רקע:

1. ענייננו בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

התובע, יליד 30/04/1981, היה עד לתאונת דרכים שאירעה בתאריך 16/07/2008, בה נפגע אחיו שאדי ז"ל (אשר הלך לעולמו מאוחר יותר, בחודש 10/2012).

התביעה מוגשת בגין הנזק הנפשי שנגרם לתובע כתוצאה מצפייתו בתאונה מחרידה, בה נפגע אחי התובע. התובע פעל לחלץ את אחיו ממקום התאונה, ושהה לידו כחצי שעה עד לפינויו מהמקום.

התביעה מוגשת נגד נהג הטרקטור שהיה מעורב בתאונה, והמבטחת "איילון" (להלן גם: "הנתבעת").

2. המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה באם התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק הנפשי, בהיותו נפגע משני, בהתאם להלכה הפסוקה.

התובע העיד, כי בעת שאירעה התאונה, היה במרחק כמטר עד מטר וחצי מאחיו. שאדי נפל מעגלת הטרקטור, ומוטות הברזל נפלו עליו, התובע הרים את הברזלים, וראה שאחיו נפצע קשה, החזיק אותו בין הידיים, כאשר היה פצוע בראשו, עינו של שאדי "הייתה בחוץ", "הראש בצד פתוח"; שני ילדיו הקטינים של שאדי היו בקרבת מקום; והתובע הצליח לצעוק עד שהגיעו אנשים והוזמן אמבולנס, שפינה את שאדי לבי"ח רמב"ם (עמ' 26, ש' 9 עד 16). התובע מציין, כי מאז שהועבר שאדי לאשפוז ברמב"ם, ולאחר מכן לאשפוז שיקומי בבי"ח לוינשטיין (שם שהה כ-8 חודשים), היה צמוד למיטתו כל הזמן, כשהוא מטפל בו ודואג לצרכיו היומיומיים, לרבות צרכים סיעודיים והיגייניים (עמ' 26, ש' 18 עד 21). לפי עדות התובע, שאדי היה במצב של צמח משך כ-4.5 שנים, עד שנפטר, כאשר במשך כל אותה תקופה היה מבלה את כל זמנו ליד מיטתו (עמ' 26, ש' 23 עד 29).

3. לבקשת התובע, מונה מטעם בית-המשפט מומחה רפואי בתחום הנפשי – ד"ר אלי קריצ'מן (להלן: "המומחה"), אשר קבע, כי לתובע נותרה נכות נפשית צמיתה, כתוצאה מהתאונה, בשיעור 10%.

עוד ייאמר, אין הנתבעת חולקת על כך שהנכות הנפשית שנותרה אצל התובע קשורה סיבתית, עובדתית ומשפטית, לתאונה.

טענת הנתבעת היא שהתנאים לפיצוי נפגע משני בגין נזק נפשי, ובכללם שיעור הנכות שנקבעה לתובע, אינם מתקיימים במקרה שלנו, ומשכך, דין התביעה להידחות.

טענות הצדדים בצמצית:

4. לטענת התובע, כל ארבעת התנאים שנקבעו בהלכת "אלסוחה" (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל) (להלן: "הלכת אלסוחה"), והם: קרבה משפחתית ממדרגה ראשונה לנפגע הישיר; התרשמות ישירה מהתרחשות התאונה, קרבה בזמן ובמקום לזירת התאונה, וקיומו של נזק נפשי ממשי, התקיימו במקרה בו עסקינן.

תחילה טען ב"כ התובע בסיכומיו, כי אין חולק ששלושת התנאים הראשונים מתקיימים בענייננו, וכי המחלוקת היא אך ורק סביב התנאי הרביעי; אלא שנוכח סיכומי הנתבעת, אשר טענה שגם תנאי ה'קרבה המשפחתית' אינו מתקיים כאן, התייחס ב"כ התובע בסיכומי התשובה שלו לעניין זה.

הנה אם כן, חלוקים הצדדים הן באשר להתקיימות התנאי הראשון, והן באשר להתקיימות התנאי הרביעי.

התנאי הראשון/הקרבה המשפחתית בין התובע לנפגע הישיר:

5. אכן בהתייחסה למעגל קרובי המשפחה הזכאים לפיצוי כנפגעי משנה, מנתה הלכת אלסוחה קרובי משפחה מדרגה ראשונה – הורים, ילדים ובני זוג. טוען ב"כ הנתבעת, "אחים" לא נכללו ברשימת קרובי המשפחה מדרגה ראשונה לפי הלכת אלסוחה.

בתמיכה לטיעון זה, מפנה הנתבעת לפסק-דינו של כבוד השופט פרידמן, שניתן ב-ת"א 2696-12-10 (שלום חיפה) (02/02/2014).

6. עם כל הכבוד, אין אני מסכים עם התוצאה הזו. סבורני, כי גם אח נכלל ברשימת קרובי משפחה ממדרגה ראשונה. הלכת אלסוחה הייתה מעין "הלכה מכוננת", אשר פתחה את הסכר בפני נפגעי משנה שסבלו נזק נפשי, אף שלא נפגעו הם בגופם. עם זאת, שיקולי מדיניות הכתיבו את ארבעת התנאים, שכל מטרתם למנוע "הצפה" של תביעות בגין נזק נפשי לנפגעי משנה.

עם זאת, דומה שפסק-הדין בהלכת אלסוחה לא התכוון לקבוע רשימה סגורה של קרובי משפחה הזכאים לפיצוי בתור נפגעי משנה. כך מצאו הדברים ביטויים בפסק הדין:

"מן ההיגיון לקבוע, בשלב הנוכחי, תנאי, אשר לפיו תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני-זוג). ראינו כי על-פי האינפורמציה הרפואית הידועה, תהליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם במידה רבה תוצאה של מידת יחסי הקרבה, שהתקיימו למעשה, עובר לתאונה, בין הנפגע הישיר בתאונה לבין מי שלקה בנפשו כתוצאה מכך, היינו, יש חשיבות רבה למידת הקרבה האינטימית בפועל. לשון אחרת, יש מידת קרבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה, אך ייתכנו גם מידות קרבה אחרות ושונות, היכולות להוליך לתוצאה זהה. לכן, מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית-משפט זה את השאלה, אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר, אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין" (שם, עמ' 432). (ההדגשות שלי – ס"י).

7. סבורני, כי הכלל שנקבע בהלכת אלסוחה מתבסס על החזקה שקרובי משפחה ממדרגה ראשונה נמצאים במעגל הסיכון שיוצר המזיק, ושצפויים להיפגע נפשית. הדגש הוא על היות הקרבה ממדרגה ראשונה; ציון (הורים, ילדים, בני-זוג), בא לשם דוגמא בלבד, כאשר גם "אחים" הינם קרובים ממדרגה ראשונה. כך גם שגור בפי הבריות; קשה להלום שקרבת אח אינה בגדר קרבה ממדרגה ראשונה.

גם בעצם האמירה: "בשלב הנוכחי", כיוון הפוסק, כי יש מקום להרהר אחר מעגל הקרובים הזכאים.

ועוד, כבר בהלכת אלסוחה, הותר פתח להוספת מי שאינו קרוב משפחה ממדרגה ראשונה, בהתקיים מערכת יחסים אינטימית, וקרובה מאוד.

ואכן, הפסיקה המאוחרת הגמישה, במידת מה, את התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה:

"חוג הקרובים לנפגע הישיר אשר זכאים לתבוע פיצויים בגין נזק נפשי עשוי להתרחב" (ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 382).

8. גם המחוקק ראה לרוב בקרבת אחים קרבה ממדרגה ראשונה. ראה לדוגמא סעיף 53ב. (ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961; סעיף 21א (ב) (3) לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ"ג – 1962; סעיף 4 (6) לכללי שירות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבה משפחתית), תשס"ח – 2007; סעיף 4 (ג) (6) לתקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר העסקת קרובי משפחה), תשס"ה – 2005, ועוד.

9. יתרה מזאת, סבורני, כי גם אם נראה ברשימת קרובי המשפחה שנקבעה בהלכת אלסוחה (הורים, ילדים, בני-זוג) רשימה סגורה, עדיין ניתן לראות במערכת היחסית שהייתה בין התובע לאחיו שאדי ז"ל, יחסי קרבה וקשרים מיוחדים המצדיקים הכללתו ברשימת "הקרובים". הקשר הבינאישי שהיה בין התובע לאחיו, התאפיין בקשר נפשי עמוק וחזק ביותר.

התובע תיאר מערכת יחסים מיוחדת שהייתה לו עם אחיו שאדי. שאדי היה בשבילו "הכל", "אח", "חבר", ו"אבא"; קיבל ממנו תמיכה בתקופת שירותו הצבאי, ובתקופה בה עבד לאחר מכן, לרבות בבניית ביתו (עמד 26, ש' 1 עד 7).

הפסיקה הכירה במצבים כאלה, אף בין מי שאינם קרובי משפחה כלל.

התנאי הרביעי/עוצמת הנזק הנפשי:

10. בעוד שלושת התנאים הראשונים של הלכת אלסוחה (קרבה משפחתית ממדרגה ראשונה; התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף, וקרבה במקום ובזמן), מאופיינים בגמישות מסוימת, המאפשרת הרחבה של חוג הזכאים, התנאי הרביעי של עוצמת הנזק הנפשי, פורש באופן נוקשה ודוגמאטי. (ר': ריבלין, שם, עמ' 387, והפסיקה בהערות השוליים 49, 50, ו-51).

במקרים של נכות נפשית צמיתה שנותרה אצל הניזוק המשני, בשיעור שבין 5% ל-15%, נהגו בתי-המשפט לדחות תביעות הניזוקים.

יפים, ומסכמים, דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן, בע"א 2935/98 מריה דריז נ' אררט ואח' (31/08/99) (סעיף 4):

"4. בשורה של מקרים שבאו לפני בתי המשפט בעקבות פסק-דין אלסוחה, הסתמנה גישה לפיה אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה, לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים, שתשלום פיצוי להם, הוא - מלכתחילה - הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי.

בית משפט קמא צטט בהרחבה את הפסיקה המרכזית מאז הלכת אלסוחה והביא מדברי בית משפט זה באותם מקרים שנדונו בפניו. אכן, העקרונות כפי שהציבן בית משפט קמא נכונים הם ועולים מן ההלכות שהוזכרו אלא שנראה כי בית המשפט לא דק פורתא ביישומם על המקרה שבפנינו. כפי שנקבע, לא די בפגיעה נפשית - שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל15%- - שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאו עונים על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה. כפי שנקבע, משמש אותנו קריטריון חומרת הפגיעה הנפשית גם במקרה של קרוב שנוכח בזמן האירוע הטראגי כבענייננו ואין להפעיל כלפי נפגע משני כזה קריטריון המקל בדרישת חומרת הנזק הנפשי (ראו: בע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח' (לא פורסם).

בכל אותם מקרים בהם לא הוכרה זכאות הנפגע לפיצויים היתה התמונה הרפואית שונה במידה ניכרת מבעניין שלפנינו והנכות היתה נמוכה יותר.

במקרים הקונקרטיים שנבחנו על ידי בית משפט זה בשנים האחרונות, נדחו תביעות בהן היתה נכותו הנפשית של הנפגע המשני 5%, 10% ואף 15%, תוך קביעה שאין מדובר בפגיעה נפשית חמורה כנדרש במבחנים הנקוטים על ידינו". (ההדגשה שלי – ס"י).

(ר' בהקשר זה גם: ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מדינת ישראל (16/03/2008), סעיף 22 לפסק-דינה של כבוד השופטת ברלינר, והפסיקה הענפה המובאת שם).

11. יפים לענייננו גם דברי כבוד השופטת ברלינר, בעניין שוויקי, הנ"ל:

"23. כאמור, הלכת אלסוחה הציבה רף גבוה במיוחד לעניין הנזקים שיפוצו במעגל השני מחלת נפש כפשוטה- פסיכוזיס או פגיעה נפשית רצינית- נוירוזיס. כעשור לאחר פרשת אלסוחה, בחן בית משפט זה מחדש ברע"א 5803/95 הנ"ל, את שיעור הנזק הנדרש. שם נקבע כי:

"מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה נפשית שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצויים בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לסייג בדבר חומרת הפגיעה שישאר על כנו".

(ראה גם פסקי דין מאוחרים יותר: ע"א 6431/96, 6560/96 בר זאב נ' ג'ומעה מוחמד הנ"ל, [פורסם בנבו] - נדונה פגיעתה של ילדה בת 13 בתאונת דרכים. הורי הילדה נכחו בעת האירוע ותבעו לנזק נפשי. נקבע כי לא התקיים התנאי בדבר נזק נפשי בעל עוצמה כנזכר בהלכת אלסוחה, אשר יהיה בו כדי לבסס עילת תביעה לאם ולאב; ת.א. 55469/94 גודלמן נ' צור שמיר חב' לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] - נדונה פגיעתה של תובעת בגין נזקיהן הנפשיים, שעל פי חוות דעת המומחים לא הגיעו לרמה של פסיכוזה או נוירוזה קשה, בהיותה עדה לתאונה בה נהרג אביה; ע"א 4446/90 ברנע ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ הנ"ל - התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים בה נהגה את רכבה והייתה עדה לפגיעה הקשה של בתה, כאשר פניה נחבטים בחוזקה במוט ההילוכים של המכונית שחדר לתוך עינה וגרם לעיוורונה. בית המשפט דחה את תביעת האם, שכן מצבה הנפשי לא הגיע לרמה של "פסיכוזה" או "נוירוזה קשה", על אף העובדה שנשארה נכה עקב נוירוזה פוסט טראומטית; וכן ט' שטרסברג- כהן, נזק נפשי לנפגע משני, לעיל)".

12. ב"כ התובע נאחז בסיכומיו בפסק-הדין שניתן ב-ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (05/06/2007). שם הוכרה הזכות של נפגעי משנה לפיצוי, תוך הגמשת רף הנזק הנפשי שהוכר כבר-פיצוי, והכרה במקרה הספציפי שם, כמקרה ברור וקשה.

כבוד השופטת ברלינר, בפסק-דינה הנ"ל, התייחסה לפסק-הדין שניתן בפרשת לבנה לוי, ואבחנה אותו ממקרה טיפוסי של קרוב משפחה שנפגע נפשית.

בפרשת לבנה לוי, דובר על הורים שאיבדו עוברם במהלך לידה, כתוצאה מרשלנות בית-החולים.

כבוד השופט ריבלין, אליו הצטרף כבוד השופט ג'ובראן, היה בדעה שהמקרה נמנה על קטגוריית "המקרים הקשים", שבהם מן הראוי לְמָתֵּן את התנאי הרביעי של הלכת אלסוחה.

פרשת לבנה לוי אינה ישימה למקרה שלנו:

13. כבוד השופטת ברלינר הצביעה על מספר היבטים בהם שונה המקרה של לבנה לוי, מהלכת אלסוחה: מאחר ומדובר בעובר שנגדעו חייו בטרם לידתו, שלא יכול היה לתבוע בגין מותו, הרי באם תשלל זכות ההורים לתבוע בגין אובדן העובר, ותמצא כי יהא "זול" באופן בלתי-סביר לגרום למותו של העובר, מאשר לפגוע בו ולהותירו נכה לצמיתות; ההיבט המבחין השני, הוא שהנזק שנגרם להורים עקב מות עוברם, ובעיקר הנזק הנפשי, אינו, ברגיל, נזק של מה בכך, שאין לפצותו, או שאינו ניתן לצפיה. ההיבט השלישי הוא שבהיעדר תביעה של העובר, שמת, ובאי-הכרה בהורים כנפגעי משנה, היה נותר הנזק שנגרם ללא סעד בצידו, על כל המשתמע מכך.

אומרת כבוד השופטת ברלינר, בסכמה במה שונה פרשת לבנה לוי, מעניין אלסוחה, והפסיקה "הרגילה" שהתייחסה לעוצמת הנזק הנפשי:

"28. די במבט שטחי במכלול הנתונים דלעיל, שבגינו הוחרגה פרשת לבנה לוי מהלכת אלסוחה, כדי להביא לכלל מסקנה כי אף אחד מהם לא התקיים בענייננו, שעל כן הלכת לבנה לוי - לא שינתה את התמונה. ודוק: הדגש הוא על כך שהלכת לבנה לוי לא יצרה את האפשרות להכרה במקרים "ברורים וקשים" כקטגוריית ביניים שבה יוגמש רף הנזק הנפשי הנדרש. זרעי האפשרות נשתלו, כפי שצוין לעיל, כבר בהלכת אלסוחה. פרשת לבנה לוי רק יישמה אפשרות זו. ליִישום הספציפי - אין השלכה למקרה הנוכחי. כאמור האבחנה המרכזית והחשובה היא בכך שמדובר בעובר, על כל המשתמע מכך, ובמיוחד העובדה "שבהעדר תביעה של העובר היה נותר הנזק ללא סעד בצידו".

14. כבוד השופטת ברלינר מצביעה על הבדל נוסף והוא, שבעניין שוויקי, בשונה מפרשת לבנה לוי, כמו בענייננו, עמדה לנפגע הישיר זכות תביעה עצמאית, וזו אכן מומשה, בעודו בחיים (ראה סעיף 29 לפסק-דינה). בענייננו, שאדי מימש את זכות התביעה שלו ונפסקו לו פיצויים (ר' פסק-הדין – נ/8).

ועוד הבחנה שעומדת עליה כבוד השופטת ברלינר: כבוד השופט ריבלין התייחס אל ההורים בפרשת לבנה לוי, כנפגעים "מעין ישירים" (פסקה 30, שם), זאת משום שהנזק אותו תבעו ההורים היה: מות עובר בתום תהליך פיזי ונפשי, ארוך וקשה, של כניסה להיריון, שמירתו ולידתו שלא נשאה פרי.

מסכמת כבוד השופטת ברלינר דיון זה באמירה, כי פרשת לבנה לוי אינה משנה את התמונה באשר לתחולת הלכת אלסוחה.

15. נר להלכה הפסוקה, והעקרונות שהובאו לעיל, אעבור לבחינת השאלה באם 'התנאי הרביעי' מתקיים בענייננו.

חוות דעת ד"ר קריצ'מן/הנכות הנפשית:

16. המומחה קבע, כי לתובע נותרה נכות נפשית צמיתה, כתוצאה מהתאונה בשיעור 10% לפי סעיף 34ב למבחני הנכות (לפי הנוסח הישן).

בחוות-דעתו התייחס המומחה לעברו של התובע, ציין כי בהיותו בגיל 11 עבר תאונת דרכים כשנסע על טרקטור עם אחד מאחיו. באותה תאונה אותו אח נהרג, ואילו התובע סבל מפגיעת ראש עם אובדן הכרה. המומחה מציין, כי התובע התאושש מאותה חבלה בצורה יפה, חזר ללימודים, ולא סבל מחסר נוירולוגי או בעיות נפשיות. המומחה שב ושלל מכל וכל, כי לתובע הייתה נכות נפשית עובר לתאונה, בפרט נוכח אובדן אח אחר, בהיות התובע בגיל 11 (ר' עדות המומחה בעמ' 14, ש' 18 עד 33).

בסיום לימודיו שירת התובע שירות סדיר בצה"ל; לאחר השירות הצבאי פתח מסעדה בדלית אל-כרמל, אותה סגר לאחר שנה. אחר כך עבד במספר מפעלים בצפון, והאחרון שבהם מפעל "כתר", עד לאירוע התאונה.

17. בפרק "תולדות המקרה", מפרט המומחה את נסיבות התאונה, והסיטואציה בה היה התובע עת אחיו נפצע קשה לאחר שהתמוטטו עליו גשרי הברזל שהיו על הטרקטור:

"...היה עד לתאונה בה נפצע האח קשה כאשר הגשרים התמוטטו עליו. האח נפגע בראשו והתובע החזיקו בזרועותיו 30-40 דקות עד אשר הגיע רכב מד"א לפנותו. מתאר מראות קשים ביותר והרגשה איומה לראות את האח פגוע כ"כ, מלא דם ומחוסר הכרה כאשר 2 ילדיו הקטנים אתם כשהם בוכים והלומים. מאז האח מאושפז במצב של "צמח" כשהוא מחוסר הכרה, בתחילה בבי"ח רמב"ם, אח"כ בבי"ח לוינשטיין וכיום בבי"ח אלישע. מאז התאונה ועד היום צמוד התובע לאחיו, מטפל בו מידי יום, רוחץ אותו, מקריא לו עיתונים ומתעדכן במצבו ע"י הרופאים. לדבריו אם לא רואה את אחיו מידי יום ביומו, מרגיש רע מאוד. כאשר האח הסתבך עם דלקת ריאות ואושפז שנית בבי"ח רמב"ם לפני כשנה וחצי במשך חודש ימים, עזב התובע את עבודתו וישב צמוד למיטת אחיו 24 ש' ביממה. כיום נמצא עם אחיו מידי בוקר עד הצהריים ואח"כ הולך לעבודה עד 2300". (ההדגשות שלי – ס"י).

18. וכך תוארו תלונות התובע בפני המומחה:

"מרגיש שמאז התאונה חייו השתנו לחלוטין והוא סובל מהתופעות הנפשיות הבאות:

• מצב רוח ירוד, מרגיש שאיבד שמחת חיים, שאין לו חשק לבלות, שלא נהנה מכלום.
• לא ישן טוב בלילה, מתאר יקיצות מרובות, חלקם על רקע סיוטים מהתאונה.
• נזכר הרבה בתאונה, נתון לעיתים לפלאשבקים מהמראות הקשים בתאונה ומרגיש כל הזמן בחסרונו של אחיו.
• מתבודד מבחינה חברתית, לא מחפש בת זוג ולא רואה באופק כיצד יתחתן אי פעם".

19. המומחה מסכם, כי התובע סובל מתגובה של "...אבל פתלוגי עם תופעות פוסט טראומטיות חלקיות. יש הגבלה תפקודית בעיקר במישור החברתי". מאחר ומדובר באבל פתולוגי, המומחה המליץ על טיפול פסיכולוגי – שיחות קבועות, למשך שנה, בתדירות של פעם בשבוע.

20. כבר עתה ניתן להכריע, כי ביישום ההלכה הפסוקה על המקרה הספציפי, ונוכח קביעות המומחה, כפי שהובאו לעיל, אין אלא לקבוע שהתנאי הרביעי אינו מתקיים.

עם זאת, לא אסתפק בקביעה זו, ואבחן שאלת עוצמת הנזק הנפשי, והשלכותיו על תפקודיות התובע, גם נוכח החקירה הנגדית של המומחה, ושאר ראיות שהובאו.

21. בפתח החקירה הנגדית למומחה (שהתנהלה ב-12/09/2013), הוברר כי שאדי הלך לעולמו לפני 11 חודשים (היינו: בחודש 10/2012). המומחה משיב בחקירה נגדית, כי אם התובע לא קיבל טיפול פסיכולוגי, כפי המלצתו, הרי שסביר להניח שימשיך לסבול מאבל פתלוגי. המומחה מדגיש שהאבל הפתלוגי שממנו סובל התובע הוא "מרכז ההפרעה הרגשית" שלו, וכי אם תסמונת זו תחלוף, לא תוותר לו נכות:

"ש: האם הוא לוקה גם ב"אבל פתולוגי"?

ת: הוא לא לוקה גם ב"אבל פתולוגי". האבל הפתולוגי זה המרכז של ההפרעה הרגשית ממנה הוא סובל. אם זה ייפתר אז לא תיוותר נכות".

(עמ' 9, ש' 14-16, ההדגשות במקור – ס"י).

ב"כ התובע שב ושאל את המומחה, באם התובע סובל, בנוסף לאבל הפתלוגי, גם ממצב פוסט-טראומטי וגם מדכאון קבוע ברמה כלשהי, והמומחה השיב:

"ת... התהליך הזה של האבל הפתלוגי הוא לב הבעיה הרגשית. ברור שבמסגרת של אבל פתלוגי יש גם תסמינים דכאוניים" (עמ' 9, ש' 26 עד 28). (ההדגשות שלי – ס"י).

22. ובאשר לפוסט-טראומה, מפנה המומחה למה שכבר ציין בחוות-דעתו, שהתובע סובל מתסמינים פוסט-טראומטיים חלקיים, אלא מאי? המומחה מוסיף: "...לא חשבתי שההפרעה הפוסט-טראומטית היא לב הבעיה, שהוא האבל הפתלוגי. כל ההתנהלות היא למעשה מוכתבת ע"י האבל הפתלוגי" (עמ' 9, ש' 30 עד 31). (ההדגשה שלי – ס"י).

ומוסיף:

"...אני חושב שבמקרה של התובע לא הייתי נותן שלוש אבחנות שונות. אני חושב, לעניות דעתי, שאבל פתלוגי מסביר את כל ההתנהלות שלו... אבל פתלוגי זו הפרעה מספיק קשה גם ככה" (עמ' 10, ש' 2 עד 5). (ההדגשה שלי – ס"י).

23. המומחה נשאל שוב ושוב ע"י ב"כ התובעת אם יש מקום לאבחנות נוספות, והמומחה שלל זאת שוב:

"ש: אם הייתי מבקש ממך לנהוג לפי ההשקפה שסיפרת לנו עליה, אתה יכול לפרט לי חוץ מהאבל הפתולוגי?

ת: לא. אמרתי לך, אני חושב שיש לו אבל פתולוגי, שזו תסמונת נפשית לא פשוטה, אין צורך לפרט".

(עמ' 10, ש' 16 עד 18). (ההדגשה שלי – ס"י).

24. המומחה נשאל, באם נוכח התיקון במבחני הנכות, (ק"ת 7095, מ-27/02/2012, תחולה מ-01/03/2012), אין מקום לקביעת הנכות הנפשית אצל התובע בשיעור 20% לפי סעיף 34 (ב) (3), ועל כך השיב, כי הוא אכן מתלבט בין 10% נכות ל-20% נכות (עמ' 11, ש' 25).

המומחה נשאל על ידי בית-המשפט, אם הוא נדרש ליישם את מבחני הנכות החדשים, איך היה נוהג והשיב:

"ת: ההתלבטות שלי היא שאני הערכתי שההפרעה התפקודית אצל התובע עיקרה הוא במישור החברתי, ששם יש הפרעה שהיא בדרגת חומרה בינונית+, אפילו קצת יותר, ומצד שני התפקוד התעסוקתי שלו, כפי שאני הבנתי והוא סיפר לי, היה מלא. הוא עבד. מהנתונים שלי התפקוד התעסוקתי היה שמור, התפקוד החברתי היה פגוע. אין סעיף כזה בדיוק בתקנות המל"ל, ולכן הייתי צריך לשקלל את זה".

(עמ' 11, ש' 29 עד 33). (ההדגשה שלי – ס"י).

25. ב"כ התובע הציג למומחה סיטואציה עובדתית, לפיה עובר לתאונה עבד התובע במפעל "כתר פלסט", לא בתפקיד של פועל פשוט, אלא בתפקיד מבקר והיה בשליחות המפעל בספרד למשך חצי שנה, ואילו עתה, לאחר התאונה, ובשל אילוצים והתחייבויות כלכליות הוא חזר לעבוד כשומר בקניון, עם השתכרות כמחצית מהשתכרותו עובר לתאונה; מה גם שבין לבין אחיו הלך לעולמו והתובע מעוניין לעבוד בטיפול באנשים שמצבם דומה למצב אחיו עובר לפטירתו. המומחה השיב, כי לוּ התמונה העובדתית היא אכן כך, ובאם אכן תפקודו התעסוקתי נפגע לאחר התאונה, "...אז בהחלט אני מסכים שהוא עשוי להתאים לסעיף 34ב' (3) לאחר התיקון משנת 2012. זה די מתאים לסעיף 34ג' הישן, במידה ואכן יוכח שכושר עבודתו נפגע" (עמ' 12, ש' 7 עד 16).

כאמור, סעיף 34 ב' (3) (החדש) (כמו סעיף 34ג. הישן) מזכה ב-20%.

26. גם אם המומחה התלבט בין 10% ל-20%, בסופו של יום מצא לנכון לקבוע לתובע 10%, מאחר ועל-פי המידע שנמסר לו ע"י התובע בעצמו, תפקודו התעסוקתי של התובע היה שמור.

יתרה מזאת, השוואה בין סעיפים 34 (ב) (2) ו-(3) למבחני הנכות (שלאחר התיקון), מלמדת, כי במצב של הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, עם הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה, מוענקים 10% נכות; ואילו במצב של הפרעה בינונית התפקוד הנפשי או החברתי עם הגבלה בינונית של כושר העבודה, מוענקים 20% נכות.

בענייננו, התובע סבל מהפרעה בינונית בתפקוד החברתי, שמקורו באבל פתלוגי, אך עם הגבלה קלה, אם בכלל, בכושר העבודה. גם במקרה כזה, לדעתי שקלול נכון מותיר אותנו בטווח ה-10% נכות, ולכל היותר 15%.

27. המומחה נשאל ע"י ב"כ הנתבעת, מהי תשובתו, בהנחה שיוכח בפניו, כי התובע לא החליף מקצועו עקב התאונה והשלכותיה עליו, האם תשובתו תהא שונה, והשיב:

"ת: בהנחה שהתפקוד התעסוקתי שלו לא נפגע מבחינה תפקודית, אז קבעתי כפי שקבעתי בחוות דעתי מלפני שנתיים 10% נכות צמיתה. אמרתי שבמידה ויוכח בבית המשפט שהכושר התעסוקתי שלו נפגע ושיש ירידה תפקודית, אז שיניתי את דעתי ואמרתי שזה מתאים ל-20%".

(עמ' 13, ש' 18 עד 20).

והוסיף:

"ת: אם הוא מתפקד מבחינה תעסוקתית בצורה טובה, הוא עובד משרה מלאה ורמת השכר שלו לא נפגעה, אז אין פגיעה בתפקוד התעסוקתי ואז אין שינוי בחוות דעתי".

(עמ' 13, ש' 23-24). (ההדגשה שלי – ס"י).

28. המומחה נשאל על ידי ב"כ הנתבעת, בהנחה שהתובע עובד במשרה מלאה, באבטחה, תוך שהוא מחזיק נשק, במשך השנתיים האחרונות ברציפות, באם יש בכך כדי להצביע על אי-פגיעה בתפקודו התעסוקתית, ועל כך השיב המומחה:

"ת: התשובה היא כן, זאת התמונה שהוצגה בפניי כאשר בדקתי אותו. אם התפקוד התעסוקתי שלו שמור, אז אני נשאר עם הקביעה שלי בחוות דעתי. אם יוכח שתפקודו פגוע, אז מגיע לו השינוי".

(עמ' 14, ש' 2-1). (ההדגשה שלי – ס"י).

המומחה שב פעם נוספת והבהיר, לשאלת ב"כ התובע:

"...אני קבעתי את אשר קבעתי בהנחה שיש פגיעה בתפקוד החברתי במידה בינונית+ ואין פגיעה בתפקוד התעסוקתי, ולכן עשיתי שקלול של שני הנתונים האלה וקבעתי 10%. אמרתי שבהתאם לראיות שיוצגו לבית המשפט, אם התפקוד התעסוקתי שלו נפגע גם כן, אז מגיע לו יותר".

(עמ' 15, ש' 16 עד 19). (ההדגשה שלי – ס"י).

רקע חברתי, ותעסוקתי:

29. מטעם הנתבעת הוצגו תלושי שכר המלמדים על עבודת התובע והשתכרותו, לאחר התאונה, החל מחודש 12/2009 עד חודש 12/2012 (תקופה של 3 שנים) (ר' נ/1). העיד מטעם הנתבעת אהרון קדוש, מי שהעסיק את התובע בתקופה זו, וציין שהתובע הפסיק לעבוד אצלו, כי בחר לעבור לעבודה במשרד הבטחון, ולא משום שפוטר מעבודתו אצלו (ר' עמ' 16 ש' 12 עד 17). אהרון קדוש העיד בחקירתו הנגדית, כי התובע הועסק בתקופה זו בתור שומר ב"גרנד קניון".

30. מטעם התובע העיד חבר ילדות – פארס טוויל, אשר הכיר את התובע מאז ומתמיד, ונמצא איתו בקשר חברי קרוב מאוד.

העד נשאל בחקירתו הראשית על מידת הקרבה בין התובע לאחיו שאדי. הוא סיפר כי שלושתם (הוא, התובע ושאדי), בילו יחדיו רבות, וטיילו יחדיו לעתים תכופות, כמעט כל סוף שבוע (עמ' 17, ש' 8 עד 11); אלא שמאז התאונה, מזגו של התובע השתנה לחלוטין, הפסיק לצאת ולבלות, מיעט לדבר, נמנע ממפגשים ומבילויים, וכיו"ב (עמ' 17 ש' 13 עד 16). פארס העיד שהתובע היה מרותק ליד מיטת אחיו לעתים משך ימים, ואף שבועות, ברציפות (עמ' 17, ש' 29), ליד מיטתו ישן, שם אכל, ובילה את זמנו.

31. כן, הוגשו מטעם התובע שני תצהירי עדות ראשית (בהסכמת ב"כ הנתבעת, אשר ויתר על חקירת המצהירים – עמ' 19): תצהירו של סלים דיאב, פיזיוטרפיסט שעבד בבי"ח אלישע, שם היה מאושפז שאדי, הוגש וסומן ת/1. סלים העיד, כי הוא טיפל בשאדי מעת הגיעו לאשפוז בבית החולים, והוא יודע, כי התובע היה מבקר את אחיו בבית החולים מידי יום החל מהשעה 09:30 ועד הצהריים, עוזב וחוזר בשעות אחר הצהריים, ונשאר לידו עד הערב. לעתים גם אביו של התובע היה מגיע להחליף את התובע. התובע נהג לטפל בשאדי במסירות, היה מגלח אותו, מורח לו משחות, משמיע לו מוסיקה, ומדבר איתו.

השני – תצהירה של מיכלי גלנץ, מי שעבדה בבי"ח אלישע באותה תקופה בתור עובדת סוציאלית, הוגש וסומן ת/2. מיכלי העידה, כי שאדי נזקק במהלך אשפוז, לעזרה בכל הפעולות היומיומיות, כגון רחצה, האכלה, הלבשה, וטיפול היגייני. כן העידה, כי התובע שהה ליד מיטת שאדי משך מספר שעות מידי יום, השמיע לו מוזיקה, הקריא לו, הפעיל עליו גירויים ועשה לו עיסויים בשמנים.

32. הנתבעת הגישה אישור ביטוח לאומי בדבר רציפות הביטוח של התובע, נכון ליום 20/12/2010 (סומן נ/3). מהאישור ניתן להבין, כי מאז שחרורו משירות חובה בצה"ל (בסוף שנת 2002), עבד התובע בעבודות שונות ומזדמנות עד סוף שנת 2006, כאשר לאחר שנת 2006 עבד שכיר בחברת מעוף עיסוקים, והשתכר כ-4,630 ₪ בממוצע לחודש; מחודש 01/2007 עד לתאונה, בחודש 07/2008, עבד שכיר במפעל "כתר פלסט", והשתכר כ-6,250 ₪ בממוצע לחודש. לפי תלושי השכר (נ/1), השתכר התובע בשנת 2010 כ-3,850 ₪, בממוצע לחודש; בשנת 2011 כ-4,500 ₪ בממוצע לחודש; ובשנת 2012 כ-4,675 ₪ בממוצע לחודש.

כעולה מאישור הביטוח הלאומי (נ/5), שולמו לתובע דמי אבטלה ממחצית חודש 08/2008 עד תחילת חודש 11/2008, בממוצע של כ-3,150 ₪ לחודש.

עדות סיאני יקותיאל (עת/2) (עמ' 22 ואילך):

33. סיאני שימש בתפקיד מנהל ייצור במפעל "כתר", שם עבד התובע עובר לתאונה, והיה ממונה על התובע. הוא תיאר את התובע כעובד מצוין, עובד טוב ומסור, שהיו לגביו תכניות קידום (עמ' 22, ש' 10 עד 22).

לפני התאונה, נשלח התובע ע"י המפעל כראש צוות מטעם המפעל לספרד לעבוד בפרויקט כלשהו, לתקופה של כחודשיים, תוך העדפתו על פני עובדים אחרים עם וותק ארוך יותר ממנו, וזאת מאחר ומדובר בעובד אחראי וטוב (עמ' 22, ש' 24 עד 27).

סיאני מתאר את המהפך שהתחולל בחייו של התובע ביום בו נפגע אחיו בתאונה; לפי תיאורו, התובע היה מרוסק. היה "עובד ובוכה", מבקר את אחיו וטרוד כל הזמן, התחיל להיעדר מהעבודה לצורך טיפול באחיו, ולאחר זמן פנה אל סיאני וביקש להתפטר (עמ' 22, ש' 29 עד 32), משום שלא יכול היה לעבוד יותר, וביקש להיות צמוד לאחיו (עמ' 23, ש' 2). סיאני מציין, כי כל ניסיונותיו לשכנע את התובע שלא לסיים עבודתו במפעל, לא הועילו (עמ' 23, ש' 3 עד 12).

34. העד עומת, בחקירתו הראשית, עם מכתב שהוצא ע"י המפעל עוד ב-20/06/2008, לכאורה (כחודש ימים לפני התאונה), ובו הודעת פיטורין לתובע, עם הודעה מוקדמת של חודש מראש (ת/3). כאשר ברור הוא, כי מכתב זה אינו עולה בד בבד עם עדותו של סיאני. סיאני הסביר, כי המניע להוצאת המכתב עם תאריך רטרואקטיבי היה הרצון לעזור לתובע, "לחסוך ממנו הודעה מוקדמת" (עמ' 23, ש' 17 עד 20). העד שב והדגיש, בבטחון מלא, כי התובע סיים עבודתו בעקבות התאונה (עמ' 23, ש' 23).

כך גם, בחקירתו הנגדית, עונה לשאלות בית-המשפט, כי "המכתב יצא בוודאות אחרי התאונה" (עמ' 24, ש' 11, ש' 27).

35. אף שהעד סיאני עמד על גרסתו שמכתב הפיטורין הוצא עם תאריך רטרואקטיבי, במטרה לעזור לתובע, לא ידע להסביר, במה הדבר יכול היה לעזור לתובע (ר' עדותו בעמ' 24, ש' 31, עמ' 25, ש' 1 עד 3, ש' 15). מי שנתן את ההסבר, שנראה הגיוני, הוא דווקא התובע, שטען, כי מכתב הפיטרוין הוצא עם תאריך רטרואקטיבי, כדי שיהא ניתן לציין בו תקופת הודעה מוקדמת, וכך להימנע מאפשרות הגשת תביעה בגין אי-מתן הודעה מוקדמת (עמ' 28, ש' 18-17). התובע שב והסביר, כי מטרת המעסיק במכתב הפיטורין וההודעה מראש, שניתנו רטרואקטיבית, היא לעזור לו לזכות לפיצויי פיטורין, ובדמי אבטלה והבטחת הכנסה מביטוח לאומי (עמ' 32, ש' 25 עד 28).

כעולה מעדות התובע, לאחר התאונה, ומשבילה את רוב זמנו ליד מיטת אחיו בבית החולים, ולא יכול היה לחזור לעבודתו, ומשניסיונות שנעשו מצד המעסיק לשכנעו לחזור לעבודתו לא צלחו, הגיעו הצדדים לפיטורין מוסכמים, כדי לזכות את התובע גם בפיצויי פיטורין (ר' עדות התובע, בעמ' 28, ש' 13 עד 18).

עדות יעקב קורץ (עה/3) (עמ' 44):

36. יעקב משמש כמנהל פרויקטים ופיתוח במפעל "כתר" ובשנת 2008 היה מנהל במפעל שביקנעם. הוא אשר חתם על מכתב הפיטורין (ת/3) (עמ' 44, ש' 9 עד 14).

העד אמנם לא זכר חתימתו על המכתב הספציפי, אך הכחיש מכל וכל את האפשרות שהתאריך על המכתב נרשם רטרואקטיבי (עמ' 44, ש' 21 עד 23).

בחקירתו הנגדית תיאר יעקב את חלקו בתהליך הפיטורין של עובד, כ"חותמת גומי", אשר מוסיף חתימתו על מכתב הפיטורין, לאחר שכל התהליך מול העובד מנוהל ע"י הכפופים לו (עמ' 45, ש' 9 עד 15).

כן מאשר, כי מי שאמור להיות מעורב בתהליך פיטוריו של התובע הוא אכן סיאני (עמ' 45, ש' 31 עד 33). יעקב אינו שולל את האפשרות שמתן מכתב הפיטורין לתובע, אף שהביע רצונו לעזוב את העבודה, נעשה במטרה לעזור לתובע (עמ' 46, ש' 22). עם זאת שלל את האפשרות שמכתב הפיטורין ניתן רטרואקטיבית, כי בכל מקרה, גם לוּ התובע היה מתפטר, היה זוכה בפיצויי פיטורין, כפי שהיה נהוג במפעל "כתר" (עמ' 46, ש' 34).

עדות התובע:

37. התובע העיד, כי עובר לתאונה עסק בהקמת ביתו, התארס ותכנן להינשא לארוסתו, אך הקשר נותק בעקבות התאונה, ומאחר והיה צמוד למיטת אחיו שאדי (עמ' 27, ש' 1 עד 4); כן עזב את עבודתו, והתרחק מחיים חברתיים (עמ' 27, ש' 19 עד 21); לטענתו, עד היום אין הוא מצליח להסתגל חברתית, גר לבדו ומנותק מכל קשר חברתי (עמ' 27, ש' 23 עד 25).

נכון ליום מתן עדותו (ב-15/01/2014), ומאז פטירת אחיו, עובד התובע בבי"ח אלישע בתור מטפל בנכי צה"ל (עמ' 27, ש' 31, עמ' 29, ש' 17 עד 21).

38. התובע העיד, כי עבד במפעל "כתר" משך כשלוש שנים עובר לתאונה, עד לערב התאונה (עמ' 28, ש' 1 עד 6). בעוד שעיון בתלושי השכר שהגיש (ת/5) מלמד, כי הוא החל עבודתו במפעל "כתר" בסוף חודש אוקטובר 2006; משמע, עד לתאונה היה לו וותק של שנה ו-9 חודשים, לערך.

התובע העיד, כי משך שנה לאחר התאונה לא עבד כלל, ולאחר מכן, בעוד אחיו מאושפז בבי"ח אלישע, החל לעבוד באבטחה, ב"גרנד קניון" בחיפה, בחצי משרה, שם התמיד בעבודתו משך כשלוש שנים (עמ' 28, ש' 25 עד 28).

39. כעולה מעדות התובע ומתלושי השכר לתקופה מחודש 12/2012 עד 08/2013 (ת/7), הוא התחיל בחודש 12/2012, לאחר פטירת אחיו, לעבוד בתור מטפל בנכי צה"ל, כאשר ממוצע שכרו לפי נתוני שכר מצטברים שבתלוש חודש 08/2013, עמד על 10,623 ₪ (ברוטו).

יצוין, כי בגין אותה תאונה הוגשה בעבר תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לשאדי. התובע נתן עדותו שם (תצהיר עדותו הראשית, שם, הוגש וסומן נ/6). כעולה מתצהירו, העניק התובע לשאדי עזרה צמודה, זאת בשל הצורך שהיה לשאדי בעזרת צד ג'. רוצה לומר, העזרה שנתן התובע לשאדי לא הייתה מיועדת לספק את הצרכים של התובע, אלא את הצרכים של שאדי, עזרת צד ג' ששאדי נזקק לה.

40. ועוד, כעולה מעדות התובע שניתנה במסגרת תביעת שאדי, התובע עבד באבטחה, במשרה מלאה, ולא חלקית, הגם שביתר הזמן בילה ליד מיטת שאדי (ר' נ/7, עמ' 21, ש' 24, עד עמ' 22, ש' 14).

ועוד, לפי פסק-הדין שניתן, שם, נפסקו לשאדי לפיצויים בסך 285,000 ₪, בגין עזרת צד ג', שעיקרה הוענקה לשאדי ע"י התובע. החישוב שם נערך לפי 3,000 ₪ לחודש, מאז התאונה, ובהתחשב בתוחלת החיים הצפויה של שאדי (ר' סעיף 43 לפסק-דינה של כבוד השופטת בר-זיו, סומן נ/8).

41. על עבודתו הנוכחית בבי"ח אלישע, העיד התובע, כי מדובר בעבודה במשמרות של 8 עד 12 שעות; וכי הוא עובד לעתים משמרת בוקר, לעתים ערב, ולעתים לילה (עמ' 33, ש' 8 עד 10). גם בעבודתו באבטחה עבד במשמרות ערב ולילה והתפנה בבוקר להיות ליד מיטת אחיו (עמ' 37, ש' 6).

42. לתובע יש רישיון להחזיק נשק (עדותו בעמ' 33, ש' 21). התובע הוסיף, כי הגם שבתקופה בה עבד באבטחה, היה זקוק לרישיון להחזיק נשק, אלא שמעט הם המקרים שעבד כשהוא מחזיק נשק בפועל (עמ' 34, ש' 5 עד 11).

התובע העיד, כי מאז הטיפול הנפשי עת פנה לד"ר פרחאת ,(פסיכיאטר), בשנת 2009, לא פנה לקבלת כל טיפול נפשי, ואף שהוטח בפניו בחקירתו הנגדית, כי המומחה מטעם בית-המשפט סבור שבאם יקבל טיפול נפשי, מצבו ישתפר, השיב, כי אין הוא מוכן לקבל טיפול נפשי (עמ' 35, ש' 1 עד ש' 11).

התובע מאשר בעדותו, כי יש לו רישיון נהיגה, וכי הוא נוהג ברכב, וכן אין מבחינתו כל מניעה להמשיך בעיסוקו הנוכחי, כמטפל בנכים (עמ' 36, ש' 11, ש' 20 עד 25).

עדות ראמי חלאילה, עה/2:

43. ראמי עובד בבי"ח אלישע מזה 14 שנים ומאז אוקטובר 2013, מנהל מחלקת פגועי ראש בבית החולים (ר' עמ' 40, ש' 18 עד 20), אז הכיר את התובע, עת שהתובע כבר החל לטפל בחייל נכה, לאחר פטירת אחיו. ראמי תיאר, כי הטיפול בנכה כולל שמירה אישית וטיפול בצרכים האישיים היומיומיים של הנכה, וכי התובע נחשב למטפל "בסדר גמור" (עמ' 41, ש' 12).

44. אף אם נותר בלבי ספק שמא התובע "פוטר", או "התפטר" מעבודתו במפעל "כתר פלסט" נוטה אני לקבל, כי אכן התובע סיים עבודתו שם עקב פגיעת אחיו שאדי.

עם זאת, סבורני, כי נוכח הראיות שהובאו בפניי, לא חלה פגיעה שהיא בגדר פגיעה בינונית, או מעלה מזאת, בכושר העבודה של התובע. ראינו, כי מלבד האבל הפתלוגי ממנו החל התובע לסבול בעקבות התאונה, כפי שגם המומחה מאשר, כושר העבודה של התובע לא נפגע. אמנם, הצורך הרגשי של התובע לעזור לאחיו הפצוע קשה, הוא אשר ריתק אותו ליד מיטתו, אך לאחר זמן מה, יצא התובע לשוק העבודה, תוך שהוא בוחר בעבודה הקרובה למקום אשפוזו של אחיו, במטרה לשלב בינה לבין העזרה שהעניק לאחיו.

עובדה זו מלמדת דווקא את ההיפך מפגיעה בכושר העבודה. התובע עבד כמאבטח, והתמיד בעבודה זו משך כ-3 שנים, כאשר במקביל הושיט עזרה צמודה לאחיו, ובגין עזרה זו אף נפסקו לאחיו פיצויים.

אמנם שכרו של התובע בעבודתו כמאבטח היה פחות בשיעור של כ-30% משכרו במפעל "כתר", שם עבד ערב התאונה, אך זאת אין לייחס לפגיעה בכושר העבודה, אלא לצורך במתן עזרת צד ג' לאחיו.

ראינו עוד, כי כחודש ימים לאחר פטירת אחיו, עבר התובע לעבוד בתור מטפל בנכה צה"ל, ומשכורתו עמדה על סך 10,623 ₪ בממוצע, פי 1.7 מהשתכרותו במפעל "כתר".

הנה-אם-כן, לא רק שנכותו הנפשית של התובע עומדת על 10%, ברף הנמוך אף מקו הגבול (15%), כפי שנקבע בפסיקה, לשם הכרה בזכות נפגע משני לפיצוי בגין נזק נפשי, אלא שגם לאחר בחינת המקרה הספציפי, ומידת הפגיעה בכושר העבודה של התובע, נמצא, כי מדובר לכל היותר בפגיעה מזערית בלבד, אם בכלל.

45. לאור המקובץ, ובלב כבד, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ו, 19 יוני 2016, בהעדר הצדדים.