הרקע לתביעה:

1. עניינה של התביעה שלפניי, בחיוב כספי בגין ביצוע עבודות בנייה: תוספת למבנה ברחוב משה שרת 10 בראשון לציון (להלן: "העבודות"). בין הצדדים התנהלה התדיינות קודמת בסיומה נקבע שחברת א.ש פסיפס בע"מ, חויבה בתשלום בגין העבודות בהתאם להסכם שנחתם עימה. לאחר מתן פסק הדין התברר שחברה זו חסרת כל נכסים ולא ניתן להיפרע ממנה. מכאן התביעה דנן שעניינה השתת החיוב בגין העבודות על הנתבעים. סכום התביעה הועמד על סך 84,037 ₪.

עיקר טענות התובעת:

2. התובעת, חברת י. ינון מתכות בע"מ, הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות מתכת ומסגרות. הנתבעת, חברת א.ש פסיפס בע"מ (להלן: "פסיפס"), התקשרה עם התובעת לשם ניהול משא ומתן לביצוע עבודות קונסטרוקציה מפלדה וקירוי פנלים ממתכת (להלן: "העבודות").

3. בהסכם שנחתם ביום 1.8.06 בין מנהלה של הנתבעת, מר שמעון אסולין (להלן: "מר אסולין"), לבין מנהלה של התובעת, מר ציון יתום (להלן: "מר יתום"), סוכם על ביצוען של העבודות בהתאם לתוכניות ומפרטי העבודה שהוכנו על ידי מר יתום.

4. הואיל ופסיפס לא פרעה את חיוביה על פי ההסכם, נקטה התובעת כנגדה הליך משפטי בבית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 641/07). בסיומו של ההליך המשפטי ניתן כנגד פסיפס פסק דין המחייב אותה לשלם סך 78,372 ₪ (כולל הוצאות משפט, שכר טרחה מע"מ והפרשי הצמדה וריבית).

5. התובעת נקטה בהליכי הוצאה לפועל כנגד פסיפס. אולם, התברר שלא ניתן לגבות ממנה את סכום פסק הדין.

6. הנתבע הציג מצגים כאילו פסיפס הינה בעלת נכסים ותוכל לעמוד בהתחייבויותיה בגין הזמנת העבודות. מכאן שיש לחייבו באופן אישי בתמורה בגין העבודות שלא שולמה ע"י פסיפס.

7. אף יש לחייב את הנתבעת 2 (להלן: "אסולין בניה"), שכן היא בעלת הזכויות בנכס שהושבח ומכאן חובתה מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט לשלם את הסכום שנקבע על ידי בית המשפט כתמורה בגין העבודות.

עיקר טענות הנתבעים:

8. פסק הדין שניתן בת.א. 641/07 מהווה מעשה בית דין המונע כל התדיינות נוספת בסוגיות שהוכרעו בו. הואיל ונקבע שפסיפס היא שחייבת בגין העבודות, אין מקום להשית חיוב זה על הנתבעים.

9. אין כל יריבות משפטית בין התובעת לנתבעים - ההסכם לביצוע העבודות נערך ונחתם בין התובעת לפסיפס בלבד.

10. הנתבע לא הציג מצגים. ככל שהיו לתובעת טענות ל"הרמת מסך" היה עליה להעלותן במסגרת ההתדיינות הקודמת.

11. אסולין בניה הינה בעלת הזכויות במבנה, אולם היא בעלת אישיות משפטיות נפרדת ושונה מפסיפס. מכאן שאין להשית עליה את חיובי פסיפס.

12. בדיון שנערך לפניי העידו:

מטעם התובעת: מר ציון יתום.

מטעם הנתבעים: מר שמעון אסולין.

דיון והכרעה:

13. מר יתום מסר בתצהירו [ת/1] כי הופנה אל מר אסולין על ידי המהנדס אלי נחום. מר אסולין ציין בפגישתם שהוא מעוניין להוסיף קומה נוספת למבנה, אשר תיבנה מקונסטרוקציית מתכת עם קירות פח וגג. בסופו של משא ומתן שהתנהל בין מר יתום למר אסולין, נחתם ההסכם שנוסח על ידי מר אסולין [סע' 1-2 לת/1].

14. לגרסתו של מר יתום, מר אסולין נהג ברכב מפואר ויצר את הרושם שפסיפס הינה בעלת נכסים ויכולת כספית. יתר על כן, מר אסולין יצר את הרושם, כאילו פסיפס היא בעלת הבניין בו נבנתה הקומה הנוספת. בסופו של יום, התברר שפסיפס הינה תאגיד ריק מתוכן, בלא נכסים ושאין בכוחו לפרוע את חיוביו על פי ההסכם וממילא אין בכוחו לפרוע את החיובים מכוח פסק הדין.

15. בחקירתו הנגדית אומת מר יתום עם תצלומי שיקים [נ/3] אשר נמשכו על ידי פסיפס. מר יתום הודה שכל השיקים נפרעו במועדם [פר' עמ' 10 ש' 16-17]. מר יתום אישר בחקירתו הנגדית שנודע לו לראשונה שהבניין בו נבנתה הקומה הנוספת אינו בבעלותה של פסיפס, רק לאחר נקיטת הליכי ההוצאה לפועל [פר' עמ' 11 ש' 15]. יחד עם זאת, מר יתום הדגיש בחקירתו הנגדית שהמצגים מצידו של מר אסולין היו כאילו הבניין שייך למר אסולין באופן אישי ולא לאחת מהחברות [פר' עמ' 17, ש' 17-18].

16. מר אסולין בתצהירו ציין שמי שהיה מעורב במשא ומתן איתו היה מר ערן יתום, בנו של מר יתום. מר אסולין הכחיש שהציג מצגים כלשהם, כאילו פסיפס הינה בעלת נכסים או בעלת הבניין בו בוצעו העבודות [סעיף 12 לנ/6].

17. בחקירתו הנגדית של מר אסולין, עלתה הגרסה שאסולין בניה הינה "חברת אחזקות" בלבד. מכאן, הטעם לכך שהעבודות שנעשו בבנין בוצעו על ידי פסיפס [פר' עמ' 19 ש' 8-9]. בהמשך עדותו, ציין מר אסולין שפסיפס הינה "חברה שמבצעת עבודות וביצעה עבודות בהיקפים גדולים עד שנקלעה לקשיים כתוצאה מהענף שבו היא עוסקת" [פר' עמ' 20 ש' 2-3]. מר אסולין אישר בעדותו שפסיפס הפסיקה את פעילותה המסחרית לפני כשלוש שנים, עוד במהלך ההתדיינות הקודמת בבית המשפט.

18. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים שהובאו לפניי, אני סבור שאין מקום להשית על מר אסולין חיוב אישי בגין עבודות הבניה שהוזמנו על ידי פסיפס.

ראשית, התרשמתי שבכל מגעיו של מר אסולין עם התובעת, היה ברור וידוע שמזמינת העבודות היא פסיפס.

שנית, התרשמתי שבמועד הזמנת העבודות פסיפס הייתה חברה פעילה.

ממצא זה נתמך במוצג נ/3 שהינו שלושה שיקים על סך 20,000 ₪ כל אחד. השיקים נמשכו מחשבונה של פסיפס ונפרעו כדין וזאת בין החודשים אוקטובר ועד דצמבר 2006. שיקים אלה נמסרו לתובעת מכוח ההסכם להזמנת העבודות והם מהווים את תשלום המקדמה בסך 60,000 ₪. בכך יש ללמד שפסיפס הייתה חברה פעילה בעת הזמנת העבודות. פסיפס ניהלה חשבון בנק פעיל. פסיפס משכה שיקים מחשבונה ושיקים אלה כובדו.

יתרה מכך, מנספח ג' 2 לתצהיר מר יתום [ת/1], אישור רואה החשבון של פסיפס, עולה שזו הפסיקה את פעילותה העסקית בתחילת שנת 2008. במילים אחרות, בעת חתימת ההסכם לביצוע עבודות ובעת ביצוע העבודות ואף לאחר מכן, פסיפס הייתה חברה פעילה.

שלישית, התובעת לא הניחה מסד עובדתי לביסוס טענותיה בדבר מצגים כלשהם מצד מר אסולין. נהפוך הוא, בהסכם שנכרת בין פסיפס לבין התובעת, ברור שמזמינת העבודות הינה פסיפס. מכאן שגם לגופם של דברים לא מצאת ממש בטענה כאילו מר אסולין הציג מצגים שקריים באשר לפסיפס.

19. מטעמים אלה הנני דוחה את טענתה של התובעת לחיובו האישי של מר אסולין בגין מצגים שהציג במהלך שלב המשא ומתן ובשלב ביצוע ההסכם.

20. כך, גם לא הונח לפניי מסד עובדתי לעניין הברחת נכסים כביכול מפסיפס לתאגיד אחר המצוי בשליטתו של מר אסולין. בהקשר זה, העיד לפניי מר אסולין שפעילותה המסחרית של פסיפס פסקה מאחר שנקלעה לקשיים כתוצאה מהענף בו היא עסקה. גרסה זו מתיישבת עם נספח ג' 2 לת/1 וכן עם מוצג ת/5 שהינו גזר דין בו חויבו פסיפס ומר אסולין בקנסות בגין העסקת ארבעה עובדים זרים ללא היתר. מכאן, שאני מקבל את טענתו של מר אסולין שפסיפס הייתה חברה פעילה, שפעילותה חדלה לנוכח קשיים אליהם נקלעה.

על כן, אני דוחה את טענותיה של התובעת להרמת מסך ההתאגדות של פסיפס.

21. לא כך הם פני הדברים לגבי עילת התביעה כנגד אסולין בניה.

בהקשר זה, הוכח לפניי שאסולין בניה הינה המחזיקה ומי שזכאית להירשם כבעלת הזכויות בבניין, זאת כפי שעולה מנסח רישום המקרקעין [נספח ח' לת/1] וכן מעדותו של מר אסולין לפניי [פר' עמ' 18 ש' 14-15; פר' עמ' 19 ש' 5-6].

22. בענייננו ניתן פסק דין בהתדיינות הקודמת בין התובעת לבין פסיפס שיוצגה על ידי מנהלה מר אסולין. בסופה של ההתדיינות, לאחר שמיעת העדים וטיעוני הצדדים ניתן פסק דין על פיו חויבה פסיפס בתשלום יתרת שכרה של התובעת בסך 37,751 ₪ (קרן לפני מע"מ הוצאות ושכר טרחה).

23. התורה של מעשה בית-דין קובעת, כי "משנתן בית-משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על^-ידי ערכאת ערעור ובין על^-ידי בית המשפט שנתנו, מחייב פסק^-הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו" [נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, בעמ' 4-3].

24. באחת הפרשות שנדונו בבית המשפט העליון הובאו הדברים הבאים:

"החריג לכלל זה מצוי בעקרון קירבת האינטרסים בין בעלי-דין בהליכים שונים (Privity of Interest). לפי עיקרון זה, יתקיים מעשה-בית-דין גם במקרה שבו אין זהות בין בעלי-הדין אם קיימת ביניהם זהות אינטרסים [....]. כך למשל הועלתה בפסיקתו של בית-משפט זה האפשרות שפסק-דין שניתן במסגרת הליך אשר חברה הייתה צד לו, יהווה מעשה-בית-דין כלפי בעלי השליטה באותה חברה [...]. התשובה לשאלה אם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות שנטל בה חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק-הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך (זלצמן [26], בעמ' 486-485). הרציונל העומד בבסיסו של החריג האמור הוא כי בעל-הדין אשר לא היה צד פורמאלי להליך המשפטי, יוצג בבית-המשפט באורח שילוחי על-ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית-המשפט התמלאה, ועל-כן יהא זה בלתי צודק ליתן לו הזדמנות נוספת (זלצמן [26], בעמ' 493)."

[ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון בירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, 958 (2004)]

25. הגם שאסולין בנייה לא הייתה צד בהליך הקודם, הרי שמנהלה מר אסולין נכח בהליך הקודם והיה מעורב בכל מהלך ממהלכיו. יתר על כן, עסקינן במקרה מובהק של קרבת אינטרסים בין בעלי הדין. הואיל ובפסק הדין נקבעו קביעות עובדתיות לעניין יתרת החוב לתובעת בגין העבודות, יש בפסק הדין בהליך הקודם כדי להקים השתק פלוגתא לעניין ביצוע העבודות והתמורה הבלתי משולמת בגינן.

26. מכאן שנותרה יתרה בלתי משולמת בגין העבודות בסך 37,751 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה, כקבוע בסעיף 1 לפסיקתא שצורפה כנספח ב' לת/1.

27. הפועל היוצא שאסולין בניה, כמי שמחזיקה במבנה וכמי שזכאית להירשם כבעלת הזכויות במקרקעין, נהנתה מביצוע עבודות הבניה, שתמורתן טרם שולמה. בכך, התעשרה אסולין בניה על חשבונה של התובעת, שלא כדין.

28. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 מדבר על מי "שקיבל" טובת הנאה. לעניין זה כותב המלומד דניאל פרידמן בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" כדלקמן:

"...הנחתי היא כי אין לייחס משמעות כלשהי למושג "קיבל" וכי כל מטרתו היא לבטא את הרעיון שהנתבע התעשר, ואחת היא אם היה פסיבי או אקטיבי, אם הדבר נעשה בידיעתו אם לאו. די בכך שההתעשרות התרחשה או שהיא קיימת".

ובהמשך:

"...כגון, שקיבל טובת הנאה מכוח חוזה שסוכל או שבוטל לאחר מכן מחמת הפרתו, או אף שזכה במתנה שניתנה על סמך הנחת יסוד בדבר מאורע עתידי שלא התרחש (דוגמת מתנת אירוסין). מכיוון שטובת ההנאה נותרה בידי הנתבע, לאחר שנשמט הבסיס המצדיק את שמירתה, יש בכך משום התעשרות שלא כדין".

[ראו: דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א, עמ' 80-81 (1998)]

29. מכאן, שיש לחייב את אסולין בניה בתשלום התמורה הבלתי משולמת, המהווה את התעשרותה שלא כדין. אינני רואה לנכון להשית על אסולין בניה את הוצאות ההליך הקודם ושכר הטרחה שנפסק, שכן מדובר בחיובים שנובעים אך ורק מעצם ההתדיינות הקודמת.

30. הנתבעים העלו טענה כללית בכתב הגנתם על פיה לא ניתן לפעול כנגדם בתביעה דנן, שכן על התובעת היה למצות את כל טענותיה במסגרת ההליך הראשון בת.א. 641/07.

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, התרשמתי לחיוב מעדותו של מר יתום ואני מקבל את גרסתו, על פיה הוא סבר שיוכל להיפרע מפסיפס לאחר שקיבל לידיו את פסק הדין.

שנית, עילות התביעה כנגד מר אסולין וכנגד אסולין בניה הינן עילות תביעה עצמאיות ושונות, שאינן מצריכות בקשה להיתר פיצול סעדים.

31. יפים לעניין הדברים שנקבעו, בהקשר דומה, על ידי כבוד השופט מצא באחת הפרשות שנדונו בבית המשפט העליון:

"חזקה על מי שאותה מסכת עובדתית מעמידה לו עילות תביעה בשלות, ממקורות דין שונים (כגון: אכיפה בעילה של הפרת חוזה, השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט), שלא ישהה איזו מהן ויתבע את זכותו על-פי שתיהן, בין במצטבר ובין לחלופין. אך אם איזו מעילותיו איננה בשלה עדיין - כגון, שכל עוד לא מימש את זכותו לקבלת הנכם שהובטח לו בחוזה, אין בידו לתבוע את השבת טובת ההנאה שצמחה לנתבע מעיכוב הנכס המובטח תחת ידו - יוכל להשהות את תביעתו השנייה עד שתבשיל עילתו להגישה, בלא שייזקק לרשות לעשות כן; במישור הדיוני הטהור אין, ממילא, לבקשת הרשות, בנסיבות שכאלה, שום משמעות".

[ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297 (1991)]

32. הואיל ועסקינן בעילות תביעה שונות ונפרדות ומאחר שחוסר היכולת לגבות את פסק הדין לא היה בידיעת התובעת, הרי שלא נפל כל פסול בכך, שבלית ברירה ולאחר כשלון הליכי הגבייה, נקטה התובעת בהליך דנן.

33. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

34. סוף דבר - התביעה כנגד מר אסולין נדחית.

התביעה כנגד ש. אסולין בניה וחיפויים בע"מ, מתקבלת בחלקה.

אני מחייב את ש. אסולין בניה וחיפויים בע"מ לשלם לתובעת סך 37,751 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום ה- 21.2.2008 ועד לתשלום בפועל.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את ש. אסולין בניה וחיפויים בע"מ, באגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום וכן מחייב אותה בשכר טרחת ב"כ התובעת בסך 11,700 ₪.

סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 10.4.2013.

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ג, 08 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.