תביעה לפיצויים בגין תמותת כבשים בעדרו של התובע, עקב מחלת אבעבועות צאן.

רקע כללי ועיקר טענות התובע

1. התובע יליד 1946, תושב הישוב הבדווי חורה בנגב; הוא מנהל במשך עשרות שנים עדר כבשים; במשך השנים הוא נוהג לנדוד עם העדר, בתקופה שבין חודש אפריל עד חודש אוקטובר, למורדות הרי ירושלים, ולשהות שם בשדות עם העדר; בתום חודש ספטמבר העדר חוזר לדיר שלו בחורה, שם הוא שוהה עד לאביב שלאחר מכן; במהלך שהותו של העדר בדיר, התובע מעניק לו הטיפולים המחויבים, לרבות חיסונים נגד מחלות שונות, לרבות אבעבועות צאן, באמצעות הלשכה הווטרינרית בבאר שבע.
2. ביום 21/10/2007 הגיע מחַסֵן מהלשכה הווטרינארית וביצע חיסון בעדרו של התובע כנגד מחלת אבעבועות צאן; במחצית חודש נובמבר 2007 החלו המלטות החורף בעדר; בטלאים שנולדו נתגלו סימני חולי כמו עיניים אדומות, פצעים סביב הפה והגוף, ולאחר מכן הם נפטרו; סימנים דומים הופיעו מאוחר יותר גם ברחלות האימהות.

לטענת התובע, בעקבות גילויי המחלה בעדר, הוא הודיע לד"ר גרוס וד"ר זמיר, מהלשכה הווטרינרית בבאר שבע, אשר הגיעו למקום והודיעו לו בפעם הראשונה כי העדר חולה במחלת אבעבועות הצאן; מאוחר יותר הוא אף הזמין את ד"ר אבו סיאם, אשר גם הוא אישר שמדובר במחלת אבעבועות צאן. בעקבות כך נעשו שני חיסוני דחף לעדר על ידי ד"ר גרוס, בחודשים פברואר ומרץ 2008.

התובע ממשיך וטוען כי, התפרצות המחלה בעדרו נגרמה עקב רשלנות של הצוות הווטרינרי מטעם הנתבעות, וזאת בשל פגם בחיסון, או התרשלות של המחסן בביצוע החיסון; לטענתו, הנתבעת לא הביאה את המחסן כעד מטעמה, דבר שפועל כנגדה ומחזק את המסקנה שמדובר ברשלנות של המחסן; בעקבות התפרצות המחלה בעדר, מתו מספר רב של רחלות וטלאים ונגרם לו נזק כספי רב שבגינו הוא תובע פיצוי מהנתבעות.

עיקר טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעות, התובע לא הוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות; תביעתו של התובע מבוססת על סברות ועל השערות ערטילאיות ללא ביסוס בראיות; הנתבעות פעלו באורח סביר, מקובל, מיומן ומקצועי; פעולות הנתבעות לאורך כל הפרשה נעשו כדין, בתום לב, תוך הפעלת שיקול דעת ושימוש בסמכויות שלהן בהתאם לתקנות, לנהלים ולהוראות היצרן של החיסון.

הנתבעות ממשיכות וטוענות כי, התובע הוא זה שלא פעל בהתאם לנדרש ממנו על פי הדין; הוא נמנע מלנקוט בכל אמצעי למניעת התפשטות המחלה בעדרו, בין אם על ידי הפרדת הוולדות מהאימהות החולות, ובין עם על ידי הפרדה והסגר של הכבשים החולות מיתר העדר; הוא התמהמה והמתין תקופה של מספר חודשים, עד חודש פברואר 2008, עד שהודיע ללשכה הווטרינרית ולגורמים המקצועיים על התחלואה והתמותה שהחלה בעדר בחודשים נובמבר-דצמבר 2007, וזאת למרות שעל פי הדין היה עליו להודיע על כך ללא דיחוי.

עוד נטען על ידי הנתבעות כי, קיימת סבירות בלתי מבוטלת כי התובע הכניס למשקו ראשי צאן נגועים שמקורם אינו ידוע, ושלא היו בטיפול ופיקוח וטרינרי ראוי, דבר שהביא ותרם להתפרצות המחלה בעדרו.

רקע נורמטיבי ומקצועי רלוונטי, שאינו שנוי במחלוקת

1. בחוות דעתו, שהוגשה מטעם הנתבעת, מפרט ד"ר שמואל זמיר, אשר משמש כעובד משרד החקלאות בשירותים וטרינריים ואחראי על קיום פעילות שוטפת למניעת מחלת צאן, את הרקע הנורמטיבי והמקצועי שעומד בבסיס התביעה, שאינו שנוי במחלוקת על ידי המומחים מטעם התובע.

בין היתר מתאר ד"ר זמיר את מערך השירותים הווטרינריים המופעל על ידי משרד החקלאות:

"השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות פועלים מכוח פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], תשמ"ה-1985 (להלן: הפקודה). מטרת הפקודה הינה מניעה של הפצת מחלות בעלי חיים, לרבות מחלות זואונוטיות, לשם הגנה על בריאות הציבור ובריאות בעלי החיים, ובתוך כך הגנה על המשק החקלאי מפני נזקים כלכליים אפשריים במקרה של התפרצות מחלות.

כדי למנוע מחלות רשומות על פי הפקודה, נקבעו בתקנות מחלות בעלי חיים (חיסון בפני מחלות שונות), התשי"ט-1959 (להלן: "התקנות"), הוראות בדבר סמכותו של רופא ווטרינר ממשלתי להורות על חיסון "בהמות"– בקר, כבשים ועיזים מכל הגילים משני המינים, בין מגידול מקומי ובין מיבוא".

מערך השירותים הווטרינריים בשדה, במסגרת נוהל מתן חיסונים בשגרה לבקר ולצאן, קבע כי חיסוני החובה לצאן – כבשים יהיו נגד המחלות הבאות: ברוצלוזיס, פה וטלפיים, דבר הצאן ואבעבועות צאן...

בהתאם לנוהל זה, החיסונים יבוצעו ע"י רופאים ווטרינריים או פקחים, בהתאם להנחיות היצרן ו/או הגורמים המוסמכים בשירותים הווטרינריים וירשמו בדו"ח פעולות בשדה, שם יפורטו פרטי המחזיק בבעל החיים, סוג בעל החיים וגזעו, פירוט כמויות/ראשי בקר/צאן שחוסנו, סוג החיסון שבוצע ותאריך הביצוע.

מפקח עפ"י הפקודה הינו עובד ציבור שמונה ע"י שר החקלאות או ע"י מנהל השירותים הווטרינריים או מי שהוא הסמיך לכך בכתב, אשר בין יתר תפקידיו, מוסמך לסמן ולחסן צאן.

במסגרת הלשכה הווטרינרית בכל מחוז עוברים המפקחים הדרכה, בין היתר, בדבר אחסון תרכיבי החיסון, הכנתם לשימוש, אופן העברתם לשטח ותנאי החזקתם, לרבות הוראות היצרן המצורפות לתרכיב, שמועברת להם ע"י הרופאים הווטרינרים הממשלתיים בלשכה."

1. ד"ר זמיר מתאר בחוות דעתו את מחלת אבעבועות צאן בכבשים:

"מדובר במחלה מדבקת הנגרמת ע"י וירוס אבעבועות הכבשים ומאופיינת בחום גבוה, לקויות על העור (בתחילה באזורים חסרי צמר, כגון הבטן, העטינים ובאזור הפנים ולאחר מכן על כל הגוף), דמיעה, ריור, הפרשה מהאף, התנפחות העפעפיים, ובצורה הקשה/הממאירה של המחלה, יופיעו גם קשיי נשימה כתוצאה מפגיעה בריאות ובקנה הנשימה פגיעה במערכת העיכול – במעיים ובכליות. ההדבקה בנגיף נעשית במגע ישיר בין בע"ח חולים, גם דרך חתכים ופצעים בעור או ע"י מכשירים המזוהמים בנגיף (מחטים, מכונות גז וכו') או בדרך האויר (אירוסול) ע"י נשימה – שאיפה של הפרשה נוזלית ממערכת הנשימה של בע"ח נגוע (למשל בהתעטשות), אבק או קשקשים המזוהמים בנגיף. העברת הנגיף אפשרית גם ע"י חרקים (פרעושים, זבובים וכו'). תקופת הדגירה אחרי ההדבקה היא בין 4-14 ימים, כאשר בכבשים בהריון, הדבקת הטלאים (השגר) מתרחשת עוד בהיותם ברחם.

מדובר במחלה ויראלית שאינה ניתנת לריפוי באנטיביוטיקה ולמעשה אין כל טיפול יעיל בכבשים החולות. ניתן לתת להן רק טיפול תרופתי תומך להקלה בכאבים ולמניעת זיהומים משניים וצמצום התסמינים הקליניים. יצוין כי במקרים של תחלואה קלה, ייתכנו סיכויי החלמה של הכבשים הבוגרות. לעומת זאת, סיכויי ההחלמה בטלאים, הם נמוכים בשל גילם הצעיר והעובדה שהדבקתם מתרחשת עוד בהיותם ברחם, הדרך היעילה ביותר להקטנת התחלואה ונזקיה היא ע"י מניעת המחלה באמצעות חיסון ואמצעים ממשקיים מניעתיים".

1. לאחר מכן מתאר ד"ר זמיר את החיסון הניתן נגד המחלה:

"מדובר בחיסון חי מוחלש הניתן לכבשים בלבד ומתבצע פעם בשנה בכבשים בוגרות ובטלאים מגיל חודשיים (אם האם אינה מחוסנת), ניתן לתת את החיסון לשגר מגיל יום).

מניסיון השנים האחרונות עולה כי עדר שהיה מחוסן לפחות ארבע פעמים כנגד המחלה, במקרה של הדבקה, התחלואה בו היתה קלה ביותר (מספר קטן של בעל חיים חולים בעדר ומופיעים סימנים קליניים קלים), אם בכלל. כלומר, ככל שרצף החיסונים בעדר גדול יותר, כך יורד הסיכוי לתחלואה/תחלואה קשה ותמותה, במקרה של חדירת הנגיף לעדר.

עד לשנת 2006 לא היה החיסון לכבשים הבוגרות בגדר חיסון חובה וחוסנו רק טלאים בני חודשיים פעם אחת בחייהם, מה שגרר עשרות התפרצויות של מחלת אבעבועות כבשים בשנה. על מגדל שהיה מעוניין בחיסון לכבשים הבוגרות שבעדרו, היה לפנות בדרישה כנ"ל לשירותים הווטרינרים.

בשנת 2006 הפכו השירותים הווטרינרים את חיסון האבעבועות בצאן לחיסון חובה, המתבצע אחת לשנה. חובת המגדל היא לפנות ללשכה הווטרינרית המחוזית ולהודיע מיד עם ההמלטה כדי שיבוצע חיסון בגיל יום ושוב כעבור חודשיים.

במקרי התפרצות של המחלה ותחלואה – הכבשים הבוגרות (אילום אם כבר חוסנו) יחוסנו בחיסונים חוזרים (חיסוני דחף) והטלאים הנולדים בעדר מחוסן יחוסנו בגיל שבועיים ושוב בגיל חודשיים (כאמור, לטלה שנולד לאם שאינה מחוסנת, יינתן החיסון בגיל יום ושוב בגיל חודשיים), לפי החלטת השירותים הווטרינרים.

מטרת חיסון הדחף היא להעלות את רמת החסינות בעדרים וע"י כך למנוע תחלואה. חשוב להדגיש שהחיסון איננו מונע הדבקה בנגיף אלא את התחלואה שהוא גורם. דהיינו, אם היתה כבר הדבקה במחלה והנגיף נמצא בתקופת הדגירה, אזי שחיסון הכבשים הנגועות בחיסונים חוזרים, לא ימנע את התחלואה בהן, ואולם הוא יצמצם את התפשטות המחלה והתחלואה תהא קלה יותר, במיוחד כאשר קיים רצף חיסונים בעבר (לפחות 4 פעמים).

1. ד"ר זמיר אף מתייחס לאמצעים והצעדים שיש לנקוט למניעת המחלה, צמצום התפשטותה והתמותה בעקבותיה:

"1. כמו בכל מחלה מדבקת אחרת, ניתן למנוע את התפשטות מחלת האבעבועות בדרך של שמירה על בטיחות ביולוגית, הן ע"י הפרדה בין צאן בריא לחולה והן ע"י סגירת העדר בפני גורמים חיצוניים, כמו מבקרים וסוחרים.

2.יש להפריד את הכבשים הנגועות והחולות משאר העדר. הניסיון מלמד כי בעדרים חולים, שבהם הופרדו הטלאים מאמותיהן מיד לאחר ההמלטה למבנה מרוחק מהדיר, נמנעה לחלוטין הדבקתם במחלה, ואילו טלאים שלא הופרדו, חלו.

3. יש להקפיד על החלפת הבגדים והנעליים וביעורם/חיטויים מיד לאחר היציאה מהמשק הנגוע, שכן הנגיף יכול לעבור דרכם.

4. חשוב להקפיד על טיפול בעדר כנגד טפילים חיצוניים: פרעושים, כינים, קרציות וכן, לרסס כנגד חרקים מעופפים שעלולים אף הם להעביר את הנגיף.

5. יש לחטא את ציוד הגז. יצוין כי הואיל והנגיף עלול לשרוד על צמרן של הכבשים שהחלימו מהמחלה, עד לתקופה של חודשים לאחר התחלואה, יש להקפיד על הסגר של העדר החולה לתקופה של לפחות 8 חודשים מיום החלמתו של בעל החיים האחרון בעדר, באופן שבתקופה זו, לא יתקיים מחסור בכבשים לגידול עם משקים שהיתה בהם תחלואה.

6. יודגש כי במקרים שבהם מגדלים הכניסו למשקם עדרים שאינם בטיפול ובפיקוח ווטרינרי ראוי וללא היתר כדין מרופא וטרינר ממשלתי (קיימות הברחות מאזורי יהודה ושומרון, בעיקר מדרום הר חברון, התורמות להפצת המחלה בארץ), התפרצה המחלה במשקם, וככל שלא הקפידו על האמצעים לעיל אחר ההתפרצות, גם תרמו להתפשטות המחלה בעדרם, זאת על אף החיסונים השוטפים."

שאלת האחריות

1. כאמור, התובע מבקש לבסס את תביעתו על עוולת הרשלנות. על פי הפסיקה לביסוס חבות על פי עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה תנאים: קיום חובת זהירות – מושגית וקונקרטית – כלפי ניזוק, הפרת החובה, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113).

על פי המודל המסורתי והוותיק, בחינת יסודות העוולה נעשית על הסדר שהוצג לעיל. היינו, תחילה תבחן שאלת חובה הזהירות, לאחר מכן תיבחן שאלת הפרת החובה (ההתרשלות), ואחריה תיבחן שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

בשנים האחרונות, הולכת וגוברת הנטייה לאמץ מודל חדש לבחינת עוולת הרשלנות; על פי המודל החדש מוצע לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, היינו: שאלת ההתרשלות, שבמסגרתה יופעל מבחן הציפיות, ולאחר מכן, אם ייקבע קיומה של התרשלות, רק אז לבחון את שאלת קיומה של חובת הזהירות על פי שיקולי מדיניות משפטית (ראו בהרחבה ע"א 4486/11 פלוני נגד פלוני (1.5.2013), והאסמכתאות שם.

1. בענייננו, הנתבעות אינן חולקות כי: "במקרים מעין אלו חלה עליהן חובת זהירות מושגית וקונקרטית – דהיינו אין חולק כי משרד החקלאות והלשכות הווטרינריות השונות אחראיות לחיסונים שניתנות על ידן וגם על הפעולות של המפקחים המבצעים מטעמן, לרבות מתן חיסונים" (סעיף 43 לסיכומי הנתבעות).

עם זאת, כאמור, הנתבעות כופרות בקיום יסוד ההתרשלות והקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לנזק הנטען על ידי התובע.

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי התפרצה בעדרו של התובע מחלת אבעבועות צאן, ובעקבות כך נגרמה תמותה רבה וחריגה בעדר.

כאמור, לטענת התובע, התפרצות המחלה נגרמה עקב התרשלות של הנתבעת בעקבות פגם בחיסון, או התרשלות של המחסן.

התובע צירף חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר בק ישעיהו. בחוות דעתו מציין ד"ר בק כי:

"האשם בהתפרצות נעוץ או בחיסון או במחסן...החיסון יעיל ואין התפרצויות...נשארת שאלת מתן החיסון בעדר. על זה יכול להשיב רק המחסן. ייתכן כי טעות מקרית הובילה להתפרצות. הועבדה היא שרוב העדר לא היה מחוסן כנגד אבעבועות צאן... השאלה נשארת באוויר "האם העדר היה באמת מחוסן כנגד המחלה?... הלשכה המחסנת אחראית לעובדה שהעדר יהיה מחוסן. באם האשם הוא לא בחומר החיסון, אז ייתכן כי האשם נעוץ בדרך העבודה של המחסן.....אם נבחן את עבודת המחסן נראה כי ייתכנו מספר אפשרויות לעובדה שהחיסון, למרות שהאצווה היתה יעילה עדיין יכלה לא למנוע את המחלה: א. ייתכן כי הצידנית של המחסן היתה מקולקלת והחיסון הפשיר והתקלקל. ב. ייתכן כי חומר החיסון הושאר בשמש והתקלקל.

אי לכך לפי מיטב הבנתי, מבלי להיכנס לגורמים פליליים, ברור מהעובדות כי אחריות לביצוע החיסון הינו על הלשכה הווטרינרית ששולחת את עובדיה לחסן את העדרים. כל האחריות מוטלת על האדם המבצע את החיסון. לא משנה איזה מהאפשרויות שציינתי היתה האחת שבגללה פרצה המחלה בצורתה הקשה. העובדה היא כי הכבשים והטלאים נפגעו ומתו. זה באחריות המחסן."

מחומר הראיות עולה כי, אין מחלוקת שהעדר לא חוסן נגד אבעבועות צאן בשנת 2005; באותה שנה עוד לא היתה קיימת חובת חיסון על פי החוק והתקנות, כפי שפורט לעיל.

במהלך חקירתו אישר ד"ר בק כי אם העדר היה מחוסן באופן חלקי, הוא היה חוטף את המחלה בצורה קלה (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 9 – 12).

1. יוצא, אפוא, שלפי שיטתו של ד"ר בק, המחלה התפרצה עקב אחת משתי סיבות: או פגם בחיסון, או פגם בפעולת המחסן. לכאורה, ד"ר בק לא מצא פגם בחיסון; הוא ציין כי החיסון יעיל. הדבר אף נתמך בתצהירו של ד"ר גרוס, העד מטעם הנתבעת, אשר מפרט בסעיף 10 לתצהירו כי, לא היה כל פגם באצוות החיסון; הוא מציין את מספר האצווה שתוקף התפוגה שלה עד יוני 2008; האצווה נשמרת בקירור בלשכה הווטרינרית בהתאם לנוהלי השירות הווטרינריים ולהוראות היצרן; ד"ר גרוס צירף לתצהירו נספח לפרוטוקול הבדיקה לאצוות החיסון ולהוראות היצרן והאסמכתא מאשרת כי, לעדרו של התובע ניתן חיסון באצווה זו (ראו: נספחים ג1 – 3 לתצהירו של ד"ר גרוס).

ד"ר גרוס הוסיף וציין בתצהירו כי:

"אנו מקפידים על כך שתרכיבי החיסון יועברו כשהם ארוזים בצידניות קירור סגורות ומלאות בקרחונים, בהתאם להוראות היצרן, עד לשימוש בהם והם אינם מושארים בשמש וכך היה גם בעניינו של התובע".

כמו כן יצוין כי זמן הנסיעה מהלשכה הווטרינרית בבאר שבע בישוב חורה, שם חוסן העדר, הוא כ- 20 דקות. כאמור לעיל, במהלך הנסיעה תרכיבי החיסון הועברו כשהם בצידניות קירור כשהן סגורות ומלאות בקרחונים בהתאם להוראות היצרן וכפי שנעשה בחיסונים קודמים שקיבל העדר במהלך השנים."

ד"ר גרוס נחקר על תוכן תצהירו ולא נתגלתה כל חולשה בדברים שמסר בעניין זה, ועל כן יש לקבוע כי לא נפל פגם באצווה ובחומר החיסון שבאמצעותו חוסן עדרו של התובע.

אשר לדרך פעולתו של המחסן

1. בעניין זה, סבורני כי יש להבחין בין הכשרתו ופעולתו הטכנית של המחסן בפעולת החיסון, היינו: עצם אופן החזקת והזרקת החיסון בכבשים, לבין פעולתו הארגונית בכל הנוגע לניהול וביצוע פעולת החיסון בעדר.

אשר לפן הראשון של הכשרת המחסן ומיומנותו בביצוע פעולת החיסון: סבורני כי מחומר הראיות עולה שלא הייתה התרשלות מצד הנתבעות בהיבט זה, שכן, גם בעניין זה גרסתו של ד"ר גרוס, כפי שצוינה בתצהיר ובעדות, היתה אמינה, קוהרנטית ועקבית.

ד"ר גרוס ציין בתצהירו –

"17. באשר לטענות התובע לעניין פעולת המפקח – אזברגה עסאן שביצע את החיסון האמור בעדר, ראשית יובהר כי בהתאם לנוהל, חיסונים יבוצעו ע"י רופאים ווטרינריים או מפקחי מקנה, בהתאם להנחיות היצרן ו/או הגורמים המוסמכים בשירותים הווטרינריים וירשמו בדו"ח פעולות בשדה, שם יפורטו פרטי המחזיק בבעל החיים, סוג בעל החיים וגזעו, פירוט כמויות/ראשי בקר/צאן שחוסנו, סוג החיסון שבוצע ותאריך הביצוע.

יצוין כי במסגרת הלשכה הווטרינרית בכל מחוז עוברים המפקחים הדרכה, בין היתר, בדבר אחסון תרכיבי החיסון, הכנתם לשימוש, אופן העברתם לשטח ותנאי החזקתם, לרבות הוראות היצרן המצורפות לתרכיב, שמועברת להם ע"י הרופאים הווטרינרים הממשלתיים בלשכה.

על כן אדגיש כי מר אזברגה עבר את כל ההכשרות וההדרכות הנדרשות לביצוע חיסונים בצאן, לרבות הכשרה בשטח על ידי ובפיקוחי. הדרכה זו כוללת, בין היתר גם הדרכה בדבר הוראות יצרני התרכיבים המצורפות לאריזתם. זאת ועוד, בכל תקופת עבודתו בלשכה הווטרינרית חיסן אזברגה עדרים רבים באזור ולא היו כל תלונות מצד המגדלים באשר לפעולות החיסון שבוצעו על ידו.

העתק מדו"ח איתור פעולות של כל החיסונים שביצע מר אזברגה בתקופת עבודתו בשנים 2007 – 2008 מצ"ב ומסומן ו."

1. ד"ר גרוס מוסיף ומציין בתצהירו כי באותו יום שבו נעשה החיסון בעדרו של התובע, ביצע אותו מחסן, מר אזברגה, חיסון באמצעות אותה אצוות חיסון, בעדר שכנו של התובע, מר אלחוגרה יוסף, אשר בעדרו לא נתגלה כל סימן למחלה:

"20. עוד יצוין, כי במועד בו חוסן עדרו של התובע כנגד אבעבועות צאן, חוסן גם עדר צאן אחר השוהה בסמיכות לעדרו של התובע באותו חיסון ושם לא דווח על תחלואה או התפרצות המחלה וגם לא היתה כל תלונה כנגד פעולת המחסן.

כך למשל וזאת בהמשך לאמור בכתב ההגנה, אצל השכן של התובע, מר אלחוגרה יוסף, לא התפרצה מחלה במקנה. יודגש כי גם אצל מר אלחגורה בוצע חיסון ביום 21.10.07 כנגד אבעבועות צאן, וזאת ע"י אותו מפקח, מר אזברגה ומאותה אצוות חיסון שמספרה 247087. כן אציין כי בשונה מהתובע, מר אלחגורה הקפיד על רצף חיסונים לאבעבועות צאן בעדרו מאז שנת 2002.

העתקים מדו"ח איתור פעולות של השירותים הווטרינרים לאורך השנים 2002 – 2008 בעניינו של מר אלחגורה ומאסמכתא המאשרת כי לעדרו של מר אלחוגרה ניתן ביום האירוע חיסון מאצווה 247087 מצ"ב ומסומנים בהתאמה ז1 ו-ז2."

גם בעניין זה לא נתגלתה כל חולשה בגרסתו של ד"ר גרוס במהלך חקירתו.

1. אינני מקבל את טענת התובע שלפיה יש לזקוף לחובת הנתבעות את אי-הבאתו של המחסן מר אזברגה לעדות מטעמה. בעניין זה מסר ד"ר גרוס במהלך עבודתו כי מר אזברגה אינו עובד בלשכה הווטרינרית מזה כשנתיים ואינו נמצא בשליטת הנתבעות. פרטיו של מר אזברגה נמסרו בתצהירים ובחומר הראיות של הנתבעות, ולא היתה מניעה שהתובע יזמן אותו כעד מטעמו.

אשר להיבט השני בדבר ארגון וניהול פעולת החיסון בעדר

1. בעניין זה, סבורני כי מחומר הראיות עולה שהייתה התרשלות מצד הנתבעות. להלן אפרט את טעמיי.

כפי שצוין בחוות דעתו של ד"ר זמיר, פקודת מחלות לבעלי חיים והתקנות על פיה נועדו על מנת להגן על בריאות הציבור ועל בריאות בעלי החיים; חובת החיסון שנקבעה בתקנות נועדה להגשים מטרה זו; לשם כך נקבעו נהלים שמטרתם להבטיח ביצוע ראוי ומלא של פעולת החיסון; ביצוע כזה מחייב הבטחת חיסון מלא של העדר; לשם כך נדרשים, מטבע הדברים, רישומים מסודרים של ראשי העדר בפעולת החיסון.

ודוק. אין חולק כי במשך השנים לא נעשה רישום כלשהו על ידי התובע בעדרו (ראו: עדותו של התובע בעמ' 15 לפרוטוקול, ש' 15– 21) שם מעיד התובע:

"ש. אתה עושה מעקב, יש לך ספר טיפולים?

ת. לא.

ש. אז אין ספר טיפולים בעדר שלך? במצב נתון אתה לא יודע איזה טיפול נעשה? איך אתה מבצע מעקב?

ת. אני לא צריך ספר. אני יוצא למרעה בפברואר, עושים חיסון, מזמינים את ד"ר גרוס, משלמים הוא נותן תעודה, הולך למשרד החקלאות. נותנים זריקה אחת נגד המחלה, אבעבועות, דבר ופה וטלפיים. הכל ביחד. בפעם אחת."

ובעמ' 22 לפרוטוקול, ש' 27 – 29 ובעמ' 23, ש' 1 – 12):

"ש. תראה לי איפה כתוב.

ת. אין לי משרד. אני לא כותב שום דבר. משרד החקלאות כותב.

ש. אתה מנהל איזה ספר בו אתה רושם את הכמות של הכבשים שיש לך בעדר?

ת. אנחנו רושמים עכשיו חדש. אמרו שכל אחד שרוצה לצאת למרעה חייב לנהל ספרים.

ש. אתה?

ת. אני? מה אני יש לי משרד? יש לי וטרינר שרושם כשהוא מחסן לי ונותן לי תעודה. משרד החקלאות נותן תעודה כשיוצאים למרעה.

ש. אז ב 2007 לא היה לך ספר בו אתה רושם?

ת. בחיים לא רשמתי.

ש. אז איך אתה יודע כמה יש לך?

ת. תלך לעדר ותספור אותו. אני לא יכול להגיד לך שהמספר הזה נשאר עוד חודש. זה יכול להיות יותר ויכול להיות פחות.

ש. בשנת 2007, מתי התחילה הילודה בעדר?

ת. אני לא רושם. אין תשובה להמלטה. היא יכולה להיות היום, עוד חודש, כל החודשים. אבל יש חודשים יותר ויש חודשים פחות."

מדברים אלה של התובע עולה כי עדרו התנהל בצורה לא- מסודרת וללא כל רישום. כאשר אנו מצרפים לעובדה זו את אופן ארגון וביצוע פעולת החיסון על ידי המחסן, שנעשתה על ידי מחסן בודד, מר אזברגה, ובסיוע ילדיו של התובע, אשר היו תופסים עבורו את הכבשים באופן אקראי (ראו: עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 13 – 16).

במצב דברים זה, קשה להבטיח שכל העדר מקבל את החיסון, שכן, אין רישום לגבי מספר ראשי העדר שיש לחסן, והמחסן אינו יכול לוודא שהחיסון שנעשה כיסה את כל ראשי העדר.

מחומר הראיות עולה, מעבר למאזן ההסתברויות, כי החיסון לא הקיף את כל ראשי העדר, שכן, התובע מסר בתצהירו ובעדותו כי בעת החיסון היו בעדר 530 רחלות, ואילו ברישומים של המחסן עולה כי נעשה חיסון של 450 ראשי כבשים. גם בשנים שלפני כן עדרו של התובע מנה כ- 500 כבשים.

1. אומנם, בעיקרון, החובה לנהל רישומים וספר עדר מסודר חלה על התובע ויש לזקוף את העדרם של רישומים כאלה לחובתו של התובע; ואולם, סבורני כי בנסיבות המקרה גם הנתבעת נושאת באחריות בגין אי-קיומם של רישומים מסודרים בעדרו של התובע, שכן, מחומר הראיות עולה כי הלשכה הווטרינרית וד"ר גרוס בפרט, היו בקשר מתמיד עם התובע וקיימו מעקב תמידי אחרי עדרו במשך שנים רבות; בעדותו מסר ד"ר גרוס כי הוא מכיר את התובע ומקיים עמו קשר בכל הנוגע לעדרו במשך 20 – 25 שנים (ראו: עמ' 42 לפרוטוקול הדיון, ש' 13 – 20).

בנסיבות אלה, היה על ד"ר גרוס, לנוכח חשיבות הצורך בהקפדה על ביצוע ראוי ומלא של פעולת החיסון, להנחות את התובע ואף לחייב אותו לערוך רישום מסודר לעדרו, על מנת להבטיח ביצוע מדויק ומלא של פעולת החיסון.

כאמור, מעדות התובע עולה כי הנחייה כזו מעולם לא נמסרה לו, וכי הוא לא חויב לערוך ספר עדר ורישום מסודר של עדרו, אלא רק לאחרונה (ראו: עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 1 – 2 שהובא לעיל).

סבורני, כי היעדר הנחיה, או הוראה, מצד ד"ר גרוס לתובע לערוך רישום מסודר לעדרו, כפי שניתן וצריך לצפות, וכפי שמתחייב מהפקודה, התקנות והנהלים, מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על ד"ר גרוס והנתבעות בכלל.

1. מעבר להתרשלות בגין אי-הנחיית ואי-חיוב התובע בביצוע רישום מדויק ומסודר של עדרו, מצטרף פגם נוסף בנוגע לניהול וארגון פעולת החיסון על ידי המחסן, שכן, מחומר הראיות עולה כי החיסון נעשה באופן אקראי לכל כבש שבניו של התובע הצליחו לתפוס. סבורני כי, ניתן וצריך לצפות שבהעדר רישום וסימון מסודר, שהמחסן, למצער, יקפיד על ביצוע הפרדה ברורה ומובחנת היטב בין הכבשים שחוסנו לבין הכבשים שטרם חוסנו, על מנת להבטיח חיסון מלא של כלל ראשי העדר.

בסופו של דבר, מחומר הראיות הוכח מעבר למאזן ההסתברויות כי, העדר לא חוסן במלואו, שכן, אין חולק שעל פי רישומי החיסון, החיסון נעשה ל-450 כבשים בעוד שעל פי עדות התובע, הוא החזיק באותה עת בעדרו ב- 530 כבשים. כאמור, עדותו של התובע בעניין זה מקבלת חיזוק מהרישומים מהשנים הקודמות, שמהם עולה כי התובע החזיק בעדרו כ- 500 כבשים.

1. היבט נוסף שבו ניתן לגלות לטעמי התרשלות בפעולת הנתבעות, נעוץ בכך שלאחר התפרצות המחלה, ולאחר שנודע לד"ר גרוס וד"ר זמיר עליה, כשביקרו בעדרו של התובע, הם לא מסרו לו את ההנחיות המתחייבות על מנת לצמצם את היקף המחלה והתמותה בקרב העדר, אשר פורטו בחוות דעתו של ד"ר זמיר והובאו לעיל.

אמנם הנתבעות מבקשות לזקוף לחובתו של התובע את דבר אי-נקיטה באמצעי המניעה שצוינו בחוות דעתו של ד"ר זמיר; ואולם, לא צוין על ידי ד"ר גרוס או ד"ר זמיר, כי הם העבירו כל הנחיה לתובע בנדון, בעת שנתגלה בפניהם דבר התפרצות המחלה.

מתצהיר התובע ועדותו עולה כי לאחר התפרצות המחלה הוא ניסה לפעול כמיטב הבנתו וניסיונו, על מנת לצמצם את היקף המחלה והתמותה בעדר, וזאת על ידי הפרדה בין הטלאים לבין האימהות ובין הכבשים החולים לבין הכבשים הבריאים; התובע לא מסר כי הוא קיבל כל הנחיה או הוראה מד"ר גרוס או ד"ר זמיר, בנוגע לפעולות המתחייבות ואשר פורטו כאמור בחוות דעתו של ד"ר זמיר.

אשם תורם

1. על פי הפסיקה:

"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין, דיני הנזיקין– תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד.."ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נגד תנעמי, פ"ד נח(1),1 (2003), (פיסקה 17 והאסמכתאות שם)"

1. בענייננו, כפי שצוין בשאלת האחריות, אמנם היתה התרשלות מצד הנתבעות בכך שלא פיקחו ,לא חייבו ולא הקפידו שייעשה רישום מסודר בעדרו של התובע, ולא מסרו לתובע הנחיות שיכלו לצמצם את היקף התמותה והמחלה בעדר, לאחר התפרצות המחלה. מאידך, ניתן וצריך גם לצפות מהתובע, כמי שמעיד על עצמו כבעל ניסיון ובקיאות רבת שנים בגידול כבשים, שיפעל לביצוע רישום מסודר של עדרו, כפי שמתחייב על פי הפקודה והתקנות. בנסיבות העניין, סבורני כי סביר להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 50%.

הנזק והפיצויים

1. אין מחלוקת כי עדרו של התובע סבל מתמותה רבה ומוגברת של רחלות וטלאים עקב התפרצות המחלה; הצדדים רק חלוקים באשר למספר האבדות שהיו בעדר.

בתצהירו ציין התובע כי: "בפועל כתוצאה מהמחלה מתו 90 רחלות מסוג אוואסי מוכלא כאשר כל רחלה ממליטה שני טלאים בשנה ומשך תוחלת חייה כ-5 שנים, היתה צפויה להמליט כ-630 טלאים" (סעיף 30 לתצהיר התובע).

במהלך חקירתו מסר התובע כי למעשה הוא לא ספר את הכבשים שמתו עקב המחלה, אלא היו זורקים מה שמת למזבלה (ראו: סעיף 25 לפרוטוקול, ש' 17 – 22).

1. הנתבעות מבקשות לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שהוא לא שמר את תגי הזיהוי של הכבשים, ולא החזיר אותם ללשכה הווטרינרית, על מנת לדעת את מספר הכבשים שמתו ואם הם נמנים על העדר המסומן והמפוקח על ידי הלשכה הווטרינרית.

אינני מקבל את טענת הנתבעות בעניין זה; שכן, כפי שציינתי, היה גם מחדל מצד הלשכה הווטרינרית וד"ר גרוס בעניין זה, שכן, כאמור, ד"ר גרוס, יחד עם ד"ר זמיר, הגיעו אל עדרו של התובע בעיצומה של המגיפה, וכפי שצוין לעיל, היה מצופה מהם כי ימסרו לתובע הנחיות והוראות שיש לנקוט, לרבות בכל הנוגע לאמצעי המניעה לצמצום היקף המחלה, וכן היה עליהם להנחות את התובע לשמור את תגי הזיהוי של הכבשים שמתו, או ימותו.

1. בנסיבות העניין, סבורני כי הראיה המעידה בצורה טובה ביותר על מספר הכבשים שמתו בעדר התובע עקב המחלה, גלומה במכתבו של התובע מיום 26/3/2008 שצורף לתצהירו. באותו מכתב מציין התובע כי בעת תחילת התפרצות המחלה היו בעדרו כ- 500 רחלות; עקב המחלה הייתה בעדר תמותה של כ- 65 אימהות, חלקן בהריון, חלקן אחרי המלטה וחלקן מתו בתהליך ההמלטה. כמו כן, מציין התובע במכתבו כי באירוע מתו כ- 160 טלאים ועוד כ- 30 טלאים או עוברים מתו במהלך ההיריון עקב תמותת אמם; סה"כ טלאים שמתו: 190 טלאים.

מכתב זה הוכן על ידי התובע בזמן אמת, מיד בתום המחלה ונראה שהוא גם נכתב לפני שצפה הגשת תביעה, ולכן רוב הסיכויים שהוא מבטא את המספרים האמיתיים של הכבשים שמתו עקב המחלה.

1. הצדדים הגישו כל אחד חוות דעת מטעמו לעניין הערכת ההפסדים שנגרמו לתובע עקב התפרצות המחלה. התובע הגיש חוות דעת של השמאי מר גלבוע. בחוות דעתו יוצא מר גלבוע מהנחה שמספר הרחלות שמתו עקב המחלה עמד על 90, כאשר ערך כל רחלה עומד על 1,200 ₪; שיעור ההמלטה 1.4, שיעור ההריונות 95% ושיעור תמותה טבעית 3%. בהתאם לכך, הגיע מר גלבוע למסקנה שלפיה מספר הטלאים שמתו עקב המחלה 630 טלאים, כאשר שווי כל טלה מגיע ל- 1,710 ₪, ומזה יש להפחית 45% בגין עלות יצור הטלה; יוצא, שהפסד בגין כל טלה מגיע ל- 940 ₪ .

בנוסף לכך, מציין מר גלבוע בחוות דעתו כי נגרמו לתובע הפסדים נוספים בגין השגחה וטיפול קפדניים ומוגברים יותר על העדר בזמן התפרצות המחלה, פינוי פגרים, הפרדות וחיסונים, הוצאות בסך של 17,651 ₪; כמו כן, מציין מר גלבוע כי נגרמו לתובע הוצאות מימון בגין חוסר בתזרים מזומנים במשך 6 חודשים עקב מות הטלאים, סך של 22,440 ₪.

סה"כ הנזק שנגרם לתובע על פי חוות דעתו של מר גלבוע מגיע ל- 640,377 ₪.

1. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה, ערוכה ע"י גב' דורית כבביה. גב' כבביה מציינת בחוות דעתה כי ערך הפיצוי בגין רחלה בהתאם להודעת מחלות בעלי חיים (תשלום פיצויים), 2008, הינו 1,125 ₪ ולא 1,200 ₪, כפי שצוין ע"י מר גלבוע; שיעור ההמלטה של כבשת אווזי היא 1.1 ולא 1.4 ; שיעור ההריונות שצוין ע"י מר גלבוע, 95%, אינו סביר, ולפי הרישומים הסטטיסטיים של העדר בלשכה הווטרינרית בשנים הקודמות, עולה כי שיעור ההריונות לפי שיעור ולדנות 1.1 מגיע ל- 38%, ולפי שיעור ולדנות של 1.4 מגיע ל- 30%; בהתאם לכך כמות הטלאים שצפויה הייתה להמלטה בעדר בתקופת המחלה מגיע ל- 198 טלאים.

אשר לאחוז התמותה הטבעית, גב' כבביה מציינת כי, שיעור התמותה הנורמאלי של עדרים דומים נע בין 7% ל- 10%, ולא 3% כפי שצוין ע"י מר גלבוע.

הפיצוי בגין כל טלה לשיטתה של גב' כבביה, לפי הודעת מחלות בעלי חיים, מגיע לטלה בן חודש סך 890 ש"ח, ובגין כל חודש נוסף - סך 75 ש"ח, היינו, לטלה בן 6 חודשים - סך 1,265 ₪.

לגבי הוצאות שונות והוצאות מימון: צוין ע"י גב' כבביה כי לא הוצגו בענין זה ראיות על ידי התובע, המוכיחות הוצאות מסוג זה.

1. בעקבות ההפרשים בין חוות דעת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר שרעבי, שנבחר על ידי לשכת השמאים בישראל. מחוות דעתו ועדותו בבית המשפט התברר כי חוות דעתו של ד"ר שרעבי התבססה על נתונים עובדתיים חסרים ולא מדויקים, שלדבריו נמסרו לו על ידי הצדדים בעת עריכת חוות דעתו.

עוד עולה מחקירתו של ד"ר שרעבי, כי שיטת החישוב שבה נקט מורכבת מידי וחורגת במידה רבה מאמות המידה ודרך החישוב שהוצגה על ידי המומחים מטעם הצדדים, שנראית לדעתי סבירה ופשוטה יותר. לפיכך, ההכרעה בשאלת הפיצוי תיעשה לפי חוות הדעת מטעם הצדדים וללא צורך בהתייחסות לחוות דעתו של ד"ר שרעבי.

1. לאחר שבחנתי את חוות הדעת מטעם הצדדים, כפי שפורט לעיל, ולנוכח חומר הראיות שהוצג בתיק, הגעתי לכלל מסקנות כדלקמן:

סבורני כי סביר להעמיד את מספר הרחלות שמתו במהלך המחלה על 65 רחלות, כפי שצוין במכתבו של התובע מיום 26/3/2008. ערך הפיצוי עבור כל רחלה סביר להעמיד על 1,125 ₪ כפי שצוין בחוות דעתה של גב' כבביה.

בהקשר זה חשוב לציין כי נראה כי אין פער אמיתי בין מר גלבוע לבין גב' כבביה בהערכת שווי הפיצוי עבור רחלה וטלה, וזאת משום שהערכתה של גב' כבביה מתייחסת לשנת 2008, בעוד הערכתו של מר גלבוע מתייחס למועד הכנת חוות דעתו בחודש נובמבר 2009.

נמצא, ששווי הרחלות שמתו עקב המחלה הינו 73,125 ש"ח נכון למועד האירוע. לסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה מחודש מרץ 2008 עד להיום, סה"כ 94,500 ₪ במעוגל.

אשר לטלאים: סבורני כי סביר להעמיד את מספר הטלאים שמתו עקב המחלה על 190 טלאים, וזאת גם בהתאם למכתבו של התובע מיום 26/3/2008. מספר זה קרוב למספר אליו הגיעה גב' כבביה בחוות דעתה. שווי הפיצוי בגין כל טלה שמת סביר להעמידו על הסכום שצוין על ידי גב' כבביה, בסך של 890 ₪ לטלה בן חודש. לפיכך, שווי הפיצוי בגין מות הטלאים מגיע לסך של 169,100 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה מחודש מרץ 2008 ועד להיום, סה"כ 218,500 בעיגול.

הוצאות

1. סבורני כי הוכח שהתובע נשא בהוצאות לא מבוטלות עקב התפרצות המחלה, כולל טיפול מוגבר בעדר ופינוי הפגרים. אמנם לא הוצגו קבלות, אולם סבורני כי בנסיבות העניין סביר לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין כך בסך של 10,000 ₪.

אשר להוצאות המימון: במהלך עדותו ציין התובע כי הוא לא קיבל כל הלוואה מבנק עקב התפרצות המחלה, ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין הוצאות מימון.

הפגיעה במוניטין

1. לא הובאו ראיות בעניין זה מטעם התובע, וממילא לא הוכח כי נגרם נזק למוניטין של התובע עקב המחלה, ולפיכך אינני רואה מקום לפסוק פיצוי בגין כך.

סוף דבר

1. יוצא, אפוא, כי שיעור הנזקים שנגרמו לתובע בגין התפרצות המחלה מגיע ל- 323,000 ₪ . מזה יש לנכות 50% בגין אשם תורם של התובע. התוצאה: 161,500 ש"ח.

אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 161,500 ₪ , בתוספת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.6%. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ד, 28 מאי 2014, בהעדר הצדדים.