התביעה בפניי היא בגין גרימת נזק למכונית המבוטחת ע"י התובעת בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 25.1.08. המכונית היא מסוג מיצובישי ומספרה 61-863-07. נהג בה מר אסף סיגל. התאונה התרחשה בחנייה של חנות בירכא.

מר סיגל, על פי הנטען בכתב התביעה, היה במצב עצירה לפני כניסה לחנייה כאשר הנתבע נסע לאחור במטרה לצאת מהחנייה ופגע במכוניתו (להלן :"התאונה").

כתוצאה מן התאונה נגרמו לתובעת הנזקים כמתואר בחוות דעת השמאי, פגיעה בדלת אחורית ימנית, הנזק הוארך על ידי התובעת ב- 943 ₪.

הנתבע טען מנגד כי האחריות לתאונה ותוצאותיה מוטלת על מר סיגל אשר נהג בחוסר זהירות ורשלנות. לטענתו הסיבות לתאונה שונות: הוא אכן נסע בזהירות לאחור, אך מכונית התובעת הגיעה במהירות. הוא עצמו עצר את מכוניתו. הדלת שליד הנהג ברכב התובעת נפתחה ע"י אשתו של מר סיגל ונגעה במכוניתו אשר היתה צבועה בצע טרי, ונוצר כתם צבע על מכונית התובעת אשר היה ניתן לנקותו עם סמרטוט אך הנהג סירב.

שמעתי את שני הנהגים ובנוסף, שיחזרו הצדדים בעזרת מכוניות צעצוע ושירטטו את זירת האירוע.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, המסקנה היא כי בפניי גרסה מול גרסה ואיש מן הצדדים לא תמך גרסתו בעדות נוספת או ראיה כלשהי לחיזוקה. לא הוזמנה רעייתו של מר סיגל, ולא עדים אחרים שהיו במקום כטענת מר רווה.

תיאור הנזק מתיישב עם שתי הגרסאות. היות והנטל על התובע להוכיח את תביעתו, הרי שנטל זה לא הורם ועל כן אין לי אלא לדחות את התביעה.

הוצאות רבות וטרחה נגרמו לתובעת ולנתבע בעניין שכמוהו כמעט כזוטי דברים, כאשר היה צריך להיות ברור לתובעת כי מדובר בגרסה מול גרסה, ואין בידה ראיה נוספת להוכחה. מוטב היה לו שקלה התובעת התנהלותה גם לאור הערות בית המשפט.

התביעה נדחית.

איני מחייבת בהוצאות כי אכן הנתבע הודה שנסע לאחור.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ד, 11 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.