דרישה זו התקבלה בידיו.

4. בעקבות קבלת הדרישה, פנה התובע לעיריה במכתב מיום 18.9.02. במכתב זה טען התובע כי הוא לא עבר עבירת תנועה, כי לא הומצאה לו הודעת קנס וכי העבירה התיישנה.

5. בתשובת העיריה מיום 9.12.02 נטען כי הקנס לא התיישן.

6. התובע השיב במכתב משלו, מיום 15.12.02, בו שב על טענת ההתיישנות וביקש כי העיריה תפרט את הפסיקה לה התייחסה במכתבה.

7. חלפו להן כחמש שנים ללא פניה נוספת מצד התובע לנתבעת.

8. ביום 5.6.07 הטילה הנתבעת עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק דיסקונט, שהוא חשבונו העסקי. סכום העיקול עמד על 695 ש"ח. בנוסף הטילה הנתבעת עיקול על חשבונו הפרטי בבנק הפועלים.

9. ביום 12.12.07 פנה התובע לנתבעת תוך שציין כי בכוונתו לפנות לערכאות לביטול העיקול ותביעת נזקיו, וביקש לקבל את המסמכים שבידי הנתבעת ובפרט אישורים למשלוח הקנס וההתראות בגינו. פניה זו נענתה במכתב הנתבעת מיום 24.2.08, ובו פירוט ההודעות שנשלחו והמען אליו נשלחו.

10. ביום 10.12.08 מומש העיקול בבנק דיסקונט. לפי המסמכים שצורפו, סכום העיקול התקבל במשרד ב"כ הנתבעת ביום 16.12.08.

11. ביום 10.12.08 הגיש התובע לבית המשפט לעניינים מקומיים בטבריה בקשה לביטול הקנס וההליכים בגינו. בבקשה טען כי לא קיבל את הודעת הקנס וכי העבירה התיישנה.

12. הנתבעת לא הגישה תגובה לבקשה, כהוראת בית המשפט לענייניים מקומיים, ולפיכך בהיעדר תגובה, התקבלה הבקשה (ביום 5.1.09).

13. אין חולק כי לאחר מתן פסה"ד של בית המשפט לעניינים מקומיים, החזירה הנתבעת לתובע את סכום העיקול שמומש.

14. התובע פנה לבנק דיסקונט והמציא לו את פסה"ד של בית המשפט לעניינים מקומיים, וביקש לבטל את העיקול על חשבונו. לטענתו, הנתבעת לא הודיעה לבנק על ביטול כל העיקולים שהטילה, ולפיכך מסר לו הבנק שלא ניתן לבטל עיקול החשבון. בסופו של דבר, ועל רקע האמור, הוא החליט לסגור את חשבון הבנק הנ"ל, וזה נסגר ביום 26.2.09.

תמצית טענות הצדדים:

15. התובע טוען כי הנתבעת התנהלה ברשלנות פושעת ותוך רמיסת זכויותיו. לטענתו, הנתבעת עיקלה את חשבונותיו חרף כך שבאותה עת התיישן הדו"ח זה מכבר. לעניין זה טוען התובע כי הוא לא קיבל את הודעת הקנס וכי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי הודעת הקנס נשלחה אליו בדואר רשום.

16. התובע טוען עוד, כי הנתבעת שלחה את ההתראות לתשלום החוב לכתבות שאינה כתובת המגורים שלו, וזאת בשל טעות רישומית אצלה. בעוד שכתובת המגורים הינה רחוב דולב 36 בכפר ורדים, מהרישומים שהציגה הנתבעת עולה כי ההתראות נשלחו ברובן לכתובת שגויה - רחוב דולב 63. לדבריו, הן מעולם לא התקבלו בידיו.

17. מוסיף התובע וטוען, כי חרף פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, לא ביטלה הנתבעת את העיקולים בתוך זמן סביר, אלא התמהמהה בכך משך תקופה בלתי סבירה ובלתי מוצדקת.

18. לטענת התובע, התנהלות הנתבעת מהווה עוולה של פרסום לשון הרע לגביו. לטענתו, התנהלותה גרמה לו נזק בכך ששיתקה את פעילותו בחשבון העסקי משך תקופה ממושכת. בשל העיקול, הוא לא יכול היה לבצע פעולות במדיה ממוחשבת כפי שנהג לעשות לפני כן, ונאלץ להגיע אישית לבנק לצורך ביצוע כל פעולה ופעולה, תוך בזבוז שעות עבודה רבות, ותוך שהוסבה לו טרחה ובושה אל מול לקוחותיו ופקידי הבנק. התובע טוען בסיכומיו כי יש לפסוק לו פיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב ללא הוכחת נזק.

טענות הנתבעת:

19. הנתבעת טוענת כי לא הוכח כי נפל דופי בפעולתה. לעניין זה טוענת הנתבעת כי העבירה והקנס לא התיישנו, וזאת לנוכח הנתונים שצורפו המלמדים על משלוח הודעת הקנס ודרישות התשלום לתובע, ולנוכח חזקת המסירה הקבועה בדין שלא נסתרה על-ידו.

20. עוד טוענת הנתבעת כי אין מדובר בענייננו בפרסום לשון הרע, וכי מכל מקום עומדות לה ההגנות הקבועות בדין.

21. בנוסף טוענת העיריה כי חלה על התובע רשלנות תורמת של 100% לנזקיו, ככל שנגרמו, נוכח השתהותו הממושכת בפנייה לעיריה ולערכאות וכי התובע לא פעל להקטנת נזקיו.

22. העיריה טוענת עוד כי התובע לא ביסס את טענותיו בדבר נזק כלשהו שנגרם לו, וכי בשים לב לכך שבאותה תקופה היה מוטל על חשבונו עיקול נוסף, שלא מטעם הנתבעת, הרי שלא נגרם לו כל נזק.

דיון והכרעה:

23. כתב התביעה כולל עילה של רשלנות, הפרת חובה חקוקה והוצאת לשון הרע. בסיכומיו התמקד התובע בעוולת לשון הרע.

24. עם זאת יש לציין, כי ההליך כולו התמקד בטענות התובע כי הנתבעת התנהלה שלא כדין ובאופן רשלני בכל הנוגע להליכי הגביה שנקטה כלפיו, וביחס לכך פרשו הצדדים מסכת רחבה של ראיות. לנוכח האמור, סבורני כי אין מניעה לדון בסוגיית הרשלנות, וזאת משהעילה נטענה במפורש בכתב התביעה והראיות לגביה הוצגו בבית המשפט.

26. אציין כי ספק בעיני אם העוולה של פרסום לשון הרע היא האכסניה המתאימה ביותר ברגיל לסוג זה של תביעות, שבמוקדן טענה להטלת עיקול על חשבון בנק שלא כדין על-ידי הרשות, לרבות בשל התיישנות העבירה/הקנס בגינם הוטל העיקול, סוגייה שטרם הוכרעה למיטב ידיעתי בפסיקת בית המשפט העליון. לנוכח שצויין לעיל, אבחן להלן את ענייננו בראי עוולת הרשלנות על יסוד הראיות שהציגו הצדדים במחלוקת ביניהם, שמהותה מתמקדת כאמור בשאלת תקינות וסבירות פעולת הנתבעת בנסיבות המקרה. אוסיף כי בנסיבות המקרה הספציפיות, סבורני במישור הנזק אין הבדל של ממש בין העוולות השונות (השוו: רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (פורסם במאגרים) (2013).

27. לגופם של דברים, סבורני כי יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה בהיבטים מסויימים בפעולות הגבייה שנקטה ביחס לתובע, כפי שיפורט להלן.

התיישנות העבירה/הקנס:

28. השאלה הראשונה שבמחלוקת בין הצדדים הינה האם בשלב בו נקטה העיריה בהליכי גביה, התיישנה העבירה ו/או העונש (הקנס).

29. בסוגייה זו יש תחילה להעיר, כי קיימת בענייננו הכרעה פסוקה בעניין, נוכח פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר הורה על ביטול הקנס, לאחר שהתובע הגיש בקשה לביטולו בין היתר בטענה של התיישנות. הכרעה זו ניתנה אמנם במעמד צד אחד, לאחר שהנתבעת לא התגוננה, ברם לעניין זה כבר נפסק כי אף פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה/היעדר התייצבות, משתיק את בעל הדין שלא התגונן מלהעלות טענות כנגד ההכרעה שהתקבלה, ובכלל זה לתקוף סוגיות עובדתיות שעמדו במוקד הפלוגתא העיקריות בהליך האמור, ושיש לראותן כאילו הוכרעו מכללא (רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' וינשטיין (פורסם במאגרים) (2009)).

30. מכל מקום, לנוכח הראיות שהובאו בפני בסוגייה זו בהליך דנן, מסקנתי היא כי הוכח שבעת שננקטו הליכי הגביה נגד התובע, הקנס התיישן.

31. אתייחס תחילה לשאלת התיישנות העבירה. עניינו בעבירה מסוג "חטא" המתיישנת בתום שנה ממועד ביצועה. פתיחת ההליך בגין העבירה הוא עם משלוח הודעת הקנס לנאשם, לאחר שלא שילם את הקנס או הגיש בקשה להישפט על-פי הדו"ח שהודבק לרכבו. בענייננו טוענת העיריה כי הודעת הקנס נשלחה לתובע בדואר רשום, ולפיכך קמה חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974. להוכחת טענתה צירפה הנתבעת מסמך הנושא כותרת "רשימת דברי דואר רשומים שנמסרו למשלוח", שנערך אצלה, הכולל את פרטי התובע (נספח ג' לתצהיר עדנה שמחה מטעם העיריה, (להלן - שמחה). על מסמך זה מצויה חותמת מטושטשת ובלתי ברורה, שלטענת הנתבעת היא חותמת הדואר, ואשר מוכיחה לטענתה כי הודעת הקנס התקבלה בדואר לצורך משלוח ההודעה בדואר רשום. מסמך זה עשוי ללמד, לכל היותר, על העברת ההודעה לרשות הדואר לצורך שליחתה בדואר רשום, ולא על המשלוח בדואר רשום עצמו. בהקשר זה יצויין כי השאלה האם די ברשימות מסוג זה כדי לבסס את יסודות החזקה הקבועה בסעיף 44א לתקנות, התעוררה לא אחת בבתי המשפט, והדעות לגביה חלוקות (לגישה לפיה לא די בכך ראו למשל: ע"פ (מחוזי נצרת) 38272-04-12 סח'ניני עיריית טבריה (פורסם במאגרים) (2012); עפ"ת (מחוזי ת"א) 30815-05-12 רחל גרוס נ' מ"י (פורסם במאגרים) (2012); הערת כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 8906/11 יגאל וייס נ' עיריית תל-אביב (פורסם במאגרים) (2012). לגישה שונה, ראו למשל: עפ"א (מחוזי חיפה) 19412-06-12 ג'בארין נ' עירית חדרה (פורסם במאגרים) (2014)). בעניינו, סבורני כי אין צורך להידרש לכך, שכן ממילא הקנס עצמו התיישן, כפי שיפורט להלן.

32. אשר להתיישנות העונש - הקנס; תקופת התיישנות העונש על העבירה נשוא דיוננו היא שלוש שנים מיום שהפך הקנס חלוט. תקופת ההתיישנות מתאפסת בעת שהעיריה נוקטת פעולות לגביית הקנס, לרבות משלוח דרישה לתשלום הקנס. בענייננו, עיון במסמכים שצורפו מלמד כי העיריה שלחה שורה של דרישות תשלום, תחילה בעצמה ולאחר מכן באמצעות ב"כ בהליך זה. אלא שממסמכי העיריה עצמה עולה, כי ההתראות עד ליום 3.5.04, נשלחו לכתובת רחוב דולב 63 ׁ(נספח א' לתצהיר שמחה), בעוד שאין מחלוקת כי כתובת מגוריו של התובע היא רחוב דולב 36. מדובר בטעות רישומית בנתוני העיריה בדבר כתובת המגורים של התובע, שהוגדרה על-ידי העדה הנוספת מטעם העיריה, גילת יוסף (להלן – יוסף), כטעות מחשובית (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 5). הדבר התגלה, לפי העולה מעדויות ההגנה, לאחר העברת הטיפול בגביה למשרד ב"כ העיריה. לפי עדותה של יוסף, המשמשת כממלאת מקום מנהלת התפעול של משרד ב"כ הנתבעת, הטיפול בקנס הועבר מהעיריה למשרד בשנת 2002. בשנת 2003 נעשתה במשרד שליפה של נתוני הנתבע ממשרד הפנים, ואז תוקנה הכתובת לכתובת הנכונה. וכך העידה:

"אנו מבצעים שליפות ממשרד הפנים. התיק עבר אלינו בשנת 2002, בשליפה ראשונה ממשרד הפנים הייתה בתאריך 5.3.2003, לפני כן הכתובת הייתה לפי מה שהגיע מהעירייה. ממשרד הפנים נמצא שהכתובת שלך היא דולב 36 ואז שינינו, זה תאריך שליחת המכתב הראשון ולא תאריך העדכון". (ההדגשה הוספה. עמ' 20, ש' 20-21).

אין בידי לקבל את טענת העיריה, לפיה חרף הטעות במספר, מכתבי הדרישה נשלחו לכתובת הנכונה. הדבר לא הוכח בצורה כלשהי; העתקי המכתבים עצמם לא צורפו, והטענה סותרת כאמור את רישומי העיריה. זאת ועוד, הטענה סותרת גם את טענת ב"כ העיריה במכתבו לתובע מיום 24.2.08 (נספח ח' לכתב התביעה), בו צויין במפורש כי מכתבי הדרישה מימים 23.11.97, 31.10.99, 6.3.02 ו- 9.9.02, נשלחו לכתובת דולב 63, ורק מכתבי הדרישה שלאחר מכן - החל מיום 3.5.04 - נשלחו לכתובת דולב 36. העובדה כי ביחס למשלוח הודעת הקנס עצמה, להבדיל ממשלוח מכתבי הדרישה, קיים כאמור רישום על משלוח לרשות הדואר המתייחס לכתובת דולב 36, אין בה כדי להוכיח כי מכתבי הדרישה – לגביהם מצויין במפורש אחרת – נשלחו אף הם לאותה כתובת. גם העובדה כי התובע קיבל לידיו את מכתב הדרישה מיום 9.9.12 (נספח א' לתצהירו), אשר מוען לרחוב דולב 63, אין בה כדי להוכיח כי קיבל לידיו הודעות אחרות שמוענו לכתובת השגויה.

33. המסקנה המסתברת העולה מהמקובץ היא, כי מכתבי הדרישה עד יום 3.5.04, לא נשלחו לכתובת מגוריו של התובע. משכך, לא קמה חזקת המסירה הקבועה בסעיף 12ב' לפקודת המיסים (גביה), החלה על משלוח הודעה למקום מגוריו של הנמען. התובע טען כי לא קיבל לידו את ההתראות האמורות, טענתו זו לא נסתרה בדרך כלשהי, ואני רואה לקבלה.

34. כפי שצויין לעיל, ענייננו בעבירת חניה מיום 13.3.96. לגרסת העיריה, הודעת קנס נשלחה לתובע ביום 30.5.96. אף בהנחה כי הודעת הקנס נשלחה בדואר רשום והומצאה לתובע, הרי שחלפו יותר משלוש שנים עד מועד משלוח הדרישה הראשונה שהוכח כי הומצאה לו (מיום 9.9.04). משכך, בעת הטלת העיקולים בשנת 2007, הקנס התיישן.

35. המסקנה העולה מהמפורט לעיל היא כי הנתבעת התרשלה בנקטה הליכי גביה מנהלית נגד התובע. הדבר איננו נובע רק מהליקוי ברישום הכתובת ומשלוח דרישות תשלום לכתובת לא נכונה, אלא מהעובדה הנלמדת מהעדויות, לפיה לכל המאוחר בשנת 2003, לאחר ביצוע שליפת נתונים ממשרד הפנים על-ידי משרד ב"כ העיריה, התבררה הכתובת הנכונה ושונה רישום הכתובת (ראו עדות יוסף שצוטטה לעיל). עובדה זו, ולנוכח הדמיון הברור בין שני המספרים, היתה צריך להדליק "נורמה אדומה" בדבר האפשרות כי הודעות הדרישה הקודמות נשלחו לכתובת שגויה ולא הגיעו לידי התובע, באופן המצריך בירור העניין, וזאת בטרם עיקול חשבונותיו. מכל מקום, לאחר שהתובע פנה לנתבעת בספטמבר 2002, והלין על נקיטת הליכי גביה נגדו בטענה כי לא קיבל לידיו את הודעת הקנס או דרישה כלשהי, הרי שלנוכח הנתונים שלעיל היה על הנתבעת לבצע בדיקה מעמיקה של טענותיו אלה, דבר שלא עולה מהראיות כי בוצע.

36. מסקנתי מהאמור לעיל הינה, כי בנסיבות העניין התרשלה הנתבעת עת שנקטה הליכי גביה נגד התובע באמצעות עיקול חשבונותיו.

37. התובע טוען בנוסף, כי נפלו פגמים בהתנהלות התובעת בביטול העיקולים שהטילה, לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים. בעניין זה אינני רואה לקבל את מרבית טענות התובע, למעט בנקודה אחרת. מהראיות עולה כי עוד בטרם ניתן פסה"ד של בית המשפט לעניינים מקומיים, מומש העיקול בחשבון העסקי בבנק דיסקונט. על-פי המסמכים שצורפו, הודעת המימוש התקבלה אצל הנתבעת ביום 16.12.08. הנתבעת צירפה מסמך בקשה לביטול העיקול שנשלח מטעמה לבנק, וזאת יום לאחר קבלת סכום העיקול (ביום 17.12.08). בקשה לביטול עיקול צו נוסף נשלחה ביום 29.1.09, לאחר פסה"ד של בית המשפט לעניינים מנהליים. אינני סבורה כי מדובר בהתמהמהות בלתי סבירה במשלוח הודעות ביטול העיקול מצד הנתבעת.

38. עם זאת, עולה מהראיות כי בפועל הוציאה הנתבעת שלושה צווי עיקול שונים ביחס לחשבון בבנק דיסקונט בגין אותו קנס עצמו. הדבר עלה מעדותו של נציג בנק דיסקונט, אשר זומן לעדות (עמ' 31, ש' 8-11). שניים מהעיקולים בוטלו כפי שפורט לעיל, וכאמור לא מצאתי את התנהלות הנתבעת בקשר לכך כבלתי סבירה. עם זאת, מעדות נציג בנק דיסקונט עולה כי היה צו עיקול נוסף שעדיין תפס באותה עת, וביחס אליו לא הועברה כל הודעת ביטול. כך יצא שהחשבון נותר מעוקל עד מועד סגירתו ביוזמת התובע ביום 26.2.09. להתנהלות תמוהה זו מצד הנתבעת, אשר לא ביטלה את כל העיקולים שהטילה על החשבון, חרף העובדה כי באותה לא היתה מחלוקת כי אין עוד עילה לעיקול, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מצד הנתבעת. בנסיבות אלה יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה בעניין זה.

אשם תורם/אי-הקטנת הנזק:

39. הנתבעת טוענת כי יש להטיל על התובע אשם תורך בשיעור 100% עקב העובדה שהוא התמהמה זמן ממושך לאחר הטלת העיקול ועד שנקט בפעולה כלשהי, וכי לא פעל להקטנת נזקו.

40. סבורני כי יש ממש בטענה זו, בכל הנוגע לאי-עמידה בחובת הקטנת הנזק.

41. מהנתונים עולה כי התובע אכן התמהמה זמן ממושך בטיפול בעניינו. פנייתו הראשונה לנתבעת לאחר הטלת העיקול, נעשתה לאחר כחצי שנה מעיקול החשבון. לאחר שהתקבלה בידו תשובת הנתבעת לפנייתו הנ"ל, במכתב הנתבעת מיום 24.2.08, המתין כעשרה חודשים נוספים עד שהגיש את תביעתו לבית המשפט לעניינים מקומיים ביום 10.12.08. לשיהוי משמעותי זה, כאשר לטענת התובע נגרם לו כל אותה עת נזק בשל הגבלת התנהלותו בחשבון עקב עיקולו, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מצד התובע. קשה לקבל את טענת התובע, שהינו עו"ד במקצועו, כי נדרש לפרק זמן כה ממושך על מנת ללמוד את הנושא ולכלכל את צעדיו, טענה שעל-פניה איננה סבירה. התנהלות זו מצד התובע איננה עומדת בעקרון של חובת הקטנת הנזק מצד הניזוק, ויש לתת לכך ביטוי בדרך של הפחתת הפיצוי.

הנזק:

42. נותר לדון בטענת הנזק. התובע טען כי בשל עיקול החשבון, נמנע ממנו לבצע פעולות רבות בחשבונו באמצעות מדיה ממוחשבת, דבר שאותו נהג לעשות קדם לכן על דרך השגרה, והוא נדרש להגיע אישית לבנק לביצוע כל פעולה ופעולה בחשבונו העסקי, דבר שהסב לו טרחה, בושה וגרם לבזבוז שעות עבודה רבות. טענתו בדבר ההגבלות שגרר צו העיקול על ההתנהלות בחשבון, נתמכה בעדותו של נציג בנק דיסקונט, אשר אישר את הדברים (עמ' 30, ש' 27-29).

43. הנזק עליו עמד התובע בעדותו הוא במישור הטרחה שנגרמה לו לטענתו, ועגמת הנפש והבושה הכרוכה בסיטואציה שנוצרה, השקולה לטעמי בהקשר זה במידה רבה לנזק הנטען לפגיעה בשם הטוב (ראו: רע"א 5255/11 הנ"ל שצויין לעיל, בפסקה 28 לפסה"ד). בעניין זה יש להעריך את הפיצוי המגיע על דרך האומדנא ובשים לב למכלול הנסיבות.

44. בענייננו יש לתת את הדעת לכך כי מדובר בתקופה ממושכת מאוד בה היה החשבון מעוקל. מנגד, הראיות שהוצגו מלמדות כי יש ממש בטענת הנתבעת, כי במקביל הוטל על חשבון צו עיקול נוסף, שאיננו קשור לענייננו. הדבר עולה ממסמכים שצירפה הנתבעת (נספח כד לתצהיר יוסף), ומעדות נציג בנק דיסקונט אשר אישר את הדברים בכל הנוגע למסמכי הבנק שהוצגו לו בחקירתו (עמ' 32, ש' 4-5, ש' 16-18, ש' 21-23). סבורני כי אין הדבר מבטל לחלוטין את ההשלכה של צווי העיקול נשוא דיוננו, ועולה מהראיות בבירור כי התובע ריכז את מירב מאמציו בהסרת עיקולים אלה אשר הכבידו על פעילותו, ברם יש לתת לכך משקל בהערכת הנזק בעטיים. יצויין כי התובע טוען בין היתר לכך שעוקל גם חשבונו הפרטי בבנק פועלים, ברם טענותיו בהליך התמקדו בעיקרן בנזק שהוסב לו עקב עיקול חשבונו העסקי, בעוד שלנושא החשבון האישי לא ניתן בעדותו משקל של ממש (ראו גם הצהרת התובע בפרוטוקול בעמ' 14, ש' 10).

45. לאחר בחינת מכלול השיקולים שלעיל, אני רואה להעריך את הפיצוי לתובע בסך 10,000 ₪ להיום (השוו לעניין זה פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 5255/11 הנ"ל).

46. כפי שצויין לעיל, התובע לא פעל באופן סביר להקטנת נזקיו, בכך שהתמהמה באופן בלתי מוצדק בטיפול בנושא העיקול, משך תקופה ממושכת, דבר שתרם להתמשכות התקופה בה היה החשבון מעוקל. בנסיבות אלה אני רואה להפחית את הפיצוי לתובע בשיעור של 25%, באופן שסה"כ הפיצוי עומד סך 7,500 ₪.

סיכומם של דברים:

47. התביעה מתקבלת איפוא.

48. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 7,500 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך 2,000 ₪.

49. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ה, 12 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.